ליקוטי הלכות · אורח חיים ג · סוכה ז
התאמת הקריאה
על-פי התורה "חדי רבי שמעון ואמר ה' שמעתי שמעך יראתי וכו'", עין שם כל הענין בלקוטי הראשון בסימן סא:
וכבר דברנו מזה ובארנו קצת בהלכות הושענא רבא שדברי התורה הזאת, היא בחינת ראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכפורים וסכות והושענא רבא ושמיני עצרת ושמחת תורה, עין שם:
עתה שמתי עיני ולבבי עוד בענין זה. וראה זה מה שמצאתי עוד בחסדי ה' ענין סכות וכו' שמרמז בהם רב התורה הנ"ל, כי דברי רבנו הקדוש זכרונו לברכה יכולין למצא בכל מצוה ומצוה (וכמבאר מזה במקום אחר, עין שם):
כי בראש השנה אז עקר העבודה לתקן האמונה הקדושה ועקר האמונה הוא על-ידי אמונת חכמים (וכמבאר מזה לעיל, עין שם). ואז מתחילין לעשות תשובה, כי הוא יום ראשון מעשרת ימי תשובה. ועקר התשובה היא על אמונת חכמים שהוא יסוד כל התורה כלה ועל-ידי התשובה על אמונת חכמים, על -ידי זה נתרבין ביותר הספרים הקדושים של התורה, (כמו שמבאר בהתורה הנ"ל). וזה שאנו מבקשין בראש השנה ועשרת ימי תשובה על רבוי הספרים הקדושים של התורה שזה בחינות מה שמבקשים כמה פעמים, וכתבנו בספר החיים, ובספר חיים וכו', כי אז נתרבין הספרים גם למעלה בבחינת שלשה ספרים נפתחין בראש השנה וכו', כי באמת הכל אחד. כי ספרים הקדושים של התורה וספרי חיים של ישראל שנכתבין בהם לחיים הם בחינה אחת ממש, כי ישראל הם התורה, כי שרש נשמות ישראל הם בהתורה הקדושה וכל אחד מישראל יש לו אות וחלק בהתורה ומשם כל חיותו, כי הם חיינו וארך ימינו, כמו שכתוב שם (דברים ל), כי הוא חייך וארך ימיך וכו'. ועקר בקשתנו בראש השנה וכל עשרת ימי תשובה להיות נכתבין לחיים כונתנו על חיים נצחיים שהם חיים אמתיים, דהינו שנזכה לקים את כל דברי התורה אשר הוא חיינו, וכמבאר בשלחן ערוך ושאר ספרים בענין זכרנו לחיים בפתח, עין שם. שזהו בחינת חיים טובים שמבקשים עין שם, נמצא שכל חיותינו בגשמיות ורוחניות הוא התורה הקדושה ועל-כן כשאנו מבקשים כתבנו בספר החיים, הינו בספר התורה שהוא ספר החיים, הינו שנהיה נכתבין ונשרשין בספרי התורה הקדושה אשר שם החיים. וכל מה שישראל נשרשין ונכללין ביותר בספר התורה הקדושה מאירה ומזהרת התורה הקדושה ביותר ונשלמת ביותר על-ידי רבוי ספרים הרבה שנעשין ונתרבין על-ידי ישראל שנמשך עליהם הארה גדולה משרש נשמותיהן שבהתורה הקדושה על-ידי שנכתבו ונשרשו שם ביותר. עד שזוכין לחדש חדושין דאוריתא הרבה ונתרבין ספרים קדושים ביותר. נמצא שאנו עוסקים בראש השנה לעשות ספרים הרבה אין קץ שיתרבו ספרים קדושים של התורה וכנ"ל. וכל זה זוכין על-ידי אמונת חכמים שנתתקן אז כנ"ל, שעל-ידי זה נתרבין הספרים ביותר כנ"ל. וכן בכל עשרת ימי תשובה אנו עוסקין בתקון זה לתקן אמונת חכמים על-ידי התשובה שעושין אז, שעל-ידי זה נתרבין הספרים, שזהו בחינות מה שמבקשין בכל עשרת ימי תשובה בספר חיים וכו' וכתבנו בספר החיים וכו'. ועל-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה, על-ידי זה זוכין להמתיק כל הדינים שבעולם וכל מקום שנמצא איזה דין נמתק, כי נכללת התורה בתוך אבן שתיה שהוא בחינת שכל הכולל, בחינת חכמה עלאה דמתמן אוריתא נפקת, ששם כל הדינים שבעולם נמתקין בשרשן העליון הכולל כל הצמצומים וכל הדינים שבעולם, כי כל צמצום ודין שרשו בחכמה ושכל, כי כלם במחשבה איתברירו וכל דין נמתק בהשכל ששם שרשו, כי אין הדין נמתק אלא בשרשו, אבל יש שכל הכולל שהוא שרש כל השכליות שהם שרשי כל הדינים. ושם בשכל הכולל נמתקין כל הדינים, כי בשכל הפרטי אין יכולין להמתיק כי אם הדין השיך לשכל זה ששם שרשו, אבל בשכל הכולל שכולל הכל, שם נמתק הכל-כל דין וצמצום שבעולם, כי שם שרש הכל. ואפלו כשרוצין להמתיק איזה דין על-ידי שכל הפרטי אי אפשר גם כן להמתיקו כי אם על-ידי שמקבל זה השכל הפרטי הארה משכל הכולל ואז דיקא יש לו כח להמתיק:
נמצא, שעקר ההמתקה על-ידי שכל הכולל, שעל-ידי זה נמתק הכל בין בכלל בין בפרט, אבל אי אפשר לקבל משכל הכולל שהוא חכמה עלאה, שהוא שרש התורה הקדושה, כי מתמן אוריתא נפקת כנ"ל כי אם על-ידי שיש להתורה שלמות. ושלמות התורה הוא על-ידי שנתרבין ספרים הרבה בהתורה הקדושה, כי יש עכשיו ספרים הרבה. ועוד עתידין להיות ספרים הרבה. וכלם צריכין להעולם. ואסור להלעיג מאחד מהם, כי הם שלמות התורה, כי שלמות תורה שבכתב היא על-ידי תורה שבעל פה שהם הספרים הקדושים שמחברין הצדיקים והכשרים האמתיים בכל דור ודור. שעל-ידי זה נשלמת התורה הקדושה. ואז עולה התורה ונשלמת בשרשה שהוא חכמה עלאה שכל העליון הכולל. ואז התורה בבחינת לוחות האבן, כי נכללת בהאבן שתיה שהוא קדשי קדשים. ומשם כל ההמתקות של כל הדינים שבעולם. בבחינת ישלח עזרך מקדש. וכל זה מבאר בהתורה הנ"ל, אך כפלתי הדברים כדי לבאר הענין ביותר, כי יש דברים שנכתבו שם בקצור. וכאן בארתים ביותר, (עין שם וכאן ותבין היטב):
וזה בחינת יום הכפורים שאז הוא סוף גמר התשובה, כי הוא יום אחרון מעשרת ימי תשובה. ואז זוכין על-ידי רבוי הספרים שנתתקנו על-ידי תקון האמונה בעשרת ימי תשובה לעלות ולכלל בתוך האבן שתיה שהוא קדשי קדשים ששם נכנס הכהן גדול בשביל כלל ישראל ביום הכפורים לתוך בית קדש קדשים. ומשם ממתיק כל הדינים שבעולם, שזהו בחינת כפרת וסליחת כל העוונות ביום הכפורים, כי העוונות הם דינים, כי אין יסורים בלא חטא וכו' וסליחות כל העוונות הוא בחינת המתקת כל הדינים שנמשך מקדש קדשים, מאבן שתיה שנכנס לשם הכהן גדול ביום הכפורים, כי אז קבל משה רבנו לוחות האחרונות ואז נתרצה לו השם יתברך בשמחה ואמר לו סלחתי כדבריך, כי אז נכללת התורה בשכל העליון בבחינת לוחות האבן, בחינת אבן שתיה וכו'. ומשם נמתקין כל הדינים שבעולם, שהם בחינת סליחות כל העוונות כנ"ל:
ועל-כן אחר יום הכפורים עושין סכות, שהוא בחינת תקון העצה כנ"ל בדברינו הקודמים, כי על-ידי תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה נמתקין כל הדינים, שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל, על-ידי זה זוכין לעצה שלמה. וזה בחינת סכה, שהוא בחינת תקון העצה בבחינת ופרס עלינו סכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך וכנ"ל, ועל-כן דפנות הסכה הם בחינת נצח הוד יסוד, (כמבאר בכונות, שהוא בחינת עצות כידוע, כי כשפוגמין באמונת חכמים ואז נחלקת העצה לשתים חס ושלום, ואין יכולין לשית עצות בנפשו איך להתנהג, כי העצה נחלקת לשתים, שבתחלה נדמה לו שצריך לעשות כך ולהתנהג כך ואחר כך בא על דעתו סברא לעשות להפך ממש, כי העצה חלוקה אצלו לשתים חס ושלום, וכל זה על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל ואז היא בחינת סכת דוד הנפלת, בחינת עצתו נופלת, כי דוד הוא בחינת אמונה, שהוא בחינת מלכות, בחינת אמונתי וחסדי עמו, שנאמר בדוד, הינו בחינת אמונת חכמים, שזהו בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת חסדי דוד הנאמנים (כידוע ומבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). וכשזוכין לעצה שלמה על-ידי תקון אמונת חכמים בזה מקימין סכת דוד מנפילתה בבחינת ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת, כי סכה הוא בחינת תקון המח והדעת שזוכין על-ידי אמונת חכמים שעל-ידי זה נתתקן העצה, כי סכה היא בחינת אימא דמסככא על בנין, שהיא בחינת בינה אימא עלאה, בחינת אם לבינה תקרא ששם מקור העצה, כי אימא עד הוד אתפשטת ששם העצות כידוע. וזה שכתוב במשיח, ונחה עליו רוח ה' רוח חכמה ובינה רוח עצה וגבורה וכו' רוח דעת ויראת ה'. כי העצות נמשכין מבינה, שהיא בחינת סכה שזוכין לזה על-ידי תקון האמונה, שעל-ידי זה מקימין סכת דוד מנפילתה מבחינת עצתו נופלת שעל-ידי זה נתתקן ונתאחד מלכות בית דוד ממש, כי הכל אחד (וכמבאר לעיל מזה). ועל-כן מרמז תקון העצה שלא תתחלק בפסוק ולא יחצו לשתי ממלכות עוד, שמדבר מתקון ואחדות מלכות בית דוד כי הכל אחד וכנ"ל, כי עקר תקון מלכות בית דוד יהיה על-ידי משיח שיבא במהרה בימינו שאז יתקים, ורועה אחד יהיה לכלם למלך וכו' ודוד עבדי נשיא להם לעולם. וכו'. וביאת משיח יהיה על-ידי שישובו ישראל לאביהם שבשמים, כי אין הדבר תלוי אלא בתשובה, כמו שכתוב, ובא לציון גואל ולשבי פשע וכו'. ועקר תקון התשובה הוא על-ידי תקון שלמות העצה, כי עקר מה שרחוקין מהשם יתברך הוא רק על-ידי שאין יודעין עצה שלמה איך לשוב להשם יתברך כל אחד ממקומו אשר נתעה לשם, כי באמת הכל חפצים ליראה את שמך ומתגעגעים לשוב להשם יתברך, אך אין יודעים עצות איך לשוב מני חשך אשר נלכד בו כל אחד ואחד לפי בחינתו והעקר על-ידי פגם אמונת חכמים, כי אי אפשר לידע עצות איך לשוב להשם יתברך כי אם על-ידי צדיקים אמתיים שבכל דור ודור המורים לנו הדרך אשר נלך בה ואת המעשה אשר נעשה, כי באמת עקר תקון שלמות העצה צריכין רק בעבודת ה', כי בודאי מי שבא על איזה עצה ותחבולה איך לעשות איזה עברה חס ושלום. לגנב או לנאף חס ושלום, בודאי אין זה נקרא עצה מאחר שעל-ידי עצתו זאת מוסר עצמו ליסורין ולמיתה בעולם הזה ובעולם הבא שיורד עד שאול תחתיות. וכן אפלו כשבא על עצה איך להרויח ממון אם אין הממון מסגל לו לעבודת ה'. ואדרבא, על-ידי זה יתרחק ממנו יתברך חס ושלום, גם זה אינו עצה טובה, כי הוא עשר שמור לבעליו לרעתו מאחר שנתרחק על-ידי זה מהשם יתברך אשר הוא חיינו וארך ימינו לעולמי עד ולנצח נצחים. כי בודאי עצת הגנבים והנואפים שעושים מעשיהם על-ידי כמה עצות ותחבולות ועל-פי רב תופסים אותם בכבלי עני וברזל ואחריתם עדי אובד בודאי אין עצתם נחשבת לעצה. וכמו כן כל עצת הרשעים והרחוקים מהשם יתברך מאחר שאין זוכין על-ידי עצתם לתכלית האמתי תכלית הנצחי, אדרבא מתרחקים על-ידי עצות כאלו מהשם יתברך, כי בודאי מי שבא על עצה ותחבולה איך לעשות סכין או חרב נפלא ואחר כך הורגין אותו בחרבו ובסכינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים כח), סדנא בסדנא יתיב אף-על-פי שהחרב נעשה בחכמה גדולה אינה נחשב לחכמה ועצה כלל, אדרבא, אין שטות וכסילות יותר מזה שחשב עצות איך להרג את עצמו משני עולמות, רחמנא לצלן, וכמו שמצינו כמה מעשיות שמספרים המחקרים בעצמן מגדל מפלתם הרעה של כל אותן שהמציאו חכמות נפלאות בעולם כמו אסוקראט שדנו אותו והרגוהו בשביל חכמתו, וכן זה שהמציא הכלי תחבולה להנצל מרעמים נהרג על-ידי רעם וכן קלאמבוס וחבריו שמצאו אמעריקא כל אותן שהיו העקר בענין זה כלם מתו ונהרגו על-ידי זה דיקא, כמבאר בספריהם בעצמם גדל מפלתם על-ידי חכמתם בעצמם שהמציאו דיקא וכיוצא בזה מעשיות רעות כאלה מענין חכמים גדולים שהמציאו חכמות גדולות שהיו להם מפלה גדולה על-ידי חכמתן שהמציאו דיקא (וכמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר, עין שם):
נמצא, שעצות וחכמות כאלו בודאי הם שטות גדול מאחר שלא חשבו כלום על עולם הבא עולם הנצחי רק על עולם הזה להראות כבודם ועשרם ולבסוף נאבדו ונעקרו משני עולמות, היש שטות גדול מחכמה כזו שחשב כל ימיו חכמות עד שהמציא כלים נפלאים וכל כונתו היה להרבות כבודו ועשרו ולבסוף נפל כתוא מכמר על-ידי זה דיקא ומאומה לא נשא בעמלו לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אחריתו עדי אובד, כי על -ידי חכמתו נתגאה וחפה דברים אשר לא כן על השם יתברך ועל תורתו על עמו הקדוש הנבחר, כי דמה בלבבו בגדל גאותו וזדון לבבו שכמו שבא בדעתו וחכמתו להמציא כלי זאת הנפלאה, כן הוא יכול לעלות על במתי עב לדמות בדעתו סברות על אל עליון יתברך. אוי להם, אוי לחכמתם הרעה והמה בוערים ולא יודעים כי גם זאת מאת ה' צבאות יצאה שהגיע העת שתצא כלי כזאת לעולם, על-כן שלח בדעתם זאת שיבואו על חכמה ותחבולה זאת להמציא הכלי זאת, כי הם כגרזן ביד החוצב בו ולא היה להם להתגאות על -ידי זה ולבא לידי כפירות בה' ובתורתו ובעמו על-ידי זה, אשר על-ידי זה נהפך הגלגל עליהם ונעקרו על-ידי חכמתן של עצמן דיקא כנ"ל, על-כן העצות והחכמות של העולם שאינם פועלים על-ידי אלו העצות להתקרב להשם יתברך לזכות לחיים נצחיים אלו העצות אינם עצות כלל, מכל שכן וכל שכן כשמתרחקים על-ידי אלו העצות מהשם יתברך, רחמנא לצלן, שבודאי אלו העצות אינם נקראים בשם עצות כלל ועל עצות כאלו נאמר (דברים לב), כי גוי אבד עצות המה. וכתיב, אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'. הינו כשהוא נגד ה' שאין מגיע מזאת החכמה והעצה להתקרב להשם יתברך, אין נקרא בשם חכמה ועצה כלל וכנ"ל. כי מי שהוא חכם אמתי ורוצה לישב דעתו באמת ולהסתכל על עצמו ועל תכליתו באמת ואינו רוצה להטעות את עצמו, בודאי ראוי לו שיחשב רק תחבולות ועצות איך להנצל מן השאול תחתיות ומתחתיו, כי זה רואה כל אדם, מכל שכן מי שהוא חכם קצת גדל גנות זה העולם שהוא מלא יגונות וכל ימיו כעס ומכאובים ואין שום אדם בעולם שיהיה לו נחת וטוב בזה העולם המר המלא יסורים מתחלה ועד סוף שאי אפשר לבאר בכתב, וגם אין צרך לבאר למי שיש לו מח בקדקדו קצת. וסוף האדם למות. ומה יתרון לאדם בכל עמלו וכנ"ל וכו', ועל-כן בודאי היה ראוי לכל החכמים שיש להם שכל גדול אפלו לחכמי אמות העולם שיתקבצו כלם יחד ויחשבו מחשבות חכמות ותחבולות בדרך האמת לאמתו מהו התכלית של זה העולם ובשביל מה נברא האדם ולבלות ימים ושנים על זה כמו שעשה אברהם אבינו וכל האבות קדם מתן תורה, מכל שכן וכל שכן אנחנו עם קדוש בני ישראל שכבר זכינו לקבל העצות הקדושות במה לזכות לחיי עולם, דהינו על-ידי התורה הקדושה, על-ידי תרי"ג עטין דאוריתא, בודאי ראוי לנו לשום כל חכמתנו ודעתנו לקים את כל דברי התורה בתמימות ובפשיטות ללמד וללמד, לשמר ולעשות ולקים וכו'. כי זאת החכמה הגדולה מכל החכמות והעצה האמתיות כשזוכה על-ידי חכמתו ועצתו לקים את התורה בפשיטות אשרי לו. ועל-כן התחיל דוד המלך, עליו השלום, ספרו, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. כי צריכין להתרחק מעצת רשעים בתכלית הרחוק, כי כל עצתם להרע אף-על-פי שלפעמים נדמה עצתם לאיזה חכמה, אבל מאחר שאחריתה מרה כלענה, כי אחרית רשעים נכרתה (תהלים לז), בודאי צריכים לברח מאד מעצות כאלו כבורח מן האש. ועל-כן מה שנחשב בשם עצה הוא כשזוכין לעצה שלמה באמת איך לעבד את ה' באמת ואיך ישוב מני חשך, כל אחד ואחד ממקום שנלכד לשם כדי להציל נפשם מני שחת לאור באור החיים זה נקרא בשם עצה באמת וזה בחינת כלליות התורה שנקרא בשם עצה, כמו שכתוב (משלי ח), לי עצה ותושיה. בחינת תרי"ג עטין דאוריתא:
ועצה שלמה בעבודת ה' אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הצדיקים אמתיים שבדור, שהם בחינת קדשי קדשים שאי אפשר לקבל מהם שום עצה כי אם על-ידי אמונה, הינו אמונת חכמים, כי ישראל נקראין קדש, כמו שכתוב, ואנשי קדש תהיון לי וכו'. והצדיק היא בחינת קדשי קדשים, (כמבאר בהתורה הנ"ל), ומשם, מבחינת קדש קדשים, שהוא שכל הכולל, משם נמשך עקר תקון העצה השלמה שלא תהיה נחלקת לשתים חס ושלום, כי חלקת העצה לשתים נמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע שהוא בעצמו פגם אמונת חכמים (כנ"ל בדברינו הקודמים). כי עקר חלקת העצה הוא בעבודת ה' מה שמספקין לפעמים איך להתנהג וזה נמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע שעל-ידי זה נתערב טוב ורע עד שאין יודעין להבחין בין טוב לרע. וכל אלו הספקות והבלבולים וחלקת העצה שיש בעבודת ה', כל זה הוא בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים, כי אם לא היה אוכל אדם הראשון מעץ הדעת היה יודע הדרך הנכון איך להתדבק תמיד בה' ולכלל בחינת החיים, שזהו בחינת דרך עץ החיים. אך מחמת שחטא ואכל מעץ הדעת טוב ורע ונתגרש מגן עדן, על-כן שם ה' את להט החרב המתהפכת שמשם נמשכין כל ההפוכים והתמורות שמתהפכת דעתו ממחשבה למחשבה ומעצה לעצה, כי אין יודעין באיזה דרך להתקרב לעץ החיים לזכות לחיים נצחיים, כי הכל חפצים ליראה את שמך, אך בכל יום יצרו מתגבר עליו ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו וכו'. וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם, ובודאי יש עצות בכל מקום שהוא אפלו אם הוא במקום שהוא גם שם יש עצות ותחבולות ודרכים איך לצאת משם, אבל אין אדם יודע את העצה הישרה בשלמות איך למלט נפשו מני שחת כי אם על-ידי אמונת חכמים. כי באמת העצה בשרשה הכל אחד, כי בשרש הכל הוא כלו טוב כלו אחד, כי שם אין שום רע כלל ושם אין שיך חלקת העצה כלל מאחר שכלו אחד כלו טוב, רק למטה במקום אחיזת עץ הדעת טוב ורע, משם נמשך חלקת העצה לשתים, כי מאחר שיש טוב ורע נמצא שיש שני דברים וצריכין עצה לדבק עצמו בטוב ולהתרחק מהרע. ומחמת חטא אדם הראשון או כל אחד מחמת חטאיו ועוונותיו נתערב טוב ורע עד שאינו יודע להבחין בין הדרך הטוב לההפך, כי יש דרך ישר לפני איש ואחריתו דרכי מות (משלי יד). ומשם נמשך חלקת העצה שאין יודעין לשות עצות בנפשו איך לצאת מן החשך שנלכד בו בעוונותיו ולשוב ממות לחיים שזהו בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים כנ"ל, אבל הצדיק האמת שהוא בחינת קדשי קדשים, בחינת השכל העליון הכולל, שהוא שרש הכל ששם נמתק הכל, הוא יודע כל הדרכים וכל הנתיבות שבעמקי החשך, כי הוא ידע מה בחשכא וכו', כי שם בשרשו, הרע נתהפך לטוב וזדונות נתהפכין לזכיות ונכלל הכל באחד ושם העצה בשלמות גמור מאחר שלא התחילה עדין להחלק כלל. ועל-כן הוא יודע להמשיך משם עצות לכל אחד ואחד לפי מה שהוא לפי מקומו ושעתו ומדרגתו. וזהו בחינת מעלות התקרבות לצדיקים, כי צריכין דוקא להתקרב אליהם ואין די בספרים לבד, כי זה עקר בחינת תורה שבעל פה מה שמקבלין מפי צדיק האמת שהם דברים שלא נתן לכתב, כי אי אפשר לכתבן כלל:
כי יש תורה שבכתב ותורה שבעל פה והם נמשכין מבחינת נגלה ונסתר שבתורה, כי תורה שבכתב הוא בחינת נגלה, כי הדבר הנכתב הוא באתגליא והכל יכולין לראותו, אבל תורה שבעל פה הוא בחינת דברים הנאמרים מפה לאזן, זהו בחינת סוד שלא נתן להתגלות בחינת נסתר (ואף-על-פי שבאמת בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה בכל אחד ואחד יש נגלה ונסתר כידוע, אבל בכלליות שניהם נחשב תורה שבכתב בבחינת נגלה ותורה שבעל פה בבחינת נסתר). ואלו השתי בחינות, שהם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהם בחינת נגלה ונסתר, נמשכין מבחינת כלליות קיום התורה ובחינת תשובה, שהם בחינת שני חסדים זה למעלה מזה, בחינת ה' ה' אל רחום וחנון וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אני ה' קדם שיחטא ואני ה' לאחר שיחטא. ה' הוא בחינת חסד ורחמים כידוע, הינו שיש חסד גדול אצל השם יתברך שהוא מתנהג בו עם האדם קדם שיחטא. ויש עוד חסד גדול ביותר, הינו החסד הנפלא שהשם יתברך מתנהג בחסדו בכל דור לאחר שיחטא האדם. שהוא יתברך מתנהג עמו בחסדו להחזירו בתשובה להנטותו לתחיה. וזה החסד לאחר שיחטא גדול הרבה ביותר מהחסד הראשון, שזהו בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש ה' ה' פסיק טעמא קדמאה שלים, בתראה שלים יתיר. כי החסד הראשון, דהינו בחינת אני ה' קדם שיחטא, זהו גם כן חסד גדול מאד, אבל החסד האחרון אחר שיחטא זה החסד נפלא ונורא מאד וגדול הרבה יותר מן הראשון. והם בחינת תורה ותשובה, כי חסד הראשון, הוא בחינת כלליות התורה, דהינו מה שהשם יתברך ברא אותנו בחסדו ונתן לנו את התורה בחסד חנם לחיותינו היום הזה, שזהו בודאי חסד גדול מאד, אבל זה החסד הוא עדין בחינת נגלה, כי זה החסד גלה השם יתברך לכל, כי נתן לנו את התורה באר היטב ובאר לנו כל מצוה ומצוה עם כל פרטיו ותנאיו איך להתנהג כדי לזכות לחיים אמתיים, כמו שכתוב, ובחרת בחיים. אבל מי שנטה מדרכי ה' ועבר חס ושלום, מה שעבר, אזי החסד הראשון, שהוא בחינת תורה, מחיב את ענשו הראוי לו ככתוב בתורה. אבל עדין יש חסד האחרון שהוא שלים יתיר, שעל-ידי החסד הזה גם הוא יכול להנצל מן הענש על-ידי תשובה. וגדול החסד הזה כל כך עד שיכול להפך עוונות לזכיות. וזה החסד הוא בחינת סתרי תורה, בחינת שרש תורה שבעל פה, כי זה עקר בחינת תורה שבעל פה, כי זה החסד אי אפשר לגלות כלל כי אם מפה לאזן, כי תכף כשהאדם חוטא חס ושלום, אזי השם יתברך כמסתיר פניו ממנו, כמו שכתוב, והסתרתי פני (דברים לא) ואנכי הסתר אסתיר פני וכו'. כי כך ראוי לו לרחקו ולהסתיר פניו ממנו על-פי דרכי משפטי התורה הקדושה שהיא מחיבת לענש את הרע ולרחקו ולא לקרבו, אבל באמת השם יתברך חפץ חסד הוא. ובאמת לאמתו הוא צופה לרשע וחפץ להצדקו, על-כן גלה לצדיקים בעל פה דרכי התשובה להורות את בני ישראל איך להתנהג בתקף ההסתרה באפן שיחזרו ויתקרבו לאביהם שבשמים. וזה עקר בחינת תורה שבכתב שנמסרה לצדיקי הדור האמתיים, כי זה הדבר משתנה בכל דור בכל אדם ובכל זמן, כי לא כל אפין שוין, כי כל אחד כפי נשמתו וכפי קלקולו וכפי מהותו כן צריכין לנהג אותו בדרכים ועצות ישרות באפן שישוב אל ה' וירחמהו. על-כן אי אפשר לזכות לעצה שלמה כי אם על -ידי הצדיקים האמתיים שהם בחינת קדשי קדשים, שהם ממשיכין העצה, משם מקדש קדשים בבחינת ישלח עזרך מקדש וכו', כי העקר העזר והישועה הוא העצה השלמה באמת. כי שם בבחינת קדש קדשים שופע החסד העליון הוא בחינת שכל הכולל, שהוא בחינת סתרי תורה שמשם נמשכין כל השכליים וכל העצות שבעולם ומשם נמתק הכל, כי העצה הוא הישועה וההמתקה, כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה על פסוק, ותשועה ברב יועץ:
וזה בחינת ארבעה מינין שנוטלין בסכות, כי הארבעה מינים הם כנגד ארבע אותיות השם שהם כנגד ארבע דגלים, שהם כלליות שנים עשר שבטים שמיחדין ומחברין אותם עתה ביחד והיו לאחדים בידינו, שזהו בחינת שלמות העצה שהוא מרמזת על התאחדות המלכות, בחינת ולא יחצו לשתי ממלכות עוד כנ"ל, הינו שלא יתחלקו עוד שנים עשר שבטים שהם ארבעה דגלים, לשתי ממלכות, רק יהיו כלם אחד וכלם נותנין כח והדר מלכות להאתרוג. שהיא בחינת מלכות משיח בן דוד. שהוא יהיה מלך אחד על כלם ועל-כן כל המצוות הארבעה מינים הם במיני עץ, זה בחינת התאחדות המלכות, שנאמר ביחזקאל, ואתה קח לך עץ אחד וכתב עליו ליוסף עץ אפרים וכו' וקח עץ אחד וכו' והיו לאחדים בידך כי על-ידי התאחדות הארבעה מינים נכללין ביחד שתי הממלכות, שזהו בחינת כלליות העצה שתהיה שלמה ולא חלוקה, כי הכל אחד כנ"ל:
כי סכה הוא בחינת שרש העצה, בחינת אימא דמסככא על בנין שמשם שרש העצה כנ"ל ואחר כך לוקחין הארבעה מינים ומנענעין בהם בכל הששה קצוות וממשיכין העצה השלמה לתוך הלב כדי שנדע איך להתנהג בכל דבר, כי אנו יודעים שבכל הששה קצוות למעלה ולמטה ובארבע רוחות העולם בכלם השם יתברך נמצא ולית אתר פנוי מינה. על-כן בכל מקום שנפלנו לשם יש לנו גם שם עצה איך לשוב משם. והכל על-ידי הצדיק האמת בחינת צדיק כתמר יפרח, שהוא בחינת הלולב שבו עקר הנענוע שמנענע שרשי הדעת שבמח וממשיך החסדים משם אל המלכות וכל החסדים נמשכין עד נצח והוד שהם עצות, כי עקר החסד הוא העצה ועל-כן על-ידי הנענוע, שעל-ידי זה ממשיכין החסדים אל המלכות, על-ידי זה נמשכין עצות שלמות לכל אחד ואחד באשר הוא שם, כי המלכות נתאחד, שהוא בחינת התאחדות העצה, שזהו בחינת חבור הארבעה מינים ביחד כנ"ל:
כי בסכות נמשכין כל החסדים, כמו שאיתא בכונות) וכל אלו החסדים הם בחינת ההמתקות, שהם בחינת עצות טובות שאנו ממשיכין עכשיו משכל הכולל מקדש קדשים על-ידי שזכינו להכלל שם ביום הכפורים כנ"ל שמשם כל ההמתקות והעצות טובות שבעולם שהם בחינת כל החסדים שאנו ממשיכין בסכות אחר יום הכפורים:
וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומבאר הדין בחשן משפט שבית דין מעמידין אפוטרופוס על נכסי יתומים. ואיתא שם שאפוטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע, מנוהו בית דין, ישבע:
כי כל עמל האדם לפיהו (קהלת ו). כי מחמת פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת פגם אמונת חכמים כנ"ל, מחמת זה צריכין להתיגע מאד ולטרח הרבה בפרנסתו. ומזונותיו באין לו ביגיעה גדולה שכל זה נמשך מבחינת בזעת אפך תאכל לחם (בראשית ג), בחינת בעצבון תאכלנה שנמשך מחמת פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים כנ"ל. וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל-ידי פגם אמונת חכמים הוא נדון במותרות, הינו שמותרות האכילה עולה אל המח ומבלבל ומעקם את דעתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המלעיג על דברי חכמים נדון בצואה רותחת וכו' שהוא מותרות ופסלת האכילה שעולה אל המח ומבלבל את דעתו ועל-ידי זה אינו יכול להוציא משפטים והנהגות ישרות מכל מה שהוא לומד וכו'. ועל-ידי זה נפגמה עצתו ואזי עצתו חלוקה לשתים ואינו יכול לתת עצה לנפשו בשום דבר, עין שם. וזה המותרות המבלבל את המח וכו' כנ"ל נמשך מבחינת בעצבון תאכלנה שמשם אחיזות המותרות, שהם הקלפות, שהם בחינת עצבות בבחינות בכל עצב יהיה מותר, (כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר). כי הקללה של בעצבון תאכלנה נמשך על-ידי פגם עץ הדעת טוב ורע שהוא פגם אמונת חכמים, שעל-ידי זה נתקלל בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת מותרות כנ"ל, שזהו בחינת המבאר בהתורה הנ"ל שהמותרות מבלבל המח על-ידי שפגם באמונת חכמים כנ"ל. ואזי אין לו עצה שלמה כנ"ל וזה עקר קשוי וכבדות הפרנסה שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה. כי באמת עקר כבדות הפרנסה הוא מחמת חסרון העצה שאין האדם יכול לתת עצות בנפשו במשא ומתן איך להתנהג, כי אין אדם יודע במה ישתכר, כי בודאי בכל עת ובכל מקום יש דבר סחורה שיכולין להשתכר בו הרבה, כי אין לך דבר שאין לו מקום, כי לכל דבר סחורה יש עת ומקום רק שאין אדם יודע באיזה סחורה יצליח עתה. אם בשעוה אם בחטים וכיוצא בהן (זה ידוע למי שבקי קצת בטיב משא ומתן). ועל-כן עקר הצלחת המשא ומתן הוא כשזוכה לעצה שלמה לידע מה לסחר ולקנות ולמכר בזמנו ושעתו ומקומו באפן שירויח. ואז יכול להרויח הרבה בנקל בלי יגיעה וזה שכתוב (דברים ח), כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ותרגומו, ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין. כי עקר העשירות הוא על-ידי העצה כשיודע מה לסחר במקומו ושעתו וכמו שמצינו בגמרא במעשה דחסיד אחד שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות וכו' ושמע שתי רוחות מספרות וכו' שכל הזורע ברביעה ראשונה וכו'. ולשנה הבאה שמע להפך, ועל-ידי זה הצליח באלו השתי שנים מחמת שידע מתי לזרע. נמצא, שעקר יגיעת הפרנסה הוא מחסרון העצה שאין האדם יודע במה יצליח עתה וכל זה נמשך מהמותרות הנ"ל שמבלבל את המח שנמשך מבחינת בעצבון תאכלנה, שנמשך מפגם אמונת חכמים שהוא פגם עץ הדעת טוב ורע וכו' כנ"ל. ומחמת זה צריך האדם להתיגע ביגיעה גדולה עד שמוצא פרנסתו ומזונותיו. ובאמת עקר היגיעה הוא שצריך להתיגע עד שבא על העצה האמתית מה שצריך לסחר. ועל-כן באמת כל היגיעות הם בחנם, כמו שכתוב בזהר הקדוש, שטו העם ולקטו בשטותא. כי באמת עקר התקון להמשיך פרנסה הוא רק על-ידי התקון העצה שתלויה באמונת חכמים שהוא כלליות התורה. בחינת רבוי הספרים של התורה הקדושה שצריכין להאמין בכלם. ועל-כן עקר תקון המשא ומתן הוא על-ידי האמונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבת לא), נשאת ונתת באמונה, הינו אמונת חכמים, שהוא עקר יסוד האמונה. וזה בחינת שמח זבולן בצאתך ויששכר באהלך (דברים לג). שזבולון שהוא בחינת הסוחר כשמקשר ומקרב עצמו להצדיק האמת שהו בחינת יששכר שהיה עוסק בתורה וזבולון היה מספיק אותו אזי נאמר, שמח זבלון בצאתך-לסחורה. כי בודאי בכל אשר תפנה תצליח בסחורתך, כי מאחר שהסוחר מקשר עצמו להתלמיד חכם האמת ומספיק אותו שזהו בחינת אמונת חכמים, על-ידי זה זוכין לעצה שלמה ואז בודאי יצליח בכל מה שיעשה כי עקר ההצלחה הוא על-ידי העצה כנ"ל:
ועל-כן זה שרוצה לעסק במשא ומתן צריך לידע ולהאמין כי לא בכח יגבר איש ואין חכמה ואין עצה ואין תבונה לנגד ה', רק יבקש רחמים ממי שהעשר שלו שישפיע עליו עצה טובה שיזכה לידע מה לסחר באפן שירויח פרנסתו. ועל-כן באמת צריך הסוחר לקרב עצמו להתלמיד חכם, שזהו בחינת אמונת חכמים כנ"ל, כי עקר העצה השלמה, שהוא הצלחת המשא ומתן, הוא על-ידי אמונת חכמים כנ"ל. ואפלו כשזוכה לעצה שלמה בהמשא ומתן שלו ומרויח ממון עדין אין העצה בשלמות כי אם כשזוכה להתנהג עם הממון בקדשה כראוי. לתת צדקה הרבה ולהיות שמח בחלקו ואל יהיה אץ להעשיר ולא יתאוה בכל פעם יותר. באפן שיזכה על-ידי הממון והפרנסה שהמשיך לעסק בעבודת ה' באמת, כי תכלית המשא ומתן והפרנסה הוא בשביל התורה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, טוב תורה עם דרך ארץ. וזה עקר העצה השלמה הטובה כשזוכה על -ידי עצתו שהאיר לו השם יתברך בהמשא ומתן, שעל-ידי זה הרויח ממון להצליח על-ידי זה ההצלחה הנצחית והאמתית לעשות רצון השם יתברך על-ידי זה. ואז דוקא נחשב עצה טובה ושלמה, אבל אם חס ושלום, הוא מרויח ממון ואינו מתנהג בו כשורה, מכל שכן כשחס ושלום, נופל ויורד על-ידי זה וממעט עבודתו חס ושלום, זהו בחינת עשר שמור לבעליו לרעתו ואזי בודאי אינו נחשב לעצה שלמה שהרויח ממון לרעתו מאחר שאינו מצליח בסופו ותכליתו על-ידי זה, כי עקר תקון העצה הטובה הוא כשזוכה להצליח על-ידי עצתו באחריתו לסופו לעד ולנצח בעולם הבא שכלו ארך וטוב ונצחי, כי טוב אחרית דבר מראשיתו:
והנה אף-על-פי שלאו כל אדם זוכה לממון דקדשה בשלמות להצליח בממונו להצלחה הנצחית, אבל בכלליות העולם נחשב כל ממון ישראל ממון דקדשה מאחר שאין בו גנבה וגזלה. וגם כל אדם אפלו הפחות שבישראל בודאי עושה כמה וכמה מצוות בממונו, צדקה ושכר למוד בעד בנים וקניות מצוות והוצאת שבתות וימים טובים וכיוצא בהן. ועל -כן כל ממון ישראל שזוכין להרויח הוא בחינת ברורים שמבררין מבחינת הקללה של בעצבון תאכלנה ועקר הברור הוא העצה השלמה שמשם כל הרוח וההצלחה בחינת כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, ארי הוא יהיב לך עיטא למקני נכסין כנ"ל. וזה עקר העבודה של כל אדם בעולם הזה לברר כל הדברים מזהמת הנחש, מפגם עץ הדעת מבחינת בעצבון תאכלנה ועקר הברור הוא על-ידי שזוכין לברר עצה שלמה ודרך ישרה בכל הדברים, שזהו עקר הברור שמבררין מבחינת בעצבון תאכלנה, שהוא בחינת מותרות שמשם בלבול הדעת פגם העצה וצריך כל אדם להתיגע לתקן זאת לדחות בחינת בעצבון תאכלנה, דהינו לדחות פגם העצה ולהמשיך עצה שלמה כנ"ל. ועקר הברור הוא בממון ששם עקר אחיזת בעצבון תאכלנה בזעת אפך תאכל לחם, ועל-כן כל עמל האדם לפיהו שצריך להתיגע מאד קדם שממשיך ומברר הפרנסה דקדשה מבחינות בעצבון תאכלנה מפגם העצה כנ"ל:
וכל אדם כפי מה שזוכה לברר הממון והפרנסה דקדשה כל ימי חיים חיותו, כמו כן הוא מתקן עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל, אשר זה עקר עבודת האדם כל ימי חייו לתקן פגם עץ הדעת טוב ורע, שהוא פגם אמונת חכמים וכנ"ל וכפי מה שיזכה בחייו לתקן פגם עץ הדעת, פגם אמונת חכמים, כמו כן זוכה לעצה שלמה כנ"ל ועל-ידי זה זוכה לאחר מיתתו לדעת העצה והדרך לעץ החיים ששם צריכין כל הנשמות לעלות כידוע. כי דרך עץ החיים הוא בחינת עצה שלמה לעבודת ה' שזהו הדרך עץ החיים, כי יש להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים שהוא בחינת חלקת העצה שמתהפכת עצתו מהפך אל הפך בכל פעם וכנ"ל, שזהו עקר השמירה למנע מעץ החיים, כי עקר דרך עץ החיים הוא עצה שלמה וכנ"ל. כי עקר חלקת העצה נמשך מעץ הדעת טוב ורע מחמת שלא המתיק ובטל את הרע שיהיה נכלל בטוב ויהיה כלו אחד. ואז יש שני דברים טוב ורע. ואז כשיש שני דברים קשה לברר העצה (וכמבאר למעלה עין שם). ועל-כן אי אפשר לברר העצה בשלמות עד לאחר מיתתו, כי נגזרה המיתה על-ידי חטא אדם הראשון, כמו שכתוב, בעצבון תאכלנה וכו' בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה וכו' כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וכל זה מחמת פגם העצה השלמה, כי אלו לא חטא אדם הראשון בעץ הדעת היה יכל לכלל בעץ החיים בחיים חיותו והיה חי לעולם אשר בשביל זה נברא, כי היה יודע הדרך והעצה השלמה לכלל במקום שצריך להכלל בחי החיים בבורא הכל יתברך בעודו בחיים חיותו לעד ולנצח, אך מאחר שאכל מעץ הדעת נפגמה ונחלקה עצתו, כי ה' שלח לשם את להט החרב המתהפכת שמבלבלת עצתו כנ"ל כדי שלא יוכל לבא לעץ החיים בחייו. ומאז והלאה אי אפשר לבא לעץ החיים כי אם לאחר מיתתו כפי מה שזכה לברר העצה השלמה בחיים חיותו:
כי גוף ונפש נמשכין מבחינת דין וחסד, כי הנפש הוא בחינת חסד. והגוף הוא בחינת דין שהם בחינת אור וחשך, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה בהתורה "דרשו ה' ועזו" (בסימן לז). ומבחינות חסד ודין משם השתלשלות אחיזת טוב ורע. על-כן אחיזת הרע הוא בהגוף שהוא מבחינת דין שמשם השתלשלות אחיזת הרע כידוע. ועקר חלקת העצה הוא מחמת אחיזת הרע שנמשך מפגם עץ הדעת טוב ורע. שמחמת זה נתערב העצה ואין יודעים עצה שלמה כנ"ל, ואלו לא חטא אדם היה הרע נכנע ונתבטל לגבי הטוב והיו נכלל דין בחסד שמאל בימין והיה נכלל הכל באחד, ועל-ידי זה היה הגוף זך וצח והיה הגוף יכול להכלל בהנפש בחיים חיותו והיו לאחד עד שהיה יודע דרך עץ החיים בחיים חיותו שהוא בחינת עצה שלמה. כי מאחר שהרע נתבטל והכל אחד אזי בודאי העצה שלמה כנ"ל. ואז היה יכול על-ידי העצה השלמה להכלל בחיים חיותו בחי החיים ויחי עוד לנצח כנ"ל. אבל מאחר שפגם בעץ הדעת טוב ורע ולא נתבטל הרע לגבי הטוב. נמצא, שיש שני דברים טוב ורע. ואז העצה נחלקת לשתים כנ"ל ואז אין גוף נכלל בהנפש, על-כן בהכרח שימות האדם ויחלק הגוף מן הנפש וישוב אל העפר ושם יגמר הזכוך בעפר מזהמת הנחש. עד שיזדכך כבראשונה, עד שיהיה ראוי להכלל בהנפש ואז יקום בתחית המתים ויחיה בגוף ונפש. ואז יכלל בגוף ונפש בחי החיים, כי אז ידע עצה שלמה שהוא דרך עץ החיים. והכל כפי מה שזכה לברר ולתקן זהמת הנחש, שכמו כן זכה לברר עצה השלמה שהוא דרך עץ החיים כנ"ל, שזהו עבודת האדם כל ימי חייו. שעל-ידי זה זוכה לאחר התחיה לדעת דרך עץ החיים. כי בחייו אי אפשר בשום אפן להכלל בעץ החיים אפלו אם הוא צדיק גדול מחמת חטא אדם הראשון שנגזר עליו המיתה לדורות. כי מחמת החטא אי אפשר להגוף להיות נכלל בהנפש בשלמות כי אם לאחר התחיה:
נמצא שתחית המתים הוא כפי הברור שמבררין העצה השלמה מהמותרות המבלבל את המח שהוא בחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל. שמשם כל הפרנסה כנ"ל. וזה שקבעו הזכרת הגשמים והפרנסה בתחית המתים בחינת מכלכל חיים בחסד מחיה מתים ברחמים רבים. כי הכל אחד. כי תחית המתים היא בחינת כלליות גוף ונפש יחד באחדות גדול לעתיד. שזה עקר תכלית שלמות העצה לכלל בעץ החיים. כי הכל אחד כנ"ל. שמשם נמשך הפרנסה עקר הפרנסה נמשכת מברור שלמות העצה כנ"ל:
וזה בחינת ירשה ששיך לבנים. כי כבר מבאר שעבודת האדם בעולם הזה לברר העצה השלמה מפגם עץ הדעת. ועקר הברור הוא בממון ששם נתקלל אדם בעצבון תאכלנה. על-כן צריכין להתיגע לברר הממון מקללה זו לדחות הקללה זאת בחינת בעצבון תאכלנה שמבלבל העצה ולהמשיך עצה שלמה. שעל-ידי זה נמשך עשירות דקדשה לזכות על-ידי זה לעצה האמתית השלמה לעבודת ה' לכלל בעץ החיים כנ"ל. אבל כל אדם אינו מברר הניצוצות הקדושים שבממון כי אם השיך לחלקו ולנשמתו. והלואי שיזכה האדם לברר מה ששיך לו כפי שרש נשמתו, כי לברר בשלמות אי אפשר כי לא ישלם הברור עד לעתיד שיבלע המות לנצח וכו' (כמבאר בכתבים). ועל-כן צריכין לברר כל הדברים. בפרט הממון ששם עקר הברור מדור לדור. וזהו בחינת הירשה שצותה התורה לתת ממונו ונחלתו לבניו אחריו. שהם יגמרו לברר ממונו ונחלתו. וכל מה שיברר ממונו ונחלתו ביותר בקדשה יתרה כשישתדלו להתנהג בממונם כראוי על-פי התורה להרבות בצדקה וכו'. אז ברא מזכה אבא. כי עושין טובה גדולה לנשמתו על-ידי זה, כי כל מה שנתברר הממון ביותר נדחה זהמת הנחש ביותר. ואזי נשמתו קרובה יותר להכלל בחי החיים. כי הכל כפי הברור כידוע ועקר הברור הוא בהממון כנ"ל. ועל-כן בנים דיקא מקבלים ירשתו וכל זמן שנמצא לו זרע מיוצאי חלציו כלם קודמין לכל משפחתו. כי עקר השלמות הוא שתהיה הירשה ממשמשת והולכת למטה ליוצאי חלציו ולא למעלה לבית אביו חס ושלום. כי מבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי תקון אמונת חכמים נתרבין הספרים של התורה הקדושה ואז נמתקין כל הדינים כי התורה נכללת בשרשה בבחינת קדשי קדשים שהוא השכל הכולל בחינת אבן שתיה ששם נמתק הכל. כי אי אפשר להכלל שם כי אם על-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין ביותר על-ידי תקון אמונת חכמים (כמו שכתוב שם, עין שם). ועל-ידי תקון אמונת חכמים זוכין לעצה שלמה כנ"ל. וכבר מבאר שעקר תקון נשמת המת הוא שיזכה לתקן עץ הדעת שמשם המיתה, הינו לתקן פגם אמונת חכמים פגם העצה שיוכל להכלל במקום שצריך להכלל בחי החיים כנ"ל. וזה ידוע בזהר הקדוש שעלית נשמות המת אם זוכה היא באתר דאיקרו קדש קדשים בבחינת מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וכו', הינו כנ"ל. כי עליתו על-ידי תקון אמונת חכמים שעל-ידי זה זוכין לבחינת ספרים הרבה של התורה שעל-ידי זה עולין לבחינות קדש קדשים שהוא בחינת שכל הכולל. וזהו בחינת החיוב שצריכין להשאיר בנים אחריו. כי הבנים שנשארין אחריו הם בחינת שכלים פרטיים שנמשכין ממנו שהם בחינת רבוי הספרים של התורה. כי כל אחד מישראל הוא בחינת ספר תורה כמו שכתוב, זאת התורה אדם. כי האדם כלול מרמ"ח אברים ושס"ה גידים שהם בחינות רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה כידוע שהיא כלליות התורה. נמצא שהאדם הוא התורה וכל מה שנתרבין ישראל ביותר נתרבין ספרים בתורה יותר ועל-כן באמת בכל דור ודור נתרבין ספרים יותר. כי נתרבין ישראל ביותר ועל-כן מחיב כל אחד להשאיר בנים אחריו, כי הבנים שמניח אחריו הם בחינת רבוי הספרים של התורה כנ"ל. כי העקר שיראה להוכיח את בניו שישמרו תורת ה'. ואז כשבניו אחריו מקימין את התורה וזכה שיצאו ממנו בני ישראל שמקימין את התורה זה בחינת רבוי הספרים של התורה כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ומי שזוכה לקים את התורה מביא הארה גדולה בהתורה כאלו נכתבה ונתנה היום. נמצא שכל מה שנתרבין ישראל המקימין את התורה יותר נתרבין הספרים יותר ויכולין להכלל יותר בבחינת קדש קדשים שם צריכה נשמתו לעלות כנ"ל שאי אפשר לעלות לשם כי אם על-ידי רבוי הספרים שהם בחינת הבנים שהניח אחריו כנ"ל ועל-כן בניו מקבלין הירשה שהוא ממונו ונחלתו. כי הממון הוא בחינת הברור שנתברר העצה מפגם עץ הדעת, מפגם אמונת חכמים שנתתקן בתקון אחר תקון על-ידי בניו אחריו שהוא בחינת רבוי הספרים שנמשכין גם כן מתקון אמונת חכמים שעל-ידי כל זה תוכל נשמתו לעלות למקום שהיא צריכה לעלות, שהוא בחינת קדשי קדשים וכנ"ל:
כי הבנים הם מתקנים תקון שלמות העצה, כי ברא כרעא דאבוה והרגלין הם בחינת עצות (כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר) כמו שכתוב וכל העם אשר ברגלך ההולכים אחר עצתך. כי עקר הולדת הבנים הוא מבחינת עצות, כי הכליות יועצות (ברכות סא) והכליות הם כלי ההולדה, ועל -כן הבנים שנמשכין מבחינת עצות הם מתקנין ומשלימין תקון שלמות העצה שהוא עקר תקון נשמת המת, ועל-כן הם מקבלין הירשה שהוא הממון שנמשך מברור העצה כנ"ל. ועל -ידי ברור העצה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים, בחינת רבוי הספרים הקדושים של התורה, שהוא בחינת הבנים כנ"ל, על-ידי זה עולה נשמתו למקום שצריכה לעלות שהוא אתר דאיקראי קדש קדשים ששם נמתק הכל וכנ"ל:
כי רבוי הספרים הקדושים של התורה הוא בחינת רבוי העצות השלמות, כי התורה הקדושה נקראת עצה, כמו שכתוב לי עצה ותושיה, בחינת תרי"ג עטין דאוריתא. וכל מה שנתרבין ספרים קדושים בהתורה נתרבין העצות ביותר איך להתקרב להשם יתברך כל אחד ואחד ממקום שהוא. ועל-כן כלם צריכין להעולם, (כמבאר שם בהתורה הנ"ל):
ועל-כן משפחת האב קרוי משפחה ואין משפחת האם קרויה משפחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין ירשה (בבא בתרא קיא) שהירשה ממשמשת והולכת למעלה למשפחת אביו כשאין לו בנים חס ושלום ולא למשפחת אמו. כי באמת עקר תקון המת הוא כשמניח בנים אחריו, כי הבנים הם שכלים פרטיים הנמשכים ממנו שהוא בחינת שכל הכולל נגדם והוא צריך להכלל בשכל הכולל העליון שאי אפשר להכלל שם כי אם כשיש לו שלמות על-ידי רבוי השכליים פרטיים שהמשיך בזה העולם שהם בחינת הבנים שהניח אחריו שהם בחינת רבוי הספרים כנ"ל, כי הכל אחד. כי הספרים הנמשכין מן התורה הם גם כן בחינת שכלים פרטיים הנמשכין מן התורה. כי יש שכל הכולל העליון שכולל הכל וממנו נמשכין כמה וכמה שכלים פרטיים. ומכל שכל פרטי נמשך עוד כמה שכלים פרטיים ונחשב זה השכל הפרטי בחינת שכל הכולל נגד השכליים הפרטיים הנמשכין ממנו. וכן להלן יותר, כי יש ענפים וענפים לענפים וכן להלן וכל מה שנתרבין השכליים הפרטיים יותר ויותר, נשלם השכל הכולל שלהם יותר שהוא השכל שממנו נמשכין אלו השכליים פרטיים. ואזי יכול זה השכל לכלל בהשכל העליון הכולל ששם נמתק הכל שהוא בחינת קדש קדשים, וזה הדבר הוא בתורה ובאדם, כי שניהם בחינה אחת כנ"ל. כי קדשא בריך הוא וישראל ואוריתא כלו חד , ועל-כן העקר הוא כשמניח בנים בזה העולם שהם בחינת שכלים פרטיים, בחינת רבוי הספרים שעל-ידי זה יכול להכלל בשכל העליון הכולל בחינת קדש קדשים כנ"ל אבל כשלא הצליח בזה העולם למעבד תולדין להרבות השכל דקדשה בעולם על-ידי רבוי בני ישראל. אזי הוא צריך לעלות על-ידי אביו בהשכל העליון יותר עד שיהיה נכלל בהשכל העליון הכולל. כי אב בחכמה ונקרא קדש שהוא בחינת חכמה כידוע, ועל-כן על -ידי משפחת אביו בחינת קדש, יכול לחזר ולהכלל בבחינת קדש קדשים וזהו שהנחלה ממשמשת למעלה עד יעקב אבינו כשאין לו בנים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. עד יעקב אבינו דיקא, כי יעקב הוא בחינת שכל הכולל העליון שכולל כל נשמות ישראל ועל-כן שכב במקום ההוא שהוא מקום האבן שתיה קדש קדשים ששם נכללו כל האבנים באבן אחת, שזהו בחינת הנ"ל (כמבאר היטב התורה הנ"ל). וזה הנפטר צריך לעלות עד שם עד יעקב שהוא שכל הכולל בחינת קדש קדשים כנ"ל ועל-כן צריכין לתן הנחלה למשפחת אביו עד יעקב אבינו, כי עליתו של הנפטר הוא על-ידי ברור נחלתו שנתבררה מזהמת הנחש מבחינת בעצבון תאכלנה שזהו בחינת תקון עץ הדעת שיתתקן בעת התחיה בשלמות כנ"ל בחינת מכלכל חיים בחסד מחיה מתים וכו' כי ברור הפרנסה הוא בחינת תקון המיתה בחינת תחית המתים כנ"ל, ועל-כן על-ידי שנותנין נחלתו למשפחת אביו, בחינת שכל, בחינת קדש, נמתק הנחלה על-ידי השכל השיך לנחלתו, כי ממשמשת והולכת עד יעקב, עד שכל העליון הכולל בחינת קדש קדשים ששם נמתק הכל, ששם עלית נפש המת כנ"ל ועל -כן משפחת האב יורשו דיקא ולא האם ומשפחתה, כי עקר מצות הירשה הוא בשביל ברור העצה שהוא בחינת תקון אמונת חכמים תקון נפש המת וכו' כנ"ל, ועל-כן אין האם ומשפחתה ראויין לירשה. כי מבאר שם בדברי רבנו זכרונו לברכה שחלקת העצה הוא בחינת עצת נשים וכו', עין שם. נמצא, שעקר חלקת העצה שהוא פגם העצה נאחזת בנשים דיקא, ועל-כן אין האם יורשה כי אם האב, כי עקר תקון הירשה הוא בחינת תקון שלמות העצה שנעשה על-ידי סטרא דדכורא, שהוא האב, ולא על-ידי האם, שהיא סטרא דנוקבא, ששם עקר אחיזת החלקת העצה שהוא בחינת עצת נשים כנ"ל:
ועל-כן גם בירשה השיכה להבנים כשזוכה להניח בנים גם כן הבן קודם לבת, כי עקר תקון העצה שהוא בחינת מצות ירשה לתן לבנים כנ"ל, הוא נעשה על-ידי סטרא דדכורא דיקא כנ"ל, אבל אף-על-פי-כן בבניו שהוא מניח יש לפעמים דין ירשה לבת במקום שאין בן, כי הבנים שהוא מניח הם הם בעצמן בחינת תקון העצה שהוא בחינת בנים כנ"ל. וכמבאר היטב למעלה שהבנים שמניח הם בחינת השכליים הפרטיים בחינת רבוי הספרים, בחינת תקון העצה כנ"ל. ועל-כן מאחר שנשאר ברכה אחריו אפלו בת שהיא מיוצאי חלציו, יש בזה גם כן בחינת תקון העצה מאחר שעל כל פנים הניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה כנ"ל, כי בודאי גם הנשים שבהם עקר אחיזת חלקת העצה, אף-על-פי-כן סוף כל סוף הם גם הם זוכין לבחינת תקון העצה הוא בחינת תקון האדם שיוכל על ידם לזכות לחיים נצחיים בעולם הבא, שזהו עקר שלמות העצה כנ"ל, כי בודאי גם נשי ישראל זוכין לעולם הבא, כמבאר בגמרא הני נשי במה זכין וכו', ובזהר הקדוש באריכות. רק שאצלם הברור קשה ביותר מאחר שבהם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת חלקת העצה, שהוא בחינת עצת נשים כנ"ל, אבל סוף כל סוף מתברר הכל כנ"ל. ועל-כן זה שהניח זרע אפלו אם לא הניח אלא בת או בת הבת וכו' היא קודמת לכל משפחתו אפלו למשפחת האב, כי עקר הברור והתקון של המת שהוא תקון העצה נעשה העקר על-ידי זרעו ויוצאי חלציו וכנ"ל, ועל-כן אפלו הבת ויוצאי חלציה קודמין לכל משפחות האב, כי יש להם כח יותר לתקן נשמתו בחינת תקון העצה מאחר שנמשכו ממנו, כי המשכת הבנים בין בן בין בת נמשכין ממקום העצה מבחינת נצח הוד יסוד, מבחינת כליות יועצות וכו' וכנ"ל. ועל-כן עקר התקון על ידם דיקא, אבל כשחס ושלום אינו זוכה להניח זרע אחריו שהם בחינת תקון העצה, תקון נשמתו כנ"ל, ואזי הוא פגם גדול מאד מאד לנשמתו, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, ובפרט בזהר באריכות, וצריכין לתן ירשתו למעלה למשפחת אביו אזי בודאי אין משפחת האם ראויים ליורשו, כי אין יכולין לתקן גם עצתו מאחר שהם מסטרא דנוקבא ששם עקר אחיזת חלקת העצה כנ"ל, כי הוא צריך תקון גדול מאחר שמת בלא בנים, רחמנא לצלן, והלואי שמשפחת האב יזכו לתקנו וכנ"ל, ועל-כן אין משפחת האם יורשת כי אם משפחת האב:
נמצא, שהירשה והנחלה שנשאר מן הנפטר הוא בחינת ברור העצה שנתבררה על ידו. שמשם כל הממון והפרנסה בחינת כי הוא הנותן וכו' ארי הוא יהיב לך עיטא למיקני נכסין וכו' כנ"ל. שזהו עבודת האדם לברר העצה בשלמות כנ"ל, וגם עכשיו צריכין לתן הממון ליורשיו כדי שהם יבררו הממון בברור אחר הברור, הינו לברר העצה ביותר כדי שיזכה הנפטר על-ידי ברור העצה להשיג העצה הנצחית שהוא דרך עץ החיים כנ"ל. ועל-כן אם יורשיו קטנים והם חסרי עצה, על-כן צריכין הבית דין להעמיד להם אפוטרופוס והאפוטרופוס הוא במקום האב והוא מנהיג הנכסים על-פי עצתו, ועל-ידי זה הוא מתקן ומברר הנכסים, שזהו טובה להמת, כי עליתו על-ידי ברור העצה כנ"ל, כי שרש האפוטרופוס נמשך מבחינת האפוטרופוס של מעלה שהוא בחינת מיכאל כהנא רבא אפוטרופוסא רבא דישראל. ומיכאל כהן גדול הוא המקריב ומעלה נשמות ישראל על המזבח העליון לפני השם יתברך, כי כהן גדול שלמעלה הוא בדגמת הכהן גדול שלמטה שעולה לאתר דאיקרי קדש קדשים ששם מעלה הנשמות, כי שם עליתן של כל הנשמות שנגמר תקונם לעלות כנזכר לעיל. ומהאפוטרופוס העליון נמשך האפוטרופוס התחתון, שהוא אפוטרופוס על נכסי המת, שהוא בחינת בעל העצה בנכסי המת, שהוא תקון להמת כנ"ל, כי העצה נמשכת מבחינת קדש קדשים ששם נמתק הכל שעולין לשם על-ידי בחינת מים טהורים הנ"ל על-ידי רבוי הספרים, על-ידי תקון אמונת חכמים שמשם תקון שלמות העצה. ועל-כן הבית דין דיקא מעמידין אפוטרופוס, כי הבית דין הם חכמי הדור, שהם בחינת אמונת חכמים שצריכין להאמין בהם, כי אין לך אלא שופט שבימיך ומהם יוצא משפטי אמת ומשם כל העצות כנ"ל. ועל-כן זה שנפטר ושנשארו נכסיו לקטנים שאין להם עצה שלמה לתקן הנכסים, על-כן הבית דין בחינת בעל העצה בנכסיהם, כי הם יכולין להמשיך עצה לכל אחד בפרטיות כפי הצריך לו וזה האפוטרופוס שמעמידין יונק ומקבל כח מהאפוטרופוס של מעלה שהוא בחינת מיכאל כהן גדול שנכנס לפני ולפנים שמשם תקון שלמות העצה, שהוא בחינת המתקת הדינים, כמו שכתב רבנו במקום אחר על פסוק, ותשועה ברב יועץ. שהעצה הוא המתקת הדינים ותקון העצה הוא תקון להמת הנ"ל:
ועל-כן אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים לא ישבע, מנהו בית דין, ישבע, כי העצה הוא בחינת המתקת הדינים כנ"ל, כי כל הברורים שבעולם שעושין בכל משא ומתן ובכל הדברים הכל הוא בחינת המתקת הדינים, כי כל זמן שלא נתברר הטוב מן הרע אזי הדין מתגבר חס ושלום, וכשמבררין הטוב נמתק הדין ונתבטל ואין הדין נמתק אלא בשרשו, שהוא השכל שנקרא קדש השיך לזה הדין, (כמבאר היטב בהתורה הנ"ל). וזה השכל הממתיק הדין השיך אליו, זהו בחינת העצה שנמשך מזה השכל שעל-ידי זה נמתק הדין, כי העצה הוא המתקת הדינים כנ"ל. ומחמת שכל דין אינו נמתק אלא בהשכל השיך אליו ולא בשכל אחר, על-כן בני אדם משנים בדעותיהם במשא ומתן. וכל אחד ואחד עצתו משנה מחברו, כי זה חושק לסחר במיני תבואה, וזה ביין וזה במיני בגדים וכיוצא שאר השנויים רבים ועל-פי רב כל אחד אינו מסגל להצליח כי אם במין סחורה זה דיקא, כי כל מה שהוא נושא ונותן בו, הכל הוא בשביל הברור שהוא בחינת המתקת הדין כנ"ל, שזה האדם צריך לברר ולהמתיק דין זה כפי שרש שכלו שעל-ידי זה נמשך לו עצה לעסק במין סחורה זאת דיקא ואינו יכול להשתכר כי אם בסחורה זאת דיקא ואדם אחר בסחורה אחרת דיקא הכל כפי השכל שיש לו. שיש לו כח להמתיק דין זה דיקא, שהוא בחינת סחורה זאת שעל-ידי זה נמשך לו עצה מהשכל לעסק בסחורה זאת דיקא כנ"ל. ועל-כן קדם מיתתו הוא צריך להעמיד אפוטרופוס על נכסיו בעצמו, כי הוא בעצמו צריך להמשיך עצה בנכסיו כפי שרש שכלו כנ"ל ועכשיו שצריך לילך לעולמו צריך להעמיד בעצמו אפוטרופוס שהוא בעל עצה שיהא במקומו ממש, כי מאחר שהוא מעמידו הרי אפוטרופוס כמותו ויכול להמשיך עצה על-פי שכלו של הנפטר כפי הצריך לנכסים אלו וכפי הברור וההמתקה שצריכים להמשיך בנכסים אלו מהשכל הפרטי השיך להם שזהו בחינת העצה טובה שהוא עקר תקון הנכסים כנ"ל, אבל כשאין הנפטר מעמיד בעצמו אפוטרופוס אין מי שיעמד בעד היתומים, כי מי יודע איך לנהג בנכסים אלו, כי מי יודע השכל והעצה השיך לנכסים אלו, כי העצה לאלו הנכסים צריך האפוטרופוס להמשיך ולקבל מאבי יתומים בעצמו שהוא בחינת שכל הפרטי הממתיק הדין שבאלו הנכסים שעל-ידי זה השכל דיקא יכולים להמתיקם ולא על-ידי שכל של איש אחר כנ"ל, על-כן עקר תקון הנכסים הוא על-ידי אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים שממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים כנ"ל, אבל אף-על-פי-כן הבית דין יש להם כח להעמיד אפוטרופוס, כי הבית דין הם בחינת אמונת חכמים, בחינת תורה שבעל פה שהוא שלמות התורה שבכתב, שעל-ידי זה יכולין לעלות לשכל הכולל העליון לבחינת קדשי קדשים וכו', שעל-ידי זה נמתק הכל בכלל, ובפרט ומשם מקבלין המתקה כל הצמצומים שבעולם, (כמבאר שם). ועל-כן הבית דין יכולין להעמיד אפוטרופוס על נכסי יתומים, כי הם יודעים להמשיך שכל משכל הכולל להמתיק ולברר הנכסים על-פי עצתו, כי הם ממשיכין העצה וההמתקה משכל הכולל ששם כלליות כל השכליים פרטיים שבעולם ומשם כל העצות שבעולם ושם נמתק הכל יהיה איזה צמצום ודין שיהיה כנ"ל. אבל מחמת זה צריך אפוטרופוס של בית דין לשבע בנקיטת חפץ, כי לעלות לשכל הכולל אי אפשר כי אם על-ידי שלמות התורה, על-כן חשדינן להאפוטרופוס אולי לא זכה לעלות ולהמשיך עצה משם. ועל-ידי זה פגם בהנכסים, כי כל הגזלות והשקרים שעושין במשא ומתן חס ושלום, הכל נמשך מפגם העצה, שהוא בחינת בעצבון תאכלנה, שמשם העניות, מחמת שאין כל אדם זוכה לידע העצה במה להשתכר כנ"ל, ומחמת זה בא לידי שקרים וכפירות במשא ומתן. כי רשע עושה כף רמיה וגם זה בעצמו הוא עצה רעה לנפשו שנדמה לו שירויח ממון על-ידי הגנבה או הרמאות ששלח ידו בממון חברו ובאמת היא לא תצלח, כי לא יחרך רמיה צידו והרה עמל וילד און. על-כן כשיש הכחשה במשא ומתן משביעין אותו, כי סתם שבועה בנקיטת חפץ ועל-ידי שנוטל הספר תורה בידו שהוא בחינת לוחות האבן, על-ידי זה עולה ומקשר עצמו לשרש העצה, שהיא בחינת אבן שתיה קדש קדשים, שם נמתק הכל ונתתקנין כל העצות ואזי ראוי לו להודות על שקרו שבא מפגם העצה, כי עכשיו נמשך עליו עצה שלמה משרש העצה שהוא התורה כנ"ל. ועל-כן אפוטרופוס שמנו בית דין שצריך לקבל העצה משרש העצה משכל הכולל צריך לשבע בנקיטת חפץ, כי אי אפשר לקבל משם אלא על-ידי התורה כנ"ל, אבל אפוטרופוס שמנהו אבי יתומים הוא במקום האב בעצמו מאחר שהוא בעצמו מנהו והוא ממשיך העצה להנכסים מאבי יתומים בעצמו שהוא בחינת שכל הפרטי השיך לנכסים אלו, ועל-כן אין צריך לשבע, כי אין צריך לעלות עד השכל הכולל העליון, כי הוא ממשיך העצה מהשכל הפרטי השיך לאלו הנכסים שהוא אבי יתומים שמנהו בעצמו כנ"ל: