ליקוטי הלכות · יורה דעה א · חלב ודם ג

על-פי המאמר המתחיל 'ויהי הם מריקים שקיהם' וכו' בספר הראשון סימן יז, עין שם כל המאמר היטב: והכלל, בקצור, הצריך לענין זה הוא; כי תקון השכל הוא על-ידי תקון המזבח, שהוא בחינת אכילה בקדשה וכו'. ותקון שלמות המזבח הוא על-ידי גרים וכו'. וגרים נעשין על-ידי צדקה לנפשות רבות. והעקר על-ידי הצדקה להצדיקים האמתיים שהם כלולים מנפשות רבות וכו', נעשה בחינת אויר הנח והזך, כי על-ידי הצדקה קונה לו נפשות ורעים ואוהבים, ועל-ידי האהבה שהוא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, רוח האוהב ברוח הנאהב, על-ידי-זה נעשה בחינת אויר הנח והזך וכו'. ועל-ידי-זה נשמע למרחוק את הדבורים הקדושים של הצדיקים אמתיים וכו' וכו'. עד ששומעין רחוקים ובאים ומתגירים וכו', כי יש טוב הכבוש בין האמות, דהינו בחינת חלקי נשמות ישראל, כי כל הטוב הוא רק בחינת נשמות ישראל וכו'. וזה הטוב הכבוש אצלם הם מתגברין עליו כל כך עד ששוכח את מעלתו. ועל-ידי הצדקה, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך, על-ידי-זה שומע ורואה הטוב הכבוש הנ"ל; את דברי הצדיקים וכו'. ואזי הוא נזכר את מעלתו איך שבא ממקום גבה ועליון מאד. כי הוא בחינת חלקי נשמות ישראל שבשבילם נברא כל העולם, כי ישראל עלו במחשבה תחלה, כמו שכתוב בראשית א), "בראשית ברא". בשביל ישראל שנקראו ראשית וכו'. ובהם נמלך ה' יתברך בשעת בריאת העולם וכו'. ואזי מתחיל זה הטוב להצטער ולרחם על עצמו, על אשר נפל ממקום גבה כזה ועתה הוא כבוש בידם וכו', ורוצה להמשיך עצמו ולחזר למקומו וכו'. ועל-ידי-זה נעשין בעלי תשובה וגרים, ועל-ידי-זה נשלם המזבח וכו'. ולפעמים כשהרע רואה שהטוב משתוקק וממשיך עצמו ורוצה לחזר בתשובה, אזי הם מתגברים על הטוב ומביאים אותו לתוך העלמה יתרה, דהינו שמביאים אותו לתוך פנימיות מחשבתם וכו' וכו'. ואזי יוצא זה הטוב בזרע הילודים וכו'. בבחינת תהלים פז) ה' יספר בכתב עמים, זה ילד שם וכו'. עין כל זאת היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור חלב שאסור באכילה. ובקרבנות עולה החלב דיקא לריח ניחוח, כי עקר הקרבן הוא החלב העולה לגבה, כי חלב הוא לשון "מיטב". וכמו שכתוב, "כי טוב כל ארץ מצרים לכם הוא וכו', ואכלו את חלב הארץ", כי החלב יונק מבחינת הטוב הנ"ל, כי עקר החלב הוא שעל הכסלים והכליות, והכליות הם כלי ההולדה ושם מקום העצה. כי כליות יועצות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ברכות סא), כי מחשבה שבמח נמשכת עד הכליות ושם נתהוין העצות וכו'. ועין במקום אחר מזה) ועקר הטוב הוא בפנימיות המחשבה ונמשך עד מקום העצה בחינת כליות יועצות, כי ישראל עלו במחשבה תחלה ובהם נמלך ונתיעץ בבריאת עולמו, הינו כי בתחלה עלו במחשבה ואחר כך נמשכו לבחינת מקום העצה, כביכול, ואז נמלך ונתיעץ בהם. נמצא, שעקר הטוב, שהוא בחינת נשמת ישראל, נמשך במקום העצה, שהוא בחינת כליות יועצות שהם כלי ההולדה. ועל-כן לפעמים כשהטוב נכבש ביניהם מאד ואין מניחים אותו לצאת, אזי הטוב יוצא בזרע הילודים, כי כשנמשך הטוב בבחינת ההולדה שהוא בבחינת כליות יועצות, שהם כלי ההולדה, אזי אין הרע יכול להתגבר עליו, כי שם בבחינת מקום העצה שהם כלי ההולדה, שם הוא בחינת שרש הטוב שעלה במחשבה תחלה ובו נמלך ונתיעץ וכו'. בחינת עצה וכו' כנ"ל. נמצא, שעקר בחינת הטוב הוא בבחינת כליות יועצות שהם כלי ההולדה, ושם עקר החלב החופה על הכליות היועצות. ועל-כן חלב לשון מיטב כנ"ל. כי הוא יונק מבחינת הטוב הנ"ל, שעובר והולך דרך כלי ההולדה שהם כליות יועצות כנ"ל. ועל-כן עקר הקרבן הוא החלב, כי עקר הקרבן הוא להוציא ולהעלות הטוב הכבוש בין האמות והסטרא אחרא, להוציאו ולהעלותו לשרשו, כי הקרבן בא על-ידי חטא. ועל-ידי החטא נתערב טוב ורע ונפל הטוב בגלות, בין האמות והסטרא אחרא כפי בחינת החטא, חס ושלום, ועל זה מביא קרבן, כדי לברר ולהעלות הטוב הכבוש ולהעלותו לשרשו, כי הקרבן הוא בבחינת הון יוסיף רעים רבים הנ"ל, שהוא בחינת צדקה, כי הקרבן הוא מה שמנדר ונותן לקרבן מיגיע כפו שהוא בחינת צדקה. וגם מכל הקרבנות היה מגיע חלק להכהן, כי אפלו מעולות היה מקבל הכהן העורות. והכהן איש חסד הוא, איש שלום, כמו שכתוב, "הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם". והוא בחינת הצדיק והרב שבדור, כמו שכתוב, "כי שפתי כהן ישמרו דעת". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, מ"ק יז) אם הרב דומה וכו'. נמצא, שעל-ידי שהאדם מנדר ונותן לקרבן שזה היא בחינת צדקה, על-ידי-זה נעשה בחינת אויר הנח והזך כמבאר במאמר הנ"ל), כי הקרבנות עושין שלום, שהוא בחינת הון יוסיף רעים רבים, שעל-ידי-זה נעשה אויר הנח והזך כנ"ל. ועל-כן עקר כל הקרבנות הם רק בארץ ישראל וירושלים ובית המקדש, כי ארץ ישראל הוא בחינת אוירא דכיא, בחינת אויר הנח והזך, כי אוירא דארץ ישראל מחכים ושלום ואהבה הוא על-ידי שלמות הדעת. כמו שכתב רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים) בחינת וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', כי מלאה הארץ דעה וכו'. ועל-כן אוירא דארץ ישראל שהוא מחכים, על-ידי-זה שם עקר האהבה והשלום שתלוי בדעת וחכמה כנ"ל. וזה בחינת ונתתי שלום בארץ, כי עקר השלום הוא בארץ ישראל כנ"ל. ועל-ידי השלום והאהבה שהוא בארץ ישראל דיקא, על-ידי-זה האויר הוא שם נח וזך בחינת אוירא דכיא. וירושלים נבחר מכל ארץ ישראל, כי עקר שם ירושלים על שם השלום, כי על שם זה נקרא "ירושלים", על שם יראה שלם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי מתחלה היתה נקראת "שלם", כמו שנאמר, "ומלכי צדק מלך שלם וכו'". וכן הבית המקדש נקרא "סכת שלום". ועל-כן דרך שם עולין כל התפלות למכון שבתם השמימה, כי שם אוירא דכיא, אויר הנח והזך, שעל-ידי-זה עולה התפלה למקומה ואין מי שיבלבל אותה: וזה בחינת הקרבנות שהיו קרבים בבית המקדש שעומד בירושלים וארץ ישראל שהם בחינת שלום, שהוא בחינת אויר הנח והזך כנ"ל. ועל-ידי הקרבנות שהם בחינת צדקה כנ"ל, על-ידי-זה נזדכך האויר ביותר כנ"ל. ואזי נעשה ביותר בחינת אויר הנח והזך ואז יוכל הטוב הכבוש שנכבש בין האמות והסטרא אחרא על-ידי חטאיו, ועכשיו על-ידי שנזדכך האויר ביותר על-ידי הקרבן יוכל הטוב הכבוש הנ"ל לשמע את דבורים הקדושים של ישראל. ואז נתעורר וזוכר את מעלתו ומתחיל לרחם על עצמו וחוזר לשרשו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כהנים בעבודתן וישראל במעמדן, כי בשעה שהיו הכהנים עוסקים בעבודה, שעל-ידי-זה נזדכך ונתברר האויר כנ"ל, כי העשן של המזבח היה עולה ומגרש את כל האוירים רעים, בחינת רוח רעה. והיה מזכך האויר בבחינת אויר הנח והזך כנ"ל. ואז היו ישראל עומדים במעמדן והיו מדברים דבורים קדושים בחינת דבור הישראלי הנאמר במאמר הנ"ל, כדי שזהו הדבור יהיה הולך ונשמע להטוב הכבוש כדי שיזכר את מעלתו וישוב לשרשו כנ"ל. ועל-כן היו ישראל במעמדן עוסקים בפרשת בראשית ובפרשת האזינו, כי על-ידי-זה היו מזכירין את הטוב הכבוש, את מעלתו הגדולה, שבשבילו נברא כל העולם, שזהו בחינת בראשית ברא וכו', שכל הבריאה שבששת ימי המעשה, הכל היה בשביל ישראל שעלו במחשבה תחלה שהם נקראים "ראשית" כנ"ל. וזה בחינת שירת האזינו, כי עקר שירת האזינו אמר משה רבנו בשביל זה הטוב הכבוש בין האמות והסטרא אחרא. והזכירו במקום שהוא שם, שישוב למעלתו ושרשו, כי משה צפה עד סוף כל הדורות, שאז יהיה נכבש ונסתר הטוב בהסתרה והעלמה יתרה מאד כמו עכשיו בעקבות משיחא, כמו שכתוב שם דברים לא), "ואנכי אסתר אסתיר פני ביום ההוא וכו'". ואז בא הטוב בהעלמה והסתרה יתרה מאד מאד בבחינת הסתרה שבתוך הסתרה עד שנדמה כמעט, חס ושלום, כאלו אפס תקוה חס ושלום, לעורר הטוב הזה. אבל משה רבנו צפה על כל זה ואמר השירה הזאת, כדי שעל-ידי השירה הזאת יתעורר הטוב ממקום שהוא שם אפלו בסוף הדורות הללו, כדי שיזכר מעלתו וישוב בתשובה ויחזר לשרשו, כמו שכתוב שם דברים לא, כא), "וענתה השירה הזאת לפניו לעד כי לא תשכח מפי זרעו". וזה שנאמר שם בשירת האזינו דברים לב), "ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן וכו'", הינו בחינת הטוב שהוא חלק נשמות ישראל הנמצא בארץ מדבר ובתהו וכו', דהינו שהוא כבוש במדבר ובתהו בין העכו"ם והסטרא אחרא. וזהו יסובבנהו יבוננהו וכו', שהסטרא אחרא מסבבת אותו ובונה עליו ומקיף אותו בכמה מחצות של ברזל, אבל ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח ועושה תחבולות לעורר את הטוב ההוא כנ"ל. וזהו יצרנהו כאישון עינו כנשר יעיר קנו וכו', דהינו שה' יתברך ברחמיו נוצר ושומר את הטוב ההוא וכו', ועושה תחבולות לעוררו ולהזכירו שישוב לשרשו. ועל-כן התחיל משה השירה, "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי", דהינו שמשה רבנו צוה וגזר שהשמים והארץ יאזינו וישמעו היטב דבריו הקדושים, דהינו שהאויר יזדכך בבחינת האויר הנח והזך, כדי שיהיו דבריו הקדושים נשמעים היטב ולא יהיה כח להרוח רעה, רוח סערה לבלבל ולערבב האויר, רק הכל יהיו נחים ויאזינו וישמעו דבריו היטב כדי שיזכר הטוב הכבוש את דבריו הקדושים, כדי שיזכר את מעלתו הגדולה וישוב לשרשו ממקום שהוא שם אפלו בסוף הדורות הללו, אפלו מתוך העלמה והסתרה יתרה מאד מאד כמו עכשיו בבחינת וענתה השירה הזאת וכו'. כי לא תשכח וכו'. נמצא, ששירת האזינו הוא בחינה הנ"ל, לעורר הטוב הכבוש. וזהו בחינת בראשית וכו'. כנ"ל, כי על-ידי מעשה בראשית מזכירין ומראין להטוב את מעלתו, כי הכל נברא בשבילו כנ"ל. ועל-כן היו אנשי המעמד עוסקין בפרשת בראשית ובפרשת האזינו בשעת הקרבת הקרבנות כדי לעורר על-ידי-זה את הטוב הכבוש שיחזר לשרשו, כי על-ידי הקרבן נזדכך האויר כנ"ל. ואז כשמדברין דבור הישראלי שהוא בחינת הדבורים הקדושים של אנשי המעמד כנ"ל, על-ידי-זה היה נשמע הדבור הקדוש הזה להטוב הכבוש. ועל-ידי-זה היה נזכר את מעלתו והיה חוזר לשרשו, שזהו בחינת גרים שהם שלמות המזבח כנ"ל. וזהו בעצמו בחינת הקרבנות שהם עקר שלמות המזבח, כי על-ידי הקרבנות חוזר הטוב למעלתו וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר מה שהיו מקריבין לגבה הוא החלב שהוא לשון "מיטב", בחינת הטוב הכבוש הנ"ל, כי הוא יונק מן הטוב שהוא בבחינת כליות יועצות, כי בו נמלך ונתיעץ וכו' כנ"ל. ועל-כן היו מקריבין מן הקרבן את החלב דיקא, כדי להעלות הטוב הכבוש, שהוא בחינת חלב, לגבה, לה' יתברך בחינת אשה ריח ניחוח לה', כדי שישוב למעלתו ושרשו, שזהו עקר בחינת הקרבן כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן להדיוט אסור החלב באכילה, כי הטוב הכבוש שם בבחינת חלב אי אפשר לבררו על-ידי אכילה, כי הוא בבחינת הטוב הכבוש בהסטרא אחרא מאד, בבחינת מה שנאמר שם במאמר הנ"ל; שלפעמים הם מתגברים על הטוב מאד עד שאי אפשר בשום אפן להוציאו ואז יוצא בזרע הילודים וכו'. וזה בחינת החלב שיונק מהטוב הזה שיוצא בזרע הילודים, שעובר והולך דרך הכליות יועצות שהם כלי ההולדה. והחלב הוא עליהם ויונק מהם. ובשביל זה נקרא חלב לשון מיטב כנ"ל. וזה החלב הוא תקף שמנונית הגוף, שמתגבר על הטוב בבחינת כי כסה פניו בחלבו. "פנים", הוא השכל, שהוא הטוב כנ"ל, בחינת חכמת אדם תאיר פניו. והשכל הוא הטוב בחינת ישראל עלה במחשבה, שהוא בחינת השכל, בחינת גם בלא דעת נפש לא טוב. והחלב מכסה על זה הטוב בבחינת כי כסה פניו בחלבו. ואז כשמתגברים תאוות הגוף שהם בחינת שמנונית חלב הגוף על הטוב, אזי חס ושלום, אין הטוב שומע כלל את ההתעוררות שישוב למעלתו בבחינת זה דרכם כסל למו תהלים מט, יד). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, חלב יש להם על כסליהם שמכסה עליהם, שעל-ידי-זה אין שומעים כלל דברי מוסר. ואינם מסתכלים על תכליתם מה יהא בסופם. ושמא תאמר שכחה יש להם, תלמוד לומר, "ואחריהם בפיהם ירצו סלה וכו'", דהינו שמזכירין בפיהם את סופם, ואף-על-פי-כן אינם מתגברים לשוב לשרשם. וכל זה מחמת החלב שיש להם על כסליהם שמכסה עליהם. נמצא, שהחלב חופה על הטוב ויונק ממנו. ועל-כן החלב הוא אסור באכילה לישראל, כי אי אפשר לנו לבררו בשום אפן על-ידי האכילה, כי הטוב כבוש ומהדק שם מאד מאד, שאי אפשר לו לצאת כנ"ל רק על-ידי אש שעל המזבח, על-ידי-זה יכולין לברר ולהוציא גם הטוב ההוא שבחלב. ועל-כן בקרבנות עקר הקרבן הוא החלב דיקא, כמו שכתוב, "כל חלב לה'", כי זה עקר הקרבן לברר ולהעלות הטוב הכבוש מאד, שזהו בחינת חלב שיונק מן הטוב הכבוש מאד ועל-ידי אש שעל המזבח נכלה הרע ונתברר הטוב הכבוש מאד ועל-ידי אש שעל המזבח נכלה הרע ונתברר הטוב, כי מהאש יצאו והאש תאכלם ונאכל הרע ואז עולה הטוב לשרשו ונשלם פגם המזבח כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תענית, שלפעמים האדם צריך לתענית בשביל תשובה על חטאיו, כי לפעמים הטוב כבוש מאד מאד על-ידי החטאים, עד שאי אפשר לבררו ולהעלותו ואז אי אפשר לאכל בקדשה, כי עקר אכילה בקדשה הוא על-ידי תקון המזבח שהוא על-ידי שמעלין הטוב הכבוש לשרשו כנ"ל, ואז יכולין לאכל בקדשה, כי עקר אכילה בקדשה הוא לברר ניצוצות הקדושים שיש בדבר שאורל והניצוצות הקדושים הם בחינת ניצוצי חלקי הטוב מנשמות ישראל, שהכל נברא בשבילם. ועל-כן כשזוכה להזכיר את הטוב את מעלתו עד שיהיו נעשים בעלי תשובה וגרים אז מתעוררים גם ניצוצי חלק הטוב שבהדבר שאוכל. ואז יכול לאכל בקדשה, דהינו לברר ולהעלות ניצוצות שיש בהדבר שאוכל כנ"ל. ועל-כן לפעמים כשהטוב כבוש מאד חס ושלום, עד שאי אפשר להעלותו, אז צריכין לתענית, כי אז אי אפשר לאכל בקדשה וצריכין לתענית. ועל-ידי התענית נתמעט חלבו שהיה מכסה על הטוב כנ"ל. ועל-כן התענית במקום קרבן כמובא. ועל-כן על-ידי התענית מכניע החלב המכסה על הטוב ואז יכול הטוב לזכר את מעלתו ולשוב לשרשו כנ"ל: ועל-כן איתא בספרים; שמי שעוסק בתורה אינו צריך להתענות, כי התורה נקראת "אש", כמו שנאמר ירמיה כט, כג), "הלוא כה דברי כאש". ועל-ידי אש של התורה הוא יכול להכניע ולשרף את החלב המכסה על הטוב, עד שישמע הטוב את דבורים הקדושים של התורה וישוב למעלתו ולשרשו, כי העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כלם, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק ויקרא ז, לז), "זאת התורה לעלה למנחה ולחטאת וכו'" ועל-ידי הקרבנות נשרף החלב ועולה הטוב לשרשו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן ביום שנבנה בית המקדש נאמר שיר השירים א), "שיר השירים אשר לשלמה" למלך שהשלום שלו, כי עקר בנין בית המקדש הוא בשביל השלום, דהינו שיהיה נעשה בחינת אויר הנח והזך, שזה נעשה על-ידי השלום והאהבה, שהוא בחינת אתדבקות רוחא ברוחא כנ"ל, שעל-ידי-זה שומע הטוב וזוכר את מעלתו ונעשין גרים שהם שלמות המזבח, שזהו בחינת כל הקרבנות כנ"ל שהיו בבית המקדש. וזהו "ישקני מנשיקות פיהו וכו'" שיר השירים א) נשיקין זה בחינת אתדבקות רוחא ברוחא כידוע. הינו בחינת שלום ואהבה, בחינת אויר הנח והזך כנ"ל. וזהו, "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך על-כן עלמות אהבוך", ופרש רש"י, בא יתרו ונתגיר בא רחב ונתגירה וכו', כי על-ידי השלום בחינת נשיקין, בחינת אתדבקות רוחא ברוחא שהוא בחינת אויר הנח והזך, על-ידי-זה נעשין גרים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת השתטחות על קברי הצדיקים האמתיים שהוא דבר גדול מאד, כי זוכין לתשובה על-ידי-זה, כי כשמשתטח על קבר הצדיק האמת זה בחינת אתדבקות רוחא ברוחא, כמובא בכתבי האר"י ז"ל); שזה עקר כונות ההשתטחות על קברי צדיקים, לאתדבקא רוחא ברוח הצדיק. ועל-ידי-זה נעשה בחינת אויר הנח והזך כנ"ל, כי מקום הקבר של הצדיק האמת הוא בחינת ארץ ישראל, בבחינת צדיקים יירשו ארץ, שהצדיקים זוכין לירש ארץ ישראל במקום קבורתם. וכמו שמספרין העולם בשם הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, שאמר; שפעל אצל ה' יתברך שמקום קבורתו יהיה בחינת ארץ ישראל. וארץ ישראל הוא בחינת אויר הנח והזך כנ"ל. ועל-כן מסגל שם מאד במקום קבר הצדיק האמת לעורר לבו, להזכיר את עצמו היטב היטב מה הוא עושה בעולם הזה. ולהזכיר את הטוב הכבוש אצלו בגלות גדול, שיזכר את מעלתו היכן הוא בעולם כי הוא מזרע ישראל שבשבילם נבראו כל העולמות כלם וכו' וכו'. ועכשיו הוא נפל למקום שנפל ולפעמים יכול להיות שהאדם לא ישמע כל זה, ולפעמים אפלו כשידבר לעצמו דבורים כאלו, אף-על-פי-כן יכול להיות שלא ישמע חס ושלום, מחמת שהטוב כבוש בגלות גדול מאד, אבל כשזוכה לבוא על קברי הצדיקי אמת ששם הוא בחינת אויר הנח והזך ואין שם שום רוח רעה שיפריד בין הדבורים הקדושים ובין הטוב הכבוש ואז זוכה לשמע את דבורים הקדושים של הצדיקי אמת שהיו מדברים ועוסקים תמיד להזכיר את הטוב הכבוש ולהחזירו בתשובה. ועכשיו יכול הטוב לשמע היטב את דבוריהם הקדושים, ואזי זוכר את מעלתו ויכול לזכות לתשובה ולחזר לשרשו: וזה בחינת תהלים טז, ב) אמרת לה' אדני אתה טובתי בל עליך, הינו לפעמים, אף-על-פי שאתה אומר לה', 'אדני אתה', ואתה רוצה לחזר אליו יתברך, ואף-על-פי-כן 'טובתי בל עליך', דהינו שאף-על-פי-כן הטוב שבי עדין אינו חוזר ושב אליך, מחמת שנתהדק ונתקשר בגלות גדול מאד, רחמנא לצלן, התקון לזה "לקדושים אשר בארץ המה", הינו על-ידי כח הצדיקים הקדושים אשר בארץ המה,כשזוכין לבוא על מקום קבורתם הקדוש, על-ידי-זה נתעורר הטוב וחוזר לשרשו בתשובה שלמה כנ"ל. אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום