ליקוטי הלכות · יורה דעה א · חלב ודם ד

חלב ודם, ובו יתבאר הלכות פסח וענין אסור חמץ ומצות אכילת מצה וענין ספירה

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה "ויסב אלקים וכו'" סימן סב, עין שם כל התורה. והכלל בקצור לעניננו, שעל-ידי אכילתם של ישראל נעשה יחוד קדשא בריך הוא ושכנתיה אפין באפין וכו', רק האכילה צריך להיות מאכל אחר שנתברר, כי מאכל שיש בו תערבת, על-ידי מאכל כזה אפשר לחטא. והברור של המאכלים הוא על-ידי אמונה, כי יש קשיות שאפשר לישבן וכו'. ויש קשיות שאי אפשר לישבן ולתרצם רק לעתיד וכו', רק להעמיד על אמונה. ואפלו הקשיות שיש עליהם תשובה לפעמים נסתמו שבילי השכל ואינו יודע להשיב וכו'. והתקון לזה הוא למוד הפוסקים וכו', אבל הקשיות שאין עליהם תרוץ אסור לאדם לעין בהם, רק לחזק עצמו באמונה. וכשיש לו אמונה בשלמות, יוכל להיות על-ידי אכילתו יחוד קדשא בריך הוא ושכינתיה וכו'. ולהשלים את האמונה וכו'. צריך מתחלה להעלות ניצוצי אותיות הדבור. וכשנתבררו אותיות הדבור אז הופך את עצמו הדבור ומלקט הניצוצות הקדשה מבין הקלפות וכו'. ולהעלות ניצוצי אותיות הדבור צריך לתענית וכו', כי על-ידי התענית מדבקין אחורי הקדשה וכו', כי התענית הוא בחינת שחוזרים לאחורים, להתחלת התענית וכו', גם כי עקר כל הדברים הן ההתחלה, כי כל התחלות קשות,מחמת שיוצא מהפך אל הפך וכו'. נמצא, שעקר כח העבודה של כל הימים אינו אלא ההתחלה שאנו צריכין לחזר לאחורי, ליום ראשון. שהתחיל להבין, להתענות, שהוא תחלת התשובה, שהיה קשה עליו ההתחלה שיצא מהפך אל הפך. ובכל יום חוזר לאחוריו לקבל כח מההתחלה כנ"ל. והכלל שעל-ידי התענית מדבקין אחורי הקדשה ואז נמשכין מימי החסדים ללחלח מצר הגרון מבחינת ניחר גרוני וכו', כי אז נכנעין שלשת שרי פרעה, שר המשקים והאופים והטבחים, שהם, קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאות אכילה ושתיה וכו', שיניקתם מפרעה שהוא אותיות הערף, הינו מאחורים. ועקר יניקתו מהדבורים וכו'. ואזי כשנתבררין אותיות הדבור על-ידי התענית אז נתגלין הפנים של הקדשה וכו', כדי להוציא בלעם מפיהם בחינת קהלת ח, ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו וכו'. ואזי נתקרבין הרחוקים לה' יתברך ונשלם האמונה בשלמות ומתקשטת בקשוטין דלא הוי וכו'. ואזי אכילתו יקרה מאד, כי נתיחד קדשא בריך הוא ושכינתיה על-ידי אכילתו כנ"ל עין שם כל זה היטב היטב):

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה הוא בחינת פסח ויציאת מצרים, כי מצרים הוא בחינת מצר הגרון, בחינת נחר גרוני כנ"ל. שזה היה עקר גלות מצרים שהיה הדבור בגלות כידוע. ועל שם זה נקרא פסח, כי אז היה יציאת מצרים, שיצא הדבור מהגלות שזהו בחינת פסח "פה סח", כמובא. כי פרעה הוא מלך מצרים שהוא אותיות 'הערף' שהיו לו שלשה שרים הנ"ל, שר המשקים וכו', שהם בחינת קנה וושט וורידין, שהם בחינת תאות אכילה ושתיה. שאלו השלשה קנה וושט וכו' הם סמוכין לכלי הדבור, דהינו לחמשת מוצאות הפה ועל-כן כשהם מתגברין הם ממשיכין הדבור להערף שהוא בחינת פרעה ואז הוא בחינת גלות מצרים, דהינו שהדבור הוא בגלות מצרים בבחינת מצר הגרון, בחינת נחר גרוני ואינו יכול לדבר שום דבור לפני ה' יתברך כנ"ל וזהו בחינת גלות מצרים שבכל דור ודור. ולזה צריכין תענית, שעל-ידי-זה מדבקין אחורי הקדשה וכו' כנ"ל. וזה בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי אכילת ישראל צריך להיות בקדשה גדולה שיהיה אכילתם בחינת מאכל שנתברר, שזוכין על-ידי אכילה כזאת ליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין כנ"ל, אבל לזה אין זוכין כי אם כשהאמונה בשלמות כנ"ל. ולזכות לזה צריכין שני תקונים המבארים בהתורה הנ"ל, דהינו ללמד פוסקים כדי לפתח את הדעת שלא יסתמו שבילי השכל כדי שיזכה להבין לתרץ הקשיות שאפשר לישבן. וגם צריכין לתענית כדי להוציא הדבור מהגלות כדי להעלות ניצוצי הקדשה. ואז אחר כך חוזר הדבור את פניו ומעלה שארי ניצוצות הקדשה וכו'. ואז נשלם האמונה בשלמות ונצולין מהקשיות שאי אפשר לישבן, שצריכין רק לחזק את עצמו באמונה כמבאר שם בהתורה הנ"ל היטב). ואז זוכין לאכילה דקדשה הנ"ל, שעל ידה מתיחדין קדשא בריך הוא ושכינתיה, בבחינת אפין באפין כנ"ל. ושני הבחינות האלו הם בחינת תקון הדעת והאמונה, כי תקון הקשיות שאפשר לישבן על-ידי למוד פוסקים זה בחינת תקון הדעת, שזוכין לדעת שלם להבין מה שאפשר להבין, לתרץ הקשיות שאפשר לישבן. ותקון הקשיות שאי אפשר לישבן על-ידי התענית, זה בחינת תקון האמונה, כי מאלו הקשיות אי אפשר להנצל כי אם על-ידי אמונה כנ"ל. ובאמת הכל אחד והכל כלול באמונה כמבאר בהתורה הנ"ל), שעקר התקון הוא האמונה, כמו שנאמר שם באות ב, שמתחיל, והברור של המאכלים הוא על-ידי אמונה, כי האמת מה שהגביל ה' יתברך לשכל וכו', עין שם. ולכאורה קשה קצת, כי פתח בחדא וסים בתרתי, כי מתחיל לדבר רק מאמונה, שהברור של המאכלים הוא על-ידי אמונה, ואחר כך הולך ומבאר שני בחינות תקון הדעת והאמונה, כי זה מבאר שהקשיות שאפשר לישבן שזוכין לזה על-ידי למוד פוסקים, זה בחינת תקון הדעת. אך באמת הכל אחד, כי תקון הדעת והאמונה הכל אחד ושניהם תלויים זה בזה. והעקר הוא האמונה שהיא יסוד הכל, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה", אך זה ידוע שחיות האמונה הוא מהדעת, כי האמונה הוא בחינת מלכות, שחיותה מאור הפנים שהוא הדעת בבחינת באור פני מלך חיים, כי באמת אף-על-פי שאמונה היא דיקא להאמין באמונה לבד בלי שום דעת ושכל, כי במה שהשכל מבין אין זה אמונה, כמבאר בהתורה הנ"ל, אף-על-פי-כן שרש האמונה וחיותה הוא דעת, כי בודאי הבהמה שאין לה שום דעת אין שיך לומר עליה שיש לה אמונה, ועקר האמונה היא רק אצל האדם שיש לו דעת. רק שה' יתברך חונן עלינו וממשיך על נפשנו ודעתנו הארה משכל עליון כזה, שעל-ידי-זה נמשך בנו כח האמונה, כי האמונה נמשכת בשרשה משכל עליון וגבה מאד מאד, שמשם נמשך בנו הכח להתחזק באמונה שלמה. ואף-על-פי שהאדם יכול לזכות לאמונה שלמה, אף-על-פי שאין לו דעת גדול כמו שרואין ההמון עם והנשים שיש להם אמונה שלמה, שזה עקר האמונה להאמין בפשיטות כמותם. כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר), אף-על-פי-כן מי שזוכה לשלמות הדעת דקדשה אז אמונתו חזקה יותר ויותר. וכל מה שהאדם זוכה להגדיל דעתו בקדשה, בתורה ועבודה, זוכה להמשיך הארה נפלאה אל האמונה יותר ויותר. ועל-ידי-זה מתחזק באמונה יתרה בכל פעם, כי כל מה שיודע יותר הוא מבין שאינו יודע עדין כלל שצריך להתחזק רק באמונה שלמה. וגם מחמת שרואה עתה שכמה קשיות שהיה קשה לו בדעתו על ה' יתברך והצדיקים. ועתה נתישבו אליו על-ידי שנפתח דעתו, על-ידי-זה הוא מבין ללמד סתום מן המפרש; שגם הקשיות שעדין סתומים אצלו בודאי יש להם תרוץ, רק שעדין לא נפתח דעתו כל כך לישב גם אלו הקשיות או שהם מהקשיות שאי אפשר לישבן בזה העולם בשום אפן. ועל-כן הוא מתחזק על-ידי-זה באמונה יתרה בכל פעם. נמצא, שעל-ידי הדעת נתחזק האמונה, ומכל שכן להפך, שכל מה שהאדם מתחזק את עצמו באמונה יתרה, נתוסף לו הארה גדולה בדעתו, כי עקר היא האמונה. וכמבאר בהתורה ויהי ידיו אמונה עד בא השמש בסימן צא), שעל-ידי אמונה זוכין לדעת, עין שם. ועל-כן דעת ואמונה שניהם אחד, שניהם בכלל נקראים "אמונה", כי עקר תכלית הדעת היא אמונה בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע בחינות עולם יג, מה). ומאחר שתכלית הדעת דלא נדע בודאי צריכין רק להעמיד על אמונה וזה תכלית הדעת שזוכין להשיג שאין יודעין עדין כלל, רק על-ידי כל הדעת שהשיג מבין בהתבוננות נפלא כמה צריכין להתחזק באמונה ולסמך רק על אמונה שהיא יסוד הכל. ועל-ידי-זה מבאר היטב מה שהקשנו לעיל מה שרבנו, זכרונו לברכה, פתח בחדא וסים בתרתי, כי הכל אחד כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואז כשזוכין להשלים האמונה על-ידי תקונים הנ"ל, שהם למוד פוסקים ותענית, שהם בחינת תקון הדעת והאמונה כנ"ל. ששניהם כלולים בתקון האמונה כנ"ל. אז דיקא זוכין לאכילה דקדשה, שזוכין על ידה ליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין כנ"ל, כי קדשא בריך הוא ושכינתיה הם שרש הדעת והאמונה ששניהם אחד באמת כידוע. ועל-כן נקראת האכילה על שם האמונה ועל שם הדעת, כמו שנאמר, "ורעה אמונה", וכתיב, "אכלו רעים" תרין רעין וכו', שהם חותם בתוך חותם, בחינת דעת. וכמו שמבאר במקום אחר; שהאכילה היא בחינת דעת, כי דעת דקדשה ואמונה הכל אחד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ובגלות מצרים היו שניהם בגלות, הדעת והאמונה, כמובא, שבמצרים היה הדעת בגלות. וכן היה הדבור בגלות בבחינת כבד פה שזה בחינת גלות האמונה, כי עקר האמונה על-ידי הדבור. כמו שמבאר במקום אחר, וכמובן בהתורה הנ"ל). ועל-כן לא היה אפשר לישראל לצאת מהגלות כי אם על-ידי בחינת שני התקונים הנ"ל, שהם למוד פוסקים ותענית כנ"ל, אבל במצרים היה עדין קדם מתן תורה ולא זכו עדין לתקונים הנ"ל. ואם היו ממתינים עד שיתקנו התקונים הנ"ל היו נשארים שקועים בגלות, כי הקלפות נתאחזו בהם כל כך שלא היה אפשר להמשיך לשם התקונים הנ"ל. על-כן עשה ה' יתברך עמנו חסד גדול ונס נפלא ופסח ודלג על הקץ והאיר עלינו הארה נפלאה שלא כסדר, כמבאר בכונות מעצם ההארה של ליל פסח שמאירין כל המחין ובאין מחין דגדלות קדם למחין דקטנות וכו', ועין שם, שעל-ידי-זה היה עקר הגאלה וכו', עין שם. הינו שתמיד צריכין מקדם לתקן התקונים הנ"ל. ואחר כך חוזר הדבור פניו ללקט שארי הניצוצות, שעל-ידי-זה עקר הכנעת הסטרא אחרא וכו' כנ"ל. אבל עכשיו, ביציאת מצרים, הפליא ה' יתברך עמנו והאיר פני הקדשה בהארה נפלאה קדם שזכו לתקן התקונים הנ"ל, כי ה' יתברך בעצמו נתגלה במצרים בבחינת ועברתי בארץ מצרים אני ה', אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני וכו'. שזהו בחינת התגלות פני הקדשה שנתגלה אז בהארה נפלאה, שעל-ידי-זה היה מפלת מצרים עד שרבים מהם השליכו אמונתם ונתגירו, כמו שנאמר, "וגם ערב רב עלה אתם וכו'". ועל-ידי-זה היה הגאלה, כי הגאלה היתה בליל ראשון של פסח שאז באותו הלילה נלקחה שרה לבית פרעה שהוא רמז על הוד יפי הדבור שהופך פניו אליהם וכו', שעל-ידי-זה הוא הכנעתם כמבאר כל זה בהתורה הנ"ל, עין שם). ומחמת זה אסור אז החמץ בבל יראה ובל ימצא וצריכין לאכל רק מצה, כי חמץ הוא בחינת קשיות, בחינת כי יתחמץ לבבי וכו', שנאמר שם לענין הקשיות שהיה קשה לו בלבו על ה' יתברך. ועל-כן בכל השנה האכילה בבחינת חמץ ומצה: וזהו שהזכיר ב"מה נשתנה", שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה, אף-על-פי שלא היה צריך להזכיר כי אם מה שאוכלין בכל הלילות חמץ, כמו שאומר, שבכל הלילות אנו אוכלין שאר ירקות. ולמה הזכיר גם מצה? אך בזה מרמז תקון אכילת ישראל בכל השנה, כי אכילתנו תמיד בכל השנה בבחינת אכילת חמץ ומצה, שהאכילה כלולה משני התקונים הנ"ל שהם תקון הדעת והאמונה, דהינו לישב הקשיות שאפשר לישבן, שזהו בחינת חמץ, בחינת חמוץ המח שמחמיצין המח והדעת לישב ולתרץ מה שאפשר לתרץ. ומצה הוא בחינת תקון האמונה שנמשכת משכל עליון גבה יותר ויותר כנ"ל, כדי שלא להסתכל על הקשיות שאי אפשר לישבן כנ"ל. ועל-כן בפסח, שעדין לא זכינו לתקונים הנ"ל כנ"ל, רק שנמשך עלינו הארה נפלאה מלמעלה שהוא בחינת הארת פני הקדשה, שעל-ידי-זה נתתקנת האמונה כנ"ל, על-כן אי אפשר לנו לאכל כי אם מצה, שהוא מאכל עליון וגבה מאד בחינת מן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה קדושין לח), עגה שהוציאו ישראל ממצרים, טעמו בהם טעם מן, שהוא מאכל שהמלאכים נזונין ממנו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, יומא עה), הינו שהוא בחינת מאכל שנמשך על-ידי הארה העליונה הנפלאה היורדת עלינו אז, שעל-ידי-זה זוכין להכיר את ה' יתברך ולרדף אחריו בזריזות נפלא, בהשתוקקות נמרץ, באמונה נפלאה. אבל עדין אסור להטות את המח לישב שום קשיא אפלו הקשיות שאפשר לישבן, מחמת שלא קבלנו את התורה ולא זכינו עדין לתקן תקונים הנ"ל. על-כן אסור לנו להחמיץ את מחנו בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב. רק לסמך על אמונה לבד שאנו מקבלין עתה מלמעלה בהארה נפלאה משכל עליון וגבה מאד שהוא בחינת הארת פני הקדשה שמאיר אז. ותקון האכילה נמשך עתה רק משם. וזהו בחינת אכילת מצה שהוא בחינת מן כנ"ל, שנאמר בו, "כי לא ידעו מה הוא", שהוא בחינת אכילה קדושה גבה מאד, שהוא למעלה מן הדעת, בחינת אמונה נפלאה וכנ"ל. אבל חמץ אסור עתה במשהו בבל יראה ובל ימצא, כי אסור עתה לכנס בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב וכנ"ל. אבל בכל השנה מתר החמץ, כי כשזוכין לתקונים הנ"ל אז התר החמץ, כי אז זוכין להמשיך תקון הדעת, לישב הקשיות שאפשר לישבן שזהו בחינת תקון אכילת חמץ בכל השנה. ועל-כן תמיד האכילה דקדשה בבחינת אכילת חמץ ומצה, כי היא כלולה משני התקונים הנ"ל, שהם תקון הדעת והאמונה. אבל עתה בפסח אסור להחמיץ המח בשום קשיא אפלו מה שאפשר לישב, ועל-כן אסור לאכל החמץ במשהו, רק לאכל מצה שנמשך בפסח מהארה העליונה הנ"ל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אחר שביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף התר החמץ, כי קריעת ים סוף הוא על-ידי מטה משה, ומטה משה דא מט"ט מטטרון), שכלול מששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול וכו', שזהו בחינת למוד פוסקים, שעל-ידי-זה נבקע ים החכמה וזוכין לתקון הדעת לישב ולתרץ הקשיות שאפשר לישבן ואז נתחזק האמונה על ידינו וכנ"ל. ועל-כן אחר כך התר החמץ, כי התר החמץ בכל השנה הוא על-ידי בחינת תקון הדעת, על-ידי למוד פוסקים שזהו בחינת קריעת ים סוף וכנ"ל. ועל-כן היה קריעת ים סוף ביום ששי לספירת העמר כנגד ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול וכו', שהם עקר התקון הנמשך על-ידי למוד פוסקים שהוא בחינת קריעת ים סוף, שעל-ידי-זה התר החמץ אחר כך כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

גם צריכין בפסח להכניע שלשת שרי פרעה הנ"ל, שהם שר המשקים והאופים והטבחים, שהם וכו' כנ"ל. וזה זוכין על-ידי מצות פסח ואכילת מצה ושתית ארבע כוסות שהם מכניעים שלשה שרים הנ"ל, כי מצות שחיטת הפסח מכניע שר הטבחים, ומצות מצה מכניע שר האופים, ושתית הכוסות מכניע שר המשקים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שנוהגין הבכורות להתענות בערב פסח, כי עקר יציאת מצרים שהוא להוציא הדבור ממצר הגרון ולהכניע פרעה ושלשת שריו וכו' זוכין על-ידי התענית, שעל-ידי-זה מדבקין אחורי הקדשה וכו' כנ"ל. ועל-כן הבכורות דיקא מתענין, כי עקר מעלת התענית הוא מחמת שחוזרין בכל פעם אל ההתחלה שהתחיל להבין ולהתענות. ומחמת זה דיקא מדבקין על-ידי התענית אחורי הקדשה שהוא בחינת שחוזרין בכל פעם לאחורים, שזהו בחינת כל ההתחלות של הקדשה, שעקר הוא ההתחלה וכו'. ובכל פעם חוזרין לקבל כח מההתחלה וכו'. כמבאר שם כל זה בהתורה הנ"ל, עין שם היטב). ועל-כן הבכורות דיקא מתענין בערב פסח, כי הבכור הוא ראשית בחינת התחלה. ועל-כן נתקדשו הבכורות, כי עקר הוא ההתחלה וכשמקדשין ההתחלה, על-ידי-זה מתקדשין בנקל שאר הבנים וההולדות הבאין אחריו. וכמו שנאמר בכתבי האר"י ז"ל; שכל הבנים שבאין אחריו, כלם מקבלים מחלק הנפש של הבכור וכו', עין שם. נמצא, שהבכור הוא בבחינת התחלה שזהו בחינת קדשת התענית, ועל-כן עקר יציאת מצרים היה על-ידי קדשת בכורים. כמבאר שם בפרשת בא), כי אז הרג ה' בכורי מצרים והכניע הבכור דסטרא אחרא והציל בכורי ישראל, בכור דקדשה. ואז נתקדשו הבכורים, כמו שנאמר שם, קדש לי כל בכור וכו'", כי עקר יציאת מצרים הוא בבחינת קדשת ההתחלה שהוא בחינת תענית, שעל-ידי-זה יוצא הדבור מגלות מצרים ופרעה ושריו כנ"ל, שזה עקר יציאת מצרים כנ"ל. ועל-כן באמת פסח, שהוא יציאת מצרים, הוא עקר ההתחלה, כי הוא תחלת התקרבות ישראל לאביהם שבשמים שהתחילו להכיר אותו ולהתחיל להתקרב אליו בשעת יציאת מצרים בפסח. ואז נתקדשו בכורות שהם גם כן בחינת התחלה כנ"ל. ועל-כן נוהגין הבכורות דיקא להתענות, כי קדשת התענית הוא בחינת קדשת ההתחלה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר בחינת יציאת מצרים, להוציא הדבור ממצר הגרון וכו' כנ"ל: ועל-כן עשו שבזה את הבכורה, מכר את הבכורה על-ידי תאות אכילה דיקא, כמו שנאמר, "הלעיטני נא וכו'", כי קדשת הבכורה הוא בחינת קדשת ההתחלה שזוכין לזה על-ידי שבירת תאות אכילה דיקא, שהוא בחינת תענית, שהוא בחינת קדשת ההתחלה. ועל-כן להפך; עשו שבזה את הבכורה מכר את הבכורה ובזה אותה על-ידי תאות אכילה דיקא, כמו שנאמר שם, "ויאכל וישת וכו'. ויבז עשו את הבכרה", כי דיקא על-ידי תאות אכילה ושתיה בזה את הבכורה שהוא בחינת התחלה שקדשתה על-ידי תענית, על-ידי שבירת תאות אכילה ושתיה כנ"ל. ויעקב אבינו זכה אז לבכורה, כי כל אחד זכה בחלקו, כי תכף שראה יעקב תקף תאותו לאכילה ושתיה שאמר לו, "הלעיטיני נא וכו'", אמר לו יעקב תכף, "מכרה כיום את בכרתך לי", הינו על-פי הנ"ל, כי מאחר שאתה משקע כל כך בתאות אכילה אין הבכורה שיכת לך, כי קדשת הבכורה הוא על-ידי בחינת תענית, בחינת שבירת תאות אכילה כנ"ל. ועשו נתרצה תכף לזה ומכר ובזה את הבכורה בשביל תאות אכילה. ויעקב נתן לו לחם ונזיד עדשים ויאכל וכו' ויבז וכו', כי יעקב נתן לו כל תאות אכילה, כי הוא שבר מעצמו תאות אכילה ונתן תאות אכילה לעשו והוא קבל לעצמו בעד זה הבכורה, שזוכין אליה על-ידי שבירת תאות אכילה שהוא בחינת תענית כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ספירה שסופרין הימים והשבועות וחוזרין בכל פעם להתחלה, כי בכל פעם חוזרין לתחלת הקרבת העמר שאז היה עקר התחלת התקרבות ישראל על-ידי אתערותא דלתתא, כי בליל ראשון של פסח היה תחלת ההתקרבות על-ידי הארה העליונה הנ"ל שהוא בחינת אתערותא דלעלא, אבל אחר כך, אחר יום ראשון מסתלקת ההארה הזאת. ואז מתחילין לספר ספירת העמר, להתחיל לקדש ולטהר עצמנו כסדר מיום אל יום בבחינת אתערותא דלתתא כמובא בספרים) וכל ימי הספירה חוזרין בכל פעם לקבל כח מהתחלת הספירה שהוא הקרבת העמר, כמו שאנו אומרים, היום שני ימים לעמר, היום שלשה ימים לעמר וכו' וכן כלם. נמצא, שחוזרין בכל פעם לההתחלה שהוא הקרבת העמר, שזהו בחינת קדשת התענית שחוזרין בכל פעם להתחלה, שעל-ידי-זה אנו זוכין עתה לצאת מטמאת מצרים ולתקן את הדבור ולזכות לאמונה שלמה על-ידי בחינת אתערותא דלתתא, כי עקר התקון להוציא הדבור מגלות מצרים וכו' זוכין על-ידי שחוזרין אל ההתחלה, שזהו בחינת תענית וזהו בחינת ספירה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור חלב ודם כדי להכניע ולבטל שני מיני קשיות הנ"ל. שהם הקשיות שאפשר לישבן, אך לפעמים נסתמו שבילי השכל ואי אפשר לישבן ולזה צריכין למוד פוסקים. והקשיות שאי אפשר לישבן, שצריכין להעמיד רק על אמונה שנשלמת על-ידי התענית, שעל-ידי-זה יוצא הדבור מגלות מצרים וכו', שעל-ידי-זה נשלם האמונה כנ"ל, כי אסור חלב הוא בשביל תקון הדעת שלא יהיו נסתמין שבילי השכל לישב הקשיות שאפשר לישבן, כי חלב הוא שמנונית הגוף, שעל ידו עקר תקון השכל, כי השכל בוער כמו נר דולק על-ידי שמנונית הגוף כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר ). ועל-כן אסור לאכל חלב בהמה כדי שלא יתגבר החלב של בהמה ויסתם את הדעת לגמרי, כי כשהחלבים דסטרא אחרא מתגברים, נסתם השכל לגמרי ויכולין לשכח את ה' יתברך חס ושלום, כמו שכתוב, "זה דרכם כסל למו". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, חלב יש להם על כסליהם וכו'. וזה בחינת חלבמו סגרו, בחינת כי כסה פניו בחלבו. פנים הוא השכל בחינת חכמת אדם תאיר פניו. ועל-ידי התגברות החלבים נסגר ונתכסה השכל עד שאין יכולין לישב אפלו הקשיות שאפשר לישבן. ועל-ידי-זה שוכחין את ה' יתברך ונתרחקין ממנו, חס ושלום, כי עקר ההתרחקות והשכחה את ה' יתברך הוא על-ידי הכפירות וחסרון אמונה שנמשכין מהקשיות והסתרת ידיעת אלקותו שיש בלב כל אחד, כמובן בהתורה הנ"ל). ועל-כן הזהירה התורה אותנו מלאכל חלב, כדי שלא יהיה נסתם ונסגר השכל חס ושלום, כדי שנזכה להבין, לתרץ הקשיות שאפשר לתרצם. ואסור דם הוא בשביל תקון הדבור שהוא תקון האמונה כנ"ל, כי תקון הדבור הוא להוציא את הדבור מגלות מצרים ופרעה ושריו וכו' כנ"ל. וזה ידוע שבמצרים בגלות היה התגברות הדמים שזה היה עקר גלות מצרים, כמבאר בכתבים) וזהו בחינת ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו', כי הדבור הוא מהדמים, כי הדם הוא הנפש ועקר הדבור הוא מהנפש, כמו שכתוב, "ויהי האדם לנפש חיה", ותרגומו, לרוח ממללא, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים ). וכשמתגברים הדמים דסטרא אחרא, חס ושלום, אזי אין יכולין לדבר כלל, ואזי הוא בבחינת נאלמתי דומיה, לשון דמים. ועל-כן אסור לאכל דם, כדי להכניע הדמים רעים שמהם עקר גלות מצרים, עקר גלות הדבור. ועל-ידי-זה שנזהרין מחלב ודם, על-ידי-זה זוכין לתקן את הדעת ולהוציא הדבור מגלות מצרים שהוא תקון האמונה כנ"ל. ועקר הוא תקון האמונה כנ"ל. ועקר התקון על-ידי התענית, וזהו גם כן בחינת אסור חלב ודם, כי על-ידי התענית נתמעט החלב והדם, כמו שאומרים אחר התענית, יהי רצון שיהא מעוט חלבי ודמי מרצה לפניך כאלו הקרבתי קרבן וכו'. ועל-כן על-ידי שאין אוכלין חלב ודם זהו בחינת קדשת תענית, כי איבר מחזיק איבר כמו שהביא רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר ). ואם היו אוכלין חלב ודם היה נתרבה החלב והדם שבאדם. ועכשיו כשאין אוכלין אותו, נתמעט החלב והדם, שזהו בחינת תענית, שעל-ידי-זה עקר תקון האמונה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר הקרבן הוא חלב ודם. והחלב עולה על המזבח ונשרף כלו לריח ניחוח לה', כי החלב הוא שמנונית שהוא עקר השכל. אך אנחנו אין כח בידינו לברר השכל והקדשה שיש בחלב בהמה ועל-כן אסור לנו באכילה באסור חמור, כי כל אוכל חלב יהיה נסתם שכלו לגמרי ויתגברו הכפירות והקשיות, חס ושלום כנ"ל, אבל על המזבח דיקא החלב הוא עולה לריח ניחוח, כי בית המקדש הוא בחינת דעת ושכל, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים ). ושם מאיר שכל עליון ודעת גבה מאד ועל-כן שם עולה החלב על האשים לריח ניחוח, כי על ידו דיקא זוכה שיאיר השכל באור גדול לגלות אלקותו יתברך, כי שריפת החלב על המזבח הוא בחינת אור השכל שהוא כמו אש דולק על-ידי השמנונית שבגוף כנ"ל, רק שאנו אין לנו כח לבררו, אבל על המזבח נתגלה ומאיר על ידו דיקא אור השכל דקדשה, לישב ולבטל כל הקשיות שאפשר לישבן, שעל-ידי-זה נתחזקה האמונה כנ"ל. ועל-כן החלב הוא מכפר, כי עקר פגם כל העוונות הם הכפירות וקשיות וחסרון אמונה שגורמין על-ידי העוונות כאשר כתבנו כמה פעמים ). ועל-כן על-ידי הקרבן, על-ידי שמקריבין החלב על האש שעל המזבח שעל-ידי-זה נפתח הדעת ונתחזקה האמונה כנ"ל, על-כן הוא מכפר: וכן הדם מכפר, כי בבית המקדש נמשך תקון האמונה על-ידי הדם דיקא, כי הדם הוא בחינת תכלית הצמצום והדין שמשם נמשכין הקשיות שאי אפשר לישבן ועל-כן הדם אסור לאכילת הדיוט, אבל בבית המקדש, במזבח על-ידי זריקת דם הקרבן נתברר ועולה גם הקדשה הנסתרת ונעלמת בדם. ועל-ידי-זה דיקא נמתק הצמצום והדין ונתגלה האמונה על-ידי-זה דיקא, שזה עקר התקון והכפרה על העוונות שהם בחינת כפירות כנ"ל. ועל-כן החלב נאכל ונשרף כלו על המזבח. אבל הדם אינו נאכל ונשרף על המזבח, רק שנוגע במזבח לבד בשעת זריקה. וכן שירי הדם שופכין על היסוד ונוגעין במזבח ויוצאין לחוץ ונשפכין לנחל קדרון ונמכרין לזבל וכו', כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, כי החלב הוא בחינת הדעת, שמשם אחיזת הקשיות שאפשר לישבן, רק שמחמת אחיזת הקלפות והסטרא אחרא הנאחזין בחלב בהמה אין בנו כח לבררו על-ידי אכילתנו, ואדרבא, היה נסתם ונסגר השכל והדעת לגמרי אם היו אוכלין אותו, אבל על המזבח הוא נשרף בקדשה גדולה. ואז על ידו דיקא מאיר הדעת כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר הכפרה כנ"ל. ועל-כן נאכל ונשרף החלב על המזבח, כי כשזוכין להעלותו אל הקדשה על-ידי הקרבתו על המזבח אזי נתגלה על ידו דיקא דעת גדול, כי הוא בבחינת דעת שמשם הקשיות שאפשר לישבן כנ"ל, אבל הדם אינו נאכל ונשרף על המזבח, רק זורקין אותו על המזבח, כי הדם הוא בחינת תכלית הצמצום והדין שמשם נמשכין הקשיות שאי אפשר לישבן. ומבאר בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בהתורה בא אל פרעה בסימן סד); שהקשיות האלו שאי אפשר לישבן נמשכין מבחינת חלל הפנוי, שמשם צמצם ופנה אלקותו, כביכול וכו', עין שם. ועל-כן אי אפשר לישב אלו הקשיות בשום אפן עד לעתיד לבוא. ועל-כן על המזבח בבית המקדש נעשה תקון גדול על-ידי הדם, כי הדם מכפר, כי בבית המקדש מאיר השכל שיתגלה לעתיד לבוא, שנקרא "קדש", ועל-כן שם נתגלה ומאיר הקדשה הנעלמת אפלו בתכלית הצמצום בבחינת דם. ואזי מאירה האמונה באור גדול על-ידי שנמתק הצמצום והדין של חלל הפנוי, על-ידי שיודעין שגם שם נעלם אלקותו יתברך על-ידי שמקריבין הדם על המזבח בבית המקדש, ששם מאיר השכל שיתגלה לעתיד כנ"ל. ועל-כן אין הדם נאכל ונשרף על המזבח, כי אף-על-פי שבאמת יש קדשת אלקותו גם בהחלל הפנוי בהעלם גדול, אבל הוא בתכלית הצמצום והמעוט בהעלם ובהסתרה גדולה. ועל-כן אין הדם נאכל כלו על המזבח, רק נזרק על המזבח ונוגע בו בנגיעה בעלמא ואחר כך נשפך לחוץ, כי הקדשה נעלמת בו בתכלית המעוט וההעלם והוא רק בבחינת נוגע בהקדשה בנגיעה בעלמא שמשם חיותו וקיומו בדרכי נפלאותיו הנוראים. ועל-כן תכף שנוגע הדם בקדשת המזבח על-ידי הזריקה ושפיכת שירים, תכף יוצא לחוץ ונשפך לנחל קדרון ונמכר לזבל, כי הקדשה עולה ממנה על-ידי הזריקה שהיא בחינת נגיעה בעלמא במזבח הקדוש, כי הקדשה שבבחינת החלל הפנוי שהוא תכלית הצמצום בחינת דם הוא בתכלית המעוט בהעלם גדול בבחינת נגיעה בעלמא כנ"ל, אבל החלב נתהפך כלו אל הקדשה כנ"ל. ועל-כן הוא נאכל כלו על המזבח, אבל שניהם מכפרין, הדם והחלב, ואדרבא, הכפרה תלויה בדם יותר מבחלב כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה ), כי עקר התקון והכפרה הוא על-ידי תקון האמונה שנתתקן ביותר על-ידי זריקת הדם על המזבח שנתגלה על-ידי-זה, שגם בהחלל הפנוי בתכלית הצמצום בבחינת דם, נסתר ונעלם אלקותו, רק שהוא בצמצום גדול בבחינת נגיעה בעלמא, אבל על כל פנים גם שם נעלם אלקותו ועל-ידי-זה נתחזקה האמונה, שעל-ידי-זה עקר הכפרה כנ"ל, כי עקר התחזקות האמונה צריכין להתחזק כנגד הכפירות הבאים על-ידי הקשיות שאי אפשר לישבן. כמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה), שזה נתתקן על-ידי זריקת הדם על המזבח ועל-כן עקר הכפרה על-ידי דם הקרבן וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מליחה, שצריכין למלח את הבשר כדי להוציא ממנו כל הדמים, כי מלח זה בחינת תענית ויסורין שהם ממרקין עוונותיו של אדם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בברכות ה) נאמר ברית במלח, ונאמר ברית ביסורין, מה מלח ממתקת הבשר, אף יסורין ממרקין עוונותיו של אדם. ויסורין זה בחינת תענית שהוא ענוי ויסורין. וכמו שהביאו שם בסמוך לענין ארץ ישראל שבא על-ידי יסורין והביאו הפסוק, "כי כאשר ייסר איש את בנו וכו'". ושם מדבר הפסוק בענין תענית, כמו שכתוב שם בענין, "ויענך וירעבך ויאכלך את המן וכו', וידעת היום כי כאשר ייסר איש את וכו'". 'ויענך וירעבך' זה בחינת ענוי התענית, שמרעיב את עצמו. וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה במדרש, 'ויענך וירעבך', שהתענו מקדם שאכלו את המן למרק האכילה שבמעים, כי המן הוא בחינת אכילה דקדשה הנ"ל, שזוכין על ידה ליחד קדשא בריך הוא ושכינתיה אפין באפין, שזה אין זוכין כי אם על-ידי תענית. ועל-כן התענו מקדם שאכלו את המן. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן, כי עקר התורה הוא בחינת אמונה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה", שזה אין זוכין כי אם על-ידי שמשבר תאות אכילה על-ידי תענית עד שזוכה לאכילה דקדשה שהיא בחינת מן וכנ"ל, כי הא בהא תליא. על-ידי שלמות האמונה זוכה שיהיה אכילתו מאכל שנתברר וכו' כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), דהינו אכילה דקדשה. וכן כל מה שמשבר תאות אכילה ביותר על-ידי תענית ומקדש אכילתו, כן זוכה יותר לשלמות האמונה, כמו שמבאר שם, עין שם). ונחזר אל הענין. נמצא, שתענית הוא בחינת יסורין שהם ברית מלח. ועל-כן צריכין למלח את הבשר כדי לפלט כל הדמים, שזהו בחינת תענית ויסורין שממרקין ופולטין מהאדם כל הדמים רעים שמהם באים כל התאוות רעות וכל החטאים חס ושלום, שעל ידם נפגם האמונה, כי על-ידי התענית מכניעין הקלפות והתאוות היונקים מהדבור וכו'. שהם בחינת גלות מצרים וכו' שהם בחינת התגברות הדמים רעים, שזה היה עקר גלות מצרים. נמצא, שהתענית מכניע ופולט מהאדם הדמים רעים שהם הקלפות והתאוות שהם בחינת פגם אמונה וזהו בחינת מלח כנ"ל. ועל-כן צריכין למלח את הבשר, כי הכנעת הדמים הוא על-ידי מלח, שהוא בחינת יסורי התענית כנ"ל: ועל-כן צריכין למלח בכלי מנקב דיקא, זה רמז על תקון התענית שעקר תקונו לשוב לה' יתברך על-ידי-זה ולפשפש במעשיו ביום התענית לפתח ולנקב לבו האבן, כמו שכתוב בישעיה, והיא הפטרת יום הכפורים, "הכזה צום אבחרהו וכו', הלא זה צום אבחרהו פתח חרצבות רשע וכו'". שעקר התענית, לפתח חרצבות רשע, לפתח ולשבר את לבו ולהוציא ממנו כל הקשרי רשע. וכן כתב רבנו, זכרונו לברכה, בהחרוזים שלו הנדפסים בהקדמה, נקב לב האבן והאר לי משם וכו'. נמצא, שהזכיר תקון הלב בלשון נקיבת הלב. ועל זה מרמז כלי מנקב; שצריכין למלח את הבשר לפלט הדמים בכלי מנקב דיקא, אבל בכלי שאינו מנקב אין מועיל המליחה, אדרבא, נאסר הבשר. זה רמז שהתענית ויסורין שהם בחינת מלח כנ"ל, אין מועילין כי אם כשזוכה לפתח ולנקב לבו האבן שכונתו בשביל ה' יתברך כדי לשוב מרשעו שאז זוכה על-ידי התענית לגרש ולפלט כל הדמים רעים שהם כל התאוות ולזכות לאמונה שלמה, שהיא כפרה ותקון על הכל כנ"ל, אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום