ליקוטי הלכות · יורה דעה א · סימני בהמה וחיה טהורה א

על-פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת סימני טהרה שהם, מעלה גרה ומפריס פרסה, כי כידוע, שמיני בהמות וחיות טהורות הם מבחינת נגה. והטמאים הם מבחינת ענן, סערה וכו' מקלפות הטמאות לגמרי. שזה בחינת לשון תרגום שהוא בחינת נגה, בחינת עץ הדעת טוב ורע שמשם מינים הטהורים. והטמאים הם מבחינת לשונות העמים, שהם רע הכולל, שהם בחינת הקלפות הנ"ל שאין בהם טוב. ועל-כן הסימני טהרה הם, מעלה גרה ומפריס פרסה, כי כבר מבאר שהנפשות והחיות שבבהמות ושאר מיני החי, הם נפשות שנפלו מגדר מדבר לגדר חי, והם שם בבחינת נפשות העשוקים, כי הם עשוקים ונגזלים שם, שנלקח מהם הדבור בנפילתם לשם. ודרך הנפש הקדושה שמתרוממת תמיד למעלה, כי מתאות וממשכת עצמה לשרשה תמיד. וזה בחינת מעלה גרה שבבהמה טהורה, שהנפשות שבדבר הנאכל שבאו עתה ונפלו לתוך בחינת החי, אינם יכולים לסבל להיות שם והם מתרוממים ומנשאים עצמם למעלה עד הפה והצואר ששם מקום הדבור שהוא מקום הנפש, בבחינת נפשי יצאה בדברו, כי הנפשות שבכל מיני החיים והמדברים הן מן הדברים הנאכלים, כי האכילה היא עקר החיות וקיום הגוף, שמשם מקבל הגוף חיותו בחינת נפש. ומזה בעצמו נעשה הדבור, כי הדבור הוא בחינת הנפש שהוא הדם, כי הדבור נעשה מן הדמים שהם בחינת נפשות, כמו שפרש רבנו נרו יאיר, וכשאוכלין איזה דבר אזי יוצאין הנפשות שבהדבר הנאכל ונתהפכין למהות נפש האוכל, כי נעשה מן המאכלים דמים שהם הנפש של האוכל, ואותן הנפשות עולין ונעשין מהם דבור כנ"ל. וזה בחינת ואכלתם אכול ושבוע והללתם וכו', יואל ב, כו), כי הדבור נעשה מן האכילה. ועל-כן כשבא הנפש שבמאכל לתוך החי אזי אינה יכולה לנוח ולשקט שם, כי דרכה להתנשא למעלה תמיד, שיהיה נעשה ממנה דבור. וזהו בחינת מעלה גרה כנ"ל, שאין המאכל יכול להתעכל שם תכף, כי הוא מתרומם עצמו למעלה למקום הדבור כנ"ל. וכל זה הוא במינים הטהורים שהם בחינת עץ הדעת טוב ורע כנ"ל, שאין הנפשות נצודים ונתפסים שם תכף ויש להם כח לנשא עצמם למעלה כטבעם כנ"ל, כי מחמת שיש שם טוב, על-כן אין נלכדים שם כל כך, על-כן יש להם כח להתנשא למעלה למקום הדבור כטבעם כנ"ל, ועל-כן יש להם התר בשחיטה, שהוא בחינת שלמות לשון הקדש כנ"ל, שעל ידו מכניעין הרע שבעץ הדעת בבחינת תרגום, דהינו שמכניעין הרע שבבהמות הטהורות כנ"ל, ואז מתקנין ומעלין כל הנפשות שבחי על-ידי השחיטה שבצואר, ששם הוא מקום עלית הנפשות והדבורים כנ"ל, אבל מינים הטמאים שיניקתם מלשונות העכו"ם, שהם הפך הדבור הקדוש לגמרי ואין בהם טוב, על-כן הנפשות הבאים לשם נתפסים שם תכף ומיד ואינם יכולים לקום ולהתנשא ולעלות בבחינת נתנני ה' בידי לא אוכל קום, ועל-כן אינם מעלי גרה כנ"ל. ועל-כן הוא סימן טמאה בבהמה וחיה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל האדם הוא להפך, כי האדם הוא גם כן אינו מעלה גרה, כי האדם הוא בבחינת שלמות לשון הקדש שהיא בחינת גדר אדם כנ"ל ויש לו נפש קדושה. ועל-כן, אדרבא, כשהנפשות שבדבר הנאכל באים לגופו הם נחים ושוקטים שם. ואזי נתחלק המאכל כראוי והולך כל חלק וחלק למקומו הראוי לו, אבל בבהמות שהם בבחינת ערוב הדעת, בחינת עץ הדעת כנ"ל, שהוא בחינת ערבוב הדעת ממש, כי הוא מערב מטוב ורע, על-כן הנפשות הם נעים ונדים שם ואין יכולין לנוח במקומם ומתנשאים למעלה כנ"ל, שזה בחינת מעלה גרה כנ"ל. כמו האדם כשהוא שכור, שדעתו מערבבת, שאזי הוא גם כן בחינת מעלה גרה, כי השכור חוזר אצלו המאכל למעלה תמיד עד שלפעמים הוא מקיאו לגמרי, כי מחמת ערבוב הדעת של השכור אין המאכל יכול להתחלק ולנוח במקומו כראוי כנ"ל, על-כן הוא כמו מעלה גרה תמיד כנ"ל, כי השכור הוא בבחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת ערבוב הדעת כנ"ל. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, סחטה ענבים ונתנה לו. ועל-כן הדבור נלקה אצלו, כי אין לו שלמות הדבור של בחינת אדם, שהוא בחינת לשון הקדש, כי עקר שם דבור בשלמות הוא בחינת לשון הקדש, אבל לשונות העמים אינו דבור כלל, כי הדבור של לשונות העמים הוא בחינת דבור שאינו נשמע המזכר בתחלת המאמר, האי מאן דאזל למינסב בסימן כט), שאינו נקרא דבור כלל, כי דבור שאינו נשמע המזכר שם הוא הדבור שאין בו טוב שהוא חסר בחינת תקון הברית. כמבאר למעין שם). שזה בחינת דבור של לשונות שבעים עממין שהוא בחינת פגם הברית, ועל-כן אינו נקרא דבור כלל בבחינת פה להם ולא ידברו וכו', כמוהם יהיו עושיהם, שכל האמות העובדי עבודת אלילים הם כמו העבודה זרה בעצמה, כי גם הם פה להם ולא ידברו כנ"ל. וזה שסים המקרא ההפך בישראל שדבוריהם הוא הנקרא "דבור", כי הוא בחינת דבור הנשמע שנעשה על-ידי שבח ה' יתברך, כמו שמבאר שם בחינת עושי דברו לשמע וכו' ברכו ה', עין שם. וזהו שסים, בית ישראל ברכו ה' וכו', שעל-ידי-זה הדבור הוא נקרא דבור כנ"ל. וכמו שמבאר שם, עין שם). נמצא, שהדבור השלם הוא בחינת הדבור של שלמות לשון הקדש, בחינת תקון הברית כנ"ל. והדבור של שבעים עממין שהוא רע לגמרי, אינו דבור כלל! ועל-כן הדבור הנלקה והמגמגם זה בחינת הדבור של לשון תרגום שהוא מערב טוב ורע כנ"ל. בחינת לשון עלגים תמהר לדבר צחות, כי זה הלשון יזדכך ויתברר לדבר צחות, לשוב לבחינת שלמות לשון הקדש על-ידי שמכניעין הרע שבתוכו ומעלין הטוב אל שלמות לשון הקדש כמו שמבאר בדברי רבנו שם). ועל-כן על-ידי שכרות היין שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע כנ"ל, על-כן הדבור נלקה ומגמגם אצלו, שזה בחינת תרגום, בחינת עץ הדעת כנ"ל. ועל-כן בבהמות שמתגבר שם רוח הבהמיות בחינת פגם הברית כנ"ל, שזה בחינת שכרות, שהוא פגם היין שבא על-ידי פגם הברית כמובא במאמר האי מאן הנ"ל), רק שיש בהם גם כן טוב כנ"ל, על-כן הם מעלי גרה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מפריס פרסה, כי עקר קיום האדם הוא על רגליו שהם מעמידי הגוף. ועקר קיום רגלי אדם הוא על-ידי הדעת. ועל-כן כשבחינת אדם בשלמות, דהינו בחינת שלמות הדעת, שמירת הברית אזי הוא קיום הרגלין שעקרם תלוי בקדשת אדם, בחינת שמירת הברית, שלמות הדעת כידוע. ועל-כן כשהדעת מערבב אי אפשר לעמד על רגליו ואז הוא נופל חס ושלום, בבחינת חלי נופל רחמנא לצלן, שהוא על-ידי ערבוב הדעת, כמובא שם בסימן כט). ועל-כן כשהאדם שכור שהוא ערבוב הדעת כנ"ל, אינו יכול לקום על רגליו כנ"ל, כי בהרגלין מלבש בחינת החיות, בחינת המחין בבחינת נעוץ סופו בתחלתו וכו'. ועל-כן הרגלין הם בחינת הדבור, כמו שפרש רבנו בלקוטי תנינא, בסימן פא). בבחינת צדק תדברון, בחינת צדק יקראהו לרגלו, עין שם. כי הדבור הוא תלוי בדעת כנ"ל. ובבהמות וחיות שאין להם דבור ודעה הם בבחינת ירידת ונפילת בחינת החיות שברגלין ועל-כן אין להם כח לעמד ולסמך הגוף על רגליהם לבדם וצריכין לילך על ארבע, כי אין להם כח רגלי אדם ובהרגלין נכר ביותר גדל ההפרש וההבדל שבין אדם לבהמה; כי זה הולך בקומה זקופה על הרגלין לבדם, והבהמה אין לה זה הכח לילך על רגלין לבדם כנ"ל. וכל זה מחמת שאין לה דבור ודעה שזהו ההפרש שבין גדר אדם לגדר בהמה, שמזה בא ההפרש הגדול שבתמונת צורתם שהוא נכר ביותר בעמידת רגליהם כנ"ל. ועל-כן נכר ההפרש שבין טהורים לטמאים גם כן בהרגלין ששם בחינת ההשתלשלות החיות של בחינת דבור ודעה. ועל-כן בטהורים שהנפש העשוקה שנפלה ממדבר לחי אינה כבושה ונתפסת שם כל כך כנ"ל, על-כן החיות בוקע ויוצא דרך הרגלין ששם הוא בחינת התלבשות הנפש כנ"ל. וזהו הסימן של מפריס פרסה, שנסדקו הרגלין על-ידי הבקוע כנ"ל, אבל בטמאין הם נתפסין שם מאד כנ"ל עד שאינם יכולים לבקע וליצא כלל. ועל-כן פרסותיהם קלוטות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן בקרבנות שהיו מעלין האמורים למזבח להקריבם, שעל-ידי-זה תקנו אותם והעלו אותן לשרשן מחי למדבר, על-כן היו מעלין הראש והרגל והיו מכסין עם הרגל את בית השחיטה כמו שאמרו בהמשנה שם, כי שם מלבש בחינת הנפש, בחינת הדבור שירד לשם כנ"ל. ועתה בקרבנות מעלין אותו ומתקנין אותו. ועל-כן היו מקריבין אותם ביחד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מי שהוא במדרגה גבה מאד מאד אין מזיק לו שתית היין, ואדרבא, יכול לעשות בזה דברים גדולים ולהשיג השגות גדולות, כמו שמבאר שם, כי מי שכבר הכניע לגמרי עץ הדעת טוב ורע וברר הטוב מן הרע לגמרי בלי שום שיור כלל, הוא יכול לשתות, כי אין להרע שבעץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת שכרות כנ"ל שום אחיזה בו. ואזי, אדרבא, הוא מברר הטוב ועושה בזה דברים גדולים מאד כנ"ל. וזה בחינת שכרות שהתירו בפורים דיקא, רק בפורים התר השכרות, כי אז הוא עקר הכנעת קלפת עץ הדעת הנ"ל, כי אז הוא מפלת המן שאחיזתו שם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, המן מן התורה, מנין? שנאמר, "המן העץ וכו'". ועל-כן אז הוא חיוב להשתכר, כי מאחר שאז אין שליטה להרע שבעץ הדעת כנ"ל. כי אזי בפורים הוא הכנעתו, על-כן חיוב גדול להשתכר, כי על-ידי השכרות מבררין הטוב וממתיקין הרע לגמרי, כי מי שהוא במדרגה גבוהה כנ"ל שיוכל לשתות כנ"ל, הוא מרים את המחין על-ידי היין, עד שנכנס על-ידי-זה לפני ולפנים ששם כלו טוב כנ"ל. וזהו בחינת חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי דיקא על-ידי השכרות הנ"ל בפורים כנ"ל הוא מגיע לבחינת 'לא ידע', שהוא כלו טוב כנ"ל. אבל לאו כל אדם יכול להכניס עצמו בזה ולא בכל זמן יכול להשתכר ביין חס ושלום, אפלו מי שהוא במדרגה גבה, כי הרבה גדולים שהיו במדרגה גבה מאד נכשלו בזה, כמובא בזהר הקדוש, כי לזה צריך שיהיה מפלג במעלה מאד: וזה בחינת נסכי היין שהיו מנסכין על הקרבנות, כי מאחר שנכנע אז רוח הבהמיות על-ידי הקרבנות כנ"ל, על-כן מנסכין שכר, יין המשכר דיקא, כי אז נתתקן בחינת יין המשכר, כנזכר לעיל בהלכות חלב, כי אז נכנע בחינת השכרות שהוא בחינת רוח הבהמיות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת סימני חיה טהורה שהסימנים הם בקרניה, דהינו הסימן שבין בהמה לחיה הוא בקרניהם כמו שאמרו בשלחן ערוך ), כי חיה חלבה מתר ודמה טעון כסוי, ובהמה להפך. כי בחינת החיות הם בבחינת ימין, בחינת חסד, בחינת אברהם, כמו שכתוב, "ופני אריה אל הימין וכו'". ומשם בחינת יניקת החיות, כי מלך שבחיות ארי. ועל-כן חלבם מתר, כי החלב הוא מותרי המחין. כנזכר לעיל בהלכות חלב) והמותרי מחין יש בהם עכירת ושמרים של המחין, על-כן שם נאחזת הסטרא אחרא, כי עקר אחיזתה מערבוב ועכירת המח. ועל-כן אסור החלב כנ"ל, אבל בחיה שהוא מבחינת אברהם, בחינת ימין, שעל-ידי-זה המחין זכים, כי מסטרא דימינא מחא חורתא ככספא, על-כן אין שם עכירת המחין, כמו שפרש רבנו שמחא חורתא וכו', הוא בחינת זכות וצחות המחין בלי עכירות. ועל-כן אפלו החלב הוא זך ואין שם אחיזת הסטרא אחרא כנ"ל. ועל-כן חלב חיה מתר, ועל-כן דמה טעון כסוי, בחינת על כל פשעים תכסה אהבה שהוא בחינת ימין כמו שאמר רבנו שזה בחינת כסוי דם, בסימן פב לקוטי תנינא), כי שם בבחינת אברהם שהוא בחינת ימין הדמים, שהם הגבורות, נתעלמים ונתכסים ואין נתגלים, כי אהבה מכסה עליהם בבחינת על כל פשעים תכסה אהבה כנ"ל, וזה בחינת כסוי דם שבחיה דוקא שהם מבחינת ימין, בחינת אברהם כנ"ל. ועל-כן מכסין בעפר ואפר, שזה בחינת אברהם שהוא בחינת אהבה המכסה על הפשעים כנ"ל, כי אברהם אמר, "ואנכי עפר ואפר". וכן אמרו רבותנו זכרונם לברכה, שבזכות זה זכו בניו למצות כסוי דם בעפר, אבל בהמות שהם מסטרא דיצחק בחינת שמאל, בחינת דינים כמו שנאמר, "ופני שור מהשמאל", ומלך שבבהמות שור. ועל-כן שם עכירת המחין ביותר שזה בחינת דינים כנ"ל. ועל-כן החלב שהוא המותרי מחין כנ"ל, שם יורד כל העכירות של המחין ועל-כן הוא אסור. כי אחיזת הסטרא אחרא הוא בהעכירות המחין כנ"ל. ועל-כן אין שם כסוי דם, כי שם מתגלין הדינים, כי הוא מבחינת סטרא דשמאלא כנ"ל. ועל-כן נכר הסימן שבין בהמה וחיה בהקרנים, כי הקרנים הם מותרי המחין שבולטים ויוצאין ונעשה מהם קרנים בחינת קרני הוד, קרון עור הפנים שיש באדם שהוא בליטת המחין לחוץ. ובבהמה נעשה קרנים, כי בבהמה יש עכירת המחין ומותרות הרבה מאד יותר מן האדם וכן אפלו בחיה, כי כל המחין של בהמה וחיה הם בחינת עכירת של בחינת אדם. ועל-כן באדם אין נעשין מהמותרות, כי אם השערות לבד שהם מותרי מחין. אבל בבהמות וחיות המותרות רב מאד ונעשה מהן קרנים ממש. נמצא, שהקרנים הם מותרי המחין ועל-כן שם נכרין הסימנים וההפרש שבין חיה לבהמה, כי עקר ההפרש וההבדל שביניהם תלוי בהמותרי מחין שלהם, שמשם הקרנים כנ"ל: וזה בחינת וברצונך תרום קרננו, שעל-ידי הרצון, שהוא חסד, בחינת ימין הנ"ל, על-ידי-זה נתרוממים ונתעלין הקרנים שהם המותרי מחין הבולטין לחוץ, כי מסטרא דימינא מחא חורתא ככספא כנ"ל. ועל-כן אפלו המותרי מחין זכים וצחים מאד שזה בחינת התרוממות ועלית הקרנים, כי הם בחינת מותרי מחין כנ"ל. וזה בחינת שנקראו "קרן", בחינת קרן קימת, בחינת ממון, כמו שפרש רבנו נרו יאיר, במאמר ויהי הם מריקים שקיהם בסימן יז, לקוטי חלק א). על המאמר רבותינו זכרונם לברכה, בריה קלה שבים דהוו לה קרני. שהקרן הוא בחינת ממון, בחינת קרן קימת כנ"ל. כי הקרנים שהם בחינת מותרי מחין, משם בא שפע הקדשה של הממון, בחינת קרן קימת כנ"ל כמו שנתבאר לעיל בהלכות חלב הלכה א). ועל-כן שם בהקרנים שהם מבחינת מותרי מחין ששם בחינת הממון, שם נכר איזה חיה ואיזה בהמה, שזו חלבה מתר, וזו חלבה אסור, כי החלב הוא בחינת מותרי המחין, בחינת ממון כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום