ליקוטי הלכות · יורה דעה א · שחיטה ה
התאמת הקריאה
על-פי התורה "חדי רבי שמעון" בסימן סא הנזכר לעיל בהלכות תשעה באב ותענית, יבאר ענין מצות שחיטה, ועין שם כל התורה היטב:
וזה בחינת שחיטה, כי עקר מצות שחיטה הוא בשביל תקון הנפש שבחי להעלותו מחי לאדם שהוא בחינת הדעת. כי הניצוצות והנפשות שבחיות ובהמות ועופות הם גלגולי נפשות אדם שנפלו בעוונותיהם מבחינת אדם, שהוא בחינת דעת לתוך בחינת חי שהם בחינת העדר הדעת. ועקר נפילתם הוא על-ידי פגם אמונת חכמים, שעל-ידי-זה נפגם הדעת כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), שעל-ידי פגם אמונת חכמים עולים עשנים סרוחים ומעקמין ומבלבלין דעתו וכו'. וכשנפגם הדעת, נופל מאדם לבהמה, שהוא העדר הדעת, בלבול העצה. בבחינת אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. 'יקר' זה בחינת תפלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; 'ויקר' אסתר ח, טז) אלו תפלין, הינו בחינת תפלין מחין, בחינת מחין זכים, בחינת תפלין צריכין גוף נקי. ומי שפוגם בזה, בבחינת 'אדם ביקר בל ילין', אזי 'נמשל כבהמות נדמו', הינו שנופל לבחינת בהמה, שהוא העדר הדעת כנ"ל:
ועל-כן התקון על-ידי שחיטה, כי הסכין והחרב של שחיטה זה בחינת מחלקת שנקרא "חרב", כמו שנאמר, "חרב פתחו רשעים". ופרש רש"י, מחלקת. כי תקון אמונת חכמים הוא על-ידי המחלקת, כמבאר בהתורה הנ"ל), שעל-ידי המחלקת שבין בתשובה על פגם אמונת חכמים, שמשם כל המחלקת. ומזה נעשה ספר ועל-ידי-זה נשלם התורה, ועל-ידי-זה נמתקין כל הדינים שבעולם וכו', שכל זה הוא בחינת תקון אמונת חכמים שהוא תקון הדעת, תקון העצה, עין שם. ועל-כן זאת הנפש המגלגל בחי שלא זכתה לתשובה בחייה, עד שהכרחה להתגלגל בחי, אזי ענשה ותקונה הוא שצריכה לסבל צער השחיטה על-ידי הסכין והחרב של שחיטה שנמשך מבחינת מחלקת כנ"ל. ועל-כן צריכין שיהיה הסכין בשלמות בלי שום פגם כלל יורה דעה סימן יח, סעיף ב), כי ה' יתברך רוצה בתקון הנפש, כי כל הענשים הם תקונים גם כן כידוע, על-כן צריכין להשלים הסכין בלי שום פגם, כי עקר תקון ושלמות הסכין של שחיטה הוא על-ידי שלמות התורה שנשלמת על-ידי רבוי הספרים שנתחדשים על-ידי המחלקת וכו', כמו שמבאר שם). ומשם ממשיכין תקון הסכין והחרב של שחיטה, שבא על-ידי המחלקת, שבא על-ידי פגם אמונת חכמים כנ"ל. ועל-ידי שהשוחט מתיגע לתקן הסכין ולהשלימו בלי שום פגם, על-ידי-זה מתקן פגם המחלקת וממשיך השלמות מספרי התורה שנתחדשין על-ידי התשובה על המחלקת שהם שלמות התורה. ואזי החרב והסכין של שחיטה בבחינת מלחמתה של תורה, שעל-ידי-זה נתחדשין ספרים, שהם שלמות התורה, בבחינת, "חגור חרבך על ירך", שנאמר בתלמידי חכמים הנלחמים בתורה עין שבת סג). ובבחינת, "איש חרבו על ירכו", כמו שפרש רש"י שם. ועל-ידי-זה נתתקן הנפש ועולה מחי לאדם, שהוא הדעת בבחינת "תורת ה' תמימה משיבת נפש", 'תורת ה' תמימה', הינו כשהתורה תמימה ושלמה, שהוא על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנעשים על-ידי התשובה שעושין על-ידי המחלקת, שעל-ידי-זה נתתקן אמונת חכמים כנ"ל, שמשם שלמות הסכין והחרב של שחיטה כנ"ל, על-ידי-זה 'משיבת נפש', שמשיבה את הנפש ומעלה אותה מחי לאדם, מפגם הדעת והעצה לתקון הדעת ושלמות העצה וכנ"ל. ועל-כן צריך השוחט לקבל הסכין מהתלמיד חכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שצריך להראות סכינו לתלמיד חכם, כי עקר שלמות הסכין, הוא על-ידי התלמיד חכם, הינו על-ידי תקון אמונת חכמים כנ"ל. ועל-כן החמירו מאד בזה ואמרו, "כל טבח שלא הראה סכינו לתלמיד חכם מנדין אותו", כי עקר תקון השחיטה על-ידי החכמים אמתיים, הינו על-ידי אמונת חכמים וכנ"ל:
ועקר תקון ושלמות הסכין בלי פגם הוא בחדו של סכין, שהוא חותך הסימנים. זה בחינת גמר העצה שתהיה כתקנה באמת לאמתו, שהוא בחינת חתוך ההלכה, בחינת פסק הלכה כמו שרגיל זה הלשון בדברי רבותינו זכרונם לברכה, שחותכין הלכות, כי ההלכות הן העצות, כי כל התורה היא בחינת עצות כנ"ל. ופסק ההלכה של מצות התורה זה בחינת גמר העצה, כי עקר תקון העצה הוא בהסוף והגמר, כשזוכין להצליח על-ידי העצה באחריתו לנצח. כי יש כמה וכמה עצות שהם נראין עצות טובות לפי שעה, אבל באחרית אין מצליחין על ידם. ועל-כן, בודאי, באמת אינם עצות טובות כלל. ולזכות בעצות שלמות, להצליח על ידם באחריתו לנצח צריכין ישועות רבות מאד. וצריכין לבקש לה' יתברך על זה מאד מאד בכל יום ויום כמו שאנו מבקשין בכל פעם, "ותקננו בעצה טובה מלפניך והושיענו מהרה למען שמך". וכמו שאמר אדוננו מורנו ורבנו ז"ל, שבקשת ותקננו בעצה טובה וכו', צריכין לבקשה ולהפציר ה' יתברך הרבה מאד על זה. כמבאר בשיחותיו הנ"ל בחיי מוהר"ן), ועקר העצה הוא בסופה, בבחינת טוב אחרית דבר מראשיתו, ואפלו בגשמיות יכולין להבין זאת, שעקר הוא גמר העצה, כי לפעמים יש כמה סברות רבות שצריכין לעשות כך, והם סברות אמתיות, לכאורה, אבל אף-על-פי-כן יש סברה שסותרת הכל, שצריכין לעשות בהפך ממש ואי אפשר לבאר כל זה, אך כל אדם יכול להבין בעצמו מה נעשה עמו בענין העצות, אבל אפלו כשמצליח על-ידי עצתו באיזה משא ומתן מי יודע אם יצליח פעם שנית. כמו שראינו הרבה שהצליחו כמה פעמים בקנית סחורות וסמכו על זה ולוו לעצמן וקנו הרבה הרבה יותר מכחם. ואחר כך נפל השער ונתדלדלו מאד ונעשו בעלי חובות, והרבה נעשו בורחים וכו'. על-כן באמת קשה להאדם לתת עצה לנפשו, וצריכין לסמך רק על ה' יתברך ולבקש בתחנונים הרבה לפני ה' יתברך, שיתקנו בעצה טובה לפניו. והעקר שיצליח על-ידי עצתו לנצח, כי אפלו מי שמצליח במשאו ומתנו כל ימי חייו אם אינו זוכה על-ידי עשירותו לחיים נצחיים מה יתרון לו בכל עמלו, כמו שנאמר עליו, "עשר שמור לבעליו לרעתו" רחמנא לצלן כמבאר לעיל מזה). על-כן עקר תקון העצה הוא בגמר וסוף. וזהו בחינת שלמות הסכין שעקר שלמותו בסוף, וגמר חדו, שהוא חותך הבשר שהוא חתוך ופסק ההלכה, שהוא בחינת גמר העצה בשלמותה, שנמשך משלמות התורה שנשלמת על-ידי הספרים, שמשם שלמות הסכין וכנ"ל:
וזה בחינת שתים עשרה בדיקות הסכין כנגד שתים עשרה אבני יעקב שנכללו באבן אחד. שזה זוכין על-ידי תקון אמונת חכמים שנעשה על-ידי רבוי הספרים שנעשין על-ידי תקון המחלקת, שמשם שלמות הסכין בלי פגם וכמבאר כל זה בהתורה הנ"ל, עין שם) וזה בחינת שעור פגימת הסכין כפגימת המזבח, כי על המזבח מקריבין כל הקרבנות שהם בחינת המתקת הדינים ועקר ההמתקה נמשך מבחינת קדש קדשים, אבן שתיה, לוחות האבן שעמדו בבית המקדש, כי כל העליות של כל התפלות והקרבנות צריכין להיות לשם כידוע, ועל-כן צריך שיהיה המזבח שלם בלי פגם, כדי שיהיה נשלם בבחינת שלמות התורה וכנ"ל. ומשם הוא גם כן שלמות הסכין של שחיטה כנ"ל, ועל-כן שעור פגימת הסכין כפגימת המזבח, כי הם בבחינה אחת וכנ"ל:
וזה בחינת אסור חלדה בשחיטה יורה דעה, סימן כד), שלא יכסה שום דבר על הסכין של שחיטה. ונקראת חלדה לשון חלדה, כמו שפרש רש"י חלין ט), כחלדה זו התחובה בחורין. כי עקר השחיטה הוא להעלות הנפש מחי למדבר ועקר עלית הנפש הוא בחינת שמוציאין ומעלין אותה מההעלם אל הגלוי, כי זה כלל, שכל מה שהמדרגה נמוכה ביותר, שם אלקותו יתברך בצמצום ובהעלם ובכסוי יותר, כי באמת ה' יתברך בכל מקום, כמו שנאמר, "ואתה מחיה את כלם". רק כל מה שהמדרגה נמוכה יותר, שם אלקותו נתעלם ונתכסה יותר. כמו שמבאר בהתורה מי האיש החפץ חיים, בסימן לג, לקוטי חלק א). וכל עבודת האדם הוא להעלות ולהוציא מההעלם אל הגלוי לגלות אלקותו ומלכותו יתברך בעולם עד שיתקים, "וידע כל פעול כי אתה פעלתו וכו'". אך צריכין לזה יגיעה גדולה ועבודות הרבה לגלות ההעלמה, כי זה כל עבודת האדם בזה העולם. ומגדל ועצם ההעלמה לאו כל אדם זוכה לזה, לגלות ההעלמה כי אם גדולי הצדיקים החכמים האמתיים שבחכמתם העמקה מאד מאד, הם ממשיכים שכליים נפלאים מאד, שעל ידם הם מגלים ההעלמה ומודיעים אלקותו יתברך בעולם, ומגלין האמת שכל העולם הבל הבלים, צל עובר, הבל נדף. ונותנים עצות ודרכים ישרים לכל אחד ואחד לפי מדרגתו באפן שיוכל להציל נפשו מטעות העולם, שבא על-ידי גדל ההעלמה שבעולם. ושישתדל כל ימיו על האחרית והסוף שינצל משאול תחתיות, ויזכה לחיים נצחיים להכיר אותו יתברך, שזהו עקר התכלית. ואף-על-פי שהכל יודעין זאת שהעולם הזה הבל וריק, אף-על-פי-כן ההעלמה גדולה כל כך, שרצין הכל אחר העולם הזה ואין משגיחין על התכלית, כמו שנאמר, "זה דרכם כסל למו ואחריהם בפיהם ירצו סלה", כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, ואפלו אם זוכרין לפעמים ואומרים מה יעשו בסוף, אינם יודעים שום עצה מה לעשות להציל נפשם. על-כן העקר הוא אמונת חכמים אמתיים, כי רק הם יודעים בחכמתם הגדולה איך לגלות ההעלמה הזאת ולתן עצות נפלאות לכל אחד לפי ערכו ומדרגתו. ועל-כן כשהתחיל דוד לדבר מגדל הבל העולם במזמור מט), התחיל תחלה, "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות אטה למשל אזני וכו'". ואחר כך מדבר מגדל שטות העולם והבליו, כמו שנאמר שם, "הבוטחים על חילם וכו', ועזבו לאחרים חילם קרבם בתימו לעולם וכו', זה דרכם כסל למו" וכו'. ולכאורה תמוה מה זו חכמה ותבונה שגלה במזמור הזה, שצועק שהעולם הבל וריק ולא במותו יקח הכל וכו', וכי מי לא ידע בכל אלה?! הלא אפלו אנשים הגסים ועמי הארץ יודעים זאת, ואומרים בפיהם שאין אדם לוקח עמו כלום מעשרו לקברו ושהעולם צל עובר וכו'. ולמה הקדים במזמור זה דיקא לומר פי ידבר חכמות וכו' כאלו הוא מגלה כאן חכמה ותבונה גדולה?! אך, באמת אף-על-פי שהכל יודעין זאת, אף-על-פי-כן הוא חכמה ותבונה גדולה לדבר בזה בכל פעם ולצעק ולגלות העלמה זאת. וכמו שמצינו שכל הצדיקים גדולי החכמים האמתיים צועקים זאת הרבה כמו כל ספר קהלת שמלא מזה, וכן דוד המלך, עליו השלום, בכמה מזמורים. וכן בשאר ספרי קדש, כי הצדיקים אמתיים מדברים מזה בצרופים קדושים כאלה ובחכמה עמקה כזאת, עד שעל-ידי-זה מעוררין בני אדם ומגלין בכל פעם ההעלמה הזאת באפן שאף-על-פי-כן יתעוררו בני אדם משנתם וטעותם ויזכרו באמת עצם שטות העולם וישובו אל ה', כי זה עקר החכמה הגדולה מכל החכמות להסתכל על התכלית האחרון. וכמבאר אצלנו כמה פעמים, שעקר החכמה הוא כשזוכין להצליח על-ידי חכמתו לנצח. ועל-כן התחיל במזמור זה, "פי ידבר חכמות וכו'", כי באמת זה עקר החכמה אמתית מה שמגלה שטות העולם והבליו, כי הוא מגלה בחכמה כזאת ברוח הקדש כזה, עד שיפעל בדבריו להכניס האמת בעולם, לגלות עצם ההעלמה:
וזה שהתחיל, 'האזינו כל יושבי חלד', ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, שקרא העולם יושבי חלד, כי כל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החלדה. והדבר תמוה מאד וכי בשביל זה יקרא כל בני עולם 'יושבי חלד' על שם החלדה שיש ביניהם?! וכן הקשה הכותב בפרושו על העין יעקב, גם למה במזמור זה דיקא, שמדבר מגדל הבל העולם קורא יושבי חלד על שם החלדה?! אך עקר מה שקרא העולם על שם החלדה הוא מחמת גדל ההעלמה שיש בעולם, כי החלדה דרה בעקרי הבתים ובאה במארב ובהכמנה ובגנבה, שזהו בחינת כל עניני העולם הזה שהוא מלא הבלים, כמו שנאמר, "כי יש דברים הרבה מרבים הבל". וכמו שפרש רש"י שם. וכל עניני טעות שטועין העולם בהבלי עולם הזה הוא מחמת גדל ההעלמה שבעולם, כמו שנאמר, "גם את העלם נתן בלבם וכו'", ופרש רש"י, לשון העלם. וכמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, כמה דברים שנעלמו מן העולם, יום המיתה ויום הנחמה ואין אדם יודע מה שבלב חברו ואין אדם יודע במה משתכר וכו'. ואמרו שיום המיתה נעלם מן העולם, בשביל קיום העולם, שאם לא כן אין אדם בונה בית וכו'. ולכאורה קשה, מאי כלי האי לא יבנו בית? הלא דוד בעצמו קורא תגר על הבונים בתים, כמו שנאמר, "קרבם בתימו לעולם וכו'". וכמו שנאמר, "הבנים חרבות למו" וכן בפסוקים רבים, אבל באמת הכל בשביל הבחירה, כי כל העולם לא נברא כי אם בשביל הבחירה, ועקר הבחירה הוא על-ידי גדל ההעלמה שיש בעולם, כי אם היו הכל רואין את האמת עין בעין שהעולם מלא מאלקותו יתברך, כמו שנאמר, "מלא כל הארץ כבודו". וכתיב, "הלא את השמים והארץ אני מלא". ושהאדם לא בא לזה העולם כי אם לחשב על תכליתו האחרון ולדבק את עצמו בזה העולם דיקא אליו יתברך, שעל-ידי-זה יזכה למה שיזכה בודאי לא היה שום בחירה, והיו הכל בטלים אליו יתברך ולא היה שיך שום שכר וענש והיה מתבטל העולם לגמרי, כי עקר זה העולם נברא ומתקים רק בשביל שכר וענש, שהוא על-ידי שיש בחירה דיקא. ועקר הבחירה הוא על-ידי ההעלמה, שעל-ידי שנתעלם האמת כל כך מן העולם, על-ידי-זה יש בחירה ויש שכר וענש, אבל בודאי מדה טובה מרבה. ובודאי יש כח באדם לבחר בטוב ולהסתכל על האמת אם ירצה, אך יש בזה מלחמה גדולה, שזה כל עבודת האדם בזה העולם. ועל-כן העקר הוא אמונת חכמים אמתיים ולהתקרב להם ולתלמידיהם ולכל הנלוים אליהם, כי הצדיקים החכמים האמתיים שלא הניחו עצמם לטעות בהבלי העולם וזכו לנצח המלחמה ולפרש עצמם מהבלי העולם ותאוותיו לגמרי, הם יודעין היטב היטב כל ענין ההעלמה הזאת שבעולם ויודעין להמשיך שכל עליון מאד איך לגלות ההעלמה הזאת ולגלות האמת בעולם ולהאיר עצות נפלאות בלב כל אחד באפן שיציל נפשו מני שחת, שלא ירדף אחרי הבלי העולם, רק כל השתדלותו יהיה לזכות לאחרית טוב לחיים נצחיים, כי כשזוכין לאמונת חכמים נתרבין הספרים הקדושים של התורה, שעל-ידי-זה נכללת התורה באבן שתיה בבחינת קדש קדשים, שהוא בחינת שכל הכולל העליון, שמשם ממשיכין המתקה, להמתיק כל הדינים שבעולם. כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל), שעל-ידי-זה זוכין לעצה שלמה, כמובן שם ועין במקום אחר מזה ), כי כל ההעלמות וההסתרות שנעלם ונסתר האמת, הוא על-ידי הצמצומים והדינים כידוע, וכשממשיכין שכל וממתיקין הדינים כפי ההמתקה. כמו כן מגלין ההעלמה. אבל העקר על-ידי הצדיק הגדול האמתי שחדש חדושים כאלו שנתחברין מהם ספרים קדושים כאלו, שעל-ידי-זה נשלמת התורה בשלמות נפלא, שעל-ידי-זה יכולין להמשיך השכל עליון מבחינת קדשי קדשים, שמשם נמתקין כל מיני דינים שבעולם, שעל-ידי-זה יכולין לגלות כל מיני ההעלמות והסתרות שבעולם, כי הכל אחד כנ"ל:
כי צריכין שכל עליון וגבה ועמק מאד לגלות עצם ההעלמה שבעולם, שהתפשט הבעל דבר כל כך והעלים האמת מן העולם, שזה השכל הוא בחינת אבן שתיה, בחינת קדש קדשים. וזה בחינת כל מעשי המשכן ובית המקדש שהכל בשביל לגלות ההעלמה, לגלות אלקותו יתברך. ועל-כן נצטוו על מלאכת המשכן אחר מעשה העגל, כי כל מעשה העגל היה על-ידי פגם אמונת חכמים, על-ידי הערב רב שהתקנאו במשה ואהרן והרגו את חור ורצו להרג את אהרן עד שהביאו את ישראל לידי עבודה זרה שמות לב יא ו. ובפרוש רש"י). וכשראה משה גדל ההעלמה הזאת שיש כח להבעל דבר להעלים האמת כל כך, שאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומתן תורה באותות ומופתים נוראים וגדולים כאלה, אף-על-פי-כן יתגברו הרשעים והחולקים כל כך עד שהעלימו האמת כל כך. אז על-ידי רבוי תפלותיו פעל, שצוה ה' יתברך על מלאכת המשכן שעקר קדשתו נמשך מלוחות האבן, מקדש קדשים, דהינו שזכה להמשיך המתקה הנ"ל מבחינת קדש קדשים, להמתיק כל הדינים הקשים שבעולם, שעל-ידי-זה הוציא מההעלם אל הגלוי וגלה אלקותו יתברך בעולם, והמשיך עצות נפלאות לכל אחד וכנ"ל:
ועל-כן התחיל משה לדבר מעשית הארון תחלה. ובצלאל עשה להפך, המשכן תחלה, כי אמר, כלים שאני עושה היכן אכניסם וכו'? כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה. כי משה, שהוא צדיק הדור, צריך להמשיך ההמתקה הנ"ל מקדש הקדשים מבחינת הארון תחלה, כי אי אפשר להמתיק דינים כאלה ולגלות ההעלמות והסתרות כאלה כי אם על-ידי השכל העליון הכולל, שהוא בחינת קדש קדשים, בחינת לוחות האבן שהיו מנחים בארון שעמד שם בבית קדש הקדשים. ומשם ממשיך שכל לכל הנלוים אליו לגלות ההעלמה כנ"ל, אבל תלמידים הנלוים אליו כשמקבלים זה השכל וצריכים לגלותו בעולם, צריכים לבנות בנינים וחדרים הרבה ולעשות כלים הרבה עד שיכניסו זה השכל בעולם. ועל-כן בצלאל, שהוא בחינת התלמיד של משה, שעסק במעשה המשכן הכרח לעשות משכן תחלה ואחר כך כלים, כי הכרח לעלות מתתא לעילא, להלביש בתחלה השכל בבחינת משכן, ואחר כך לעשות את הארון שהוא בחינת השכל הכולל שמאיר בבית קדש קדשים, כי אי אפשר להכניס זה השכל בעולם כי אם על-ידי הקדמות רבות שהם בבחינת עשית המשכן, כי כל מעשה המשכן ובית המקדש, כל חדריו וכליו הם בחינת שכל גבה משכל, שכל לפנים משכל עד בחינת קדש קדשים ששם לוחות האבן, שמשם ממשיך הצדיק ההמתקה לגלות ההעלמה כנ"ל אבל אי אפשר להאיר זה השכל בעולם כי אם על-ידי הקדמות רבות, שהם בחינת עשית המשכן תחלה ואחר כך הארון, ששם לוחות האבן וכנ"ל:
ועל-כן, כשרצה דוד לגלות גדל ההעלמה של העולם ולהודיע האמת שהכל הבל וריק, רק להתקרב לה' יתברך. קרא את העולם "יושבי חלד" על שם החלדה, שהוא בחינת ההעלמה כחלדה זאת שדרה בחורין ובמארב ובהעלמה, שזהו בחינת הקלפה החזקה שמעלמת ומסתרת האמת מן העולם, שזה בחינת החלד, שהוא הקלפה הראשונה מהשמונה שרצים הטמאים. ועל-כן נקראים כל באי עולם "יושבי חלד", על שם החלדה, מחמת שעקר קיום העולם על-ידי ההעלמה שהוא בחינת חלדה. שעל-ידי-זה יש בחירה, שבשביל זה נברא העולם, אבל כל עסק הצדיקים הוא לגלות ההעלמה הזאת ולהכניע בחינת קלפת החלדה. ועל-כן קראם במזמור זה דיקא "יושבי חלד", מחמת שבא במזמור זה לגלות ההעלמה ולהודיע גדל הבל העולם, כמו שנאמר שם, "כי לא במותו יקח הכל" וכנ"ל. וכן בהרבה מקומות כשמזכיר שהעולם הוא צל עובר, קוראו בשם חלד, כמו שנאמר, "זכר אני מה חלד על מה שוא בראת וכו' מי גבר יחיה ולא יראה מות וכו'". וכן, "וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם וכו'", הינו כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מאי דכתיב, תהלים קיג, ט) "מושיבי עקרת הבית"? אמרה כנסת ישראל, עשאוני בניך כחלדה זאת שדרה בעקרי הבתים. והמאמר פליאה, לכאורה, אך על-פי הנ"ל מבאר הענין, כי עקר בנין הבית הוא לגלות ההעלמה, לבטל בחינת קלפת החלדה וכנ"ל. ועל-כן כשישראל חוטאים חס ושלום, עד שנחרב בית המקדש על-ידי-זה, אז אומרת כנסת ישראל, עשאוני בניך כחלדה זאת שדרה בעקרי הבתים במארב ובהעלמה. ופרש רש"י, עשאוני בניך בעוונותיהם וכו', הינו כי בעוונות ישראל חס ושלום, נחרב הבית המקדש וחוזרת ומתגברת ההעלמה שהוא בחינת חלדה כנ"ל. ובאמת בתוך ההעלמה וההסתרה בעצמה נסתרת השכינה, כביכול, כמבאר במקום אחר כמה פעמים). וזה 'עשאוני בניך כחלדה', כי, כביכול, השכינה בעצמה מסתתרת באפן ההעלמה, בבחינת ואנכי הסתר אסתיר דברים לא, יח). ועל זה מבשר הפסוק, 'מושיבי עקרת הבית'. שלעתיד יחזר ויבנה הבית המקדש ותתגלה השכינה מהתעלמותה ויתקים, 'מושיבי עקרת הבית'. שמה שהיתה תחלה כחלדה הדרה בעקרי בתים, עכשיו תשב במקומה בשלוה ויתגלה מלכותה וממשלתה לעין כל:
ובשביל זה אסור חלדה בשחיטה, כי עקר השחיטה הוא להעלות מחי למדבר, שהוא בחינת לגלות ההעלמה, שהוא בחינת הכנעת החלדה, שמשם כל ההעלמה כנ"ל. ועל-כן בודאי אסורה החלדה בשחיטה. כי עקר תקון השחיטה הוא על-ידי התלמיד חכם שממנו ממשיכין שלמות הסכין, שעקר שלמותו נמשך על-ידי הספרים של התורה, שעל-ידי-זה ממשיכין ההמתקה מבחינת קדש קדשים וכנ"ל, שכל זה הוא הפך החלדה וההעלמה וכנ"ל:
ועל-כן כל מה שיש ביבשה יש בים, חוץ מן החלדה, כי עקר ההעלמה וההסתרה הוא בזה העולם בעפר הגשמי שיושבין עליה בני אדם, כי כל מה שהמדרגה נמוכה יותר, שם ההעלמה ביותר. כי יש ארבע יסודות, אש, רוח, מים, עפר. והעפר נמוך מכלו ושם תכלית ההעלמה. כי על העפר יושבין בני אדם שהם בעלי הבחירה, שהיא על-ידי ההעלמה היתרה דיקא וכנ"ל, שבשביל זה נברא הכל כנ"ל. ועל-כן בעפר דיקא יש חלדה, שהוא בחינת קלפה חזקה שמעלמת האמת כנ"ל. ועל-כן שם בעפר הזה שאנו יושבין עליה שבכאן היא תכלית ההעלמה כנ"ל, עקר התקון לגלות ההעלמה, הוא על-ידי אמונה דיקא, דהינו אמונת חכמים וכנ"ל, כי יסוד העפר הוא בבחינת אמונה, בבחינת שכן ארץ ורעה אמונה תהלים לז, ג) כמו שמבאר במקום אחר) כי הארבעה יסודות, אש, רוח, מים, עפר הם כנגד ארבעה עולמות, אצילות, בריאה, יצירה, עשיה, שהם בחינת ארבע אותיות השם, שהם בחינת השלשה מחין ואמונה שהיא בחינת מלכות כידוע בכתבים). נמצא, שאש, רוח, מים הם כנגד השלשה מחין. ועפר הוא כנגד אמונה מלכות. וזה שמצינו שהדעת נמשל לאש, רוח, מים, אבל לא לעפר, כי מים בבחינת הדעת, כמו שנאמר, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". וכן רוח בבחינת שכל, כמו שנאמר, "רוח חכמה ובינה" וכתיב, "אכן רוח הוא באנוש", שנאמר לענין החכמה שבאדם. וכן אש הוא בחינת השכל. כמובא בדברי רבנו זכרונו לברכה), שהשכל שבאדם הוא כמו אש דולק, בחינת נר ה' נשמת אדם. וזה שנאמר, "הלוא כה דברי כאש וכו'". אבל עפר הוא רק בבחינת אמונה, כי עפר הוא יסוד התחתון ששם יושבין כל בני חלד, ששם תכלית ההעלמה בשביל הבחירה. ושם עקר ההתגלות לידע האמת ולהכיר את הבורא יתברך הוא על-ידי אמונה, והעקר הוא אמונת חכמים אמתיים שעוסקין להמשיך אלקותו יתברך בעולם ולגלות האמת בעולם. ועל-כן אין חלדה כי אם ביבשה, דהינו ביסוד העפר, כי שם תכלית ההעלמה שהיא בחינת חלדה כנ"ל, אבל במים שם התחלת התגלות הדעת כנ"ל. על-כן אין ההעלמה גדולה שם כל כך, כי מים גבוהים מן העפר וכל מה שהמדרגה גבה יותר, שם נתמעטה ההעלמה ומתחיל התגלות הדעת קצת. ועל-כן נמשל הדעת למים כנ"ל. ועל-כן במים אין שם חלדה, כי שם אין ההעלמה גדולה כל כך כנ"ל. ועל-כן כל הטהרות מכל הטמאות הוא על-ידי מים שאין שם חלדה, שהיא קלפת ההעלמה, שהוא בחינת החלד, שהוא הראשון משמונה שרצים הטמאים, שמשם כל הטמאות של כל העוונות שבאים על-ידי ההעלמה, כי המים הם בבחינת התגלות הדעת שיוצאין מההעלם אל הגלוי, שזה נמשך על-ידי שמתחזקין באמונת חכמים אמתיים, שעל-ידי-זה זוכין על-ידי החכמים אמתיים להמשיך דעת ועצות שלמות לטהר מכל הגלולים ומכל הטמאות, שהם בחינת מים טהורים המבארים בהתורה הנ"ל, בחינת וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאותיכם וכו' יחזקאל לו, כה), כי על-ידי התחזקות האמונה זוכין להתגלות הדעת ולעצות שלמות ולהמשיך ההמתקה משכל הכולל העליון, על-ידי שמאמין בכל הספרים הקדושים של התורה, שעל-ידי-זה נמתק הכל ונטהר מהכל וכנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כך סים רבי מאיר ספרא דאיוב הוה אמר, "סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, אשרי מי שעמלו בתורה וכו'". כי השחיטה הוא להעלות נפש החי מההעלם אל הגלוי, שהוא בחינת התגלות הדעת, לידע ולשים אל לבו היטב שהעולם הבל וריק, בבחינת האזינו כל יושבי חלד הנ"ל. ועל-כן סמכן זה לזה, סוף אדם למות, סוף בהמה לשחיטה, כי על-ידי השחיטה של בהמה צריכין לזכר שסוף האדם למות. בחינת והחי יתן אל לבו באפן שישים אל לבו היטב ויבקש עצות ותחבולות אמתיות למלט נפשו, שזהו בחינת התגלות הדעת, שזה בחינת מצות שחיטה וכנ"ל: שיך לעיל: וזה לשון הגמרא ירושלמי שבת, פרק שמונה שרצים), כתיב, "שמעו זאת כל העמים האזינו כל יושבי חלד" רבי אחא ורבנן. חד אמר, למה הוא ממשיל כל באי עולם לחלדה? אלא לפי שכל מה שיש ביבשה יש בים וכו' וחלדה אינה בים. וחד אמר, למה הוא ממשיל כל באי עולם לחלדה? מה חלדה זו גוררת ומנחת גוררת ומנחת ואינה יודעת למי מנחת, כך כל באי עולם גוררין ומניחין ואינם יודעים למי מניחין, הינו דכתיב, "יצבר ולא ידע מי אספם" תהלים לט, ז). עד כאן לשון הגמרא. ועתה מאליך תבין ששניהם לדבר אחד נתכונו ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, כי בשביל זה בעצמו נקראת העולם "חלד", על שם החלדה שישנו ביבשה, שהוא על שם גדל ההעלמה של זה העולם וכו' וכנ"ל, שזהו בעצמו מה שחד אמר, מה חלדה זו גוררת ומנחת וכו', כי זהו בעצמו בחינת ההעלמה הנ"ל, שבשביל זה נקרא כל העולם על שם החלדה וכנ"ל. ועל זה צעק דוד, 'האזינו כל יושבי חלד', שלא יניחו לטעות את עצמם ולא יהיה כרוכים אחר החלדה שהוא עצם ההעלמה וכנ"ל: הא לך ראשי פרקים ומהדורה קמא להלכות שחיטה, הלכה ה הנ"ל. על-פי התורה חדי רבי שמעון בסימן סא, עין שם:
וזה בחינת שחיטה, שהוא להעלות נפש החי למדבר, שהוא גדר האדם, להעלות נפשות המגלגלות שנפלו בעוונותיהם מבחינת אדם לתוך חיות ובהמות ועופות, כי עקר נפילתם הוא על-ידי פגם אמונת חכמים, שעל-ידי-זה נפגם הדעת, כי העשנים סרוחים מבלבלין הדעת וכו'. וכשנפגם הדעת נופל מאדם לבהמה, שהוא העדר הדעת, בלבול העצה, בבחינת ואדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. אדם ביקר וכו', 'יקר' זה בחינת תפלין, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, הינו תפלין מחין, בחינת מחין זכים, בחינת תפלין צריכין גוף נקי. ומי שפוגם בזה, בבחינת ואדם ביקר בל ילין, נמשל כבהמות נדמו, כי אז נופל לבחינת בהמה כנ"ל. גם תקון השחיטה הוא לתקן חטא אדם הראשון שפגם באמונת חכמים כמבאר במקום אחר), שעל-ידי-זה נגזר עליו בראשית ג, יב) בעצבון תאכלנה בזעת אפיך וכו', שהוא פגם המאכלים הינו כנ"ל. ועל-כן התקון על-ידי שחיטה, כי הסכין והחרב של שחיטה זה בחינת מחלקת שנקרא חרב, כמו שנאמר, "חרב פתחו רשעים", ופרש רש"י, מחלקת, הינו מחמת שהנפש פגמה באמונת חכמים, שמשם כל המחלקת, וכשלא זכתה לתשובה בחייה, אזי ענשה שנתגלגלה בנפש החי וצריכה לסבל צער השחיטה על-ידי החרב של שחיטה שנמשך מבחינת מחלקת כנ"ל. ועל-כן צריך שיהיה הסכין בשלמות בלי פגם כלל, כי ה' יתברך רוצה בתקון הנפש. על-כן צריכין להשלים הסכין בלי פגם. והשלמות הוא על-ידי התורה ששם עקר השלמות בבחינת תורת ה' תמימה משיבת נפש. וזה בחינת חגור חרבך על ירך, בחינת איש חרבו על ירכו וכו'. ועקר השלמות הוא בחדו של סכין, שהוא חותך הבשר זה בחינת גמר העצה, שהוא בחינת חתוך ההלכה, בחינת פסק הלכה, כמו שרגיל זה הלשון בדברי רבותינו זכרונם לברכה שיר השירים ג, ח), שחותכין הלכות:
וזה בחינת שתים עשרה בדיקות הסכין, כנגד שנים עשר אבני יעקב וכו'. וזה בחינת פגימת הסכין כפגימת המזבח, שממתיק הדין על-ידי בחינת קדש קדשים, שמשם נמשך ההמתקה והתקון של כל הקרבנות כלם. ועל-כן אסור שהיה ודרסה, כי אסור שיהיה עצל וגם צריך שלא יהיה דוחק את השעה. ובשביל זה צריך עצה שלמה בלי שום פגם. וזה בחינת חלדה לשון חלדה, כמו שפרש רש"י זכרונו לברכה, חלין ט), כחלדה זו התחובה בחורין. האזינו כל ישבי חלד כל מה שיש ביבשה יש בים וכו'. וקשה, וכי בשביל זה יקראו כל בני עולם על שם החלדה? וכן הקשה בפרוש על העין יעקב, עין שם. גם אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "מושיבי עקרת הבית", עשאוני בניך כחלדה שדרה בעקרי הבתים. והדבר תמוה מאד, אך עקר קיום העולם על-ידי ההעלמה וכו', כי כמה דברים נעלמו וכו', כי עקר הבריאה בשביל הבחירה, והבחירה היא רק על-ידי ההעלמה. והעקר להעלות מההעלם אל הגלוי. וכל מה שהמדרגה נמוכה יותר, שם נעלם החיות יותר וכו'. וזה בחינת כל מעשי המשכן, שהוא התגלות אלקות כדי להוציא מההעלם אל הגלוי. ועל-כן צוה משה על הארון תחלה ובצלאל עשה המשכן תחלה, כי משה צריך להמשיך ההמתקה מקדש קדשים, אבל אחר כך צריכין אנחנו לכנס אל הקדשה מתתא לעילא בהדרגה. ומחמת שכל השחיטה היא להעלות מהעלם אל הגלוי, שהוא מחי למדבר, על-כן אסור חלדה וכנ"ל. ועל-כן צריך לקבל הסכין מתלמיד חכם, כי עקר התקון על-ידי התלמיד חכם, על-ידי אמונת חכמים, על-ידי רבוי הספרים. וכמו שמבאר שם: שיך לענין 'יושבי חלד' הנ"ל: כי הדבר תמוה מאד מה שקרא כל באי עולם, "יושבי חלד" בשביל שיש בו חלדה, גם למה מזמור זה דיקא, שמדבר מהבלי העולם קראו יושבי חלד על שם החלדה? אך עקר מה שנקרא העולם על שם החלדה, הוא מחמת גדל ההעלמה שיש בעולם, כי החלדה דרה בעקרי בתים ובאה במארב ובהכמנה ובגנבה, שזהו בחינת כל עניני העולם הזה שהוא מלא הבלים, כמו שנאמר, "כי יש דברים הרבה מרבים הבל". וכמו שפרש רש"י שם. וכל עניני הבלי העולם הזה, הוא מחמת גדל ההעלמה שבעולם, כמו שנאמר, "גם את העלם נתן בלבם", ופרש רש"י לשון העלם, וכמו שפרשו חכמינו זכרונם לברכה, כמה דברים שנעלמו מן העולם, יום המיתה ויום הנחמה ואין אדם יודע מה שבלב חברו. ואמרו שם; שהוא בשביל קיום העולם שאם לא כן אין אדם בונה בית וכו'. ולכאורה קשה מאי כלי האי לא יבנו בית? הלא דוד בעצמו קורא תגר על הבונים בתים, כמו שנאמר, "קרבם בתימו לעולם", וכמו שנאמר, "הבונים חרבות למו", וכן בפסוקים רבים. אבל באמת הכל בשביל הבחירה, ועקר עבודת האדם להוציא מהעלם אל הגלוי, אבל אי אפשר לבוא לזה כי אם על-ידי אמונת חכמים, כי אף-על-פי שהוא דבר פשוט והכל יודעין זאת שהעולם הזה הוא הבל הבלים צל עובר וכו', אף-על-פי-כן רב באי עולם כרוכים אחרי הבלי עולם הזה ומבלים ימיהם להבל ולריק. ועקר ההעלמה הוא על-ידי טרדת הממון והפרנסה וכו'. על-כן צריכין צדיק גדול שימשיך חכמה נפלאה, שיוכל להוציא העולם מגדל ההעלמה הזאת. ועל-כן כשמדבר דוד במזמור מט, מגדל הבל העולם, כמו שנאמר שם, "קרבם בתימו לעולם וכו', זה דרכם כסל למו וכו'". התחיל תחלה, "פי ידבר חכמות והגות לבי תבונות וכו'", כי צריכין לזה חכמה גדולה לגלות עצם ההעלמה הזאת. וזה ענין כל מלאכת המשכן ובית המקדש, כי צריכין להמשיך זה השכל מבחינת קדש קדשים שהוא שכל הכולל העליון מאד. ומשם צריכין להמשיך ההמתקה לגלות ההעלמה. ועל-כן צוה משה על עשית הארון תחלה ובצלאל עשה משכן תחלה וכו' כנ"ל. ועל-כן כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מן החלדה, כי עקר ההעלמה וההסתרה הוא בזה העולם בעפר הגשמי שיושבין עליו, כי כל מה שהמדרגה נמוכה יותר, שם ההעלמה ביותר, כי יש ארבעה יסודות, אש, רוח, מים, עפר. והעפר נמוך מכלם ושם ההעלמה ביותר, כי שם ישוב העולם בעלי הבחירה, שהיא על-ידי ההעלמה, שבשביל זה נברא הכל. ושם בבחינת עפר היא תכלית ההעלמה. ועל-כן שם דיקא יש חלדה שהיא בחינת קלפה חזקה שמעלמת האמת שהוא החלד, שהוא הראשון משמונה שרצים הטמאים. ועל-כן שם בבחינת עפר שהוא תכלית ההעלמה עקר התקון על-ידי אמונה, שהוא בחינת עפר כמו שמובא במקום אחר לקוטי מוהר"ן חלק ב ה, א), אבל מים הוא גבה יותר ושם התחלת התגלות הדעת. כי הארבעה יסודות, אויר, אש, רוח, עפר הם כנגד ארבעה עולמות שהם בחינת ארבע אותיות השם, שהם בחינת חכמה ובינה, תפארת ומלכות, שהם בחינת השלשה מחין ואמונה שהיא בחינת מלכות. נמצא, שעקר התחלת הדעת הוא בבחינת מים. ועל-כן נמשל הדעת למים, כמו שנאמר, "כי מלאה הארץ דעה וכו', כמים וכו'". וכן רוח בחינת רוח חכמה ובינה. אכן רוח היא באנוש. וכן לאש. ועל-כן אין שם חלדה, כי שם נתמעט ההעלמה, אבל שאר ברואים יש שם שהם גם כן בחינת העלמה קצת, אבל בבחינת רוח ואש אין שם כל כך בריות, כי כל הבריות מעלימין, אבל על ידם עקר התגלות, כי ההעלם בשביל הגלוי, שזהו עקר בחינת הבחירה, שמי שזוכה לעמד בנסיון ולשבר הבחירה, מגלה אלקותו על-ידי-זה דיקא, על-ידי שהיה העלמה גדולה כל כך:
ועתה מובן קצת דברי רבותינו זכרונם לברכה, פסחים, פרק ערבי פסחים דף קיז), שאמרו על פסוק, "מושיבי עקרת הבית", עשאוני בניך כחלדה זו שדרה בעקרי בתים, ופרש רש"י, בעוונות ישראל. כי על-ידי עוונות ישראל מתגברת ההעלמה שהיא בבחינת חלדה, שהוא ההפך מבנין הבית כנ"ל. ועל-כן אחר מעשה העגל נצטוו על מלאכת המשכן, זהב וכסף ונחשת וכו', כי כשראה גדל ההעלמה שהיתה אחר מתן תורה והעקר על-ידי רבוי הזהב, כמו שנאמר, "וזהב עשו וכו'" "ודי זהב", כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר ההעלמה על-ידי תאות ממון. אז צום ה' יתברך על מלאכת המשכן שיביאו הזהב וכסף וכו' למלאכת המשכן, שעל-ידי-זה יוציאו מההעלם אל הגלוי, כי עקר ההמתקה על-ידי קדש קדשים שהיה במשכן ובית המקדש. ועל-כן עקר כל הטהרות על-ידי מים, שאין שם חלדה. ועל-כן כל הטהרה מהעשנים סרוחים הנ"ל, לזכות לעצה שלמה שלא תתעלם מאתנו העצה, הוא על-ידי בחינת מים טהורים, שהם בחינת מחלקת, שהם בחינת חרב של שחיטה. נמצא, שחרב וסכין של שחיטה הם בחינת מים שאין שם חלדה, שמעלים האמת, שזה עקר התקון כנ"ל. על-כן אסור חלדה בשחיטה: "זכר אני מה חלד וחלדי כאין נגדך אך כל הבל כל אדם וכו'": "סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה, אשרי מי שעמלו בתורה". נמצא, שהשחיטה מזכרת המיתה, שהוא בחינת להוציא מההעלם אל הגלוי שעקר הוא לעמל בתורה, בחינת אשרי מי שעמלו בתורה:
וזה בחינת תקף הנס של פורים, שהוא הכנעת קלפת המן עמלק, שהוא עקר זהמת הנחש פגם אמונת חכמים, שעל ידו עקר ההעלמה וההסתרה. וזה שמספרת המגלה מגדל עצם הפלגת העשירות של אחשורוש, "חור, כרפס ותכלת וכו', מטות זהב וכסף וכו'", כי עקר ההעלמה על-ידי תאות ממון והעשירות וגם הכשילם אז בזנות וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ובגוף האכילה של אותה הסעדה, ועל-ידי כל זה היה לו כח להתגבר על ישראל אז, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מפני מה נתחיבו וכו'? מפני שנהנו מסעדתו וכו'. והנס היה על-ידי מרדכי ואסתר. אסתר היא בחינת עקרת, בחינת הקדשה הנפלאה המסתתרת ומתעלמת בתקף ההסתרה וההעלמה, בבחינת עשאוני בניך כחלדה הדרה בעקרי בתים, דהינו שהיא נעלמת, כביכול, בתוך קלפת החלדה שמשם כל ההעלמות. אבל מגדל עצם קדשת אסתר התגברה עליהם מתוך תקף ההסתרה בבחינת עת אשר שלט וכו'. והכל בכחו של מרדכי הצדיק שהוא "פתחיה", שהיה פותח בדברים ודורשן. 'פותח' דיקא, הינו שהיה פותח ומגלה תקף ההעלמה וההסתרה על-ידי דרשותיו הקדושים, שהיה מגלה תורה נפלאה כזאת בשכלים אמתיים עצומים ועמקים כאלה, שעל ידה היה מגלה לכל באי עולם עצם הבל העולם והאיר בהם עצות נפלאות איך להנצל מהם, שזהו בחינת פי ידבר חכמות וכו', שמדבר במזמור האזינו כל יושבי חלד כנ"ל. וזה ליהודים היתה אורה ושמחה בחינת אור צדיקים ישמח. 'אור' בחינת התגלות הפך ההעלמה וההסתרה שהוא בחינת חשך. וזה 'ויקר', הפך אדם ביקר בל ילין הנ"ל:
וזה בחינת פרשת פרה שקורין אחר פורים וכתב אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה בסימן עד בלקוטי תנינא); שבתחלה הוא פור ואחר כך נעשה פרה. ולכאורה מה שיכות פור לפרה? אך על-פי הנ"ל, שעל-ידי הפור רצה לפגם בהגורל של יום הכפורים, שעל ידו נכנס הכהן הגדול לבית קדש הקדשים להמתיק כל הדינים, שעל-ידי-זה עקר התגלות ההעלמה. כי כל העלמות על-ידי הדינים שמהם כח הסטרא אחרא והיצר הרע המעלים האמת. והמן על-ידי שהפיל פור, הוא הגורל בכשפיו העצומים, רצה לפגם בגורל דקדשה של יום הכפורים, שנתן אהרן על שני השעירים גורל אחד לה', וגורל אחד לעזעזל. על-כן כשזכו להכניעו ונעשה פורים על שם הפור, זוכין אחר כך לטהרת הפרה אדמה, כי פרה אדמה ושעיר המשתלח הם בבחינה אחת, כי שניהם מעשיהם בחוץ כמובן בספרים), ועל ידם דיקא עקר טהרת וסליחת עוונות, כי עקר מעשה פרה הוא שצריכין לשחטה נוכח פתח אהל מועד שהוא קדש קדשים להמשיך ההמתקה משם, מקדש קדשים. עד שבתקף גדל כח הצדיק הממתיק הדינים יהיה נמשך השכל העליון שהוא ההמתקה עד לחוץ ממש. שיהיה נמשך משם עצות נפלאות עד שכל העומדים בחוץ ממש יהיה להם תקוה לבל יאבדו לגמרי על-ידי התגברות אבי אבות הטמאה, חס ושלום, שהוא טמאת מת, שהוא מעלים האמת מאד מאד בכמה מיני ההעלמות והסתרות בלי שעור וערך, אבל הצדיק האמת נכנס למקום שנכנס כנ"ל, כי הוא בחינת משה, שכל תקון מעשה פרה שעשו כל הכהנים גדולים הכל על ידו דיקא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלם יקראו על שמך. וצריכין לקדש כלם מאפר פרה של משה, כי אין מי שיוכל לתקן מעשה פרה כי אם בחינת משה שיקר מלפני ולפנים כנ"ל, שנכנס למקום שנכנס וכו', עד שממשיך המתקה של השכל העליון עד לחוץ ממש לטהר כל המנחים בחוץ ממש מטמאתם החזקה, שהוא טמאת מת, שהוא אבי אבות הטמאה, לטהרם מטמאה זאת:
ועל-כן באמת מעשה פרה נמשך משכל גבה ועמק מאד מאד, כי הוא חקת התורה בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, בחינת עמק עמק מי ימצאנו, שזה הסוד. והשכל אינו יודע כי אם בחינת משה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לך גליתי ולאחרים חקה. כי הוא עקר כלל כל ספרים הקדושים של התורה הקדושה, כי כלם נקראו על שמו. כי כבר נתגלה לו בסיני כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולחבר ספר אמתי. ועל-כן רק הוא יודע להמשיך המתקה וטהרה ושכל כזה שיאיר עד לחוץ ממש. שזהו גם כן בחינת מעשה הגורל של יום כפור, שעל-ידי שנכנס הכהן הגדול בדם השעיר הנעשה בפנים, על-ידי-זה המשיך שכל והמתקה, עד שהכניע ובטל כל עונות ישראל על-ידי שעיר המשתלח לעזאזל, כי בגדל השכל העליון הנ"ל הכניע כל הרע שבחוץ ממש, שעל-ידי-זה המשיך סליחה לכל עוונות ישראל. כי זה עקר תקף כחו של הצדיק, שהוא בבחינת משה, שהוא זוכה לבחינת עיל ונפיק בתכלית שלמות העליון, שהוא זוכה לכנס למקום שנכנס לשכל נעלם וגבה מאד מאד, וממשיך המתקה נפלאה משם. ועקר החדוש ביותר הוא; שיודע איך לצאת ולהוציא שכל כזה לחוץ ממש, להאיר על-ידי-זה השכל עצות אמתיות לכל המנחים בחוץ ממש, לגלות גם להם האמת להוציאם מההעלם אל הגלוי, להודיעם בכל מקום שהם האמת לאמתו, שהעולם הזה הבל הבלים אין בו ממש. אף-על-פי שהם משקעים במה שהם משקעים, אף-על-פי-כן האמת הוא אמת; שהעולם הזה הוא הבל וריק, כי באמת הכל יודעים שהעולם הזה הבל, צל עובר. כי איך אפשר להכחיש זאת שהאדם היום בכאן ומחר בקבר וכו'. אך מגדל התאוות המעלימין העולם, אין יודעין לתת עצות בנפשם איך למלט נפשם מני שחת. ומחמת זה הם מסיחין דעתם מזה וכרוכים אחר הבלי העולם. כי אומרים, מה אפשר לעשות, כי כבר נלכדנו במה שנלכדנו, וכיוצא בזה סברות הרבה של שקר שאומרים העולם, וכמו שנאמר, "זה דרכם כסל למו", כמו שפרש רש"י, שמא תאמר שכחה היא מהם, תלמוד לומר, "ואחריהם בפיהם ירצו סלה". ואמרו שם, כי החלב שעל הכליות מכסה עליהם, כי כליות יועצות והיו יכולים לקבל עצות אמתיות מהכליות, אבל החלב שהם שמנונית ותאוות עולם הזה מחפה עליהם ומסתיר ומעלים האמת וכנ"ל, אבל הצדיק האמת בחינת משה בחכמתו העמקה ממשיך השכל ממקום גבה ודק מאד מאד, עד שמגלה ההעלמה ומאיר האמת בכל העומדים בחוץ ממש. ומאיר גם בהם עצות אמיתיות איך להציל נפשם שלא יאבדו לגמרי על כל פנים, חס ושלום:
וזה בקש קהלת למצא דברי חפץ וכתוב ישר דברי אמת, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, שבקש לידע סוד הפרה אדמה כמשה וכו'. הינו כי קהלת קורא תגר בספרו על העולם וצועק בקול גדול מאד גדל הבל העולם, כמו שנאמר, "הבל הבלים, הבל הבלים, הכל הבל". וכן הרבה. על-כן סבר שידע סוד פרה אדמה כמשה, אבל יצתה בת קול כתוב, ישר דברי אמת, כי אף-על-פי שקוראים וצועקים שהעולם הבל הבלים, אף-על-פי-כן אין מי שיגלה העלמה זאת, כי אם בחינת משה שיכול לכתב ישר דברי אמת, הינו שכותב ספרים אמתיים כאלה בתורה, שעל ידם נשלמת התורה, שעל-ידי-זה ממשיכין השכל ממקום שממשיכין, שעל-ידי-זה דיקא יכולין להאיר האמת גם בחוץ, שזהו בחינת סוד פרה אדמה תמימה, שהוא תקף הדין מאד, שעל ידה דיקא נמתק הדין בשרשו על-ידי גדל כחו של משה וכנ"ל, אבל שלמה לא זכה לזה, מאחר שאמר לאיתיאל ואכל, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה. חסר): ועין השיך לזה בכרך כף. [אך, בעוונותנו הרבים, נאבד לחלוטין בעת הרעש והמחלקת שהיה בשנת תקצ"ה לפ"ק]: העתק מכתב יד מורנו מו"ר הרב רבי נתן, זכר צדיק לברכה, בעל המחבר הלזה: התחלת ספר זה לקוטי הלכות על התחלת היורה דעה מהלכה ה, שהוא מהלכות "שחיטה" עד הלכות 'דגים' כבר היה כתוב אצלי תהלה לאל, הינו בכרך כף הנ"ל), אך בשעת הרדיפה שרדפו אותי ואת כלנו מאד ומסרו אותי וכו', כמפרסם ומבאר אצלנו בכתב מעט מזה, אז נאבד הכרך כ"ף הנ"ל, שהיה כתוב שם חדושים על התחלת היורה דעה עד הלכות דגים. ה' יתברך ברחמיו ישיב כל האבדות בגשמיות ורוחניות וישקיט מאתנו המחלקת שחולקים עדין עלינו בחנם על לא דבר, אשר רבו משערות ראשינו שונאינו חנם וכו' תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה: