ליקוטי הלכות · יורה דעה א · טרפות א
התאמת הקריאה
על-פי התורה "תפלה לחבקוק" בסימן יט הנזכר לעיל בהלכות שחיטה הלכה ב, עין שם:
וזה בחינת שמונה עשרה טרפות, כי הם בחינת תקון הברית, שהוא בחינת צדיק ח"י עלמין, כי טרפה אינה חיה ומחמת זה אסורה לאכל, כמו שכתוב, "זאת החיה אשר תאכלו", כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, דחיה תיכול, דלא חיה לא תיכול. כי סטרא דמותא שריא עלה שהוא בחינת פגם הברית. וזה בחינת זאת החיה, 'זאת' דיקא בחינת שלמות לשון הקדש, שהוא בחינת זאת, כמו שכתוב, "וזאת אשר דבר" כמו שאמר רבנו שם), דהינו שישראל אין רשאין לאכל כי אם זאת החיה דיקא, שהיא מסטרא דחיי, שהוא בחינת זאת, בחינת שלמות לשון הקדש, בחינת תקון הברית כנ"ל. על-כן אסור לאכל שמונה עשרה טרפות, כדי לזכות לבחינת חיים, בחינת צדיק ח"י עלמין כנ"ל. וזה שכתוב שמות כב, ל), "ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו". 'לכלב' דיקא, כי אליו נמסר בחינת פגם הברית, כמו שכתוב, "לעלקה שתי בנות הב הב", כמו שכתב רבנו במאמר הצילה מחרב נפשי מיד כלב יחידתי בסימן נ), כי כשהבהמה נשחטת כראוי על-ידי בחינת חרב הנ"ל, שהיא בחינת שלמות לשון הקדש והיא כשרה בבדיקה, שאין בה שום טרפות, אזי הוא בבחינת קרבן כנ"ל. ואזי הוא בבחינת אריה נחית למיכל ואכל קרבנא, אבל כשהבהמה נטרפת וסטרא דמותא שריא עליה, שהיא בחינת פגם הברית, אזי היא ראויה לכלב דיקא כנ"ל. בבחינת כלבא נחית שהוא הפוך מחרב פיפיות שבקדשה כנ"ל, כי הוא בחינת מרה דאית לה תרי פיות וכו', עין שם. וזה שכתוב אצל טרפות גם כן, "ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה וכו'", כי הוא בחינת קדשה, בחינת שמירת הברית כנ"ל. וזהו שנכללו כל הטרפות בשלחן ערוך בשמונה מיני טרפות כנגד בחינת תקון הברית, שהוא בחינת שמינית כנ"ל. בהלכות שחיטה הנ"ל). וזהו שבפרטיות נמצא שבעים טרפות, כמו שחשבו הרמב"ם בהלכות שחיטה י', ט). כנגד שבעים אמות, וצריך לשמר משבעים טרפות כדי להנצל מרע הכולל של שבעים אמות הנ"ל:
ועל-כן עקר הטרפה תלוי בראה, כי שם עקר הרוח המקרר החמימות, שעל ידו עקר תקון הדעת. כמובא בדברי רבנו, לקוטי מוהר"ן חלק ב, ח, יב) ותקון הדעת הוא תקון הברית כנ"ל. ועל-כן ה אוני, אית לראה כנגד חמשה חמשי תורה כמו שאמר רבנו) כנגד ה הדעת, כי שם תלוי עקר הדעת כנ"ל. ועל-כן אין צריכין לבדק אחר, משום טרפות, כי אם הראה צריכה בדיקה, משום דשכיחי בה טרפות כמו שכתוב בשלחן ערוך). כי זה כלל, שעקר התגברות הסטרא אחרא הוא רק במקום שיש קדשה יתרה. ועל-כן בהראה ששם עקר הרוח חיים וקיום הדעת, על-כן שם הם מתגברים לגרם לה טרפות. ועל-כן שכיח בה טרפות, ועל-כן אם נטל הטחול כשרה, כי הטחול הוא הפך הראה, כי הטחול הוא יונק מעכירת הדמים, מטרוף הדעת והוא סטרא דמותא, ועל-כן אין תלוי בו החיות, ועל-כן כשרה אם נטל, כי טרפה היא בחינת פגם הברית, פגם הדעת כנ"ל. ועל שם זה נקרא טרפה לשון טרוף הדעת, כי טרפה היא בחינת פגם האכילה שמשם יונק הכסילות וטרוף הדעת המזכר במאמר ויהי הם מריקים שקיהם בסימן יז) ומשם יונק העבודה זרה כמו שמבאר שם) וזה בחינת הטחול שעקר יניקתו והתגברותו על-ידי טרוף הדעת, בחינת טרפות הנ"ל, כי טחול הוא הכסילות בחינת שחוק הכסיל, עבודה זרה, אל אחר, כמו שאיתא בזהר הקדוש ומובא במאמר צוית צדק בסימן כג), כי עקר התגברות הטחול הוא על-ידי פגם האכילה, כמו שכתוב, "בעצבון תאכלנה", שזה בחינת התגברות הטחול שהיא עצבות ומרה שחורה, עבודה זרה, אנפין חשוכין, עצבות ומרירות הפרנסה כמו שמבאר כל זה במאמר צוית צדק הנ"ל) וכל זה נעשה על-ידי פגם האכילה, כי בעצבון תאכלנה נגזר על פגם האכילה, כמו שכתוב, "המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו אכלת". ועל-ידי-זה נגזר "בעצבון תאכלנה", שהוא התגברות הטחול כנ"ל, כי להפך כשהאכילה בכשרות, דהינו שנשמרין מהטרפות ואז הוא הכנעת הכסילות שהוא בחינת הטחול כנ"ל, ואזי יש פרנסה ברוח בבחינת טרף נתן ליראיו, כמו שכתב רבנו בסימן יז), דהינו כשישראל שומרין עצמן מטרפה, אזי טרף נתן וכו'. כי עקר הפרנסה תלויה בשלמות הדעת ושמירת הברית כמו שכתב רבנו בכמה מקומות). ועל-כן רב הטרפות, כגון נקב ונחתך ונטל אין פוסל בטחול, כי אין החיות תלוי בו, כי, אדרבא, היא סטרא דמותא, כסילות, עבודה זרה, אך אף-על-פי-כן שיך בו קצת טרפות, דהינו שצריך לשאר ממנו מעט אם נקב בסומכיה, דהינו כעבי דינר זהב, כי גם הכסילות הוא קיום הבנין וצריך לתן לו יניקה וחיות בצמצום גם כן, כמובא. וכדמשמע במאמר ויהי הם הנ"ל, שזה קיום הדעת כשנותנין להכסילות יניקה גם כן, רק שיהיה בצמצום גדול כדי חיונו. על-כן קצת חיות מעוט תלוי בהטחול, שהוא הכסילות וצריך שישאר ממנו מעט כדי חיונו בצמצום. וזה ששערו רבותינו זכרונם לברכה, שעור חיותו כעבי דינר זהב, כי משם יניקתו וחיותו בחינת ועפרות זהב, שזה בחינת ועפר תאכל כל ימי חייך, שזה בחינת הטחול, שהוא עצבות ודאגות הפרנסה בעצבון תאכלנה הנ"ל, שזה בחינת שחוק הכסיל, הינו תאות ממון. כמובא כל זה בזהר הקדוש ומבאר היטב במאמר צוית צדק הנ"ל), עפר איהו קר ויבש, אוף הכי טחול וכו', עין שם. והכלל; שהטחול איהו, בחינת תאות ממון שזה בחינת עפרות זהב, בחינת כסילות, עבודה זרה כמו שמבאר שם). ואף שזה הפך החיות, אף-על-פי-כן צריך לשאר מעט ממנו כדי חיותו בצמצום, כי צריך לתן חיות גם לכסילות והוא גם כן קיום הבנין כנ"ל. וזה בחינת רוח צפון שנשאר חסר בבנין העולם, כדי לתן מקום להם, כי שם מקומם וחיותם בבחינת מצפון תפתח הרעה. וזה בחינת עפרות זהב הנ"ל, כמו שכתוב, "מצפון זהב יאתה". ועל-כן הקרבנות שהיו באים כדי להכניע הכסילות כנ"ל. אף-על-פי-כן היו מקבלים חיות גם בחינת הכסילות מן המזבח כמו שכתב רבנו שם), והינו העשן של הקרבנות כמובא. ועל-כן היה העשן מתעקם לצד צפון כדי לתן להם חלק, בחינת מצפון תפתח וכו', בחינת מצפון זהב. וזה בחינת הטחול, בחינת עפרות זהב, כסילות וכו'. וצריך לתן לו גם כן חיונו בצמצום כנ"ל: