ליקוטי הלכות · יורה דעה א · טרפות ב
התאמת הקריאה
על-פי המאמר 'ויהי מקץ שנתים ימים' וכו'. בספר הראשון סימן נד, עין שם כל המאמר כלו: והכלל, כי צריך לשמר מאד את הזכרון, דהינו לזכר תמיד בעלמא דאתי וכו'. ולשמר את הזכרון צריך לשמר את עצמו שלא יפל לבחינת רע עין וכו' וכו'. ואפלו מי שהוא טוב עין צריך לשמר את עצמו מכח המדמה וכו'. והכח המדמה בא על-ידי לשון הרע, כי כח המדמה הוא כח הבהמיות וכו'. והמוציא דבה הוא כסיל. וכשהדעת נסתלק ממנו נופל מאהבת ה' יתברך ונופל לאהבת הבהמיות בבחינת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. כהן הוא בחינת אהבות קדושות, בחינת אברהם אוהבי, בחינת וקמץ הכהן וכו'. וזה הכח המדמה הוא מחזר ומבקש תמיד כלי לשרות שם. ועל-כן הוא מחזר תמיד לשרות על-פי שונה הלכות וכו', כי הם בוראים כל דבר בתורתם וכו'. וזה בחינת ועל השנות החלום וכו'. כי נכון הדבר מעם האלקים וממהר האלקים לעשותו וכו'. וזה בחינת חלום פרעה, הינו הכח המדמה אחד הוא, הוא בא מאחד, הינו מאהבה, הינו מאהבות הנפולות וכו'. ועל-כן גזר פרעה על הזכרים, בחינת זכרון הנ"ל, שנפגם על-ידי כח המדמה, שהוא בחינת פרעה וכו' כנ"ל. ולהכניע הכח המדמה, הוא על-ידי יד וכו', הינו על-ידי בחינת שמחה, בחינת ושמחתם בכל משלח ידכם. וזה בחינת כלי זמר שמנגנין ביד, שעל-ידי-זה שורה הנבואה על הנביאים, כמו שכתוב, "קחו לי מנגן", כי הכלי היא התאספות רוח והוא מערב טוב ורע, כי יש עצבות רוח, רוח נכאה, רוח רעה וכו'. ויש רוח טובה, בחינת רוח נבואה, רוח הקדש וכו'. וזה שמנגן ביד על הכלי הוא מקבץ ומלקט ביד את הרוח טובה וכו' מתוך עצבות רוח וצריך להיות יודע נגן וכו', כי צריך לעלות ולירד בידו על הכלי שמנגן כדי לכון, לבנות השמחה בשלמות וכו'. ועקר התקבצות ובנין הרוח טובה וכו' הוא על-ידי היד, כי שם פקדונות הרוחות, כמו שכתוב, "בידך אפקיד רוחי וכו'". וצריך שיהיה הכלי שלם, כי כשאין הכלי שלם, אזי הוא בחינת כל רוחו יוציא כסיל. ואז יוצא כל הרוח המערב טוב ורע וחוזר ומתגבר המדמה, חס ושלום, בבחינת תצא רוחו ישוב לאדמתו וכו'. וזה בחינת ויהי מקץ שנתים ימים ופרעה חולם וכו'. והתקון של המדמה שהוא בחינת פרעה, הוא על-ידי יוסף בחינת איש אשר רוח אלקים בו וכו'. בחינת ויוסף ישית ידו על עיניך, כי על-ידי יוסף, על ידו נשמר העין מכח המדמה וכו' כנ"ל. וזה בחינת אזכרה נגינתי בלילה וכו' עין שם כל זה היטב):
וזה בחינת שמונה עשרה טרפות שאנו בני ישראל מזהרין לבלי לאכל מהחי שיש לו איזה נקב וחסרון באיזה איבר שהנשמה תלויה בו, כי החי הוא בבחינת כח המדמה, כח הבהמיות, ועל-כן אי אפשר לנו לאכל בשר החי, כי אם כשמבררין אותו תחלה מכח המדמה בבחינת קהלת ג) "מי יודע רוח בני אדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ", כי יש רוח האדם ורוח הבהמה. רוח האדם הוא הדעת דקדשה, שזהו גדר האדם. ורוח הבהמה הוא בחינת כח המדמה. ומחטא אדם הראשון יש תערובות בכל הדברים שבעולם ונתערב רוח האדם ברוח הבהמה. וזה עקר תקון האכילה דקדשה, לזכות לברר רוח האדם מרוח הבהמה, לברר הטוב והרע מכח המדמה. ועקר הברור על-ידי בחינת הנגון, בחינת השמחה, שעל-ידי-זה מבררין הרוח טובה, שהוא בחינת רוח האדם מן רוח רעה, מן רוח הבהמה, מן כח המדמה. וזה בחינת מה שצריכין לאכל בשמחה, כמו שכתוב שם ח), "אין טוב לאדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח ולראות טוב וכו'". וכמו שכתוב, "לך אכל בשמחה לחמך". וכמו שכתוב, "ואכלת לפני ה' אלקיך וכו' ושמחת בכל הטוב וכו'", כי עקר תקון וברור האכילה הוא על-ידי השמחה שהוא בחינת נגינה, בחינת ושמחתם בכל משלח ידכם, שעל-ידי-זה מבררין הרוח טובה מן הרוח נכאה, מעצבות רוח. שזהו בחינת ברור המדמה, דהינו תאות הבהמיות לברר הטוב בחינת שבע שני השבע משבע שני הרעב:
וזה בחינת ברכת המזון, בחינת כוס של ברכת המזון שטעון עשרה דברים שהם בחינת עשרה מיני נגינה, שכלם כלולים בבחינת כוס של ברכה שהוא בחינת מלכות וכו' כידוע. נמצא, שעקר תקון וברור האכילה הוא על-ידי שמחה, בחינת נגינה. וזה בחינת אכילת שבת ויום טוב שהוא בחינת אכילה דקדשה, כי אז הם ימי שמחה ואז מצוה לאכל ולשתות ולשמח, כמו שאיתא בזהר הקדוש, אין טוב לאדם כי אם לאכל ולשתות ולשמח, דא חדוה ביומא דשבתא ויומין טבין וכו', כי עקר ברור האכילה מכח המדמה, כח הבהמיות הוא על-ידי שמחה בחינת נגינה. ועל-כן אי אפשר לאכל בשר מן החי כי אם כשהבהמה וכיוצא היא שלמה ואין בה שום טרפות בשום איבר שהחיות תלויה בו, כדי שלא יצא הרוח החיים דרך שם. ואז הוא בחינת תצא רוחו ישוב לאדמתו, שיוצא והולך כל הרוח המערב יחד ואז אין נתברר המדמה, כי אי אפשר לברר המדמה כי אם כשהכלי שלם, שאז יכולין לברר המדמה לברר הרוח טובה רוח האדם מן רוח הבהמה וכו'. בבחינת נגינה ושמחה. ועל-כן עקר הטרפות ביותר תלוי בראה שצריכה בדיקה מכל מיני טרפות, כי עקר בחינת הנגינה הוא בבחינת הראה שמשם יוצא הקול נגינה, כי קנה הראה מוציא קול הנגינה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כבד את ה' מגרונך וכו'. ועל-כן ה אוני אית לראה כנגד חמשה נימין דכנור דדוד, כנגד חמשה חמשי תורה שהם בחינת נגינה הנ"ל. ועל-כן צריכה הראה בדיקה ביותר מכל האיברים, כי צריכה הראה שתהיה בלי שום חסרון, כדי שלא יהיה בחינת תצא רוחו ישוב לאדמתו וכו' כנ"ל, כי הראה היא עקר בחינת הכלי, בחינת חמשה נימין דכנור דדוד, אשר משם יוצאין כל הנגונים כשזוכין שבחינת הכלי, בחינת כנור דדוד, בחינת הראה היא בשלמות, שאז מבררין על-ידי בחינת הנגון את רוח האדם מן רוח הבהמה שהוא ברור המדמה. שעקר האכילה בכשרות הוא על-ידי-זה כנ"ל, שעל-ידי-זה נשמר הזכרון כנ"ל. כי שמירת הזכרון תלוי באכילה דקדשה, ועל-כן הזהירה התורה שלא יפל לשכחה חס ושלום, על-ידי האכילה, כמו שכתוב, "פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך ושכחת וכו' וזכרת את ה' אלקיך וכו'". כי עקר הזכרון הוא על-ידי ברור המדמה, שהוא תלוי באכילה דקדשה כנ"ל. וזה בחינת קרבנות, שאז היו הלויים מנצחים בשיר על הדוכן בשעת הקרבת הקרבן, כי עקר הקרבן הוא לברר רוח האדם, רוח טובה מן רוח הבהמה. וזה נעשה על-ידי השיר והנגינה כנ"ל. בחינת ושמחתם בכל משלח ידכם, שזה נאמר על ענין הקרבנות שמביאין ברגל. וזה בחינת אין שמחה אלא בבשר בהמה שמביאין ממנה קרבנות, כי שם עקר בחינת השמחה, כי עקר ברור הבהמיות, דהינו ברור המדמה הוא על-ידי שמחה ונגון כנ"ל. ועל-כן מצוה לאכל בשבת ויום טוב בשר, כי אז זוכין לשמחה, שזהו בחינת ברור ותקון בשר בהמה, לברר רוח האדם מרוח הבהמה. וזה בחינת מה שהשיב התנא כששאלו אותו הלכה, זיל לא אכילנא בשרא דתורא, כי הכח המדמה שורה על פה שונה הלכות, וכל זמן שאין מבררין המדמה, אין זוכין להלכה ברורה, כי המדמה מבלבל בדמיונות ולפעמים מדמה מלתא למלתא שלא כדין האמת. ועל-כן עקר פסק הלכה מקבלין מבית המקדש, כמו שנאמר, "וקמת ועלית אל המקום וכו' על-פי התורה אשר יורוך". כי שם בבית המקדש מביאין כל הקרבנות, שעל-ידי-זה מתברר המדמה, ועל-ידי-זה זוכין להלכה ברורה כנ"ל. ועל-כן אמר, זיל לא אכילנא בשרא דתורא. כי כשיאכל בשר, אז יאכל בקדשה ובטהרה ובשמחה, כי בלא זה אי אפשר להצדיק לאכל כנ"ל. ואז על-ידי אכילתו שיאכל בשר ויברר על-ידי אכילתו רוח האדם, רוח טובה מן רוח הבהמה, מעצבות רוח, שזהו ברור המדמה. ואז בודאי יוכל להשיב על שאלתו, כי אז יזכה להלכה ברורה, כי עקר הלכה זוכין על-ידי ברור המדמה כנ"ל:
וזה בחינת שחיטה, כי הבהמה שמתה מאליה היא נבלה ואסורה לאכילת ישראל עם קדוש, כי אנחנו ישראל עם קדוש אי אפשר לנו לאכל בשר החי ששם שורה כח המדמה שהוא כח הבהמיות כנ"ל כי אם כשמבררין אותו קדם, דהינו להכניע הרע, שהוא רוח הבהמיות, ולברר הטוב משם. ועל-כן כשמתה מאליה ויצא רוח החיים ממנה בעצמה שלא על-ידי ישראל, אזי לא נתברר רוח האדם מרוח הבהמה ואז הוא בחינת תצא רוחו ישוב לאדמתו. ועל-כן אי אפשר לישראל לאכל מבשר החי כי אם על-ידי השחיטה דיקא, שאנחנו דיקא צריכין להוציא רוח החיים מן הבהמה וכו', כדי שנברר אז בשעת השחיטה את בחינת המדמה, לברר רוח האדם מרוח הבהמה שאז דיקא היא ראויה לאכילת ישראל, כי החליף שאוחז השוחט בידו הוא בחינת סטרא דנגינה שעל ידו מבררין המדמה כנ"ל, כי נגינה מסטרא דליואי מבחינת גבורות יצחק כידוע, כמובא בתקונים) וזה בחינת החליף, שהוא בחינת גבורות יצחק. ועל-כן היה יצחק מכרח לפשט צוארו לשחיטה, כמו שכתוב, "ויקח את המאכלת לשחט את בנו", כי אין הדין נמתק אלא בשרשו. וזה בחינת תהלים קמט), "רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם". 'רוממות אל בגרונם' זה בחינת נגינה הנ"ל, כי הגרון מוציא קול הנגינה. וזהו 'וחרב פיפיות בידם', כי זהו בחינת חרב פיפיות, בחינת החליף של השחיטה, שהוא בחינת גבורות יצחק שמשם בחינת הנגינה והשמחה, כי על שם זה נקרא יצחק על שם שחוק ושמחה, כמו שכתוב, "כל השמע יצחק לי". תרגם אונקלוס, יחדי לי. ועל-כן על-ידי החליף של השחיטה, בחינת חרב פיפיות, בחינת מלכות שכוללת כל העשרה מיני נגינה, שהיא בחינת חרב נוקמת נקם ברית. על-ידי-זה מוציאין רוח החיים מן הבהמה וכו', כי על-ידי-זה מבררין רוח האדם מן רוח הבהמה בבחינת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה וכו'. וכמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר גם כן, שברור רוח האדם מרוח הבהמה הוא על-ידי נגינה). ועל-כן צריך שיהיה החליף שלם בלי שום פגם כל שהוא בחינת שלמות הכלי, כדי שיוכל לברר רוח טובה מן רוח נכאה וכו' כנ"ל:
ועקר השחיטה היא במקום הצואר, כי הצואר והגרון מפסיק בין הראש והגוף שהם בבחינת רוח האדם ורוח הבהמה, בחינת זכרון ושכחה, בחינת עלמא דאתי ועלמא דין, כי הראש הוא בחינת הדעת שהוא בחינת זכרון, בחינת לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, כי הדעת שבראש הוא יודע וזוכר היטב שזה העולם אינו כלום ועקר הוא עלמא דאתי, כי איך אפשר לסתר זאת וכל מי שיש לו מח בקדקדו יודע זאת בברור היטב שאין שום תכלית בזה העולם ותאוותיו המדמיות, רק העקר הוא לאדבקא מחשבתא בעלמא דאתי, לזכר תמיד את התכלית שהוא עלמא דאתי ומה שהאדם שוכח זאת לפעמים הוא רק מחמת תאוות הגוף, כי עקר השכחה תלוי בלב. כמו שמבאר במאמר הנ"ל), הינו על-ידי תאות הלב, על-ידי-זה שוכח את התכלית שהוא עלמא דאתי, כי ראש וגוף הוא בבחינת דעת וסכלות, זכרון ושכחה. כי הדעת שבראש הוא מרחק כל התאוות של הגוף, ועל-כן השחיטה במקום הצואר והגרון, שדרך שם מתחבר הראש והגוף שהם בחינת זכרון ושכחה, אדם ובהמה וכו'. ועל-כן שם עקר הברור על-ידי החליף של שחיטה; לברר רוח האדם העולה למעלה שהוא בחינת ראש ודעת, מן רוח הבהמה היורדת למטה שהוא בחינת גוף וסכלות, כי גם בהמה כלולה מכל הבחינות, כידוע, שכל בחינה כלולה מכל הבחינות. ועל-כן צריכין לשחט את הקנה וושט וורידין שהם בחינת שלשה שרי פרעה כידוע, שהם בחינת התאוות הבהמיות, שהם רוצים להמשיך את הדעת שבראש אל תאוות הגוף, חס ושלום, להגביר חס ושלום, את כח המדמה, כח הגוף, שהוא בחינת פרעה. כמו שנאמר במאמר הנ"ל; שפרעה הוא בחינת כח המדמה. ופרעה הוא הערף ששלשת שרי פרעה, שהם, קנה וושט וורידין רוצים להמשיך הדעת, חס ושלום, אל הערף שהוא בחינת פרעה, בחינת כח המדמה. ועל-כן צריכין לשחט ולהכניע אלו השלשה שרי פרעה על-ידי ששוחטין הקנה וושט וורידין. ואז מבררין המדמה ומבררין בחינת הדעת שבראש, בחינת רוח האדם מן רוח הבהמה, מבחינת תאוות הגוף, תאוות הבהמיות, על-ידי החליף של השחיטה, שהוא על-ידי החליף של השחיטה, שהוא בחינת סטרא דנגונא, סטרא דליואי, כמו שנאמר, והלויים על שחיטת הפסחים. ועל-כן עקר השחיטה בהולכה והובאה דיקא, בבחינת מי עלה שמים וירד, שזהו בחינת נגינה. כמו שמבואר במאמר הנ"ל) ועל-ידי-זה זוכין לזכרון כנ"ל. וזה בחינת שיר השירים ג), "איש חרבו על ירכו מפחד בלילות". ופרש רש"י, שלא תשתכח התורה מהם בגלות, כי על-ידי בחינת חרב, בחינת סטרא דנגונא, על-ידי-זה מבררין המדמה וזוכין להלכה ברורה ונצולין משכחה כנ"ל:
וזה בחינת ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו, לא תשא שמע שוא. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה פסחים קיח); שהמספר לשון הרע ראוי להשליכו לכלבים, כי הם בחינה אחת, הינו עון לשון הרע ואסור טרפות, כי עקר התגברות המדמה, הוא על-ידי לשון הרע. כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל) וזהו בעצמו בחינת אסור טרפות כנ"ל:
ועל-כן הם שמונה עשרה טרפות כנגד צדיק ח"י עלמין, שהוא בחינת יוסף הצדיק דנטיר ברית, שעקר התקון של המדמה הוא על ידו בבחינת ויוסף ישית ידו על עיניך, כמבאר שם במאמר הנ"ל), כי עקר ברור המדמה להכניע תאות הבהמיות, לברר רוח האדם מן רוח הבהמה, הוא תלוי בשמירת הברית שהוא בחינת יוסף הצדיק, כי עקר שלמות הנגון והשמחה הוא על-ידי שמירת הברית, כמובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, במאמר רציצא סימן כז) ושם עקר רוח החיים בחינת יוסף, שהוא איש אשר רוח אלקים בו, בחינת לא קמה עוד רוח באיש:
וזה בחינת מילה ופריעה, כי ערלה דחפיא על ברית, זה בחינת עננין דמכסין על עינין שהוא בחינת שכחה, בחינת רע עין. כי פגם הברית הוא פגם העינים, בחינת ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. וצריכין להכניע בחינת רע עין, בחינת פגם הברית, בחינת הערלה דחפיא על ברית לחתכה על-ידי חרב פיפיות. ואחר כך כשחותכין את הערלה, שהוא בחינת רע עין, עדין צריכין לברר המדמה כנ"ל. וזה בחינת פריעה, שקורעין את העור ומגלין את העטרה, שעל-ידי-זה מבררין בחינת המדמה. ואז נכנע השכחה ומתגבר הזכרון שהוא בחינת ברית, בחינת בן זכר כמבאר במאמר הנ"ל) ועל-כן מילה היא מצוה שקבלו ישראל עליהם בשמחה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר התקון הוא על-ידי שמחה, בחינת נגינה, שעל-ידי-זה מבררין המדמה וזוכין לזכרון כנ"ל. וזה בחינת פריעה, להכניע בחינת פרעה, שהוא הכח המדמה כנ"ל:
וזה בחינת ירידת יוסף למצרים שמכרוהו השבטים על שהיה מביא את דבתם רעה אל אביהם שהוא חטא לשון הרע, שעל-ידי-זה נופלים לבהמיות, לכח המדמה, שהוא בחינת פרעה ומצרים. ועל-כן נאמר שם, "וישחטו שעיר עזים וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שכל הדברים שדבר עליהם, בכלם לקה וכו', כי אפלו בשעת הקלקלה שחטו שעיר עזים וכו', כי הוא דבר עליהם שמזלזלין בבני השפחות וחשודין על איבר מן החי, וחשודין על העריות, וכלם הם בחינה אחת, כי מה שמזלזלין בבני השפחות זה בחינת לשון הרע, כי המדבר לשון הרע מבזה את האדם. וזה בעצמו בחינת שחשודין על איבר מן החי, שאוכלין בלא שחיטה, שזהו גם כן פגם המדמה. וזהו שחשודין על העריות, הינו פגם הברית שהוא פגם הזכרון וכו'. והם שנאו אותו על זה, כי אמרו שהם נקיים מכל זה, ואדרבא, הוא מוציא דבה עליהם, שמחמת זה ראוי לשנאותו, כי פוגם באהבה דקדשה על-ידי-זה כנ"ל, בבחינת כי אתה הדעת מאסת ואמאסך מכהן לי. וזהו "ויסיפו עוד שנא אתו על חלומותיו ועל דבריו". פרש רש"י; שהיה מוציא דבה עליהם, שעל-ידי-זה ראוי לשנאותו כנ"ל. וזהו 'על חלומותיו ועל דבריו', כי החולם הוא בחינת המדמה, והם אמרו שעל-ידי שהוא מוציא דבה, על-ידי-זה נפל להמדמה, ועל-ידי-זה חלומותיו שבאים מהמדמה אינם אמת וראוי לשנאו עליהם כנ"ל. ועל-כן מכרוהו למצרים, ששם הוא ממשלת פרעה שהוא בחינת המדמה. ואפלו בשעת הקלקלה שחטו שעיר עזים, להורות שהם נקיים מאיבר מן החי. כי אצלם המדמה מברר ומתקן, שזהו בחינת שחיטה כנ"ל. ויוסף על-ידי גדל צדקתו, שעמד בנסיון ושמר את הברית, שעקר ברור תאות הבהמיות הוא על-ידי שמשברין תאוה זו שהיא עקר תאות הבהמיות. ועל-ידי ששבר תאוה זו, על-ידי-זה זכה לברר גם במצרים את המדמה במקום תקף שליטתו שהיא ערות הארץ. ועל-כן זכה לפתר חלומות, שזהו בחינת ברור המדמה, כי החלום על-ידי המדמה ומחמת ערבוב המדמה, על-ידי-זה אין יודעין הפתרון האמתי, אבל יוסף שזכה לתקן המדמה ולבררו, על-ידי-זה ידע פתרון כל החלומות, ועל-כן היה יוסף מכרח להיות אצל שלשת שרי פרעה שהם, שר הטבחים ושר המשקים ושר האופים. כי גם להם היה משרת מתחלה, כמו שכתוב, "וישרת אותם", כי היה מכרח להכניע שלשה שרים הנ"ל, שעל ידם התגברות המדמה כנ"ל. והוא זכה להכניעם במקום תקף ממשלתם. ועל-ידי שתלה בבשר ודם נתוסף לו שתי שנים. וזהו, "ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו". 'ולא זכר' דיקא, כי הם בבחינת שכחה שבא מהמדמה שמתגבר על-ידי השלשה שרים כנ"ל, כי יוסף יש לו כח לבררם, לפתר חלומותיהם, אבל הם בעצמם רחוקים מזכרון, כי הם בחינת המדמה, בחינת שכחה. ואחר כך כשקבל ענשו עוד שתי שנים, זכה לברר הכל. ויהי מקץ שנתים ימים וכו'. אז ופרעה חלם, שהוא המדמה וכו' כנ"ל. ואז נתעלה יוסף ויריצהו מן הבור ויבא אל פרעה ופתר לו את החלומות והכניע וברר את המדמה, כי עקר תקון המדמה על-ידי יוסף הצדיק, בחינת ויוסף ישית ידו על עיניך כנ"ל. ועל-כן כשבאו אחיו אצלו נאמר, "ויזכר יוסף את החלומות וכו'". 'ויזכר' דיקא, כי החלומות של יוסף הצדיק שתקן את המדמה הם בבחינת זכרון כנ"ל:
וזה בחינת דרסה שהיא עקר הטרפות, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, שעקר שם טרפה הוא; שנטרפה על-ידי חיות רעות. ועקר הדריסה היא ביד דיקא, כי עקר הדריסה של החיות שדורסים שיש להם ארס בידם הוא מחמת תקף הכעס שיש להם. וכעס הוא מחמת כסילות, כמו שכתוב קהלת יט), "כעס בחיק כסילים ינוח". כמו שכתב רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים). נמצא, שאלו החיות רעות שכעסם גדול כל כך עד שיש להם ארס בידם להמית, על-ידי-זה שם באלו החיות הוא תקף הכסילות, שהוא התגברות כח המדמה, כח הבהמיות שהוא בחינת כסילות כמו שמבאר במאמר הנ"ל), כי כל מה שמתגבר בהחיה הכעס ביותר, שם התגברות הכסילות, דהינו כח הבהמיות ביותר. ועל-כן הם אוסרים את הבהמה על-ידי דריסתם ביד דיקא, כי את זה לעמת זה; כמו שבקדשה עקר ברור המדמה על-ידי יד דיקא, כי שם פקדונות כל הרוחות כנ"ל, כמו כן להפך בחיות רעות ששם התגברות הבהמיות והכסילות ביותר הם מטילים הארס שלהם, שהוא בחינת רוח רעה, בחינת כעס על-ידי ידם דיקא, כי שם שורה הרוח רעה שלהם, שהוא בחינת כעס ושנאה, כמו שבקדשה עקר הרוח דקדשה בבחינת יד אדם כנ"ל. ועל-כן הבהמה חיה ועוף שנדרסו על-ידי היד של אלו החיות רעות הדורסים נאסרו לנו, כי על-ידי אלו החיות רעות מתגבר הרע שבמדמה ביותר, שזהו בחינת הארס, שהוא הרוח רעה, שבידם דיקא. ועל-כן מחמירין בדרוסה ביותר, כי עקר תקון החי על-ידי ברור המדמה. שזה נעשה דיקא כשהחי שלם מכל שמונה עשרה טרפות, שאז מבררין אותו על-ידי בחינת שמחה ונגינה כנ"ל:
ועל-כן צריכין לתן מן הבהמה מתנות כהנה לכהן. כדי לקשר על-ידי-זה את הבהמה לבחינת כהן, שהוא בחינת אהבה דקדשה, בחינת וקמץ הכהן כנ"ל, שזהו בחינת ברור המדמה, שמבררין ומעלין אהבות הנפולות מתוך הבהמיות, ומקשרין אותם לשרשם, לאהבה דקדשה, שהוא בחינת כהן, על-ידי המתנות כהנה שנותנין לכהן: