ליקוטי הלכות · יורה דעה א · שחיטה ד
התאמת הקריאה
על-פי התורה "דרשו ה' ועזו" בסימן לז, עין שם, שמדבר שם מענין שחיטה, עין שם, באות ו מה שנאמר שם. וזהו הזהרו בורידין כרבי יהודה, כי הדם הוא הנפש שבא בגלגול, וצריך השוחט לכון להעלות הנפש שבדם. גם עקר חסרון הפרנסה וכו' עין שם כל התורה היטב): וכלל התורה, שצריך אדם להכניע החמר לגבי הצורה, להכניע החמר והגוף שהוא בחינת בהמה, בחינת סכלות, בחינת חשך, בחינת מיתה, בחינת שכחה, בחינת חכמות חיצוניות. ולהגביר ולהעלות הנפש והצורה, שהיא בחינת חיים, בחינת זכרון, בחינת אדם, בחינת חכמה, בחינת אור, בחינת חכמת התורה וכו'. וזה זוכין על-ידי תענית שהוא בחינת צדקה. ועקר הוא צדקה של ארץ ישראל, שהוא בחינת הבל פה שאין בו חטא של תינוקות של בית רבן, שעקר המתקת הדין שהוא בחינת חשך ושכחה וסכלות וכו', הוא על-ידי הבל פה שאין בו חטא וכו'. וזה בחינת שחיטה שהוא בחינת התעלות הנפש, להכניע רוח הבהמיות, בחינת בהמה, בחינת הגוף וכו' ולהעלות הנפש שבחי למדבר, שהוא בחינת אדם, בחינת תורה וכו' ועין שם כל זה היטב), ועין שם בסוף מה שנאמר שם לענין בני עמי הארץ וכו' וכל התורה שהם מגלים, הוא הכל גלוי להשוחט וכו' עין שם כל זה היטב):
וזה בחינת חמש הלכות שחיטה יורה דעה סימן כג, סעיף א) כנגד חמש בחינות שיש לנפש, שהם בחינת חמשה דמים, בחינת חמש אותיות "מנצפ"ך", כמובא שם בהתורה הנ"ל, שכל זה צריכין לתקן על-ידי השחיטה. ועל-כן הם חמש הלכות שחיטה שהיא דרסה וכו' כנגד חמש בחינות שיש לנפש וכו' כנ"ל. וכשנזהרין מחמשה דברים הנ"ל המפסידין את השחיטה, שהם, שהיה, דרסה וכו', על-ידי-זה זוכין להעלות את הנפש שבחי למדבר, שהיא כלולה מחמש בחינות כנ"ל:
וזה מה שהשוחט צריך להראות סכינו לחכם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר תקון השחיטה, שהוא להעלות הנפש הוא על-ידי החכם בתורה דיקא, כי הנפש דקדשה הוא בחינת חכמת התורה. כמבאר שם בהתורה הנ"ל כמה פעמים) על-כן אי אפשר לתקן התקון של השחיטה כי אם על-ידי החכם בחכמת התורה, כי אי אפשר להעלות הנפש כי אם על-ידי חכמת התורה. ועל-כן צריכין לקבל סכין השחיטה מהחכם דיקא, כדי שיקבל כח ממנו לתקן התקון של השחיטה, שהוא להעלות הנפש שזה אי אפשר כי אם על-ידי החכם בחכמת התורה כנ"ל. גם בזה שמראה סכינו לחכם, בזה הוא חולק כבוד לחכם. וכמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, שצריך להראות סכינו לחכם משום כבודו של חכם. ועקר העלאת הנפש הוא על-ידי כבוד דקדשה שהוא שרש הכל שרש התורה והנפש וכו'. כמבאר שם). על-כן צריך להראות סכינו לחכם משום כבודו של החכם. ואז יש להשוחט חלק בכבוד דקדשה, בבחינת כי מכבדי אכבד. ועל-ידי-זה יכול לתקן ולהעלות הנפש שבחי, כי עקר עלית הנפש הוא על-ידי הכבוד דקדשה, שהוא שרש כל הנפשות כנ"ל: ועל-כן שחיטת נכרי, נבלה, אפלו אינו עובד עבודת אלילים יורה דעה סימן ב, סעיף א), כי תקון השחיטה הוא להעלות הנפש שהוא בחינת תורה. על-כן אי אפשר לעשות תקון זה, אלא על-ידי בר ישראל שיש לו חלק בתורה, אבל לא על-ידי עכו"ם, וכן ישראל מומר וכו' שם סעיף ה), מאחר שיצא כבר מן הדת, שחיטתו נבלה, כי תקון השחיטה צריך שיהיה על-ידי מי שיש לו חלק בתורה דיקא, שהוא ישראל כשר, שאזי יש לו כח להעלות הנפש שהיא בחינת תורה כנ"ל:
וזה, "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד", כי באמת כל הנפשות שבבהמות וחיות ועופות הם נפשות אדם ממש, שנתגלגלו בהם כמובן בהתורה הנ"ל ובשאר מקומות)וזה עקר תקון השחיטה; להעלות הנפש שבחי שנתגלגלה וירדה ממעלתה בעוונותיה מבחינת אדם לבהמה, לחזר לתקנה ולהחזירה למעלתה, להעלותה מבהמה לאדם. על-כן צריך השוחט שיהיה איש כשר וירא שמים מאד. ויזהר היטב בנפשו לברך ברכת השחיטה בכונה גדולה ולזהר מאד מאד בכל דיני השחיטה, כדי שיזכה לתקן את הנפש ולהעלותה למעלתה מבהמה לאדם. ועל-כן הם חמש הלכות שחיטה כנגד חמשה חמשי תורה, שהם כלל כל התורה כלה, כי עקר כלל התורה הוא להעלות הנפש שהוא בחינת אדם וכו', שזהו בחינת שחיטה כנ"ל. ותקון זה שהוא להעלות ולברר הנפשות מבהמה לאדם וכו', שהוא בחינת שחיטה, בתקון זה אנו עוסקים כל ימינו בכל יום ויום ובכל דור ודור עד שיבוא משיח, שאז ישלם הברור, כידוע עץ חיים שער לט פרק א, ושער יט פרק ג וסוף פרק ה), כי אי אפשר לתקן ולברר הכל ביום אחד, רק בכל יום ויום ובכל דור ודור מבררין ברורים מיחדים, עד שישלם הברור בימי משיח. כידוע בכתבי האר"י ז"ל שם) והכלל, כי אין יום דומה לחברו וה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, ובכל יום מתבררין ברורים מיחדים מה שאי אפשר לתקנם ביום אחר. וכן בכל דור ודור. ובשביל זה מתארך הגלות כל כך עד שישלם הברור כמבאר כל זה בספר גלגולים ובשארי כתבי האר"י ז"ל) ועל-כן חיוב על כל אדם להוליד בנים, כי אי אפשר להשלים הברור, כי אם מדור לדור, שכל דור צריך לתקן ולברר ברורים מיחדים כפי היום וכפי הדור, כי כל יום ויום הוא בחינת דור מיחד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, במדרש קהלת רבתי א, ה) על פסוק, "דור הולך ודור בא" קהלת א, ד) אין לך יום שאין מתים בו ששים רבוא ונולדים בו ששים רבוא. נמצא, שבכל יום ויום מתחדש דור אחר שהוא ששים רבוא נפשות, כי אין דור פחות מששים רבוא. וזה שנסמך בקהלת, "וזרח השמש ובא השמש, דור הולך ודור בא", כי כמו שזורח השמש ובא השמש בכל יום ויום, כמו כן מתחדש הדור בכל יום ויום, שהוא בחינת דור הולך ודור בא בכל יום כנ"ל:
וזה שנאמר בקריאת שמע, "והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום על לבבך ושננתם לבניך" דברים ו, ז), שנסמך 'ושננתם לבניך' ל'אשר אנכי מצוך היום', שם) כי שניהם אחד, כי אשר אנכי מצוך היום, 'היום' דיקא, זה אזהרה, שצריכין להתגבר בכל יום ויום בהתגברות חדש לקים התורה והמצוות, כי בכל יום ויום יצרו של אדם מתגבר עליו מחדש ממש, מחמת שבכל יום ויום צריכין לברר ברורים חדשים על-ידי התורה והעבודה וכנגד כל ברור יש קלפות וסטרין אחרנין הרבה המסבבין אותם, כי הניצוצות דקדשה נפלו בעמקי עמקי הקלפות, ומחמת שבכל יום צריכין לברר ברורים חדשים מעמקי הקלפות, על-כן מתגבר ומתגרה הבעל דבר על האדם בכל יום מחדש. ועל-כן התורה מזהרת, "אשר אנכי מצוך היום" 'היום' דייקא. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ספרי שם, לג. והובא בפרוש רש"י, ועין שם בפסוק ז, תנחומא ב, יתרו יג, י. ורש"י כי תבא כו, טו), בכל יום ויום יהיו בעיניך כחדשים, כי בודאי דברי תורה הם חדשים ממש בכל יום ויום, כי דברי התורה, שהם בחינת העלאת הנפשות כנ"ל. מתחדשים בכל יום ויום, כי בכל יום ויום צריכין לברר ברורים חדשים כנ"ל, ועל-כן נסמך לזה, "ושננתם לבניך", דהינו שצריכין ללמד התורה לבניו כדי לגלות אלקותו יתברך וקדשת תורתו מדור לדור, כדי להשלים הברור של הניצוצות והנפשות בכל דור ודור השיך להם עד שיבוא משיח כנ"ל. ועל-כן נסמך ל"אשר אנכי מצוך היום", כי שניהם אחד ממש, כי ברור הניצוצות והנפשות צריכין בכל יום דיקא מחדש, וכן בכל דור ודור מחדש, כי כל יום הוא בחינת דור חדש, בחינת וזרח השמש ובא השמש דור הולך ודור בא וכו' כנ"ל. כי עקר ברור הניצוצות והנפשות הוא בשביל כבודו יתברך, כי הכבוד שרש הכל, כי הכל נברא בשביל כבודו ישעיה מג, ז), בגין דישתמודעין ליה כנ"ל. וידיעת כבוד אלקותו וגדלתו יתברך מתגלה בכל יום ויום בהתגלות חדש, בבחינת השמים מספרים כבוד אל וכו'. יום ליום יביע אמר וכו'. וזה בחינת איוב לב), "ימים ידברו", כי כל יום ויום יביע ומדבר כבוד אלקותו יתברך כפי ברור הניצוצות שבאותו היום, שזהו בחינת חדוש מעשה בראשית שבכל יום כנ"ל:
וזהו בחינת אסור אותו ואת בנו, שלא לשחטם ביום אחד, כי כמו שבבני אדם צריכין לברר מיום ליום דיקא ומדור לדור דיקא. כמו כן בבהמות וחיות וכו'. צריכין ברורים חדשים בכל יום ובכל דור ודור, כי הכל אחד, כי גם הנפשות שבחי הם נפשות אדם שנתגלגלו בהם כנ"ל, ועל-כן גזר גם עליהם ה' יתברך, "פרו ורבו וכו'", כדי להשלים הברור בכל יום ובכל דור כנ"ל. ועקר הברור של נפשות הבהמות הוא על-ידי השחיטה כנ"ל, כי אז דיקא בשעת השחיטה מסתלקת הנפש שבחי ועולה למעלתה מחי למדבר כנ"ל. על-כן צותה התורה שלא לשחט אותו ואת בנו ביום אחד, כי הברור של הבהמה בעצמה על-ידי השחיטה, והברור של בנה הם שני ברורים מיחדים, שהם בחינת ימים מיחדים כנ"ל, ששנוי הימים ושנוי הדורות הם בחינה אחת. ועל-כן בודאי אסור לשחטם שניהם ביום אחד, כי אי אפשר לברר הברור של שני דורות ביום אחד. ואם, חס ושלום, ירצה לברר הברור של שני דורות מיחדים ביום אחד, תתגבר הסטרא אחרא ביותר מבתחלה, מאחר שרוצה לברר שלא בזמנו, על-כן מאחר שעקר התקון והברור של החי הוא על-ידי השחיטה. על-כן אסור לשחט אותו ואת בנו ביום אחד, כי אי אפשר לברר הברור של שני דורות מיחדים ביום אחד, כי כל יום ויום הוא בחינת דור מיחד כנ"ל:
ועל-כן עקר התענית השלם אינו פחות מיום אחד. כמו תענית יום הכפורים והתעניתים שגזרו רבותינו זכרונם לברכה, שכלם שעורם יום אחד, וכן כל התעניתים שמקבלים על עצמן לתשובה, כלם שעורם לא פחות מיום אחד, כי עקר תקון ועליות הנפש, הוא על-ידי תענית כמבאר בהתורה הנ"ל). ועל-כן שעור כל תענית הוא לפחות יום אחד, כי עקר התקון הוא בבחינת הימים, ששם עקר הפגם והתקון, כי הימים הם בחינת מדות, בבחינת ומדת ימי מה היא תהלים לט, ה), כמו שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר ושם בבחינת המדות, שהם בבחינת הימים, שם עקר כל הפגמים והתקונים כידוע, ועל-כן כל אחד ואחד כפי פגמיו על-ידי עוונותיו. כמו כן הוא צריך להתענות לתשובה. כמובא בספרים, עין בשער רוח הקדש להאר"י ז"ל תקון טז כב), כדי לתקן ולברר פגמי נפשו דבר יום ביומו. ועל-כן שעור התענית אין פחות מיום, כי התקון והברור הוא בבחינת יום כנ"ל:
וזהו בחינת שקלים שנצטוו בשביל לכפר על עון העגל, שכולל כל החטאים, כי אז חזרה הזהמא וכו'. ונצטוו אחר יום הכפורים לתן שקלים לכפרה, כמו שנאמר שמות לב), "לכפר על נפשותיכם" זה בחינת אגרא דתעניתא צדקתא ברכות ו); שעקר התענית היא הצדקה של ארץ ישראל, שעל-ידי-זה מעלין הנפש ומכניעין הגוף וכו' כמבאר בהתורה הנ"ל). ועל-כן אחר יום הכפורים שהוא יום תענית הקדוש, אחר כך נצטוו על השקלים בפרוש רש"י שמות ל, טז) שהם נדבת לב בחינת צדקה, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא, והכל כדי לתקן חטא העגל שכולל כל החטאים, כדי להכניע החמר והגוף ולתקן ולהעלות את הנפש בחינת לכפר על נפשותיכם, 'על נפשותיכם' דיקא, כי השקלים הם בחינת צדקה של ארץ ישראל, שהוא בחינת הבל פה שאין בו חטא של תינוקות של בית רבן שבת קיט), שעקר התעלות הנפש הוא על-ידי-זה כנ"ל, כי השקלים היו בשביל נדבת המשכן, וזה ידוע שהמשכן היה כדי להמשיך ולגלות קדשת ארץ ישראל, שעקר קדשתה מבית המקדש, שהוא בחינת המשכן, כי המשכן ובית המקדש הם בחינה אחת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אשכחן מקדש דאקרי משכן. ובכל מקום אשר היה חונה שם המשכן, היה שם כל הדינים של קדשת הבית המקדש לענין הרחקת זרים וטמאים וכו' עין במדבר ה, ב), כי בהמשכן היה קדשת הבית המקדש שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל, שהוא בחינת הבל הקדוש של תינוקות של בית רבן, שהם מקבלין הבל פיהם הקדוש מהמשכן מבית קדש הקדשים, ששם עמדו הכרובים, שהם אנפי זוטרי, בחינת תינוקות כמובא בהתורה הנ"ל וכמו שמבאר בהתורה אזמרה לאלקי בעודי בסימן רפב); שהתינוקות מקבלין הבל פיהם מהמשכן של כל צדיק וצדיק וכו'. על-כן על-ידי הצדקה של השקלים בשביל המשכן, שהוא בחינת קדשת ארץ ישראל, בחינת הבל פיהם של תינוקות, על-ידי-זה זוכין להכניע החמר והגוף ולהעלות הנפש כנ"ל, שהוא תקון כל החטאים כנ"ל, כי כל החטאים נמשכין מזהמת הגוף שחזרה על-ידי עון העגל, כידוע:
ועל-כן עקר הכנעת המן עמלק היה על-ידי השקלים, כמו שאמרו רבותינו, זכרונם לברכה, רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך. כי עמלק הוא הסטרא אחרא זהר כי תצא, רפא) שמתגברת מאד בכל יום ויום מחדש. וכן בכל דור ודור מחדש. כפי הברורים שצריכין לברר בכל יום ובכל דור מחדש, כמו כן את זה לעמת זה מתגבר עמלק בכל יום ובכל דור מחדש. ועל-כן, "מלחמה לה' בעמלק מדור דור" שמות יז) 'מדור דור' דיקא, כי בכל דור ודור צריך ה' יתברך ללחם עמו מחדש כנ"ל. ועל-כן עקר הכנעת המן עמלק הוא על-ידי תענית, שעל-כן גזרה אסתר תענית, כמו שנאמר אסתר ד), "וצומו עלי". וכתבה זכר התענית לדורות, כמו שנאמר שם ט), "ודברי הצמות וזעקתם". לידע ולהודיע, שעקר הכנעת המן עמלק, שהוא הסטרא אחרא בכל דור ודור, הוא על-ידי התענית. וכן בימי משה היה הכנעתו על-ידי תענית, כמו שפרשו רבותינו זכרונם לברכה, "ומשה אהרן וחור עלו וכו'" שמות יז, י), בתענית היו שרויים. ועל-כן היה עקר הכנעת המן עמלק על-ידי השקלים, כי עקר התענית הוא הצדקה, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא וכנ"ל, שזהו בחינת שקלים כנ"ל:
ועל-כן המן הרשע, ימח שמו, הפיל פור מיום ליום ומחדש לחדש וכו' שם ג), עד שנפל לו הגורל על יום י"ג באדר, כי המן היה חכם להרע ומכשף גדול, וידע שהברורים נעשים בכל יום ויום כפי היום וכפי הדור. ועל-כן בחכמתו הרעה הטיל גורלות, כדי לכון החדש והיום שיוכל להתגבר על ישראל חס ושלום, ובודאי גורלו לא היה דבר ריק, ובודאי כון היטב בגורל היום המיחד, שהיה בלתי אפשר לעמד כנגדו עין אסתר רבה ז, יג), אבל ה' יתברך גבור על הכל ועשה עמנו נסים ונפלאות גדולות ונוראות, ועזר והושיע למרדכי ואסתר בכח הצומות וזעקתם, להכניע המן הרשע וכל זרע עמלק באותו היום דיקא. ונתהפך מהפך אל הפך, כמו שנאמר שם ט), "ונהפך הוא". ובאמת היה נס נפלא שאין כמוהו שנתהפך הפור והגורל מהפך אל הפך ממש, שדיקא באותו היום נהרגו ונשמדו זרע עמלק, ועל-כן נקראו הימים האלה, "פורים" על שם ה'פור' שם), כי זה עקר תקף הנס הנפלא והנורא הזה, שפורו וגורלו של המן, שהיה מכשף מפלג וחכם להרע כזה, וכון מאד מאד בגורלו על אותו היום דיקא, אשר באמת היתה עת צרה מאד ולא היה אפשר לעמד נגדו באותו היום, על-כן הסכימו עליונים להגזרה חס ושלום, אבל איש בער לא ידע שמאד עמקו מחשבותיו יתברך ואין שום יאוש בעולם, כי אף-על-פי שבאמת זה היום מסגל לו לרעתו, חס ושלום, וקשה מאד מאד לעמד כנגדו, עד שכמעט כמעט היו נאבדין חס ושלום, כל שונאי ישראל, אף-על-פי-כן, אתה מרום לעולם ה', ואפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, כי על-ידי הצום והתענית שגזרו מרדכי ואסתר נתהפך מהפך אל הפך, ונתהפך הגורל והפור, להפיל אותו וזרעו ומשפחתו באותו היום דיקא, כי זה ידוע עין ירושלמי תענית פרק א, הלכה א, ועין בלקוטי מוהר"ן לג, ב וסימן קטו, וחלק ב, סימן יב), שבכל מקום שיש כח לסטרא אחרא להתגבר ביותר ויותר, בודאי יש שם קדשה טמונה וצפונה ונסתרת קדשה גבוהה מאד מאד, רק שהיא בהעלם ובהסתר גדול מאד מאד, עד שנדמה שאי אפשר בשום אפן להכניע את הסטרא אחרא והקלפה ההיא, אבל באמת אם תרצה תתגבר עליו, רק שצריכין יגיעה יותר בצום ותענית וצעקה ושועה ותפלה ותחנונים הרבה, כמו בימי מרדכי ואסתר. ואז יכולין לזכות שיתהפך הדבר מהפך אל הפך כמו שהיה אז, שדיקא באותו היום הפילו אותו ונתהפך הפור והגורל מהפך אל הפך. על-כן קראו לימים האלה "פורים" דיקא. וכמו כן הוא בכל דור ודור ובכל יום ויום, כמו שנאמר שם ט), "והימים האלה נזכרים ונעשים בכל דור ודור וכו'". והבן מאד דברים אלו למעשה, כי חייך הנצחיים תלויים בזה, שתאמין ותדע בכל יום ובכל עת ובכל מקום, שיש לך כח עדין איך שהוא להתגבר על מה שאתה צריך להתגבר באותו היום והמקום דיקא, וה' יתברך יעזר ויושיע לך, אמן:
וזה בחינת שמונה עשרה טרפות, שאסור לאכל הטרפה שאינה חיה, כי ה' יתברך ברא את האדם בגוף ונפש, חמר וצורה, שהם בחינת אדם ובהמה וכו', כדי שיהיה לו בחירה, כדי שיתגבר להכניע ולשבר הגוף והחמר בחינת בהמה ולהעלות הנפש בחינת אדם וכו', שבשביל זה היה עקר בריאת האדם כידוע, ומשנברא האדם, הכל נמסר ביד האדם, שהוא דיקא צריך לברר הכל. על-כן אי אפשר להכניע רוח הבהמיות של הבהמה היורדת היא למטה לארץ, כי אם על-ידי האדם שהוא דיקא יש לו כח לברר רוח הבהמה ולהעלותה מבהמה לאדם. על-כן אם הבהמה מתה מאליה בידי שמים, היא נבלה. ואפלו אם היא טרפה שאינה חיה, נחשבה כמתה ואסורה באכילה, כי ה' יתברך מסר הכל בידינו הבעלי בחירה, שאנחנו בני האדם דיקא צריכין להוציא הנפש מהבהמה על-ידי השחיטה, ואז דיקא כשהשוחט מקים מצות שחיטה כראוי, אז דיקא מבררין הנפש מהבהמה ומעלין אותה מבהמה לאדם, מחי למדבר, כי רק האדם יש לו זה הכח, כי לכך נברא האדם, שיהיה לו מלחמה זאת; להכניע הגוף שהוא בחינת בהמה כנ"ל. וזה בחינת הסכין של שחיטה, זה בחינת תענית, כי עקר הכנעת הגוף בחינת בהמה הוא על-ידי תענית כנ"ל, שעל-ידי-זה עולין מבהמה לאדם, ועקר גדר האדם הוא הדבור, שהאדם יש לו דבור ראה תרגום בראשית ב, ז), ובהמה אין לה דבור. בחינת נמשל כבהמות נדמו. ועל-ידי התענית זוכין לצאת מבהמה לאדם כנ"ל, הינו שזוכין לבחינת דבור שהוא גדר האדם. וזה בחינת הסכין של שחיטה, בחינת רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם, כי השכינה שהיא בחינת הדבור, בחינת אדני שפתי תפתח, היא בחינת חרב לה' כנזכר בהתורה הנ"ל), שזהו בחינת הסכין של שחיטה כמו שמבאר שם). נמצא, שהסכין של שחיטה שהוא בחינת חרב לה' זה בחינת הדבור, שזהו בחינת התענית, שעל ידו זוכין לדבור לצאת מבהמה לאדם, שהוא הדבור כנ"ל, כי הגוף והחמר בחינת בהמה שם אחיזת היצר הרע והס"מ הסמך מם), שהוא בחינת עמלק, בחינת עשו שהוא זהמת הנחש, והוא ממנה על חרב, בחינת ועל חרבך תחיה. ועקר הכנעתו על-ידי תענית שהיא קשה מחרב, כמו שמובא בספר הא"ב באות תשובה, אות ג, התענית קשה מחרב, כי עקר התענית הוא הצדקה, דהינו צדקה של ארץ ישראל, שהוא בחינת הבל שאין בו חטא, בחינת הבל פיהם של תינוקות של בית רבן, כי כל אדם צריך לזכות לזה שיתגבר לשבר החמר והגוף כל כך על-ידי התענית עד שיזכה שיהיה לו הבל פה שאין בו חטא. כמו תינוקות של בית רבן:
כי עקר הכנעת עשו בחינת עמלק הוא על-ידי קול תינוקות של בית רבן, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "הקול קול יעקב והידים ידי עשו", בזמן שהקול קול יעקב, שהתינוקות מצפצפין בקולם, אין הידים ידי עשו. ומשם מבחינה זאת צריך השוחט לקבל החרב של השחיטה, כמבאר בהתורה הנ"ל, שהשוחט צריך שיהיה לו הבל פה שאין בו חטא כמו תינוקות של בית רבן, כי על-ידי התענית, שעל-ידי-זה זוכין להבל פה של תינוקות שאין בו חטא, משם מקבלין כח להתגבר על עמלק בחרב דיקא, בבחינת ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו 'לפי חרב' דיקא, כי מניה וביה אבא ליזיל ביה נרגא, כי כל כחו הוא חרב כנ"ל, על-כן על-ידי התענית, שעל-ידי-זה מכניעין אותו, על-ידי-זה לוקחין מידו החרב דיקא ומכניעין אותו בחרב דיקא, כי אז במלחמת עמלק היו שרויים בתענית, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק, "ומשה אהרן וחור וכו'". בתענית היו שרויים כנ"ל. וכן בימי מרדכי גזרו תענית, כמו שנאמר, "ודברי הצמות וכו'". וכנ"ל, כי התענית קשה מחרב כנ"ל, כי על-ידי התענית מתגברין על הגוף ששם אחיזת עמלק. ולוקחין ממנו החרב ומכניעין אותו בחרב דיקא, כמו שהיה בימי מרדכי שנתהפך הדבר שהרגו המן וזרע עמלק בחרב. והכל בכח התענית בחינת וצומו עלי כנ"ל. וזה בחינת הסכין של שחיטה שנמשך בשרשו מבחינה זאת, מבחינת הכנעת החמר והגוף, בחינת בהמה על-ידי התענית, משם מקבלין הכח של הסכין של שחיטה, להכניע על ידו בחינת בהמה ולהעלות הנפש מחי למדבר כנ"ל:
ובזה תראה נפלאות מה שמצינו שרבותינו זכרונם לברכה, חלין יב) למדו בדיקת הסכין מפסוק, "ושחטתם בזה", כי זה הפסוק נאמר בשאול אחר שהתענו באותו היום כמבאר שם בענין שמואל א, יד), כי עקר תקון השחיטה נמשך מבחינת תענית כנ"ל: שיך לעיל:
לענין אסור נבלה וטרפה שאינה חיה שנחשבת גם כן כמתה, כי תקון השחיטה הוא להכניע בחינת רוח הבהמיות, שהוא בחינת סטרא דגופא, בחינת מיתה וכו', ועל-כן בהמה שמתה מאליה אסורה, כי שלטה עליה סטרא דמותא, שאז מתגבר רוח הבהמיות, כי אי אפשר לישראל לאכל מהבהמה כי אם על-ידי השחיטה, שהוא בחינת תענית, שעל-ידי-זה מכניעין רוח הבהמיות בחינת מיתה, בחינת גוף, ומעלין הנפש מחי למדבר, מבהמה לאדם וכו' כנ"ל, כי להכניע ולבטל סטרא דמותא מהבהמה זה אי אפשר כי אם על-ידי האדם הבעל בחירה דיקא כנ"ל, כי האדם יש לו בחירה. ועל-כן יש לו בכחו לבטל בחינת סטרא דמותא מעצמו על-ידי שיקדש גופו, ויכניע הגוף והחמר שהם בחינת מיתה לגבי הנפש, שהוא בחינת חיים וכו' כנ"ל. ועל-כן התורה והמצוות קרויים, "חיים", כמו שנאמר, "וחי בהם", "כי הוא חייך וכו'" דברים ל, כ). ועל-כן צדיקים אפלו במיתתן קרויים חיים, כי בטלו מעצמן סטרא דמותא, אבל בהמה אין לה בחירה ועקר תקונה לבטל ממנה סטרא דמותא שתהיה ראויה לאכילת ישראל, הוא על-ידי האדם הבעל בחירה דיקא כנ"ל:
וזה בחינת ארבע פרשיות שקורין באדר ארח חיים סימן תרפה) סמוך לפורים ולפסח, כי פורים ופסח הם כלל כל הגאלות, כי פסח הוא זכר ליציאת מצרים שכולל כל הגליות, כי כל הגליות מכנים בשם מצרים. כמובא במקום אחר), ונס של פורים גדול עוד יותר, כי הוא מפלת המן עמלק, שהוא ראשית גויים וכו', כידוע. ועקר הכנעת מצרים ועמלק, שהם כלל הסטרא אחרא, הוא להכניע ולבטל זהמת הנחש הנאחז בהגוף בחינת בהמה, שמשם אחיזת הסטרא אחרא והקלפות, שהם בחינת עמלק ומצרים. ועל-כן הם ארבע מלכיות שכלולים בעמלק, שהוא 'ראשית גויים', כמו שפרש רבנו זכרונו לברכה, במקום אחר בסימן ל), כי אחיזתם מהרע של הגוף, הינו מהרע של הארבעה יסודות. ועל-כן קורין קדם פסח ופורים הארבע פרשיות, כדי להכניע ולבטל הארבע מלכיות, להכניע ולבטל הרע שבארבעה יסודות שבגוף על-ידי קדשת התענית, ועל-כן עקר התחלת הארבע פרשיות הוא פרשת שקלים, שנתנו שקלים לנדבת המשכן, שהם צדקה ונדבה, שזהו בחינת תענית, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא ברכות ו). ועל-כן בהמשכן היו מביאין כל הקרבנות, שהם בחינת הכנעת רוח הבהמיות, שעל-ידי-זה נתתקנין כל החטאים שנמשכין מבחינת בהמיות, בחינת גוף, בחינת חשך, בחינת מיתה וכו'. כנ"ל, כי הכל נכנע ונתבטל על-ידי בחינת המשכן שבא מנדבות ישראל, בחינת צדקה שהתנדבו אחר התענית של יום הכפורים כנ"ל, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא, שעל-ידי-זה עקר הכנעת הגוף בחינת בהמה, בחינת מיתה וכו' כנ"ל. וזה שנאמר בשקלים, "ולא יהיה בהם נגף", כי נתבטל סטרא דמותא שהוא בחינת גוף וכו' כנ"ל: ואחר כך קורין פרשת זכור בסוף פרשת כי תצא), מחית עמלק, כי עמלק הוא זהמת הנחש סטרא דמותא, בחינת גוף, בחינת בהמה כנ"ל. ועל-כן היו משנין עצמן לבהמה, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, וצריכין להכניעו על-ידי השקלים שהם בחינת צדקה, בחינת תענית, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כבר קדמו שקליהם לשקליך וכנ"ל. ועל-כן גזרו תענית בימי מרדכי ואסתר, וכן בימי משה היו שרויים בתענית במלחמת עמלק, כי עקר הכנעתו על-ידי התענית כנ"ל. וזה, "זכור את אשר עשה לך עמלק" דברים כה, יב). 'זכור' דייקא, להגביר הזכרון על השכחה, כי זכרון ושכחה הם בחינת נפש וגוף, חיים ומיתה, אדם ובהמה, אור וחשך וכו'. כנ"ל בהתורה הנ"ל: אחר כך קורין פרשת פרה במדבר יט, א כב) שמטהרת מטמאת מת, להכניע סטרא דמותא, שהוא בחינת גוף, בחינת בהמה וכו' כנ"ל: ואחר כך קורין פרשת החדש שמות יב, א כ), שהיא מצות קדוש החדש לעבר שנים ולקבע חדשים, להשוות שנות החמה עם הלבנה, שהוא בחינת מלוי פגימת הלבנה. ואז יתבטל החשך, כי עקר החשך של לילה הוא מחמת פגימת הלבנה. אבל לעתיד כשיתמלא פגימת הלבנה, יתבטל החשך, כמו שנאמר, "לא יבוא עוד שמשך וירחך לא יאסף וכו'". נמצא, שעל-ידי פרשת החדש, בחינת מצות קדוש החדש מכניעין ומבטלין החשך, שהוא בחינת גוף, בחינת בהמה וכו'. נמצא, שכל הארבע פרשיות הם להכניע הרע שבארבעה יסודות, שהם בחינת מיתה וחשך, בהמה, גוף, שכחה וכו'. ולהגביר הנפש בחינת אדם, בחינת אור, בחינת חיים וכו'. וכל זה על-ידי התענית שהוא, בחינת צדקה, שהוא בחינת השקלים של נדבת המשכן, שנצטוו אחר יום הכפורים, שמשם עקר הנס של פורים, להכניע המן עמלק כנ"ל. ועל-כן מתחילין מפרשת שקלים. וזה שמובא בזהר הקדוש; שפורים הוא בחינת יום כפורים, כי הנס של פורים להכניע עמלק, שהוא זהמת ותאות הגוף, הוא על-ידי התענית כנ"ל, שהוא בחינת צום הכפורים, כי קדשת כל התעניתים מקבלין מהתענית של יום הכפורים, כי עקר הכנעת הארבעה יסודות שבגוף להעלותם מבהמה לאדם, הוא על-ידי תענית כנ"ל:
ועל-כן כל קדשת המשכן והבית המקדש היה מבחינת התענית של יום הכפורים, כי רק ביום התענית הקדוש הזה, ביום צום הכפורים, נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים, שהוא הקדשה העליונה מכל העשר קדשות, ומשם נמשכין כל הקדשות, כי שם בין הבדים היה עקר השראת השכינה, שהוא שרש כל הקדשות, כמו שנאמר, "אני ה' מקדשכם", כי עקר כל הקדשות שהיה במשכן ובבית המקדש היה להכניע ולבטל זהמת הנחש, שהוא בחינת בהמה, בחינת גוף וכו' כנ"ל, כי עקר המשכן והבית המקדש נבנה להביא שם כל הקרבנות שהם של בהמות ועופות, להכניע רוח הבהמיות שהוא בחינת גוף וכו', שעל-ידי-זה נתכפרין כל החטאים שבאין משם הן החטאים של כל אחד ואחד, הן חטא אדם הראשון ומעשה העגל, שהמשכן והבית המקדש מכפר עליהם כידוע תנחומא פקודי, הובא בפרוש רש"י), שכלם נמשכין מזהמת הנחש שנאחז בבחינת גוף, בחינת בהמה, בחינת מיתה וכו'. ועל-כן כל כח המשכן והבית המקדש לתקן ולכפר על כל זה היה נמשך מקדש הקדשים, שלא נכנס לשם אדם כי אם כהן גדול ביום צום הכפורים, שהוא יום התענית, כי זאת הקדשה להכניע הגוף בחינת בהמה וכו'. אי אפשר להמשיך כי אם על-ידי התענית שהוא בחינת הבל פה שאין בו חטא, שהוא הבל פיהם של תינוקות וכו' כנ"ל, כי התינוקות מקבלין הבל פיהם מהמשכן ובית המקדש כמובא במקום אחר בהתורה אזמרה לאלקי בעודי בסימן רפב). ועקר מקבלין מבית קדשי קדשים מבין הכרובים, כי כרובים אנפי זוטרי סכה ה), בחינת תינוקות של בית רבן, כי משם הם מקבלין הבל פיהם הקדוש. ולשם נכנס הכהן הגדול ביום צום הכפורים לכפר על ישראל, להכניע בחינת גוף, בחינת בהמה וכו', ולהעלות הנפש וכו' על-ידי התענית של יום הכפורים שהוא שרש כל התעניתים, כי משם, מבין הכרובים, ממשיכין הבל פיהם הקדוש של תינוקות שאין בו חטא, על-ידי התענית, שעל-ידי-זה נכנע הגוף והחמר, בחינת בהמה וכו' ונמתקין כל הדינים ונתכפרין כל העוונות ונתעלה הנפש וכו', שהוא בחינת תורה כנ"ל. אמן ואמן:
וזה בחינת מתנות כהנה, שצריכין לתן מהבהמה לכהן ביורה דעה סימן סא), כי המתנות שנותנין לכהן מזובחי הזבח עין דברים יח, ג) זהו בחינת צדקה של ארץ ישראל, שהוא בחינת תענית, שעל ידו עקר הכנעת החמר והגוף, בחינת בהמה ועלית הנפש וכו', בחינת אדם כנ"ל, כי הכהן הוא בבחינת קדשת ארץ ישראל, כי עבודת הכהן הוא בבית המקדש בקרבנות. שמשם עקר קדשת ארץ ישראל כמובא כבר כמה פעמים). ועל-כן המתנות שנותנין ישראל לכהן, להחזיק אותו כדי שיוכל לעבד עבודתו בבית המקדש, כמבאר בתורה בכמה פסוקים והם העשרים וארבע מתנות כהנה, ויקרא ו, ט. במדבר יח, ב עד כח) זהו בחינת צדקה של ארץ ישראל שקדשתה נמשכת מבית המקדש שהוא בחינת קדשת הכהן כנ"ל. ועל-כן צריכין לתן מבהמה מתנות כהנה, שהוא בחינת צדקה של ארץ ישראל, כי צדקה של ארץ ישראל הוא בחינת תענית, שעל-ידי-זה עקר עלית הנפש וכו' מבהמה לאדם כנ"ל בהתורה הנ"ל). ועל-כן נותנין לכהן הזרוע והלחיים והקבה. ואיתא בדברי רבותינו זכרונם לברכה; שהזרוע כנגד ויקח רמח וכו' במדבר כה, ז). נמצא, שכל אלו המתנות לכהן הם בזכות פינחס שקנא על מעשה זמרי, כי פינחס קנא קנאת ה' צבאות כנגד בלעם הרשע, כי מעשה זמרי עם בנות מואב היה בדבר בלעם, כמו שכתוב, "הן הנה היו בדבר בלעם וכו' שם לא, טז). ובלעם הוא בחינת עמלק עין ספר הגלגולים פרק מט), כי הם משלבים באותיותיהם כמובא בספרים), כי בלעם ועמלק הם הם עקר זהמת הנחש, שהוא תאות הגוף והחמר, תאות היצר הרע, שעקר התגברותם הוא בתאות נאוף, כמו שכתוב בזהר הקדוש ומובא בספרי רבנו, זכרונו לברכה, עקרא דיצרא בישא לגלאה ערין והיא עקרא דמסאבותא עין לקוטי מוהר"ן סוף סימן ב). ועקר המלחמה שבין הנפש והגוף הוא בתאוה זאת, כי הברית קדש הוא צנור שדרך שם יוצאין כל הנפשות, כי עקר ההולדה על ידו. ומי שזוכה להתקדש בזווגו כראוי, אזי מוליד הולדה קדושה. באפן שתתגבר הנפש על הגוף וכן להפך חס ושלום, ועל-כן שם עקר המלחמה, כידוע, ועל-כן פינחס שקנא על מעשה זמרי והכניע תאות נאוף, שהוא בחינת זהמת בלעם עמלק וקנא קנאת הברית, והכניע החמר והגוף בחינת בהמה, והגביר והעלה הנפש בחינת אדם, שעקר עליתה על-ידי קדשת הברית כנ"ל. על-כן זכה פינחס שאחיו ובניו הכהנים יזכו בזרוע, לחיים וקבה. מאת זובחי הזבח כנגד ויקח רמח וכו'. וכנגד ויעמד פינחס ויפלל וכו' תהלים קו, ל. ועין חלין קלד), כי כל קנאת פינחס להכניע זהמת בלעם עמלק הוא בחינת הכנעת החמר, בחינת בהמה וכו'. ועל-כן זובחי הזבח שצריכין להכניע בחינת בהמיות, בחינת החמר וכו'. ולהעלות הנפש מחי למדבר, על-כן צריכין לתן מתנות לכהן, זרוע ולחיים וקבה כנגד מעשה פינחס, כדי להמשיך קדשת פינחס שזכה להכניע זהמת החמר, שהוא זהמת בלעם וכו' ולהעלות הנפש וכו' כנ"ל, שזה עקר התקון של הבהמה כנ"ל, שצריכין זובחי הזבח, שהם השוחטים, לתקן כנ"ל. ועל-כן צריכים לתן המתנות זרוע ולחיים וכו', כנגד מעשה פינחס דיקא כנ"ל:
גם זרוע ולחיים וקבה, שהם בחינת צדקה של ארץ ישראל, הם בבחינת תענית, שעל ידו עולה הנפש מחי למדבר כנ"ל, כי זאת הנפש שבחי היא נפש מגלגלת של אדם ממש, שהיה לו כלי הדבור ובעוונותיו ירדה מבחינת מדבר לבחינת חי. ועל-כן צריכין לתן הזרוע והלחיים לכהן שהם בחינת כלי הדבור אצל האדם, כי בהלחיים של אדם קבועים כל החמשה מוצאות הפה. וזה שדקדקו רבותינו זכרונם לברכה ואמרו שצריכין לתן הלחיים עם הלשון שביניהם, עם הלשון דיקא, כי עקר הכונה לתקן הלשון והדבור, להעלות הנפש שנפלה לבהמיות, להעדר הדבור, להעלותה לבחינת אדם שהוא בחינת מדבר כנ"ל. וזרוע זה בחינת שרש הדבור, כי שרש הדבור נמשך מחמש אצבעות שבזרוע שמאל, ואף-על-פי שבבהמה צריכין לתן זרוע ימין דיקא, אך זה ידוע שכלליות המדרגה התחתונה כנגד העליונה הוא בבחינת שמאל של המדרגה העליונה. מכל שכן בהמה כנגד אדם, שכל בחינת בהמה אפלו הימין שלה הוא רחוק עדין משמאל האדם. והלואי, שנוכל להעלות מזרוע ימין של בהמה לזרוע שמאל של האדם, שהוא שרש הדבור כנ"ל. והקבה זה עקר הכלי המבשל והמקבל את המאכלים שאוכלים. ועל-כן על-ידי שנותנין קבה של בהמה להכהן, זהו בחינת תענית שהוא בחינת צדקה, כי עקר התענית הוא להכניע ולשבר תאות אכילה, שעל ידה חיות האדם, כי חיות כל הנפשות הוא על-ידי האכילה, כמו שאומרים בברכה אחרונה, על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי וכו'. ועל-כן שם עקר הברור מבהמה לאדם. ועל-כן כשרוצין להכניע הגוף ולהעלות הנפש מבהמה לאדם, צריכין לתענית, לשבר תאות אכילה שהוא חיות הנפש, לשבר תאוותיו הגשמיות כדי שיזכה על-ידי-זה להעלות הנפש שהוא החיות מבהמה לאדם. ועל-כן עקר התענית היא הצדקה, בחינת אגרא דתעניתא צדקתא כנ"ל בהתורה הנ"ל). כי באמת מאכל אדם יקר מאד, הינו כשאוכלין כמו אדם ולא כמו בהמה, דהינו שאוכלין בקדשת איש הישראלי שנקרא "אדם", אזי בודאי אכילתו יקרה מאד, כי דיקא על-ידי אכילתו נתעלה נפשו בבחינת צדיק אכל לשבע נפשו משלי יג, ה). ואזי זוכה על-ידי אכילתו דיקא להעלות הנפש, בחינת אדם, ולהכניע הגוף, בחינת בהמה וכו', אבל מי שלא זכה עדין לזה ואין אכילתו בבחינת מאכל אדם ואזי הגוף והחמר בתקפו חס ושלום, אזי הוא צריך לתענית. ועקר התענית הוא הצדקה, דהינו שצריך להתענות, לשבר תאות אכילה תאות הגוף. ועל-ידי הצדקה שנותן לעני הגון, בפרט צדקה של ארץ ישראל ומחיה נפשות עניים של ארץ ישראל. על-ידי-זה נתעלה הנפש, על-ידי שנותן חלק אכילתו שהיה צריך לאכל ביום התענית הוא נותן זאת להעני להחיות נפש העני, כמובא בספרים שכך צריכין לנהג ביום התענית. נמצא, שעקר התענית הוא להכניע תאות אכילה, ולקח חלק אכילתו לתן לעני הגון, שעל-ידי-זה מכניע החמר ומעלה הנפש מחי למדבר, מבהמה לאדם כנ"ל. וזה בחינת נתינת הקבה לכהן, שהוא עקר הכלי של האכילה. ועל-ידי שנותן הקבה, שהוא כלי המאכל של הבהמה לכהן, שהוא בחינת צדקה של ארץ ישראל, בזה ממשיך קדשת התענית, שהוא בחינה זו ממש, שהוא מכניע מאכל בהמה, שהוא תאות אכילה. ומעלה האכילה לקדשה על-ידי צדקה של ארץ ישראל שהיא בחינת התעלות הנפש כנ"ל: שיך לעיל:
ועל-כן עשה המן עץ גבוה חמשים אמה, כי חשב להתגבר כנגד קדשת יום הכפורים, שהוא יום התענית, שהוא בסוד יובל הגדול, שהוא שנת החמשים, שעקר קדשתו ביום כפורים והוא סוד עולם הבא שאז יתקע בשופר גדול. שכל זה הוא בחינת תשובה, בחינת תענית, שעל-ידי-זה מכניעין החמר וכו'. והמן רצה להתגבר כנגד כל זה, ועל-כן הפיל פור הוא הגורל אסתר ג, ז; ט, כד) להתגבר חס ושלום, כנגד הגורל של יום הכפורים, כמו שנאמר, "ונתן אהרן על שני השעירים גורלות גורל אחד לה' וכו'". אבל ה' יתברך ברחמיו נתן כח לישראל שיתגברו עליו בכח קדשת התעניות שהתענו, כמו שנאמר, "ודברי הצמות וזעקתם וכו'" כנ"ל, כי על-ידי התענית מכניעין החמר וכו' שהוא בחינת זהמת המן עמלק ומעלין הנפש וכו'. ועל-כן נתלה דיקא על זה העץ הגבוה חמשים אמה שם ה, יד; ז, י), כי מפלתו היתה משם דיקא, על-ידי שזכו להתענות עד שהמשיכו על-ידי התעניתים קדשת יום הכפורים בחינת יובל, בחינת שנת החמשים שנה ויקרא כה, יא), ועל-ידי-זה נפל הוא וזרעו ותלו אותו ואת בניו על העץ הזה דיקא. ופור המן נהפך לפורנו. ועל-כן קראו לימים האלה "פורים" דיקא על שם הפור אסתר ט, כו), כי נתהפך הגורל עליו, כי על-ידי התעניתים המשיכו קדשת יום הכפורים, קדשת הגורל של יום הכפורים, כי עקר הכנעתם היה על-ידי התענית וכו' כנ"ל. וזה שמובא בזהר הקדוש תקוני זהר, תקון כא, דף נז), שפורים הוא בבחינת יום הכפורים כנ"ל: