ליקוטי הלכות · יורה דעה א · יין נסך ג

ענין יין שנאסר במגע עכו"ם, מה שאין כן בשום דבר שבעולם, כי אין שום דבר שיהיה נאסר באכילה ובהנאה על-ידי מגע עכו"ם לבד

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה שבסימן כו בלקוטי תנינא, עין שם. מבאר שם; שצריך להרחיק משכרות וכו', כי מעט השתיה טובה להרחיב דעתו, כי הדעת מלבש בחסדים. וכששותה במדה כראוי וכו', אזי נתרחב ונתרומם דעתו ואזי נגדלין החסדים ביותר וכו', אבל השותה יותר מדאי ומשתכר, אזי, אדרבא, מתגברין תקף הגבורות ונעשה כעס ורגז, ולפעמים מתגברין גבורות דסטרא אחרא, חס ושלום, ויוכל לבוא לידי רעות וכו', חס ושלום, ודע, שעל-ידי שכרות שוכחין כל המצוות והאזהרות שצוה משה רבנו, עליו השלום, כי משה הוא מלבש בכל איבר ואיבר של כל אחד מישראל. ומזכיר כל איבר ואיבר שיעשה המצוה השיכה לאותו איבר, כי רמ"ח מצוות, כנגד רמ"ח איברים. ועל-כן נקרא משה "מחקק" דברים לג), שהיא גמטריא רמ"ח, שמזכיר רמ"ח מצוות כנ"ל, ועל-ידי השכרות שוכח אותן, בבחינת משלי לא) פן ישתה וישכח מחקק וכו'. והתלבשות משה באיברים זהו בעצמו בחינת התלבשות הדעת בחסדים הנ"ל, כי משה הוא הדעת, והאיברים הם רמ"ח בחינת אברהם איש החסד, שהוא גימטריא רמ"ח איברים, עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור סתם יינם, שהוא יין שנגע בו עכו"ם, כי יין דקדשה גבה מאד, כי הוא משמח אלקים ואנשים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אם אנשים משמח, אלקים במה משמח?! מכאן שאין אומרים שירה אלא על-ידי היין. אך היין צריך שמירה גדולה ביותר מפגם אחיזת העכו"ם, כי זה ידוע שישראל אחידן בימינא ועכו"ם בשמאלא, כי עקר אחיזת ישראל הוא בבחינת ימין, בבחינת חסד שהוא בחינת אברהם איש החסד, בחינת רמ"ח מצוות עשה, אבל מעברות הבאין מהדמים הרעים הנאחזין בשס"ה שלש מאות ששים וחמשה) גידין, רחוקים ישראל לגמרי, כמו שאמר רבנו ז"ל במקום אחר בלקוטי תנינא סימן ז), שישראל בשרשן רחוקים מעברות לגמרי, אבל העכו"ם אחיזתן בשמאל, הינו בהרע הנאחז בשמאל שהוא בחינת הדם שבחלל השמאל שבלב, שמשם אחיזת הרע שהוא בחינת הרע הנאחז בהדמים שבשס"ה גידין, שמשם נמשכין כל העברות של כל העוברין על השס"ה לא תעשה, חס ושלום, ומשם עקר אחיזת העכו"ם, כי הם מסטרא דעשו הוא אדום, שהוא אדמוני, על שם תקף הדמים הרעים של השס"ה גידין, שמשם אחיזתו ומשם אחיזת כל העכו"ם הכלולים בו. ועל-כן ישראל באמת הם רחוקים לגמרי מעוון כנ"ל, אך כל העוונות של ישראל, חס ושלום, נמשך רק מאחיזת העכו"ם בבחינת ויתערבו בגויים וילמדו ממעשיהם, כי ישראל אחוזים בימין בבחינת רמ"ח מצוות עשה שהם בחינת ימין, כי משה, שהוא הדעת, מלבש אצלם בכל איבר ואיבר ומזכיר כל איבר המצוה השיכה אליו, ומשם עקר חיות ישראל, כי עקר החיות מהדעת בבחינת החכמה תחיה וכו'. ומעברות הם רחוקים לגמרי כנ"ל, כי אין זה חלקם כלל, והיה ראוי שישראל יעשו מצוות תמיד ולא יעשו עברות כלל כנ"ל. אך אף-על-פי שמשה מלבש בכל איבר ומזכיר ומזהיר את כל איבר המצוה השיכה אליו, אף-על-פי-כן בודאי עדין צריך להשאיר כח הבחירה לאדם, כי עקר הבריאה היתה בשביל שיהיה להאדם בחירה, הינו כשהאדם רוצה להוציא מכח אל הפעל לעשות איזה מצוה, או דבר שבקדשה כמו שמזהיר משה בכל עת, אזי תכף כשרוצה לעשות המצוה ולהוציא מכח אל הפעל, אזי מתעוררין המניעות וההתגרות הנמשכין מהרע שבדמים שבשס"ה גידין, שמשם אחיזת העכו"ם, כי אי אפשר לעשות שום דבר ולהוציאו מכח אל הפעל כי אם על-ידי מחשבה, דבור ומעשה. ובמחשבה בודאי כל ישראל חפצים לעשות כל המצוות שבתורה, כי משה מלבש אצלם וכו' כנ"ל. אבל כשבאים לעשות הדבר שבקדשה אזי בהכרח שיעבר דרך הדבור עד שיבוא לידי מעשה, כי כל הדברים צריכין לעבר בבחינת מחשבה, דבור ומעשה קדם שיוצאין אל הפעל, כמבאר מזה במקום אחר בהתורה "ויהי נא פי שנים" בסימן סו, עין שם). ואזי כשבא הדבר לבחינת דבור, ועקר הדבור נמשך מגבורות, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בבחינת וגבורתך ידברו תהלים קמה, יא), בחינת חם לבי בקרבי בהגיגי תבער אש דברתי בלשוני. על-כן אז מתעוררין השבעים עכו"ם הנאחזין בהרע שבהדמים שבשס"ה גידין ועומדים כנגדו לקטרג ולמנע אותו מלעשות הדבר שבקדשה, ולא די שהם רוצים למנעו מכל המצוות ודברים שבקדשה, אף גם הם רוצים להתגרות בו להחטיאו, חס ושלום, על-ידי תגברת הדמים שמשם עקר היצר הרע והתאוות כידוע. ומשם עקר כח הבחירה והנסיון של כל אדם, שצריך להתגבר כנגד הרע הזה של הדמים, שהם בחינת שבעים עכו"ם. ולא די שצריך להכניע ולבטל הרע הזה שבדמים ולעשות מצוות ודברים שבקדשה, מכל שכן וכל שכן שלא למלאות תאותו ושלא לעשות עברות, חס ושלום, אף גם הוא צריך להתגבר על הדמים עד שיהפך מהפך אל הפך, דהינו, שיהפך כל חמימות ורתיחת הדמים אל הקדשה, דהינו שיעשה המצוה והדבר שבקדשה בחמימות הלב ובהתלהבות גדול דקדשה, שזה החמימות וההתלהבות נמשך מהדמים שבשס"ה גידין, שזכה להכניעם ולהפכם אל הקדשה. וזה עקר שלמות המצוה והעבודה, כי מי שעושה מצוה בלי שום חיות והתלהבות הלב אין זה שלמות העבודה, כי הוא רק כמו מצות אנשים מלמדה, ועקר שלמות העבודה הוא, שיתגבר וישתדל שיעשה כל המצוות בחמימות והתלהבות הלב, שזה נמשך על-ידי בטול המניעות דיקא, דהינו על-ידי שהתגברו כנגדו מניעות רבות הנמשכין מהדמים כנ"ל. והוא התגבר כנגדם עד שהפכם אל הקדשה, עד שעושה המצוה בשמחה והתלהבות גדול. וזה בחינת ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, בשני יצריך ביצר טוב וביצר הרע, כי עקר שלמות העבודה שיהפך היצר הרע, דהינו בחינת רתיחת הדמים אל הקדשה, אל האהבה דקדשה, בחינת ואהבת את ה' וכו' בשני יצריך וכו'. דכשיהפך רתיחת הדמים אל הקדשה, שיבער הלב בשלהובין דרחימותא לה' יתברך ואז שמאל נכלל בימין, שהגבורות נכללין בחסד בבחינת אהבה, כי עקר שלמות העבודה כשזוכה לאהב את ה' יתברך ולעשות המצוות, שהם בחינת אהבה וחסד, בשני היצרין בבחינת ואהבת וכו' בשני יצריך, שאז האהבה בהתלהבות גדול בבחינת שלהובין דרחימותא ואז שמאל נכלל בימין כנ"ל, שזה עקר השלמות כידוע, וזה בחינת כי עזה כמות אהבה קשה כשאול קנאה רשפיה רשפי אש וכו', שתהיה האהבה לה' יתברך בבחינת רשפי אש, שזה נמשך מרתיחת הדמים שמהפכין אל הקדשה, שזה בחינת שאוהבין את ה' יתברך, גם עם היצר הרע כנ"ל. וזהו "כי עזה כמות אהבה וכו"' שעקר שלמות האהבה על-ידי היצר הרע שהוא סטרא דמותא כשנתהפך אל הקדשה כנ"ל, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה בלקוטי תנינא בסימן מט); שהוא מעלה גדולה כשיש לאדם יצר הרע וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

ושני בחינות אלו הם בחינת משה ודוד, הינו משה הוא בחינת האזהרה והזכרה שמזהיר את כל אחד ואחד מישראל בכל איבר ואיבר לעשות את המצוות וכו' כנ"ל, אבל אחר כך כשבא לעשות על-ידי האזהרה הזאת של משה, אזי מתגברין כנגדו המניעות והעכובים הבאין מהדמים הרעים שהם בחינת השבעים עכו"ם וכו' כנ"ל. ואזי צריך לעמד כנגדם וללחם עמהם מלחמת ה'. לנצחם ולשברם ולהוציא הדבר שבקדשה מכח אל הפעל, ולהפך הרע לטוב, להפך חמימות הדמים להתלהבות הלב שבקדשה וכו' כנ"ל. זאת המלחמה וההתגברות זה בחינת דוד שהיה לוחם מלחמת ה' תמיד והכניע השבעים עכו"ם, ובער הדמים הרעים והפך חמימות הדמים אל הקדשה, כי דוד נקרא אדמוני עם יפה עינים, כי הוא אדמוני בקדשה כנגד עשו שהוא אדמוני בקלפה, כמובא בספרים. כי כל ענין דוד ללחם מלחמת ה', להרג ולכלות השבעים עכו"ם ולהפך הדמים אל הקדשה כדי לעבד את ה' יתברך בלב שלם, כי דוד בחינת לב, כידוע, כי דוד בבחינת דבור, כי מדתו מלכות, בחינת מלכות פה. ומשה הוא בחינת דעת כידוע כנ"ל. שהם שני בחינות הנ"ל, כי האזהרה והזכרה הנ"ל זה תלוי במחשבה בחינת דעת שמזכיר את כל אדם בדעתו ומחשבתו המתפשט בכל האיברים שיעשה המצוות וכו' כנ"ל, אבל אחר כך כשרוצה להוציא לידי מעשה צריך שיעבר דרך הדבור שיוצא מגבורות מבחינת דמים ושם עקר המלחמה. ונצחון מלחמה זאת נמשך מבחינת דוד שהוא בחינת דבור וכו' כנ"ל. ובאמת שניהם אחד משה ודוד, וכלולים זה בזה, כי משה כלול גם מדוד, ודוד כלול גם ממשה, כי אין אחד בלא חברו, כי אי אפשר לגמר שום מצוה ודבר שבקדשה כי אם על-ידי שני בחינות אלו כנ"ל, רק זה ידוע שכל בחינה כלולה מכל הבחינות, ואף-על-פי-כן כל אחד יש לו בחינה ומדה מיחדת בפני עצמה כמובן כל זה בכתבים כמה פעמים. וזה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, בחינת תורה ותפלה, כי משה בחינת תורה שבכתב שהוא רק בבחינת הזכרה ואזהרה הנ"ל, כי בתורה שבכתב אין מבאר שום דין של מצוה ואין יודעין ממנה איך לעשות שום מצוה, ועל-כן היא רק בבחינת הזכרה ואזהרה, שתורה שבכתב בחינת משה, מזכרת ומזהרת את האדם לעשות כל מצוה ומצוה, כגון שמזכרת להניח תפלין, או ללבש ציצית, או לעשות סכה וכו', אבל עדין אין יודעין ממה לעשות התפלין וכו', על-כן כשרוצין לבוא לידי מעשה, לעשות המצוה בפעל אי אפשר לעשותה כי אם על-ידי תורה שבעל פה שמסר לנו משה בעל פה, ששם מבארין הדינים של כל מצוה ומצוה, כי תורה שבעל פה זה בחינת הדבור, בחינת דוד המלך, בחינת מלכות פה, שאי אפשר לעשות המצוה בפעל כי אם כשעוברת דרך הדבור כנ"ל ועל-כן כל דיני המצוה מבארין רק בתורה שבעל פה, כי אי אפשר לעשות המצוה הנזכרת בתורה שבכתב כי אם על-ידי שיודעים הדינים של המצוה שנמסרו לנו בעל פה. נמצא, שתורה שבכתב, בבחינת זכרון, ותורה שבעל פה, בבחינת מביא לידי מעשה, ועל-כן היא בעל פה, כי אי אפשר לבוא לידי מעשה כי אם על-ידי דבור פה שהוא בחינת דוד המלך כנ"ל: וזה בחינת תורה ותפלה, כי כלליות התורה הוא בבחינת מחשבה ודעת, בחינת משה, שזהו בחינת תורה שבכתב. ותפלה היא בחינת מביא לידי מעשה, בחינת דבור, בחינת תורה שבעל פה, כי עקר ההתגברות על היצר הרע והדמים לעמד כנגד כל המניעות עד שיבוא לידי מעשה הוא על-ידי תפלה, כמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים, שעקר ההתגברות לזכות לכל הדברים שבקדשה הוא על-ידי תפלה שהוא בחינת דוד, בחינת ואני תפלה, שזהו בחינת כל ספר תהלים שיסד, שהם חמשה ספרים כנגד חמשה חמשי תורה, דהינו שכל השתדלותו והתגברותו שלחם מלחמת ה' ותקן תפלות הרבה הכתובים בספר תהלים, כדי להביא כל המצוות לידי מעשה שנזכה לקים את התורה שהזהיר וצוה אותו משה רבנו, עליו השלום, וכמובן בהתורה "אית לן בירא" בסימן לא; שעקר ציור אותיות התורה לטוב וכו' הוא על-ידי תפלה, דהינו על-ידי שמדברין הכסופין בפה וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה ידוע שדוד המלך הוא בבחינת כוס יין של ברכה, בבחינת כוס ישועות אשא וכו', בחינת כוסי רויה, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלעתיד יאמר דוד, לי נאה לברך וכו', כי יין זה בחינת חמימות הדמים כנראה בחוש, שהיין ושאר מיני משקאות המשכרין הם מחממין הדמים, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סנהדרין ע), אל תרא יין כי יתאדם משלי כג, לא) שאחריתו דם, ועל-כן היין כלול משני בחינות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זכה משמחו, לא זכה משממו וכו'. כי מי שזוכה לשתות היין בקדשה בכוס של ברכה בשבת ויום טוב וכו' אזי היין טובה גדולה אליו, כי על-ידי היין נתלהב הלב בשלהובין דרחימותא לה' יתברך, כי היין מרים דעתו ומשמח לבבו שמרגיש בדעתו ידיעת תשוקת דבקות אלקותו יתברך שזה עקר הדעת. ונתחמם הלב בהתלהבות גדול ובשמחה רבה להכלל בה' יתברך ולדבקה בו. שזה עקר שלמות האהבה כשחמימות הדמים שזה בחינת יין, נתהפכין אל הקדשה להתלהב בשלהובין דרחימותא לה' יתברך כנ"ל, שזהו בחינת נגילה ונשמחה בך נזכירה דדיך מיין מישרים אהבוך, כי זה עקר שלמות האהבה כנ"ל. וזה בחינת יין המשמח אלקים ואנשים, בחינת ויין ישמח לבב אנוש, כי עקר השמחה הוא כשמרגישין בלב ידיעת אלקותו יתברך שמשם נמשכין כל השמחות שבעולם בבחינת עבדו את ה' בשמחה וכו' דעו כי ה' הוא האלקים, שעקר השמחה כשיודעין כי ה' הוא האלקים, בבחינת אנכי אשמח בה'. וכתיב, "כי בו ישמח לבנו וכו'". וכתיב, "שוש אשיש בה' תגל נפשי באלקי וכו'", וכתיב, "ואני בה' אעלוזה אגילה באלקי ישעי", כי עקר השמחה הוא כשיודעין מה' יתברך שזה עקר התכלית והטובה שבכל הטובות, ועל-כן היין שבקדשה שמרים ומגביה את הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, זכה נעשה ראש וכו'. ועקר הדעת הוא ידיעת אלקותו יתברך, על-כן אין היין משמח, כי זה עקר השמחה כנ"ל, ועל-כן אין אומרים שיר אלא על היין, כי עקר הדבקות לה' יתברך הוא על-ידי תפלה ושירות ותשבחות כידוע, שהם בחינת דוד המלך עליו השלום, שהוא נעים זמירות ישראל, שזהו בחינת יין המשמח כנ"ל. ועקר השמחה שזוכין על-ידי יין שבקדשה הוא על-ידי בחינה הנ"ל, על-ידי שזוכין להפך חמימות הדמים שמשם אחיזת השבעים עכו"ם וכו'. להפך הכל אל הקדשה, לקים המצוות בשלהובין דרחימותא על-ידי חמימות הדמים דיקא כנ"ל, שזה עקר בחינת יין המשמח, כי יין בחינת חמימות הדמים. וכשנכלל בקדשה זה עקר שלמות האהבה דקדשה שמשם עקר השמחה, כי עקר השמחה הוא כששמאל נכלל בימין שהוא בחינת הנ"ל, כי עקר השמחה נמשך מכנור של דוד שהוא בחינת עשרה מיני נגינה, שמשם עקר השמחה, כמו שנאמר, "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני ה' בפעלך וכו'". וכנור של דוד עקר נגונו שמשם השמחה היה דיקא על-ידי רוח צפונית שהיתה מנשבת בו, כמו שאמרו רבותינו, זכרונו לברכה וצפון הוא בשמאל, ומשם דיקא עקר הנגון והשמחה, כי עקר הנגון והשמחה כשמבררין הרוח טובה מתוך הרוח רעה כמו שמבאר במקום אחר בסימן נד בהתורה ויהי מקץ זכרון וכו', עין שם), דהינו שמהפכין היצר הרע בחינת הדמים אל הקדשה, שעושין המצוות בחמימות דקדשה בהתלהבות וחיות גדול, שזה עקר השמחה וכנ"ל. וזה שנאמר בתקונים שיר משמאלא, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן צריכין לשמר את היין מאד מאד ממגע עכו"ם, כי אפלו יין של התר צריכין שמירה גדולה מאד שלא לשתות בסעדת הרשות וכיוצא, כי לא זכה משממו וכו'. ואפלו בסעדת מצוה צריך לזהר שלא לשתות יותר מדאי שלא יבוא לידי שכרות, חס ושלום, כדי שלא יתגברו הגבורות, חס ושלום, וישכח האזהרות של משה לגמרי, חס ושלום, וגם יכול לבוא לידי העברות, חס ושלום, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים וכו"' משלי כג, לא), כי כל העברות באין מחמימות הדמים שבשס"ה גידין שמתגברין על-ידי היין המשכר וכמבאר בהתורה הנ"ל, ומכל שכן שאסור לשתות יין שנגע בו העכו"ם, כי תכף כשהעכו"ם נוגע ביין נמשך עליו אחיזת השבעים עכו"ם שהם בחינת הרע שבדמים, בחינת עשו אדמוני שהוא בחינת פגם היין, בחינת אל תרא יין כי יתאדם שאחריתו דם, שמשם באין, חס ושלום, כל העברות שבתורה, כי יין בגימטריא שבעים, ובקדשה זוכה לדעת על-ידי היין שהוא בחינת שבעים פנים לתורה, בחינת אגבריה חמרא אדרדקא כי היכי דלימרו, כי נכנס יין יצא סוד, אבל כששותה שלא בקדשה מכל שכן וכל שכן יין שנגע בו העכו"ם נאחז בו הרע של השבעים אמות שאחיזתם ברתיחת הדמים, שזהו בחינת יין שמחמם הדמים, שעל-ידי-זה שוכח כל האזהרות של משה ויכול לבוא לידי כל העברות, חס ושלום, וזה בחינת כי כוס ביד ה' ויין חמר מלא מסך וכו' אך שמריה ימצו ישתו כל רשעי ארץ וכו', כי פגם כל הרשעים הוא בבחינת שמרי יין, בחינת יין פגום, בחינת פגם רתיחת הדמים כנ"ל. וזה בחינת כוס התרעלה הנאמר בפרענות כל העכו"ם והרשעים, כי משם, מבחינת יין פגום, משם כל רשעותם ומשם כל ענשם כנ"ל, ולהפך בקדשה עקר קבול השכר נקרא בשם יין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהצדיקים יזכו ליין המשמר בענביו מששת ימי בראשית וכנ"ל, שזהו בחינת כוס ישועות וכו', בחינת כוסי רויה, בחינת ה' מנת חלקי וכוסי וכו', שהוא בחינת דוד, שהוא בבחינת כוס של ברכה הנתן בימין, כי שמאל נכלל בימין, שמשם עקר השיר והנגון והשמחה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת הדפוס, שחמל עלינו ה' יתברך באחרית הימים והמציא בעולם חכמת הדפוס כדי שיתרבו ספרים קדושים בעולם, כי אמרו רבותינו זכרונם לברכה גטין ס), דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאמרם בכתב. כי כבר מבאר שתורה שבכתב ותורה שבעל פה זה בחינת משה, ודוד בחינת תורה ותפלה שהם בחינת מחשבה ודבור, שהם בחינת הזכרון והאזהרה של משה, והתגברות לנצח המלחמה, שזה בחינת דוד כנ"ל. ושני הבחינות האלו כל אחד צריך לחברו ואי אפשר לאחד בלא חברו כנ"ל. וזהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה ששניהם צריכין, ועקר שלמות התורה על-ידי שניהם דיקא, ואין אחד בלא חברו, כמו שנאמר, "משפטי ה' אמת צדקו יחדו", וכמו שפרש רש"י שם, עין שם, כי תורה שבכתב בלא שבעל פה אין לה שום שלמות, כי אין יודעין שום דין ואיך לעשות שום מצוה בלא תורה שבעל פה. וכן תורה שבעל פה בלא תורה שבכתב גם כן אינו שלמות, כי כל עקר תורה שבעל פה נסמך על תורה שבכתב, כי תורה שבעל פה היא פרוש תורה שבכתב, כי ליכא מלתא דלא רמיזא באוריתא. ועקר תורה שבכתב הוא בבחינת זכרון, כמו שנאמר, "כתב זאת זכרון בספר", הינו בחינת האזהרות הנ"ל של משה שהוא בחינת זכרון שמזכיר ומזהיר את כל איבר המצוות התלויות בו כנ"ל. ועל-כן הוא בכתב, כי הוא עקר הזכרון בכתב, כי בעל פה יכולין לשכח לגמרי, ועל-כן צריכין לכתבה דיקא כדי שיתקים הזכרון שהוא על-ידי כתב דיקא, ועל-כן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בעל פה, כי עקר האזהרה והזכרון הוא על-ידי כתב כנ"ל, אבל דברים שבעל פה צריכין לומר בעל פה דיקא ואסור לאמרם בכתב, כי תורה שבעל פה שהוא בחינת לבוא לידי מעשה כנ"ל, שזה אי אפשר כי אם על-ידי הדבור פה, שעל-ידי הדבור פה בקדשה, מהפכין הגבורות לחסדים וכו', שזה עקר נצחון המלחמה וכו' כנ"ל. ועל-כן צריכין לאמרם בעל פה דיקא ואסור לאמרם בכתב, כי הכתב הוא רק בשביל זכרון, אבל קשה לבוא לידי מעשה על-ידי הכתב, כי אי אפשר לבאר בכתב כל פרטי המצוה ודקדוקיה וכל דרכי העשיות והדרכים שיש בעבודת הבורא יתברך, כי היצר הרע וחילותיו שנאחזין בעכירת הדמים, מתגברין מאד בכל אדם ומבלבלין דעתו הרבה ומתגברין להפך האמת, ועל-כן אי אפשר לברר בכתב הכל, כי דברים הנכתבין בספר אפשר להטותם מן האמת ולפרשם כרצונו. וכמו שנמצא כמה וכמה שהפכו דברי אלקים חיים ופרשו בתורה שבכתב פרושים זרים, שלא כדברי רבותינו זכרונם לברכה וגלו פנים בתורה שלא כהלכה ובאו לידי כפירות גדולות על-ידי פרושיהם הזרים, כי בכתב אי אפשר לבאר האמת לתכליתו, כי כל אחד יכול לפרש דברים הנכתבים כרצונו. ועל-כן נתן לנו ה' יתברך כל דיני התורה ופרושיה בעל פה, כי מפה אל פה יכולין לבאר ולפרש היטב האמת לאמתו כל דיני התורה ודרכיה ועצותיה לאמתתן, אבל בעל פה לבד בלא הכתב גם כן אינו שלמות, כי בעל פה אין לו יסוד וזכרון וברבות הימים היה יכל, חס ושלום, להשתכח לגמרי. ועל-כן צריכין שניהם, בכתב ובעל פה בפרט, כדי לשמר האזהרה והזכרון, כי דברים הנכתבים מתקימים לעולם. ובעל פה צריכים כדי לבאר אמתת הדינים ודרכי התורה היטב באמת לאמתו, שזה אי אפשר לבאר כי אם על פה דיקא, אבל ברבות הימים כשהתגבר הגלות וחשו חכמינו זכרונם לברכה שלא תשתכח התורה שבעל פה מישראל, חס ושלום, על-כן התירו לכתב גם תורה שבעל פה, משום עת לעשות לה' הפרו תורתך, כי ראו שחשש השכחה גרוע יותר מהחשש שיש בכתיבה, שלא יפרשוה כרצונם, חס ושלום, כי החששא של שכחה גרוע יותר. ועל-כן התירו לכתב גם תורה שבעל פה, אך כשכותבין תורה שבעל פה צריכין לכתב הרבה מאד מאד כדי לבאר ולפרש היטב האמת לאמתו, כי דברים הנכתבים בספר יכול הקורא לפרשם כרצונו כנ"ל, על-כן צריכין לבאר ולפרש הדבר היטב בכמה פרושים ובאורים, ופרוש לפרושים כדי שלא יוכל הטועה לטעות מהפרוש והכונה האמתית. וכמו שאנו רואין שמיום שהתחילו לכתב תורה שבעל פה נתרבו ספרים הרבה מאד בעולם, כי לא סגי בלאו הכי כנ"ל, בפרט שבכל פעם נתמעטין הלבבות ונחלשין הדעות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואנן כסיכתא בגודא לגמרא וכו', עין שם בערובין. וכמבאר בכל ספרי המחברים ועל-כן צריכין בכל פעם ספרים הרבה לפרש כונת דברי רבותינו זכרונם לברכה היטב. וכמו שאנו רואין שהרי"ף קצר פסקי הגמרא בספריו הקדושים. ואחר כך נתרבו הספרים לבאר ולפרש דבריו, או לחלק על דבריו במקום שלא נראו להם דבריו, ואחר כך נתחברו ספרים על נושאי כליו של הרי"ף. וכן בשאר ספרים וכו', וכלם צריכים להעולם מאד ואם לא היו אלו הספרים לא היינו יודעים עתה שום דין. וכן בדרכי מוסר ויראה ועצות ודרכים לעבודת הבורא יתברך מתרבין בכל פעם ספרים קדושים. הכל כדי לבאר ולגלות לנו היטב אמתת הדרכים והעצות לזכות לעבודת הבורא יתברך באמת. וכל מה שמתארך הגלות יותר, בעוונותנו הרבים, ונתמעטין הלבבות צריכין בכל פעם ספרים הרבה יותר כדי לבאר אמתת הכונה היטב, לשבר מלתעות על, להוציא מלבן של הטועים והכופרים שלא יוכלו להפך ולהטעות מן האמת, חס ושלום, על-כן ברבות הימים שראה ה' יתברך שהגלות מתגבר ביותר והלבבות נתמעטין מאד מאד וצריכין ספרים הרבה מאד, על-כן חמל ה' על עמו וסבב ברחמיו הנפלאים והמציא בעולם חכמת מלאכת הדפוס כדי שיתרבו ספרים הרבה בעולם, כי כפי רבוי הספרים של אלו הדורות לא היה באפשר לכתבן בשום אפן ובאמת אנו צריכין כלם, כי בודאי אי אפשר לנו עתה לידע דיני התורה על ברין, כי אם כשיהיה לנו ספרי הש"ס עם פרוש רש"י ותוספות ומהרש"א ושאר מפרשים, וספרי הרי"ף עם כל הפרושים, וספרי הרא"ש והרמב"ם ונושאי כליו, והטור ומפרשיו, וספרי האחרונים, הבית יוסף והרמ"א ונושאי כליהם וכו' וספרי שאלות ותשובות וכו', שבכל אלו משתמשים הגדולים בספרי תשובותיהם כשרוצים לברר לנו דין לאמתו. ובלעדי כל הספרים הנ"ל ויותר מהם, אי אפשר עתה לברר הדין לאמתתו. וכן בדרכי עצות ומוסר בעבודת ה', שצריכין כל ספרי המדרשים ופרושיהם וספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י זכרונו לברכה, וראשית חכמה וכו' וכו'. על-כן מה יקרו חסדי ה' יתברך אשר חמל עלינו ונתן לנו מלאכת הדפוס, שעל-ידי-זה מתרבין הספרים ונקנין בזול גדול. ויש ספרים הרבה בכל עיר ואצל כל אחד ואחד, ועל-ידי-זה מתקימת התורה בישראל עתה, כי כשכותבין תורה שבעל פה צריכין לכתב הרבה מאד כדי לבאר האמת לאמתו. ובכל דור ודור שנמעטין הלבבות יותר צריכין לבאר יותר וצריכין להרבות בספרים קדושים יותר. וכמו שכתב רבנו, זכרונו לברכה בסימן סא), שכבר יש הרבה ספרים ועוד עתידים להיות הרבה ספרים, וכלם צריכים להעולם מאד ואסור להלעיג על אחד מהם וכו'. וזה שנאמר, "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ", ופרש רש"י, יותר ממה שנכתב, 'הזהר' לקים דברי חכמים בעל פה. ואם תאמר, למה לא נכתבו, עשות ספרים הרבה אין קץ? אם באנו לכתב לא הספקנו, הינו כנ"ל שדברים שבעל פה אם רוצים לכתבם צריכים לכתב הרבה מאד כנ"ל, על-כן הוא חסד גדול מלאכת הדפוס, שעל-ידי-זה יכולים להדפיס ספרים הרבה מאד כנ"ל, שעל-ידי-זה לא תשתכח התורה מישראל וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל זה התנבא יעקב אבינו כשברך את יהודה, שממנו יצא המשיח, "לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה". מחקק זה הדפוס שהתנבא, שלא יסור שבט מיהודה זה בחינת שבט סופר, בחינת כתיבת הספרים הקדושים של התורה, ומחקק זה בחינת הדפוס, שתתגלה חכמת הדפוס בעולם ולא תתבטל חקיקת והדפסת ספרי ישראל, עד כי יבא שילה דא משיח, כי על-ידי רבוי הספרים הקדושים, על-ידי חכמת הדפוס לא תשתכח התורה עד שיבוא שילה דא משה משיח. וזה ולו יקהת עמים אסרי לגפן עירה וכו' כבס ביין וכו' חכלילי עינים מיין וכו', כי לעתיד כשיבוא משיח אז יכללו משה ודוד ביחד בתכלית האחדות, כי שילה דא משה, שהוא משיח. וכן דוד הוא משיח, כמו שנאמר, "משיח אלקי יעקב", כי נשמת משיח יהיה כלול משניהם, ממשה ודוד ואז תהיה הגאלה שלמה שאין אחריה גלות, כי נזכה לזכר האזהרות של משה ולקימם בשלמות על-ידי בחינת דוד, כי שניהם, משה ודוד, יכללו ביחד. וזה בחינת עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים, שכל העמים, שהם השבעים אמות, יתהפכו אל הקדשה ויתאספו כלם אל משה משיח, שזהו בחינה הנ"ל, שהדמים נכללין בקדשה, ששמאל נכלל בימין וכו' כנ"ל, שזהו בחינת היין דקדשה שהוא בחינת דוד כנ"ל. וזה שנסמך מיד, אסרי לגפן וכו' כבס ביין וכו' חכלילי עינים מיין וכו', כי כל זה הוא בחינת כוס יין של ברכה, בחינת יין דקדשה, יין המשמח שהוא בחינת שחמימות הדמים נכללין בקדשה, להתלהב לה' יתברך על ידם בשמחה גדולה, שזה זוכין על-ידי בחינת משה ודוד כשנכללין יחד, דהינו בחינת מחשבה ודבור אזהרת התורה והתגברות לקים התורה, לאהב ה' יתברך בשני יצרינו וכו', שזהו בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, תורה ותפלה כנ"ל, שכל זה נתתקן על-ידי רבוי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין מאד על-ידי הדפוס, שעל-ידי-זה נכללין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, על-ידי שהספרים הקדושים מבארים לנו היטב התורה שבעל פה שהם פרושי ובאורי התורה לאמתתן, שעל-ידי-זה עקר נצחון המלחמה, שזהו בחינת יין דקדשה וכו' כנ"ל. ועל-כן נסמך אסרי לגפן וכו' לפסוק לא יסור שבט ומחקק הנ"ל, שמרמז על תועלת הדפוס שהוא קיום התורה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שיר השירים ח) שימני כחותם על לבך כחותם על זרועך כי עזה כמות אהבה וכו'. חותם זה בחינת הדפוס שהוא בחינת חקיקה וחותם, שכנסת ישראל מבקשת מה' יתברך שתתקשר אליו באמת על-ידי בחינת החותם שהוא בחינת הדפוס, שעל-ידי-זה נתרבין הספרים הקדושים שהם קיום התורה כנ"ל. וזהו כי עזה כמות אהבה וכו' רשפיה רשפי אש וכו', הינו שהגבורות, שהם חמימות הדמים, נתהפכו אל הקדשה ושמאל נכלל בימין להתלהב על ידם דיקא בשלהובין דרחימותא כנ"ל, שזהו בחינת כלליות תורה שבעל פה ותורה שבכתב, משה ודוד, שזה זוכין על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנתרבין על-ידי הדפוס שהוא בחינת חותם דקדשה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת כלי היין שיש להם הכשר על-ידי שמשהין אותם שנים עשר חדש, כי שנים עשר חדש הם שנה שכלולה משס"ה, משלש מאות וחמשה ימים שהם כנגד שס"ה גידין. ועל-כן כשהקנקנים של יין שוהין שנה, נמתק ונתבטל היין האסור הבלוע בהם, כי עקר אסור היין הוא בבחינת השס"ה גידין ששם הדמים כנ"ל, על-כן על-ידי שעובר עליהם שנה שלמה שהיא כלולה משס"ה ימים, על-ידי-זה נמתק ונתבטל פגם השס"א גידין, ועל-ידי-זה נכשרין קנקני היין, כי בכל שנה יש יום אחד הקדוש והנורא שכלול מכל השס"ה ימים והוא יום הכפורים, שכלול מכל שס"ה ימות השנה והוא תקון כלם, כמו שנאמר, "ימים יצרו ולו אחד בהם" זה יום הכפורים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי בו נתכפרין ונתתקנין כל העוונות הבאים מהדמים שבשס"ה גידין, ועל-ידי-זה נתתקן ונמתק פגם היין שהוא בחינת פגם הדמים כנ"ל. וזה שכל מצות עבודת יום הכפורים תלתה התורה במיתת בני אהרן, כמו שנאמר, "אחרי מות שני בני אהרן וכו'" ואל יבוא בכל עת, ולא ימות כדרך שמתו בניו, כמו שפרש רש"י שם. ושם באותה הפרשה מבאר כל עבודת יום הכפורים, כי בני אהרן מתו על-ידי פגם היין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שתויי יין נכנסו למקדש. ועל-כן יום הכפורים הוא התקון שלהם, כי יום הכפורים מתקן כל השס"ה גידין, שהם בחינת שס"ה לא תעשה שבאים מהדמים שהם בחינת פגם היין וכנ"ל. ועל-כן כשעובר שנה על קנקני היין וכל שנה כלולה משס"ה ימים שנכללין ביום הכפורים ועל-ידי-זה נתתקנין כנ"ל, על-כן על-ידי-זה נכשרין הקנקנים מפגם היין, כי תקון הדמים שבשס"ה גידין שנתתקנין בשס"ה ימים על-ידי יום הכפורים הוא תקון היין כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ואלו שנים עשר חדשי השנה שכללותם הם שס"ה ימים כי אף-על-פי שיש שנה שפחותה או יתרה משס"ה ימים, אף-על-פי כן עקר השנה היא בבחינת שס"ה ימים, כי זהו סוד העבור, שעל-ידי-זה נתמלאין כל השנים ונעשין כלם בבחינת שס"ה ימים כידוע ), הם בחינת שנים עשר שבטי י"ה כידוע. ואלו השנים עשר שבטים היו להם שתים עשרה אבנים שנשא הכהן הגדול על לבו שהיו מפתחים פתוחי חותם קדש לה', שהם האורים ותמים שמהם היו שואלים כל העצות. ומאלו השתים עשרה אבנים של השנים עשר שבטים שהיו פתוחי חותם קדש, משם נמשכין כל החותמות שבקדשה, ומשם הכח של הדפסת ספרי ישראל הקדושים, שהם בחינת חותם דקדשה כנ"ל, שעל ידם עקר שלמות באורי התורה וכו' כנ"ל, שעל-ידי-זה נתתקנין הדמים שבשס"ה גידין כנ"ל, שהם כנגד שס"ה ימים הכלולים בשנים עשר חדשי השנה שהם כנגד שנים עשר שבטים, שתים עשרה אבנים הנ"ל, שהם פתוחי חותם קדש לה' כנ"ל, כי מהאורים והתמים היו שואלים כל העצות והדרכים איך להתנהג. ועכשיו אין לנו כהן ולא אורים ותמים ואין לנו ממי לשאל עצות כי אם על-ידי הספרים הקדושים של התורה שנתרבין על-ידי הדפוס שהוא חותם דקדשה כנ"ל. נמצא, שחותם הדפוס הוא בחינת חותם הקדוש של שתים עשרה אבני החשן והאפוד כנ"ל. ומשם יקבל כחו כנזכר לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה "גלמי ראו עיניך ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולא אחד בהם", זה יום הכפורים כנ"ל, 'גלמי ראו עיניך' שהראה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון דור דור ודורשיו וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והראה לו במה יתקים העולם באחרית הימים האלה בעקבות משיחא, והראה לו שעתה קיום התורה, שהוא קיום העולם, הוא על-ידי רבוי הספרים הקדושים שנתרבין על-ידי חותם דקדשה, שהוא מלאכת הדפוס כנ"ל. וזה "ועל ספרך כלם יכתבו", 'כלם' דיקא, שכל החדושין של הצדיקים כלם יהיו נכתבין על ספרך, כי עכשיו נכתב הכל בבאור היטב על-ידי מלאכת הדפוס כנ"ל, שעל-ידי-זה נשלם תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שעל-ידי-זה נתתקנין הדמים שבשס"ה גידין, שזהו בחינת יום הכפורים כנ"ל. וזהו 'ועל ספרך כלם יכתבו ימים יצרו ולו אחד בהם' זה יום הכפורים, כי הם בחינה אחת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום