ליקוטי הלכות · יורה דעה א · יין נסך ד

ענין יין נסך, שנאסר היין בנגיעה בעלמא כשנוגע בו עכו"ם. מה שלא מצינו כן בשום דבר שיהיה נאסר על-ידי נגיעת עכו"ם

העתקת הקטע עם מראה המקום

על-פי התורה "בקרב עלי מרעים" וכו' בסימן לו, עין שם, מבאר שם; שעקר נסיון וצרוף של כל אדם הוא בתאות נאוף שהיא כלליות כל התאוות והמדות רעות של כל השבעים אמות, כי כל נפש מישראל משרש בשבעים נפשות בית יעקב שהם בחינת שבעים אנפין נהירין, בחינת שבעים פנים לתורה וכו'. ולעמת זה הם השבעים עכו"ם שנאחזים בכל התאוות והמדות רעות וכו' ואי אפשר לבוא להתגלות בתורה ועבודה כי אם על-ידי שמשברין הקלפה הקודמת לפרי, שהם כל התאוות שעקרם הוא תאוה הכלליות הנ"ל. ועל-כן משה רבנו, שהוא כלל התורה, היה פרוש כל כך וכו' וכנגדו בקלפה בלעם שהיה משקע ביותר בזהמת תאוה זאת וכו', עין שם. והתקון להרהורי נאוף, לומר 'שמע' 'וברוך שם' וכו', עין שם כל זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו בחינת אסור יין שנגע בו העכו"ם, כי יין כלול משתי בחינות, מטוב ורע וכו', כי שרש היין בקדשה גבה מאד מאד, כי הוא כלול מכל השבעים פנים לתורה, שהם בחינת שבעים נפשות בית יעקב, בחינת שבעים זקנים. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המתישב דעתו ביינו יש בו מדעת שבעים זקנים, כי יין נתן בשבעים אותיות וכו', אבל את זה לעמת זה, כי למטה נאחז בהיין הרע של כל השבעים אמות, שהוא הרע של כל התאוות, שעקרם וכללותם הוא תאות נאוף וכנראה גם בחוש שעל-ידי שכרות היין נתערבב הדעת ובא רתיחת הדמים שמשם כל התאוות, בפרט תאוה הנ"ל. וכמו שנאמר, "אל תרא יין כי יתאדם". שאחריתו דם סנהדרין ע), הינו רתיחות הדמים שמשם חמימות תאוה הנ"ל. וכמו שנאמר לענין היין, "עיניך יראו זרות", וכמו שפרש רש"י, שמסיתו להביט בזנות וכו'. וזה 'עיניך' דיקא, כי הוא בחינת רע הכולל של כל העי"ן עכו"ם. שעל זה נאמר ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם וכו'", כמובא שם בהתורה הנ"ל פסוק זה לענין זה, עין שם. וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהיין נקרא "תירוש", זכה נעשה ראש, הינו בחינת ראש ומחין, בחינת שבעים פנים לתורה, שזה עקר הדעת והמחין, כי אין חכמה כחכמת התורה, לא זכה נעשה רש, בחינת פגם התאוה הנ"ל. שמשם בא עניות בבחינת ורעה זונות יאבד הון. וכתיב, "בעד אשה זונה עד ככר לחם", כמובא במקום אחר. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, הרואה סוטה בקלקולה, יזיר עצמו מן היין הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן צריכין לשמר היין מאד ממגע עכו"ם, כי העכו"ם נאחזין בהרע של כל התאוות שעקרם הוא תאוה הנ"ל. ועל-כן תכף שהן נוגעין בהיין, נתהפך היין לרע גמור, כי נאחז בו הרע של העכו"ם שהוא ההפך מקדשת ישראל, שכלולים בשבעים נפשות בית יעקב. ועל-כן הוא נאסר תכף לישראל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שגזרו על יינם משום בנותיהן, הינו כנ"ל, כי על-ידי יינם של עכו"ם נתעורר הרע שבו, שהוא תאות נאוף, ועל-כן גזרו על יינם משום בנותיהן וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אפלו יין כשר של ישראל, צריך כל איש ישראלי לזהר מאד ממנו. כמובא בכל הספרי קדש גדל האזהרה להתרחק מאד מאד ממשקה המשכר, בפרט מלשתות הרבה, חס ושלום, עד שיוכל לבוא לידי שכרות, חס ושלום, כי אין מי שיוכל לשתות יין כראוי כי אם צדיק האמת שהוא זך מכל וכל, שהוא נקי וזך לגמרי מכל התאוות והעקר מתאוה הכלליות הנ"ל. ועליו נאמר זכה נעשה ראש, כי כששותה יין אין בו שום מגע עכו"ם כלל, שהוא תאוה הנ"ל שכלולה מהרע של כל השבעים עכו"ם, אבל מי שאינו זך מהתאוה כששותה יין, בפרט כששותה הרבה, חס ושלום, יכול להתאחז בו בחינת מגע עכו"ם, חס ושלום, שיתעוררו בו רתיחת הדמים שהוא בחינת הרע של כל השבעים עכו"ם, שהוא בחינת תאוה הנ"ל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי אין ראוי לשתות יין ומשקה המשכר כי אם מעט להרחיב דעתו, וגם זה בשבת ויום טוב ובסעדת מצוה דיקא, כי עקר קדשת היין נמשך רק מקדשת שבת, שהוא תחלה למקראי קדש, שכל קדשת הימים טובים נמשך משם, שזהו בחינת קדשת הצדיק האמת שהוא בבחינת שבת כידוע, שעליו נאמר, זכה נעשה ראש כנ"ל. וזהו בחינת הקדוש של שבת על כוס יין דיקא, שממשיכין קדשת שבת על-ידי היין דיקא, כי קדשת שבת הוא בחינת כל השבעים פנים לתורה שמאירין עקרם בשבת שבו נתנה התורה, כי שבת עקר כלליות הקדשה של כל השבעים נפשות בית יעקב, של כל השבעים אנפין נהירין שהם שבעים פנים לתורה הנ"ל. וזאת הקדשה ממשיכין על-ידי כוס יין דיקא. כי אז היין בתכלית הקדשה בבחינת דעת של שבעים זקנים הנ"ל, כי יין עולה שבעים, שהוא בחינת שבעים תבין שבקדוש, כי על-ידי קדוש על היין ממשיכין כל השבעים פנים וכו' הנ"ל. ועל-כן זווגן של תלמידי חכמים הוא רק משבת לשבת, כי אז בשבת נמשך בחינת השבעים פנים הנ"ל, שהוא בחינת שבעים נפשות בית יעקב, שהוא בחינת קדשת הברית. ואז יוכל להמשיך נשמה קדושה מבחינת שבעים נפשות הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועקר הכל תלוי בהתקשרות לצדיקי אמת שכבר זכו לקדשת הברית בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו, שעל ידם יכול כל אחד להמשיך על עצמו בחינת קדשת שבת, שהוא בחינת קדשת הברית, שהוא בחינת שבעים פנים, שבעים נפשות הנ"ל. ואז דיקא יכול לשתות מעט יין בשבת ויום טוב, לשמח נפשו, להרחיב דעתו כדי שיוכל להתעורר, להרגיש ביותר מתיקות, נעימות, ערבות קדשת התורה, קדשת ישראל, שהוא בחינת קדשת שבת שנמשך עלינו בכח הצדיקי אמת הנ"ל, כי באמת יודע כל אחד בנפשו שאין בידו לפי מעשינו להמשיך עלינו קדשת שבת וישראל והתורה כי אם על-ידי הצדיקי אמת שכבר קדשו עצמם מכל התאוות, בפרט מהתאוה הנ"ל. והם שמחתנו וקדשתנו, שעל ידם מרחם עלינו ה' יתברך שיוכל להתעורר מעט הטוב שבקרבנו להרגיש קדשת שבת ויום טוב ולשמח בישועתו על-ידי שתית יין אז במדה ובמשקל, לזכות שיהיה בבחינת יין המשמח, בחינת ויין ישמח לבב אנוש להצהיל פנים משמן, בחינת שבעים פנים וכו' הנ"ל, לזכות על-ידי השמחה דקדשה להתדבק בה' יתברך להרגיש ביותר גדלת ה' יתברך וגדלת הצדיקי אמת וגדלת התורה כל חד כפום מה דמשער בלביה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל מי שקובע עצמו על היין בכל יום ושותה הרבה בערב ובבקר בכל ימות החל, עד שבא כמה פעמים לידי שכרות גם בימי החל, ולא די להם בכל זה כי אם שחולקים מאד על הצדיקי האמת והנלוים אליהם. וחורקים שנם עליהם מאד בכל מיני התנגדות וליצנות עד שמתירין דמם ממש. על זה נאמר, "אל תרא יין כי יתאדם", שאחריתו דם ממש, שמתירין לשפך דם ישראל הכשרים. וזהו, למי אוי, למי אבוי, למי שיח, למי פצעים חנם, למי חכלילות עינים? למאחרים על היין וכו', שמרבים מחלקת מאד מאד בישראל עד שבאים לידי הכאות ופצעים חנם ומשחיתים ומריבים ומתלוצצים מאד מכל דרכי הכשרים האמתיים ההולכים בדרכי אבותינו ורבותינו הקדושים אשר מעולם. ועל זה נאמר, "לץ היין המה שכר וכל שגה בו לא יחכם" 'כל שגה בו', הינו אפלו מי שהוא איש כשר קצת ואינו מתעורר תכף על-ידי שתית היין לליצנות גמור, רק ששוגה בו, שעל-ידי השתיה הוא שוגה וטועה עצמו עד שמהפך האמת. ועל-ידי-זה הוא דובר סרה על יראי ה' האמתיים, כי נדמה לו שנטו מן האמת, חס ושלום, אבל כל טעותו ושגגתו בא על-ידי רבוי היין ששתה בכל יום. ועל-כן בודאי גם הוא לא יחכם, בחינת כל שגה בו לא יחכם. כי לא זכה בשתיתו לראש ומחין וחכמה, רק להפך כנ"ל בחינת לא זכה נעשה רש, אין עני אלא מן הדעת, בחינת לא זכה משממו, שנתערב ונשתומם דעתם עד שמדברים ומחפים דברי שקר וכזב כאלה על צדיקי אמת וכשרים וישרים ותמימים הנלוים אליהם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל אריכת הגלות, בעוונותינו הרבים, נמשך על-ידי-זה, כי עקר הגלות נמשך על-ידי גלות נפשות ישראל בתאוותיהן ומדותיהן הרעות שעקרם הוא תאות נאוף, כמבאר בהתורה הנ"ל, שכל נפש מישראל מכרח לבוא בגלות הנ"ל. ומשם נמשך גם הגלות הגשמי ואין תקנה לזה כי אם לצעק ולזעק ולהתפלל הרבה לה' יתברך, כמו שמבאר שם שצריכין לצעק שבעין קלין כמו היולדת ממש וכו', עין שם, אבל אלו השותי יין לא די שהם רחוקים מכל הדרכים האמתיים האלה, אף גם הם מתלוצצים מכל ההולכים בהם באמת, העוסקים בתפלה ובצעקה הרבה לה' יתברך להנצל ממרירות הגלות בכלל ובפרט של כל אחד ואחד מה שלבו יודע מרת נפשו איך הגלות של התאוות משתטח כנגדו כל כך. ועל-ידי-זה שהם מתלוצצים מהם ומדברים עליהם כל הרעות ועומדים עליהם ורודפים אותם בכל מיני רדיפות, על-ידי-זה הם מרחקים הרבה הרבה מדרכים האמתיים הנ"ל לצעק ולהתפלל לה' יתברך תמיד. ועל-ידי-זה מתגבר עליהם גלות התאוה ביותר, שעל-ידי-זה מתארך גם הגלות הגשמי, בעוונותינו הרבים, כי הכל תלוי זה בזה וכנ"ל. ואנחנו לא נדע מה נעשה להנצל מהם, כי הוא יתברך יודע תעלומות לב שכונתנו לשמים באמת ואין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים. ואנחנו על משמרתנו נעמד לצעק ולזעק לה' יתברך בכל כחנו עד ישקיף וירא ה' משמים להציל אותנו מכל מיני גליות, מגלות התאוות ומגלות השבעים עכו"ם, ומגלות השונאים של אחינו בני ישראל שעומדים עלינו חנם. שזה גרוע מהכל, כי עקר חרבן בית שני היה על-ידי מחלקת ושנאת חנם. וזה עקר אריכת הגלות בעוונותינו הרבים כידוע ומובן לכל משכיל באמת. וזה שאמר דוד המלך, עליו השלום, "ישיחו בי ישבי שער ונגינות שותי שכר, ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו'", שכנגד רבוי המחלקת של השונאים שמשיחים ומדברים כל הרעות, שעקר התגברותם על-ידי רבוי שתיתם ממשקה המטמא בחינת ונגינות שותי שכר. ואני אין לי שום עצה כנגד זה, כי אם תפלה ותחנונים לה' יתברך. בחינת ואני תפלתי לך ה' עת רצון וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אומרים פסוק זה, "ואני תפלתי וכו'" בשבת במנחה, כי אז במנחת שבת הוא עקר המשכת השבעים פנים לתורה הנ"ל, שנמשכין בשבת ועקרם בשבת במנחה שאז עולין לתכלית קדשה העליונה של שבת כידוע בזהר הקדוש ובכתבי האר"י, זכרונו לברכה: ועל-כן אז במנחה של שבת הוא עקר זכוך וברור של היין, כי בכניסת שבת מקדשים על היין, שעל-ידי-זה מקבלים קדשת שבת בחינת קדשת השבעים פנים ואז היין בקדשה גדולה כנ"ל, אבל עקר תכלית שלמות קדשת היין, שהוא קדשת השבעים פנים לתורה, מקבלין ביותר במנחת שבת כנ"ל, כי אז עקר בטול כל הדינים לגמרי שמהם אחיזת הרע של היין שהוא בחינת דמים, בחינת דינים. והכל נמתק ונתבטל על-ידי קדשת שבת שאז מקדשין על היין, אך עקר ההמתקה ובטול הדינים נמשך במנחת שבת שאז הוא רעוא דרעוין. ועל-כן אומרים אז, קריבו לי חזו חילי דלית דינין דתקיפין וכו' הינו כנ"ל. ועל-כן אומרים אז, ואני תפלתי וכו', כי אז ממשיכין עת רצון לבטל כל הדינים שמהם נמשך הרע של כל שותי שכר, שמהם כל הדינים והקטרוגים והמחלקת, כי הכל נמתק ונתבטל על-ידי רבוי החסד הנמשך בעת רצון שהוא מנחת שבת שאז נסתלק משה רבנו ויוסף ודוד, כי רבוי ועצם המחלקת שלהם אי אפשר להמתיק ולבטל כי אם בכח גדולי הצדיקי אמת שנסתלקו בעת רצון, כי כל מה שהדין גדול ביותר צריכין להמשיך חסד גדול ביותר, להמתיקו ולבטלו. וגדל הדינים והמחלקת של בחינת השותי שכר הנ"ל אי אפשר לבטל כי אם על-ידי גדל העת רצון הנמשך בכח הסתלקות הצדיקים הגדולים הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן בגלות נקראים שכרת ולא מיין, כי הגלות הוא בחינת שכרות, שהוא בחינת הרע של היין, שהוא הרע של השבעים עכו"ם שהם תאוותיהן הרעות, שמשם כל הגליות כנ"ל. וזה יחגו וינועו כשכור וכו' ואין תקנה לזה, כי אם ויצעקו אל ה' בחינת צעקת השבעין קלין הנ"ל, בחינת ואני תפלתי וכו' וכנ"ל: הלכות עכו"ם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עבודה זרה של ישראל אין לה בטול וחמורה משל עכו"ם, דשל עכו"ם יש לה בטול, כי הכל נברא בשביל ישראל, כי קדשא בריך הוא ואוריתא וישראל כלא חד. וכל החיות של כל העולמות מראש ועד סוף, הכל נמשך רק על-ידי ישראל. ואפלו הסטרא אחרא והקלפות כל חיות המשתלשל להם מהקדשה, הכל נמשך מישראל, שהם עקר ושרש הכל. ועל-כן אין כח להיצר הרע והקלפות, כי אם כשיונקים מישראל, חס ושלום, ובאמת ישראל הם רחוקים לגמרי מעוון לפי דקותם ורוחניותם בשרשם. ועקר כח היצר הרע להחטיאם, חס ושלום, הוא על-ידי שמתלבש עצמו במצוות. כמו שמבאר בתחלת הספר, עין שם ). וזה נמשך על-ידי בחינת שד יהודי, כמו שנאמר בזהר הקדוש, שיש בחינת שדין יהודאין והם יונקים מבחינת נגה שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע, שמשם נמשך כל הטעותים וכל הבלבולים שבעולם, כי הם בבחינת להט החרב המתהפכת, דמתהפכת לכמה גונין בלי שעור ולכל אחד מבלבל ומעקם לבו כפי הטעות והבלבול שמכניס בו. והעקר על-ידי שמתלבש עצמו במצוות בתחלה. ועל-ידי-זה מטעהו עד שנתפס ברשתו עד שמביאו לידי מה שמביאו, רחמנא לצלן, עד שיכול להביאו לידי עבודה זרה ממש. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, היום אומר לו עשה כך וכו' עד שמביאו וכו'. ועל-כן עקר התגברות היצר הרע הוא על-ידי מחלקת כמו שמובא במקום אחר ), כי זה עקר עסקם והשתדלותם של השדין יהודאין לעקם לב ישראל להרבות מחלקת, כי על-ידי-זה יש להם כח ביותר להתלבש עצמן במצוות הרבה שלהם, שמכניסין בלב כל הנוטה אחריהם שחברו נטה מהאמת ושהוא שונא לו. ועל-כן מצוה גדולה להדפו ולרדפו עד הנפש. וכיוצא באלו הסברות מזיפות כאשר מצוי כל זה בעולם, בעוונותינו הרבים. והעקר מתגברין עצמן השדין יהודאין להתלבש עצמן בתלמידי חכמים שאינם מפקחים על דרכיהם כראוי להנצל מהם, כי בהם כרוך ביותר היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שמניח כל ישראל ואינו מתגרה אלא בתלמידי חכמים. ועקר התגרותו בהם על-ידי בחינת שדין יהודאין שהם מתלבשים בלומדים ותלמידי חכמים שאינם שלמים. וכמו שנאמר בזהר הקדוש, ובפרט ברעיא מהימנא פרשת נשא. עד שנתעקם לבם על הכשרים האמתיים ומתירים ומצוים להדפם ולרדפם, כי חותרים למצא בהם חסרונות ופגמים וכו' עד שנעשה אצלם מצוה לרדפם חנם. וזה למי מדנים למי שי"ח ראשי תבות, חכם, שד יהודי, שממנו כל המדנים והריב והמחלקת כמו שמבאר בהתורה "בני לן ביתא" בסימן כח, לקוטי חלק א). וכל זה נמשך ממה שכתוב בהתורה "בקרב עלי מרעים" הנ"ל, שמלמעלה אינו יוצא כי אם אור פשוט. ולמטה הוא נצטיר לכל אחד לפי הכלי שלו, עין שם היטב, שזהו בחינת זכה נעשית התורה לו סם חיים, לא זכה נעשית התורה אצלו סם מות, ומשם עקר הבחירה. על-כן מי שרוצה לחוס על חייו הנצחיים צריך לצעק הרבה לה' יתברך ולכון דעתו לה' יתברך בכל עת ולבקש מלפניו יתברך שיוליכהו בדרך הישר, באמת לאמתו, ולא יניחנו לטעות את עצמו כלל, כי זה כלל גדול שבדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כמו שמצינו אצל בלעם שאמר לו ה' יתברך, לך עמהם וכו'. אף-על-פי שרצונו יתברך לא היה לזה כלל. ויש בענין זה סתרי נסתרות הרבה, כי שם עקר הבחירה שהיא חדוש נפלא יותר מכל החדושים והנפלאות שברא ה' יתברך, כמבאר בספרים. ועקר הבחירה היא בבחינה זאת, בבחינת בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הבא לטהר מסיעין לו. הבא לטמא פותחין לו. וכמו שנאמר, "כי אתה עמל וכעס תביט לתת בידיך וכו'". וזה עקר גלות השכינה, שכל אחד כפי מעשיו כן הוא חובש ותופס את השכינה וקדשא בריך הוא, כביכול, בגלות. עד שנאמר, כביכול, אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים, כמו שנאמר בזהר הקדוש כמה פעמים. וזה שכתב בסימן סג, לקוטי תנינא). שעל-ידי שלומדין לתלמיד שאינו הגון נתפס בתפיסה, חס ושלום, כי על-ידי-זה יכול התלמיד להיות נכשל יותר על-ידי שהוא אינו הגון ומהפך דברי אלקים חיים כנ"ל. ועל-ידי-זה יכול להמשיך ולתפס את הקדוש ברוך הוא ושכינתיה, כביכול, לתוך דעתו הרעה שיהיה נצטיר האור כפי דעתו הרעה, שזה עקר גלות ה' יתברך, כאלו הוא חבוש ותפוס בתפיסה, כי הוא חבוש, כביכול, בתפיסת המחין של התלמיד שאינו הגון, עד שמכרח, כביכול, להנהיגו ולסיעו כפי דעתו וכנ"ל. וכל זה מחמת כח הבחירה שיש לה תקף גדול מאד כידוע. וזה היה כל עצת בלעם הרשע להחטיא את ישראל ועצתו היתה עמקה מאד, כי רצה להחטיא דיקא את גדולי ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שהמדינית אמרה להחטיא את משה וכו'. ואם שזה לא עלתה בידם, אבל אף-על-פי-כן החטיא נשיא מישראל מנהיג הדור. ולא די שחטא כל כך אף גם הסיתו הבעל דבר להביא המדינית לפני משה, כי רצה להתיר עריות בפרהסיא, כי זה היה עקר כונת בלעם הרשע והסטרא אחרא להתגבר ברשעותם כל כך עד שיהפכו האמת לגמרי לעשות מעברה מצוה וכנ"ל, כי בלעם היה טמא גדול, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והתגבר ברשעתו ובדרכי כשפיו עד שמשך על עצמו רוח נבואה, עד שהיה גדול בנבואה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל זה מחמת גדל כח הבחירה הנ"ל שיש כח להאדם להכריח, כביכול, את רוח הנבואה שישרה עליו כרצונו להמשיך האור העליון ולצירו כרצונו, ועל-כן באמת היו ישראל אז בסכנה גדולה, כמו שנאמר, "עמי, זכר נא מה יעץ עליך בלק ומה ענה אתו בלעם וכו'". וכמו שנאמר בזהר הקדוש; שמימות עולם לא היו ישראל בסכנה כזאת כמו אז. וכל זה מחמת גדל כחו של הבעל בחירה וכנ"ל, אבל ה' יתברך חמל עליהם וציר האור בעצמו בבחינת ברכה וכו' כמו שמבאר שם. ועל-כן עקר אריכת הגלות על-ידי המחלקת ושנאת חנם, כי זאת היה בעוכרינו, כי על-ידי-זה חרב בית שני, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ועדין מרקד בינן ומאריך הגלות על-ידי-זה ביותר, כי אף-על-פי שבעוונותנו הרבים יש הרבה עוונות ובפרט פגם הברית שמצוי מאד ה' יתברך יציל להבא, אף-על-פי-כן הכל היה מתתקן על-ידי צדיק האמת שבכל דור שהוא מאיר בישראל דרכים קדושים אמתיים להשיבם מדרכיהם הרעים ולתקנם כלם, אך הבעל דבר התפשט לארכו ולרחבו להרחיק מאד מהצדיק האמת שיש לו כח הזה, כי בודה עליו שקרים וכזבים, עליו ועל כל הנלוים אליו, בחייו ולאחר הסתלקותו, עד שהתלבש בגדולי הדור. עד שהכניס בהם שמצוה לרדפם ולהדפם וכו' וכנ"ל. וכל זה מחמת שאלו חכמים בעיניהם שהם המנהיגים החולקים, הם חכמים שדין יהודאין, שהם מהפכין האמת תמיד כנ"ל, כי משם עקר כח היצר הרע וכנ"ל. ועל-כן עקר התקון על-ידי המשכת אמתת האמת הנמשך מאורו של משיח שמתנוצץ בתוך תקף הגלות שבלא זה לא היינו יכולים להתקים כלל כידוע, כי עקר גמר התקון יהיה על-ידי משיח צדקנו, שהוא משה בעצמו, כמו שנאמר, "עד כי יבא שילה", דא משה משיח, כי אז יתקן מה שטעה בהכאת הצור, שמשם נמשך שרש המחלקת בקדשה. כמו שנאמר בזהר הקדוש, אלמלא הכה משה בצור לא הוו טרחי רבנן בשמעתתא, כי מהכאת הצור, שעל-ידי-זה טרחי רבנן בשמעתתא, על-ידי-זה נתרבו מחלוקות בישראל בדיני התורה, ומשם נשתלשל המחלוקות דסטרא אחרא שבין ישראל, שעל-ידי-זה נחרב הבית מקדש, ועל-ידי-זה נתארך הגלות ובכל זה יש הרבה לבאר) והתקון על-ידי משיח, שהוא משה בעצמו כנ"ל: ועל-כן עבודה זרה של ישראל אין לה בטול, כי גם העכו"ם כחם מטעותים הנ"ל, שהשדין יהודאין מטעין כל כך, עד שאומרים שצריכין לעבד עבודה זרה, כי אומרים שזה רצונו, חס ושלום, כי גם העכו"ם מודים בה' יתברך כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דקרין ליה אלקא דאלקיא, רק שאומרים שרצונו בעבודה זרה. נמצא שהם מהפכין האמת כל כך עד שאומרים שמצוה לעבד עבודה זרה. ובדרך זה החטיא ירבעם בן נבט את ישראל. וכל זה על-ידי שדין יהודאין שמתלבשים בתלמידי חכמים ביותר, כי ירבעם היה גדול בתורה מאד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק מלכים א, יא, כט), "והוא מתכסה בשלמה חדשה וכו'. ועל-כן עבודה זרה של ישראל אין לה בטול. כי עקר כח עבודה זרה שהוא היצר הרע שנקרא שמות לד, יד) 'אל אחר' כל כחו רק כשיונק מישראל על-ידי השדין יהודאין כנ"ל. ועל-כן כשהעבודה זרה נמשכת מישראל, יש לה כח גדול דסטרא אחרא ביותר. ועל-כן אין לה בטול עולמית וצריכין רק לשרפה ולעקרה מן השרש אמן, כן יהי רצון: ראשי פרקים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

קנקנים של יין נסך אסורים, כי עקר פגם היין, שהוא פגם המחין, הוא על-ידי פגם הכלים, על-ידי פגם הברית, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. ועל-כן אפלו אם אין בהיין והמחין מגע עכו"ם עתה, רק שהוא נתון בקנקנים שהיה בהם יין בחינת מחין, שהיה בו מגע עכו"ם אסורים לישראל, כי עקר פגם היין והמחין על-ידי פגם הכלים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

עקר שרש הבחירה נמשך מהבחירה של גדולי הצדיקים שהם בבחינת משה, שבחירתם רק בבחינת משה הוסיף יום אחד מדעתו, שהמשיך הקדשה, דהינו פרישות וקדשת הברית יותר ממה שנצטוה בפרוש מפי הקדוש ברוך הוא. ובזה היה תלוי כל בחירתו, ומשם נשתלשל הבחירה לכל אחד מישראל, ועל-כן גם כל אדם יש לו איזה בחינה בהעלם מבחינה זאת שצריך להבין מעצמו רצון ה' יתברך והצדיק האמת ולא יטעה את עצמו ויכון דעתו מאד לה' יתברך עד שיבטל עצמו לגמרי וכו', כי בדרך שאדם רוצה לילך וכו'. ועל-כן אמר ה' יתברך דברים ה), "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, ואתה פה עמד עמדי", והלואי היו נשארים בזה, אך הבעל דבר התגרה בהם וכו' ועל-ידי גדל ההתגרות הבעל הדבר והעקר על-ידי תאוה זאת עד שהחטיאם בעבודה זרה של העגל כדי להתיר להם עריות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן באו אחר כך לכמה חטאים ונסיונות שנסו את ה' יתברך. על-ידי-זה העשק יהולל חכם ויאבד את לב מתנה, שגם משה רבנו, עליו השלום, בעצמו טעה בהכאת הצור, ובודאי כל טעותו ובחירתו היו עתה גם כן בבחינת משה הוסיף יום אחד וכו', שהיה צריך לכון דעת ה' יתברך. ומגדל הבלבול של עצם המחלקת שהיה עליו, בפרט עתה בענין מי מריבה על-ידי-זה נתעלם ממנו ולא היה יכל לכון פנימיות רצון ה' יתברך, ועל-ידי-זה נסתלק. ואתפשטותא דמשה בכל דרא, ומתקן את ישראל בכל דור, ומתקן הכאת הצור שממנו כל המחלקת כנ"ל, שבא על-ידי טעותים הנ"ל, שנמשך מבחינת בדרך שאדם רוצה לילך וכו'. שעל-ידי-זה מטעין השדין יהודאין מאד. ועקר גמר התקון יהיה על-ידי משיח, שהוא משה בעצמו, שאז יזכה לכון דעת ה' יתברך בשלמות ולא יטעה עוד בשום דבר, ועל-ידי-זה יתקן הבחירה של כל אחד וישובו הכל לה' יתברך באמת כל אחד לפי בחינתו, עד שאפלו כל העכו"ם ישובו לה' יתברך בבחינת כי אז אהפך אל כל העמים שפה ברורה וכו'. ועדין צריכין לבאר כל זה, כי יש בזה הרבה לדבר, בעזרת ה' יתברך). וזה שנאמר, "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי וכו'", שלא יהיה עוד ספקות כלל: ויעמד במקום צר אשר אין דרך וכו' במדבר כב). ויחר אף בלעם ויך וכו'. ואיש בער לא ידע וכסיל וכו' ואמר, לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי וכו' תפח רוחיה ונשמתיה, הלא מלא כל הארץ כבודו. ואם ה' יתברך יכול לצמצם את עצמו לדבר עמך, איך לא תבין רמזי ה' יתברך, שה' יתברך כאן ורוצה למנע אותך מלאבד לגמרי. ומאחר שראה ה' יתברך רשעתו כל כך. על-כן בדרך שאדם רוצה לילך וכו', על-כן אמר לו, לך וכו'. אבל ישראל הכשרים בכל מה שעובר עליהם מבינים שהכל לטובה, כי הכל מת ה', כמו שנאמר, "ואם אסורים בזקים וכו' ויאמר כי ישובון", וצועקים אליו ושבים אליו, כי שומעים קול ה' ורמזיו מכל מה שעובר עליהם. וזהו "והיה עקב תשמעון", 'עקב' דיקא, דהינו כשהוא תחת עקב ורגלין, שדורסין אותו ברגלים, חס ושלום, בבחינת הרכבת אנוש לראשינו וכו', בחינת לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. ואז דיקא בבחינת עקב, כשתזכה לשמע את המשפטים האלה, שהכל מהמשפט שלמעלה שנתלבש בזה כדי להשיבך אליו. אז, ושמר ה' אלקיך לך וכו'. וזהו "וידו אוחזת בעקב עשו", 'בעקב' דיקא כשיתגבר עשו בסוף הגלות וירצה לדרס בעקבו על ראש ישראל בבחינת הגדיל עלי עקב, וזהו בחינת עקבות משיחא. ואז דיקא 'וידו' בחינת אמונה, 'אוחזת בעקב' להפילו על-ידי-זה. וזה בחינת הנושך עקבי סוס ויפל רכבו אחור, כי שמשון היה בחינת משיח, כמובא:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות קדוש השם. ועין פרטי הדינים בהלכות עבודה זרה בסימן קנח מבאר שם, על כל עברות שבתורה יעבר ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים שעליהם יהרג ואל יעבר. ואפלו בשארי עברות אם העכו"ם מכון להעבירו על דת והוא בפרהסיא בפני עשרה מישראל, חיב להרג ואל יעבר. וכן אם הוא שעת הגזרה, אפלו אערקתא דמסאנא, יהרג ואל יעבר: והכלל על-פי הנ"ל שעקר הפגם והקלקול הגדול ביותר מכל העברות שבתורה, הוא כשמהפכין דברי אלקים חיים. ומהפכין האמת לשקר והשקר לאמת, כמו שנאמר, "הוי האמרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חשך לאור ואור לחשך וכו'", שזה גרוע מן הכל, כי על-ידי-זה מטעין את ישראל וכל העולם, רחמנא לצלן, וכל זה נמשך מבחינת הנ"ל שכתב בהתורה הנ"ל על פסוק, "הנה ברך לקחתי וכו'", שמלמעלה יורד רק אור פשוט ולמטה נצטיר לכל אחד לפי בחינתו, כפי תפיסת המחין שלו שהם הכלים לקבל האור. ועקר תקון הכלים וקלקולם הוא כפי תקון הברית וקלקולו, חס ושלום וכו' כנ"ל ובזה תלוי הכל. וזה עקר התגרות הבעל דבר וערמתו שהוא אורב וחותר על כל אחד ואחד. וביותר על הגדולים והמנהיגים וכל מי שהוא גדול ביותר אורב עליו ביותר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל הגדול מחברו, יצרו גדול ממנו. וכמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק יואל ב), "ועלה באשו ותעל צחנתו כי הגדיל לעשות", שפשט ידו בגדולים, שעל-ידי-זה נחרב בית ראשון ובית שני, כמו שנאמר שם, "את פניו אל הים הקדמוני וכו'" כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה שם. ועדין מרקד בינן על-ידי-זה וכל הצרות, רחמנא לצלן, וכל אריכות הגלות על-ידי-זה, כי זה יודעים בכלל. וכן יודע כל אחד בפרטיות בנפשו נגעי לבבו ומכאוביו מה שעובר על כל אחד בענין התאוה הרעה הזאת שהוא רע הכולל של שבעים אמין, שהוא תאות נאוף, אשר כמעט אין גם אחד נקי כראוי בענין זה ושכיח הרבה שפגמו מאד, רחמנא לצלן, זולת גדולי הצדיקים מבחרים, יחידי הדורות שהתפארו את עצמם בהתפארות אמתי עצם כח גבורתם וקדשתם בענין זה וכמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה, אבל רב העולם ככלו ואפלו הכשרים וצדיקים קצת אינם נקיים כראוי. וכל אחד כפי פגמו בזה, כן מקלקלים כלי המחין שלו, ועל-ידי-זה אין בכחו לקבל ולציר האור העליון כראוי לטובה, על-כן צריך כל אחד לזהר בנפשו מאד לבלי להיות חכם בעיניו לנטות אחרי חכמות של הבל המצויים בעולם, בפרט בדורות הללו שמתלוצצים מכמה דברים שבקדשה. ובפרט מתפלה בכונה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על פסוק תהלים יב, ט), "כרם זלת לבני אדם", אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם. ומאי ניהו? תפלה. וכל כח של אלו הליצנים והמזלזלים בכשרי הדור המיגעים עצמם להתפלל בכונה. הוא על-ידי טעותים הנ"ל, על-ידי שמהפכים דברי אלקים חיים, עד שהתורה נעשית להם סם מות בבחינת לא זכה וכו', עד שאומרים כזבים ושקרים וכל מיני ליצנות על הכשרים באמת הנ"ל. וכאלו הם עוברים על דברי תורה, חס ושלום, עד שאומרים שעל-פי התורה מגיע להדפם ולרדפם בכל מיני רדיפות בפרנסתם ובנפשם להתיר דמם ממש, רחמנא לצלן, וכל זה על-ידי טעותים הנ"ל, שבאים על-ידי פגם הברית, שעל-ידי-זה נפגם הכלי המחין, עד אשר מהפך אור התורה מהפך אל הפך וכנ"ל. ועקר הקלקול על-ידי הגדולים והמנהיגים אשר באמת אינם נקיים כראוי בתאוה הנ"ל. ולא די להם בזה, אף גם אינם מכירים את מקומם מחמת תאות ההתנשאות והכבוד, עד שמתקנאים בהכשרים שאינם נכנעים תחתם וחותרים עליהם ומעינים בהם בעין רעה לחפש ולמצא בהם כל החסרונות והפגמים. ובדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, על-כן יש כח להבעל דבר לעקם דעתם עד שמטעין את עצמם ואומרים שעל-פי התורה מגיע לרדף מאד את הכשרים הנ"ל, בפרט על-ידי רבוי לשון הרע ושקרים ורכילות וכזבים שמצוי מאד, בעוונותינו הרבים, ומי שהוא רוצה להיות איש כשר באמת, לחשב על תכליתו האמתית ולקרב את עצמו לאנשי אמת תמימי דרך ההולכים בתורת ה' באמת כאשר קבלו מצדיקי אמת שהיו לפנינו, אי אפשר לו לעמד נגד כל הקמים עליו, כי אם על-ידי מסירת נפש ממש, כי האמת נתבלבל כל כך, עד שאי אפשר לעמד על האמת, כי אם על-ידי מסירות נפש ממש על קדוש השם, שזה משרש אצל כל אחד מישראל בקדשת נפשו למסר נפשו על קדוש השם. כמו שראינו כמה אנשים פשוטים וגסים שמסרו נפשם על קדוש השם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג, כי כל המצוות והעברות שבתורה הם בשביל ציור האור העליון לטובה ולברכה ולא להפך, חס ושלום, כי עקר שרש כל התורה היא האמונה הקדושה, שעל-ידי-זה יודעין ממנו יתברך, כמו שנאמר הושע ב), "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'", וכמו שנאמר, "כל מצותיך אמונה" תהלים קיט), כי עקר הבריאה היתה רק בגין דישתמודעין ליה, זהר חב מב). אבל זה ידוע שה' יתברך מרומם ומנשא ונעלה מאד מאד מתפיסת דעתנו, בפרט שאנו מלבשים בחמר, בגוף עכור כזה שיש בו אחיזה מחטא אדם הראשון וממה שלא נולד בקדשה, מכל שכן מה שקלקל בעצמו, אך אף-על-פי-כן ה' יתברך מרחם עלינו למענו ומאיר לכל אחד בדעתו בכח הצדיקי אמת שיאיר בו אמתת האמונה הקדושה, שיאחז את עצמו בה' יתברך ובתורתו הקדושה אשר הוא חינו לנצח, אבל האור היורד מלמעלה הוא גבה מאד והוא אור פשוט וצריך כל אחד לצירו כפי תפיסת המחין שלו, אבל לאו כל אדם זוכה לזה לציר האור לטובה, כי רבם אין כלי המחין שלהם מתקנים כראוי, על-כן חמל עלינו ה' יתברך ונתן לנו את התורה הקדושה; רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה. ומצוות דרבנן, שכלם הם בחינת ציורים קדושים לציר האור לברכה. והזהיר אותנו להשמר מכל העברות שהם כלם קלקולים ופגמים, שעל ידם מצירים האור להפך, חס ושלום, וזהו כלל כל התורה והמצוות, וכל כונות המצוות וסודותיהם על-פי קבלה כלולים בזה, כי יש כמה וכמה בחינות בענין ציור האור שלמעלה לטובה, או להפך, חס ושלום, שזהו כלל כל המדות וכל הספירות וכל השמות הקדושים שבהם תלויים כונות כל המצוות, שכלם כפי מה שצריכים לציר האור לטובה כפי המצוה. וכן להפך בעברות, חס ושלום. ובזה תלוי עקר החיות של האדם ושל כל העולמות, כי הם חיינו. כי עקר החיות על-ידי האור העליון הבא מלמעלה כשזוכים לצירו לברכה. ואז מיחד ומקשר האור בהכלים, שעל-ידי-זה עקר החיות כידוע, וכן להפך, חס ושלום, ועל-כן כפי שקול הדעת בהשקפה ראשונה היה מן הראוי להרג על כל מצוה שבתורה, כי איך אפשר לעבר, חס ושלום, על שום מצוה, כי הלא תכף נתקלקל ציור האור כפי פגם המצוה ומהיכן יקבל חיות? אבל רחמי ה' יתברך גדולים מאד, והזהיר אותנו מזה, וגזר ואמר שאין לך מצוה שעומדת בפני פקוח נפש, חוץ וכו' [עבודה זרה, גלוי עריות ושפיכות דמים]. כי וחי בהם, ולא שימות בהם ויקרא יח, יומא פה). כי חיות איש הישראלי יקר מאד מאד אצל ה' יתברך, כי האדם כל ימי חייו הוא עוסק בזה לקבל האור שלמעלה ולצירו לטובה, שמשם עקר חיותו, כי האדם לא נברא כי אם לעשות רצונו יתברך על-פי התורה כל ימי חייו, שעל-ידי-זה מציר האור לברכה כפי שרש נפשו, שבזה תלוי תקון כל העולמות הנאחזים ותלויים בו. ועל-כן על כל העברות שבתורה יעבר ואל יהרג. כי אף-על-פי שעל-ידי העברות נתקלקל הציור, שצריך לציר האור לטובה וכנ"ל, אף-על-פי-כן אסור לו להיות נהרג בשביל זה, כי חיותו של הישראלי יקר יותר, כי כשיחיה יציר האור לטובה אחר כך על-ידי שארי המצוות שיעשה כל ימי חייו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונו לברכה שבת קנא), מוטב שיחלל שבת אחת משיחלל שבתות הרבה, כי כל חיות האדם הם בחינת שבעים שנה, כמו שנאמר תהלים צ), "ימי שנותינו בהם שבעים שנה". ואלו השבעים שנה שחי האדם. חיותם נמשך מבחינת שבעים פנים לתורה הנ"ל, שעל ידם עקר ציור האור לטובה ועל-כן מחיב האדם לשמר על נפשו וחיותו, כמו שנאמר דברים ד), "ונשמרתם מאד לנפשותיכם". כי כל ימי חיותו צריכין אותו מאד בעולם כדי לציר האור לטובה, כדי שישלים בחינת השבעים פנים לתורה כפי חלקו ושרשו שם. ועל-כן כדאי לעבר ואל יהרג על המצוה, כי בימי חייו יתקן יותר ציור האור לטובה וכנ"ל, אבל עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים יהרג ואל יעבר, כי על ידם נתקלקל ציור האור כל כך עד שמהפך האמת לגמרי מהפך אל הפך, שעל-ידי-זה אי אפשר לו עוד לציר האור לטובה, מאחר שכבר הפך האמת לגמרי. על-כן על אלו שלש עברות יהרג ואל יעבר, כי עבודה זרה שהיא כפירות בה' יתברך היא בודאי עוקרת את האדם לגמרי, כי מאחר שמהפך המשכת האור לגמרי עד שממיר כבודו, חס ושלום, וכופר בו יתברך ונמשך אחר הבל העבודה זרה והכפירות, כמו שנאמר, ירמיה ב), "ועמי המיר כבודו בלוא יועיל". איך אפשר לו לחיות עוד ולציר האור לטובה מאחר שכבר הפך והמיר האמת מהפך אל הפך לגמרי?! ועל-כן באמת המודה בעבודה זרה ככופר בכל התורה כלה. ועל-כן יהרג ואל יעבר, כי אי אפשר לו עוד לציר האור לטובה וכנ"ל. ועל-כן גם על גלוי עריות יהרג ואל יעבר, כי עקר פגם כלי המחין הוא על-ידי פגם נאוף כנ"ל. ועל-כן בודאי יהרג ואל יעבר על זה, כי על-ידי גלוי עריות, חס ושלום, יהיו נפגמים כל המחין שלו כל כך עד שאי אפשר לו עוד לציר האור לברכה כל ימי חייו, כי על זה נאמר משלי ב, טו), "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". ועל-כן בודאי הוא מכרח למות ולהרג ואל יעבר על זה, כי על-ידי-זה נפגמים הכלים לגמרי עד שאי אפשר לו לציר האור לטוב. ועל-כן למה לו חיים כאלה?! כי אדרבא, יקלקל, חס ושלום, בחייו יותר, מאחר שנתקלקלו כלי המחין שלו כל כך, כי עקר פגם הכלים על-ידי גלוי עריות כנ"ל: וכן על שפיכות דמים יהרג ואל יעבר, כי צריכין כל אחד ואחד מישראל בשביל ציור האור לטובה, כל כל ישראל כלולין בשבעים נפשות בית יעקב, שהם בחינת שבעים פנים לתורה, שעל ידם נצטיר האור לטובה וכנ"ל. ועל-כן בודאי על שפיכות דמים יהרג ואל יעבר, כי אין דוחין נפש מפני נפש, כי גם נפש חברו צריכין בשביל ציור האור לטובה, כי אפלו הקטן והפחות שבישראל אף-על-פי שאין לו שום השגה וידיעה בענין זה כלל, אף-על-פי-כן מאחר שהוא בכלל ישראל ואינו אפיקורוס וכופר הוא מתקן הרבה על-ידי מעשיו ומצוותיו, כי אפלו ריקנים שבישראל מלאים מצוות כרמון ומתקנים הרבה ומצירים האור לטובה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועתה ממילא מובן כמה גדול עצם הפגם של המחלקת שעל-ידי-זה באים לידי שפיכת דמים בכמה בחינות, עד שעל-פי הרב באים לידי שפיכת דמים ממש, רחמנא לצלן, כי על זה אורב הבעל דבר ובפרט על המנהיגים והחשובים גדולי המדינה שרואה להקים על ישראל אותן שכלי המחין שלהם אינם מתקנים כראוי מחמת פגם תאוה הנ"ל שמצוי מאד. ואלו המנהיגים מחמת תאות הכבוד והגדלה הם מתגאים ושוכחים את מקומם. ונדמה להם שעל-פי התורה מגיע לרדף מאד את הכשרים שמדברים עליהם סרה וכו', כי האמת נתהפך אצלם על-ידי בחינה הנ"ל. בבחינת לא זכה וכו', על-ידי ציור האור להפך, על-ידי פגם הכלים וכנ"ל. ובפרט שרב מקרביהם פגומים מאד ויש בהם נואפים גדולים והרבה מהם מפרסמים לנואפים גמורים באסור גמור, כמצוי עכשיו, חס ושלום, וכל אלו הנואפים מתקרבים אליהם בחלקלקות ובודים שקרים וכזבים גדולים על הצדיק האמת ואנשיו עד שמתירים דמם בפרהסיא. וכל זה על-ידי שנצטיר אצלם האור להפך על-ידי קלקול הכלים וכנ"ל, כי הבעל דבר אינו מקרר דעתו במה שהכשיל את האדם באיזה עברה, חס ושלום, אפלו אם הכשילו בעברות רבות גדולות מאד, רחמנא לצלן, רק עקר ערמתו לעקר את האדם לגמרי, חס ושלום, על-ידי שאורב עליו לעקם דעתו, על-ידי קלקול הכלים עד שיעשה מאסור התר ומעברה מצוה, עד שמתלבש את עצמו במצוות שלו שעל-ידי-זה יוכל לעקרו לגמרי, חס ושלום, אבל אין לך דבר שהבעל דבר יוכל להטעות את האדם ולהפך עברות למצוות כמו בענין מחלקת, שם שם מרקד הבעל דבר, כי בענין זה יכול בקל להתלבש עצמו במצוות ולהפך עוונות הגדולים בתורה למצוות גדולות, כי מסית את האדם על חברו שמצוה גדולה להדפו ולרדפו, כי הלא עשה כך וכך וכו' כמצוי ענין זה הרבה בעולם, כי זה ידוע שאין אדם שאין בו איזה חסרונות או איזה מדה רעה, אבל אנו מצוים לבלי להסתכל על הרע שבישראל כי אם על הטוב ולדון את כל אדם לכף זכות כמו שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה בכמה מקומות, אבל על-ידי תאות הנצחון והמחלקת מתגבר הקץ כל בשר שהוא אורב לעין ולהסתכל רק על הרע, לחפש ולחקר ולמצא איזה רע בכל אחד ובפרט בהכשרים החפצים באמת לאמתו שעליהם מגרה ביותר את החולקים לעין בהם בעין רעה, למצא בהם חסרונות הרבה ולבדות עליהם שקרים וכזבים בלי שעור עד שנעשה אצלם שפיכות דמים למצוה גדולה עד שמתירין דמם, ושופכים דמם כמים בבזיונות וחרפות ובושות הרבה ומלבינים פניהם ברבים עד שמתירין דמם ממש. וכל זה נמשך על-ידי הנ"ל, על-ידי שנצטיר אצלם האור להפך, על-ידי קלקול כליהם כנ"ל. וזה שצועק הנביא בכמה מקומות על הרועים והמנהיגים שאינם מנהיגים הדור ברחמים כראוי, כמו שנאמר זכריה י, ג), "על הרועים חרה אפי וכו'", וכתיב ישעיה ג), "י"י במשפט יבוא עם זקני עמו ושריו... מה לכם תדכאו עמי ופני עניים תטחנו". וכתיב, זכריה יא), "הוי רעי האליל... חרב על זרועו ועל עין ימינו, זרעו יבוש תיבש וכו'" וכן הרבה מאד, כי עקר הקלקול הנ"ל על-ידי הרועים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן צריך להסתכל בנפשו שלא יצא מדרכי התמימות באמת, לחפש דרכיו בכל עת ולשמר נפשו מאד שלא יטה אותו הבעל דבר מן האמת, חס ושלום, שלא יהפך לו אמת לשקר ועברה למצוה, חס ושלום, כי זה גרוע מן הכל, חס ושלום, ויזכר את עצמו בכל עת איך אינו נקי בענין תאוה הנ"ל ותפיסת כלי המחין שלו אינם בשלמות. ואפלו אם הוא למדן גדול ומפלג וגם נקרא בשם חסיד, אף-על-פי-כן מאחר שיודע בנפשו צדקתו וחסידותו, בפרט בענין הנ"ל שאינו בשלמות כראוי, על-כן תפיסת המחין שלו אינם בשלמות, על-כן תכף כשרוצה הבעל דבר להטותו איזה נקדה מדרך התמימות האמתי, צריך לחשב אולי זה נמשך מבחינת לא זכה וכו'. ואף-על-פי שנדמה לו שעל-פי התורה מגיע כך אולי זה נמשך מחמת ציור האור להפך, שזהו בעצמו בחינת לא זכה וכו' כנ"ל, על-כן הוא צריך לזהר ביותר לבלי לטעות את עצמו שלא להפך דברי אלקים חיים, חס ושלום, וביותר ויותר צריך לזהר בענין מחלקת, שעל כל פנים לא יחזיק במחלקת ולא יטעה את עצמו, שצריך לקים גם מצות שפיכות דמים, לרדף אחר אחד מישראל, מכל שכן אחר כשרי הדור ולא ישמע לדברי המסיתים ומדיחים אפלו אם דבריהם נמשכים מאיזה מנהיגים הנ"ל, כי די לו בתרי"ג מצוות שקבלנו ממשה רבנו, עליו השלום, ואל יוסיף לעצמו מצוות כאלו. שכלם נמשכים מבחינת ציור האור להפך שהוא בחינת לא זכה וכו', כנזכר לעיל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וגם בענין עבודת ה' עצמו יש בענין זה הרבה לדבר, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ואם יתגבר שיהיה לו רצונות וכסופין חזקים יותר לה' יתברך יוליכו אותו בדרך טוב וקדוש ביותר. והכל כפי ציור האור הנ"ל, כפי תפיסת המחין שלו. על-כן באמת צריכין לצעק ולזעק הרבה לה' יתברך שיוליכהו בדרך הישר והאמת תמיד אולי אולי יזכה להתקרב לה' יתברך כראוי. ועל כך באמת צועק דוד המלך עליו השלום, הרבה על זה, כמו שנאמר, "הורני ה' דרכך אהלך באמתך וכו' הוריני ה' דרכך ונחני בארח מישור למען שוררי וכו' הוריני ה' דרך חקיך וכו' שלח אורך ואמתך המה ינחוני וכו'". וכן הרבה מאד. וכן צועק הרבה שיתן לו ה' עצות טובות, כמו שנאמר, "עד אנה אשית עצות בנפשי וכו'", "בעצתך תנחני וכו'" תהלים עג, כד), כי צריכין לזכות גדול וישועה ורחמים גדולים והשתדלות ויגיעה גדולה כל ימי חייו, שיזכה לילך בכל עת בדרך הקדש באמת לאמתו ולא יטה לימין ולשמאל, באפן שיזכה להגיע למה שצריך איש הישראלי להגיע במספר ימי חיי הבלו, שלא יטעה את עצמו, חס ושלום, באיזה דבר על-ידי ציור האור הנ"ל, על-ידי קלקול הכלים, חס ושלום, אבל על כל פנים כששומר את עצמו שלא יהיה נוטה מדרכי התמימות הוא בטוח על כל פנים ממכשול גמור, חס ושלום, כי הולך בתם ילך בטח. אבל כשנוטה, חס ושלום, אחר חכמות של הבל המצויים עכשיו ובפרט בענין מחלקת ושנאת חנם, הוא יכול לפל באין סומך, חס ושלום, ולאבד את עולמו כרגע, חס ושלום:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי די לך להפקיע את עצמך שתזכה להצדיק מעשיך כראוי. ואיך יעלה על הדעת שתרצה להצדיק ולתקן גם את חברך בעל כרחו. בפרט שאתה רואה שבכמה דברים הוא טוב ממך ומתפלל בכונה יותר מאתך. ואיך תעלה על דעתך לחפש בו חסרונות ולדונו לכף חוב ולהוכיחו ולבישו בחנם עד שמרבין מחלקת ושפיכות דמים, חס ושלום, והלא אפלו על החוטא הזהירה התורה, "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא". שלא תלבין פניו ברבים. ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה בערכין, אמר רבי עקיבא, תמה אני אם יש בדור הזה מי שיודע להוכיח. ופרש רש"י, שלא ישא עליו חטא על לבון פנים. ואמרו שם, בעי מניה ר"י תוכחה לשמה וענוה שלא לשמה, הי מינייהו עדיפא? ומסקו, שענוה שלא לשמה עדיפא. ופרש רש"י, ענוה שלא לשמה, שעושה עצמו ענו שאינו רוצה להוכיחו ואותה ענוה שלא לשם שמים היא, ואף-על-פי-כן היא עדיפא מתוכחה לשם שמים. מכל שכן וכל שכן בדורות הללו, אפלו מי שהוא איש כשר באמת וכונתו לשמים באמת, בודאי מצוה גדולה לדבר על לב חברו להטותו לדרך האמת לאמתו, אבל לא להוכיחו ברבים ולבישו, חס ושלום, מכל שכן לריב עמו, מכל שכן להרבות במחלקת, חס ושלום, כאשר הפליגו רבותינו זכרונם לברכה מאד, ואמרו, שנאוי המחלקת וגדול השלום וכו'. מכל שכן, כשהדבר להפך שעומדים יושבי קרנות ושותי שכר על כשרים ויראים, ונתקים, "ירהבו הנער בזקן וכו'". והכל בכח המנהיגים שאינם כראוי, שטעו על-ידי בחינת שדין יהודאין, על-ידי שלא צירו האור לטוב כראוי כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב מה יתאונן אדם חי וכו"'. 'מפי עליון לא תצא וכו'', זהו כל ענין הנ"ל שלמעלה אינו יורד כי אם אור פשוט כמו שהביא שם מקרא זה לענין זה, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם, רק כל אחד צריך לציר האור כפי תפיסת המחין שלו. ועל-כן מה יתאונן אדם חי גבר על חטאיו, כי צריך כל אדם להיות גבר על חטאיו, להתגבר על יצרו ולאונן ולקונן על חטאיו אשר עברו על ראשו, כדי שעל-ידי-זה יוכל לציר האור לטוב כראוי. וזה "נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה"', כי בודאי צריכין לחפש דרכיו ולחקר מאד מאד אחר דרך הטוב והישר באמת לאמתו כדי שיזכה לשוב עד ה', כי מחמת ענין הנ"ל שמלמעלה אינו יורד כי אם אור פשוט, שזהו בחינת מפי עליון לא תצא הרעות והטוב כנ"ל. וצריך כל אחד לציר האור כפי תפיסת המחין שלו, שזהו בחינת זכה נעשית לו סם חיים, לא זכה וכו'. על-כן בודאי מי שרוצה לחוס על נפשו שלא יאבד את עולמו, חס ושלום, צריך לחפש ולחקר מאד אחר האמת כדי לשוב אל ה' באמת, כי אולי מטעה אותו דעתו באיזה דרך, מחמת שלא זכה לציר האור כראוי, מחמת שהכלים שלו אינם בשלמות, מחמת פגם הברית וכנ"ל. ועקר התקון לכל זה הוא, "נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים", שהוא צעקה ותפלה ושיחה והתבודדות בינו לבין קונו, שצריכין לצעק הרבה לה' יתברך במסירת נפש עד שכמעט תצא נפשו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, ולמדו מפסוק זה. וכמובא זה בשיחותיו הקדושים בספורי חיי מוהר"ן, כי עקר תקון הברית הוא על-ידי צעקה הרבה לה' יתברך שצריכין לצעק שבעין קלין לפחות. ובאלו שבעין קלין כלולים קולות וצעקות ותפלות ותחנונים הרבה לאין מספר, כי צריכין להתפלל על זה כל ימי חייו, כי השבעין קלין הם כנגד השבעים פנים לתורה שצריך כל אחד מישראל לזכות להם. וכל אחד יכול להבין בנפשו כמה הוא רחוק עדין אפלו מפנים אחד של התורה הקדושה מכל שכן מכלם. ועל-כן אפלו אם לא פגם הרבה ואפלו אם כבר צעק הרבה לה' יתברך ועשה מצוות הרבה ולמד תורה הרבה, אף-על-פי-כן מאחר שעדין לא השיג אפלו חלק אחד מאלף ורבבה מפנים אחד לתורה, כמה וכמה הוא צריך עדין לצעק לה' יתברך כל ימי חייו. וכבר ידוע שאסור ליאש עצמו מן הצעקה לעולם, כי אפלו אם פגם הרבה מאד מאד ואפלו אם עדין הוא כמו שהוא אם לא יתיאש את עצמו מן הצעקה ומתפלה ותחנונים יכול לזכות לפנים לתורה באמת ואפלו לכל השבעים פנים, כי ה' יתברך טוב לכל, ויותר ממה שהעגל רוצה לנק וכו', כי הוא יתברך חפץ חסד ורוצה יותר להשפיע לנו כל טוב, להאיר לנו כל השבעים פנים לתורה, רק שצריכין אתערותא דלתתא. והעקר לצעק הרבה לה' יתברך עד שיעלו כלליות קולות צעקותיו לבחינת שבעין קלין באמת, עד שיזכה לשבר באמת הרע של השבעים עכו"ם שעקרם הוא תאוה הנ"ל, שעל-ידי-זה יזכה לשבעים פנים לתורה כנ"ל, כי השבעים פנים הם בחינת שבעים שנים שהם כלל ימי חיי האדם. וכנגד זה הם השבעין קלין הנ"ל, על-כן צריכין לצעק השבעין קלין כל ימי חייו, שכלולים בשבעים שנה שהם בחינת שבעים פנים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה אי אפשר לזכות כי אם בכח הצדיקי אמת שהם בחינת משה משיח, שעל ידם אנו מתקימים בעצם מרירת הגלות הארך הזה, כי אריכת הגלות בגשמיות נמשך מגלות הנ"ל, מחמת שכל אחד מישראל מכרח לבוא בגלות בצרוף, בנסיון בבחינת בתאוות ומדות של השבעים עכו"ם. והעקר בתאוה הכלליות הנ"ל. ומחמת שבעוונותינו הרבים הרב אינם עומדים בנסיון כראוי, כי אינם צועקים להשם יתברך כראוי, על-כן מתגבר הגלות הגשמי כל כך. ועקר התקון על-ידי צדיקי אמת שזכו לעמד בנסיון בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו, עד שזכו לכל השבעים פנים לתורה בתכלית המעלה והם ממשיכים בכל דור אור של משיח בעולם, כי זה עקר עבודת גדולי הצדיקים להמשיך אורו של משיח על-ידי חדושי תורתם הקדושה, כי רוחו של משיח מרחף על אנפי אוריתא, כמו שנאמר, "ורוח אלקים מרחפת על פני המים וכו'" כמובא במקום אחר, בסימן קיח לקוטי חלק א, ובסימן לב, לקוטי חלק שני). כי עקר שלמות התקון על כל הנ"ל יהיה על-ידי משיח שיבוא במהרה בימינו, שאז יתפשטו כל האיבעיות ויתבררו כל הספקות ואז יזכה כל אחד לציר האור, רק לברכה ולטובה. ועל-כן אז נאמר באמת, "ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי", כי לא יטעו עוד בדרכים נבוכים הנ"ל. וגם עתה במרירות הגלות כל חיותינו על-ידי גדולי הצדיקים, שמאירים לנו התנוצצות אורו של משיח על-ידי חדושי תורתם האמתית כנ"ל, שעל-ידי-זה זוכים לאור האמת לידע דרכי התמימות באמת אשר הלכו בהם אבותינו מעולם אשר על זה נאמר, "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת ה'":

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו אמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, עד שדרשה בן זומא וכו', כי יציאת מצרים זה בחינת שיוצאין מגלות הנ"ל של שבעים אמות שעקרם תאוה הנ"ל, שהיא בחינת זהמת מצרים, שהיא ערות הארץ, כי עקר גלות מצרים היה על פגם הברית של אדם הראשון וכו' כמובא. ועל-כן גם כל הגליות מכנים בשם "גלות מצרים", כי גם כל הגליות הם על-ידי בחינה זאת כנ"ל. וישראל בגדל כחו של משה זכו לצאת מגלות של תאוה הנ"ל עד שזכו לשבעים פנים לתורה, שזהו בחינת קבלת התורה שזכו אחר יציאת מצרים וכנ"ל, אף-על-פי שזכו לכל זה, אף-על-פי-כן עדין חתר עליהם הבעל דבר להכשילם, עד שהכשיל אותם על-ידי הערב רב, שהיה כליהם פגומים מאד, שאצלם נצטיר אור התורה להפך כנ"ל, עד שהכשילו גם את ישראל עד שבאו לידי עבודה זרה ממש, עד שעשו את העגל, כי הפכו האמת עד שאמרו שכך צריכין לעבד אותו, כי בדרך זה הולך טעותם של כל עובדי עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דקירין ליה אלקא דאלקיא וכו' וכנ"ל: וזה שנאמר במעשה העגל, "ויצר אתו בחרט", 'ויצר' דיקא לשון ציור, שצירו האור להפך וכנ"ל. וכל זה היה מחמת שחזרו ונכשלו על-ידי הערב רב בפגם תאוה הנ"ל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסיא ועל-ידי חטא זה נמשכו כל הגליות וכל הצרות כידוע. ועקר התקון בכל דור על-ידי גדולי הצדיקים האמתיים שזוכים לשמירת הברית בתכלית השלמות, שהם ממשיכין אור של משיח שעקר שלמות התקון על ידו כנ"ל, כי עקר עבודת הצדיקים הוא להמשיך קיום התורה בעולם, שזה התקון לא יהיה נשלם כי אם על-ידי משיח, שאז יתקים, "ועשיתי את אשר בחקי תלכו וכו' ונתתי להם לב אחד וכו'". וכל חיותנו וקיומנו עתה הוא על-ידי הצדיקי אמת שממשיכין לנו אורו של משיח על-ידי תורתם האמתיות כנ"ל. ובשביל זה צריכין להזכיר יציאת מצרים בכל יום כדי להמשיך עליו קדשת יציאת מצרים גם עתה בכל יום, שנזכה גם עתה לצאת מבחינת גלות מצרים ולזכות לבחינת קבלת התורה, דהינו לקים את כל התורה. וזה שאמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה. שזכה בגדל קדשתו להשיג השבעים פנים לתורה בבחרותו, שעל-ידי-זה נעשה כבן שבעים שנה, כי השבעים שנה הם בחינת שבעים פנים לתורה כנ"ל, ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות, כי באמת צריכין להזכיר ולהמשיך בחינת יציאת מצרים ביום ובלילה, כי בלילה הוא בחינת שנה ובטול אל האור אין סוף, שאז צריכין להעלות הנפשות בבחינת העלאת מ"ן כדי לזכות להמשיך האור שלמעלה, אבל כשיורד האור שלמעלה, עקר ציורו לטוב הוא ביום וכאור בקר יזרח שמש, שאז מברכין יוצר אור ובורא חשך, כי האור בבחינת יצירה ששם נצטיר האור לטוב. והחשך בבחינת בריאה שגבה יותר, כי בעולם העליון הגבה יותר ששם הוא בחינת אור פשוט כנגד עולם הנמוך ממנו, שם הוא בחינת חשך נגד זה העולם הנמוך ממנו בבחינת ישת חשך סתרו, כי קדם שנצטיר האור אין בו תפיסה. ועל-כן מכנה בשם "חשך" על שם עמק המשג, ומשם נמשך חשכת לילה, מחמת שאז מתחיל לירד האור ועדין לא נצטיר שהוא בחינת חשך. ועין מזה במקום אחר, בהלכות ברכת התורה ובהלכות קריאת שמע ). ועל-כן עקר קריאת שמע ותפלה וטלית ותפלין ורב המצוות הם רק ביום, כי עקר ציור האור רק ביום כנ"ל, אבל גם בלילה צריכין לומר קריאת שמע ותפלה, ובפרט בקריאת שמע שעל המטה קדם השנה כדי להקדים עצמו, להכין כלים מתקנים לציר האור תכף לברכה כשמתחיל לירד, שזהו עקר סוד כונת קריאת שמע שעל המטה כמובן למשכילים. ועל-כן צריכין להזכיר יציאת מצרים גם בלילות, כי הזכרת יציאת מצרים, הוא בשביל לציר האור לברכה על-ידי שמזכירין וממשיכין עלינו בחינת קדשת יציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה ולציר האור לברכה וכנ"ל. וזהו הענין עקרו ביום, שאז עקר ציור האור כנ"ל. אבל באמת צריכין גם בלילה להזכיר יציאת מצרים, כי גם בתקף החשך בבחינת לילה צריכין להשתדל להמשיך על עצמו קדשת יציאת מצרים כדי לתקן את הכלים שיהיו מוכנים לציר האור כשירד שיצטיר לברכה כנ"ל, כי אדרבא, אז עקר הנסיון בבחינת בחנת לבי פקדת לילה, כי לילה בחינת חשכת הגלות שהוא קדם שהתחיל להמשך אור קבלת התורה, שאז הוא בחינת חשך ואפלה, בחינת גלות ואז עקר הנסיון. ואז צריכין ביותר לזכר יציאת מצרים, שכמו שעשה ה' יתברך עמנו נסים בגלות מצרים והוציאנו לחרות מטמאת התאוה הנ"ל לקדשת קבלת התורה, כן יעשה עמנו נפלאות גם עתה בבחינת כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל הגלות מתארך מאד, כי הבעל דבר הניח את עצמו לארכו ולרחבו על כל אחד ואחד. וזה שאמר רבי אלעזר בן עזריה, הרי אני כבן שבעים שנה, שכבר זכיתי בנעורי לכל השבעים פנים לתורה כנ"ל. ואף-על-פי-כן לא זכיתי לזה שתאמר יציאת מצרים בלילות, כי אמר בדרך קבלנה כמה קשה וכבד ענין זה להכניסו בעולם; להזכיר יציאת מצרים בלילות, להאיר בלב כל אחד מישראל שיזכר בחינת יציאת מצרים בתוך תקף חשכת ליל הגלות הארך הזה שיזכיר את עצמו בגדל כח הצדיקים שהם בחינת משה שזכה להוציאנו מטמאת מצרים. ואין דור יתום ובודאי יש צדיקים גדולים, שהם בבחינת משה, בכל דור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין לך דור שאין בו כמשה, כי אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא, ובודאי יש כח לצדיקים כאלו, להוציא גם עתה את כל אחד ואחד מגלות השבעים עכו"ם הנ"ל, שזה בחינת יציאת מצרים כנ"ל, אבל רבי אלעזר בן עזריה בענותנותו הגדולה אמר; שאף-על-פי שזכה לשבעים פנים לתורה, שהם בחינת שבעים שנה, עדין לא זכה לזה להמשיך בחינת הזכרת והמשכת יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו'. כי חשב את בן זומא גדול ממנו שהוא זכה בדרשותיו הקדושים להמשיך תקון זה. אבל החכמים חולקים גם על בן זומא והם אומרים; שאף-על-פי שדרש בן זומא, כל ימי חייך להביא הלילות, עדין קשה להמשיך בחינת הזכרת יציאת מצרים בלילות שהם בחינת אריכת הגלות, כי כל זה אי אפשר להמשיך כי אם על-ידי התנוצצות משיח, שממשיכין גדולי הצדיקים בתורתם כנ"ל. וזהו וחכמים אומרים, ימי חייך העולם הזה, כל ימי חייך להביא לימות המשיח. שעקר תקון זה יהיה נשלם רק בימי המשיח שאז יתקים כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות. ועל-כן גם עתה אי אפשר להמשיך תקון זה כי אם על-ידי הצדיקים שממשיכין אורו הקדוש על-ידי תורתם וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר כלל הגליות, בפרט הגלות האחרון הזה, עקר הגלות הוא בבחינת הנ"ל, מחמת שמתגבר הגלות של המדות והתאוות רעות של השבעים עכו"ם שעקרם תאוה הנ"ל. ועל-ידי שאין מתגברים לעמד בנסיון ולשברם, על-ידי-זה מתגבר גם הגלות הגשמי הנ"ל. וכמו שישראל בגלות כן, כביכול, קדשא בריך הוא ושכינתיה בגלות, כמבאר בזהר הקדוש, כי עמו אנכי בצרה. ובעוונותינו הרבים בגלות נחשב כאלו הוא יתברך יושב בבית האסורים, כמו שנאמר, "והוא אסור באזקים" וכמו שנאמר בתקונים הרבה בענין זה דעליה אתמר, אין חבוש מתיר את עצמו מבית האסורים וכו', ולית מלתא דא תליא אלא בתיובתא וכו' לתברא בית האסורין דיליה וכו', כי עקר התגברות הגלות ביותר, חס ושלום, הוא על-ידי ענין הנ"ל שדברנו בו קצת, שעקר התגברות היצר הרע שהוא גלות הנפש, הוא על-ידי שמציר אור שלמעלה, בחינת אור התורה להפך מן האמת, שעל-ידי-זה כל הדרכים נעשים לפניו כמישור, כי עושה מעברות מצוות, בפרט בענין מחלקת וכו' כנ"ל. כי זה עקר בחינת גלות השכינה מה שגורם כל אחד בעוונותיו, וביותר על-ידי בחינה הנ"ל כשהוא חכם בעיניו ועושה לעצמו מצוות חדשות להתיר שפיכות דמים וכיוצא, רחמנא לצלן, שזה על-ידי שמציר האור להפך כנ"ל, שזה נחשב כאלו תופס ואוסר את השכינה בתפיסה ובבית האסורים ממש, מאחר שתופס אור העליון הפשוט בתפיסת המחין הפגומים שלו ומקלקל ומציר האור להפך. ומגדל כח הבחירה שנתן ה' יתברך לבני האדם מכרח, כביכול, ה' יתברך שיהיה אורו הקדוש נתפס בתפיסת המחין שלו בעל כרחו, כביכול, שזהו בחינת תפיסה ובית האסורים ממש של שכינת עזו, כמבאר מזה בהתורה בסימן סג לקוטי חלק שני) על מאמר רבנו, זכרונו לברכה, שאמר רבי שמעון לרבי עקיבא כשישב בתפיסה, רבי, למדני תורה וכו'. שעל-ידי תלמיד שאינו הגון נענש בתפיסה, חס ושלום, כי כשממשיכין אורו יתברך למטה זהו בחינת תפיסה וכו', בחינת מלך אסור ברהטים וכו', אך כשממשיכין האור בקדשה כרצונו יתברך זה ניחא מאד לה' יתברך, אבל כשממשיכין אור התורה לתלמיד שאינו הגון זהו בחינת תפיסה להאור, כביכול. ועל-כן ענשו תפיסה, חס ושלום, וכנ"ל, עין שם כל זה היטב הינו כנ"ל, כי כשמגיע התורה לתלמיד שאינו הגון הוא מקבל אור התורה בתפיסת המחין הפגומים שלו ומצירו להפך. נמצא, שתופס אור ה' יתברך בעל כרחו, שזהו בחינת תפיסה ממש, מכל שכן וכל שכן אלו בעלי המחלקת שמקלקלים מאד ומהפכים מאד אור האמת על-ידי פגם כלי המחין שלהם, עד שמצירים אור התורה מהפך אל הפך כנ"ל, שזהו בחינת תפיסה ובית אסורים של השכינה ממש, עקר גלות השכינה וכנ"ל. מכל שכן כשמתגברין החולקים, הרודפים ומוסרים איש הישראלי הנרדף על ידם לבית האסורים ממש, חס ושלום, וכביכול השכינה היא בתפיסה בבית האסורים עמו, כי עמו אנכי בצרה. אוי להגורמים כל זה, אוי לנפשם, כי גמלו להם רעה. וכשאיש הישראלי רואה שמתגבר עליו הגלות מאד מכל הצדדים, מכל שכן מי שהוא נרדף כל כך עד שבא, חס ושלום, לבית האסורים ממש, צריך לתת ללבו לברח ולנוס משם דיקא לה' יתברך, כי בודאי אין שום עצה ותחבולה כנגד החולקים הרודפים אותו עד הנפש, עד שבא לבית הסהר, חס ושלום, כי אם לצעק לה' יתברך, כמו שנאמר, "ואם אסורים בזקים וכו' ויגל אזנם למוסר וכו'". וכתיב, "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וכו' ויזעקו אל ה'", שצריכין לזעק לה' יתברך ולשוב אליו בתשובה שלמה, ועקר התשובה הוא בבחינה הנ"ל, בחינת נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה', שצריך לחפש ולחקר דרכיו מאד ולשום אל לבו היטב מה זה עשה ה' ככה. אין זה כי אם בשביל שפגמתי בודאי בכלי המחין שלי ותפסתי אור ה' יתברך בתפיסה, חס ושלום, על-ידי שהייתי מציר האור שלא כראוי על-פי האמת לאמתו, כי כבר מבאר שגם בעבודת ה' יש בענין זה כמה בחינות, כי בענין טעותים הנ"ל, שיכולין לטעות בענין ציור אור התורה להטות מן האמת, יש בענין זה כמה וכמה מיני טעותים בלי שעור דקים וגסים ודק מן הדק. על-כן צריך האדם לשום אל לבו בכל עת, בפרט בעת צרה, חס ושלום, שזה שנתפס בתפיסה הוא מחמת שלא ציר האור כראוי, ונטה אחרי הבלי העולם הזה, כי יש דברים הרבה מרבים הבל, על-כן נענש בתפיסה מדה כנגד מדה, כי האור העליון הפשוט היורד מלמעלה בכל עת, שמשם כל חיות האדם, אף-על-פי שהוא אור אחד פשוט בתכלית האחדות, אף-על-פי-כן כשיורד למטה ונצטיר לכל אחד לפי בחינתו, מתפשטים ומתפצלים ממנו דרכים ונתיבות הרבה לאין מספר. וזה בין בסטרא דקדשה ובין להפך, כי גם בסטרא דקדשה בעצמה יש כמה וכמה דרכים ונתיבות וכן בסטרא אחרא דרכים נבוכים ומקלקלים. והאדם צריך לכון תמיד לדרך הישר באמת, להטות לבבו אליו יתברך שיצטיר אור התורה לדרך האמת לפי בחינתו. ואפלו בדרכי התורה לא יטעה עצמו לסור מן הדרך הראוי לו לדרך אחר שאינו שיך לו, אף-על-פי שגם הוא מדרכי התורה, אבל אינו שיך לו לפי מדרגתו מכל שכן וכל שכן שלא יהיה נוטה מדרכי התורה האמתיים לגמרי, חס ושלום, ועל-כן הזהיר הכתוב משלי ד), "פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכנו וכו'". ועל-כן באמת בקש דוד הרבה, "הורני ה' דרכך וכו"' וכנ"ל. ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, "בכל דרכיך דעהו", זה כלל גדול בתורה. שצריך לשום לבו בכל דרכיו, לקשר עצמו לה' יתברך שכל מעשיו יהיו לשם שמים. נמצא שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים נתונים לפניו, שזהו בחינת כח הבחירה ומשם נמשך גם בגשמיות, שיש לכל אדם כמה וכמה דרכים שיכול לילך לכל מקום שירצה. ועל-כן כשאדם נענש בתפיסה, חס ושלום, ואין מניחין אותו לצאת החוצה, צריך לשית לבו שזה בשביל שפגמתי בהדרכים הנתונים לפני, לציר האור העליון בדרך שארצה. ועל-ידי שפגמתי בזה בעוונותי הרבים נתפסתי עד שאיני יכול לזוז לצאת למקום שארצה. ואין תקנה כי אם לשוב למקור ושרש של כל הדרכים, שהוא אור העליון של ה' יתברך, שמשם מתפשטים ומתפצלים כל הדרכים שצריכין לחזר ולשוב אליו יתברך ולקשר עצמו למקור האחדות ולחפש ולבקש דרך האמת לאמתו לבר לו דרך ישרה באמת בבחינת דברים ד) בצר לך ומצאוך וכו' ושבת עד ה' אלקיך ושמעת בקולו. ואז ישובו עליו רחמי ה' יתברך ויוציאו לחרות, כי שם במקום תחלת ציור האור בשרשו הוא בחינת עולם החרות, כי ציור האור בבחינת בינה שהיא בחינת צירי, שמשם כל החרות, כי שם עקר התשובה כידוע, שצריך לשוב לבינה דקדשה, להתבונן במעשיו, לשוב לשרשו ולציר האור לטובה כפי דרכי התורה האמתיים היוצאים משם. ומשם כל החרות בבחינת חרות על הלוחות, אל תקרי "חרות" אלא "חרות", דהינו על-ידי שחורתין ומצירין התורה על הלוחות כראוי כנתינתה מסיני על-ידי משה רבנו, עליו השלום, על-ידי-זה זוכין לחרות וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו "ישבי חשך וצלמות אסירי עני וברזל". זה מחמת כי המרו אמרי אל, הינו שהמירו והחליפו אמרי אל, כי צירו אור התורה להפך כנ"ל. וזהו גם כן בחינת ועצת עליון נאצו, עצות הם בחינת התורה שהיא תרי"ג עטין. וזהו 'ועצת עליון', שהעצות והתורה הנמשכין מפי עליון נאצו וצירו האור להפך כנ"ל. ועל-ידי-זה ויכנע בעמל לבם, כי בדרך שאדם רוצה לילך וכו'. ועל-כן הכניע בעמל לבם, עד אשר כשלו ואין עוזר, כי לבם נתבלבל ונתעקם, שזהו בחינת ויכנע בעמל לבם, עד אשר כשלו ואין עוזר, כי כשלו ונטו מדרך האמת עד אשר אין עוזר להם לשוב להשיג ארחות חיים, כי קשה להם לשוב למצא הדרך האמת והישר, כי נתעו לדרכים רעים מאד על-ידי שצירו האור להפך ונטו לדרך לא טוב. וכל שכן על פסוק "תעיתי כשה אבד וכו'". בסימן רו לקוטי חלק א, עין שם. שתכף שהאדם נוטה מהדרך הישר יש לו כמה וכמה דרכים נבוכים וכו'. וכל זה מחמת בחינה הנ"ל, כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו. ואין תקנה לזה כי אם "ויזעקו אל ה' בצר להם", כי זעקה מועלת תמיד, כי צריך לשוב מהחשך והצלמות ומבית אסוריו, לאסר ולקשר עצמו בקשר אמיץ לה' לבדו לשוב למקור האחדות, לחזר ולהמשיך האור משם ולצירו לטובה כנ"ל. ואז; "ממצוקותיהם יושיעם", ויוציאם מחשך וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

אבל איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת, כמו שנאמר, "וחנפי לב ישימו אף לא ישועו כי אסרם", כמו שמצינו בבלעם הרשע שהתפאר במדבר כד), "וידע דעת עליון". וכשעמד המלאך לפניו, בפרט כשעמד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, עד שהכרחה האתון לרבץ תחתיו, חרה אפו והכה את האתון ולא שת אל לבו להבין רמזי ה' יתברך, שכונתו יתברך כדי שישוב מדרכו הרעה, שחפץ לקלל את ישראל ולעקר את עצמו משני עולמות על-ידי-זה. ומאחר שראה ה' יתברך תקף רשעותו כל כך, על-כן אמר לו, "לך עם האנשים", כי בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, וכמו שפרש רש"י שם על פסוק זה, "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" וכנ"ל, אבל בני ישראל הכשרים כל מה שדוחקים אותם יותר, חס ושלום, הם בורחים בכל פעם ביותר לה' יתברך, בבחינת ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", 'עקב' דיקא, הינו כשהשונאים מתגברים עד שהוא תחת עקב ורגלין, שדורסים אותו ברגלים. בבחינת הרכבת אנוש לראשנו וכו', בחינת לדכא תחת רגליו כל אסירי ארץ. וכמו שנאמר, "אשר אמרו לנפשך שחי ונעברה ותשימי כארץ גוך וכו'". וזהו בחינת עקבות משיחא, שישראל נתונים תחת עקביהם. ואז דיקא מי שמשים אל לבו לשמע משם את המשפטים האלה. שידע שהכל מהמשפט שלמעלה שנתלבש בהם כדי להשיבו אליו. וזהו, "והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה", ואז, "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד". שה' יתברך ירחם עליך למען בריתו את אבותינו, כי שומע אל אביונים ה' ואת אסיריו לא בזה. וזהו, "וידו אוחזת בעקב עשו", 'בעקב' דיקא כשיתגבר עשו בסוף הגלות בעקבות משיחא, וירצה לדרס בעקבו על ראש ישראל בבחינת הגדיל עלי עקב, אז דיקא "וידו" בחינת אמונה בחינת תפלה, בחינת ויהי ידיו אמונה וכו' פרישן בצלו, אוחזת בעקבו להפילו ולהשפילו על-ידי-זה, כי אין כחנו אלא בפה, לתפס אמנות אבותינו; לצעק אליו יתברך מכל מקום שהוא: וזהו בחינת הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור לישועתך וכו', כי שמשון היה בחינת משיח, כמובא במדרש, וכל זה זוכין על-ידי בחינת לישועתך קויתי ה', על-ידי שאין מתיאשין עצמן מן הרחמים, אפלו חרב חדה מנחת על צוארו, חס ושלום, רק מקוים לישועתו תמיד וצועקים אליו איך שהוא, על-ידי-זה אפלו כשהוא תחת עקבי סוס וכנ"ל, יזכה להתגבר ולהפיל השונאים בבחינת הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

נמצא, שעקר הקלקול והפגם הגדול יותר מכל העברות שבתורה, הוא כשנתבלבל שכלו עד שמציר האור להפך מן האמת, עד שעושה מעברה מצוה ומחזיק במחלקת חס ושלום, וכנ"ל: וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא ב"שלחן ערוך" בסימן הנ"ל שכשמכון להעבירו על דת, צריך להרג ולא יעבר, אפלו בשארי המצוות שבתורה כשהדבר בפרהסיא בפני עשרה מישראל וכן בשעת השמד וכו', עין שם, כי כשהדבר בפרהסיא והאנס מכון להעבירו על דת. נמצא, שכל כונתו להפך הקערה על פיה, חס ושלום, להפך האמת ולציר האור להפך, כי הוא רוצה להעביר הדת הקדוש ולהפכו לדרכיהם הרעים. וכשהדבר בפרהסיא ויכולים, חס ושלום, רבים להכשל על-ידי-זה לטעות מן האמת, חס ושלום, שעל זה אורב הבעל דבר ביותר כנ"ל. ועל-כן הוא צריך להרג ולא לעבר אפלו על מצוה קלה שבתורה בשביל קדוש השם, כדי שלא יקלקל ציור האור לגמרי, חס ושלום כנ"ל, שזהו הטעם בעצמו של שלש עברות החמורות, עבודה זרה וכו', שצריך להרג עליהם ולא לעבר, מחמת שמקלקלים ביותר ציור האור וכו' ומחמת זה בעצמו צריך להרג על כל מצוות שבתורה כשמכון להעבירו על דת. והדבר בפרהסיא בפני רבים מישראל וכנ"ל. וכן בשעת השמד, כי הכל ענין אחד וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן כשרואה האדם שהמניעות מתפשטים כנגדו מאד מאד למנעו מדרך האמת. ובפרט על-ידי רבוי החולקים והמתנגדים גדולים וקטנים וכו'. צריך לידע שהכל נמשך מחמת פגם הברית, שעל זה נאמר, "כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים". על-כן רוצים למנעו מדרך החיים בכמה דברי פתויים והסתות ודברי חלקלקות בלי שעור. וכשרואים המסיתים והמונעים שאינם יכולים לפעל לדחותו מהאמת על-ידי דבריהם הרעים, הם עומדים כנגדו למנעו בזרוע ביד רמה, כמצוי עכשיו בעוונותינו הרבים. ואז אין תקנה לזה כי אם מסירת נפש ממש, שצריך לישב דעתו הלא אני יודע האמת לאמתו שכונתי רצויה לשמים באמת ואם מעשי אינם עולים יפה כראוי, הלא החולקים אינם חולקים על מעשי שאינם יפים וטובים, כי אם על מעט מעשי הטובים, על שאני חותר ומתיגע להתפלל בכונה ולקרב עצמי לאנשי אמת, המוליכים אותי בדרך האמת, בדרך אשר דרכו בו אבותינו אשר מעולם. והם עומדים כנגדי לבלעני חנם, חס ושלום, יותר מרוצחי נפשות, כי המחטיא קשה מן ההורגו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, על-כן אני מחיב למסר נפשי, כי הלא אני יהודי. וזה ידוע שכל איש יהודי אפלו הגרוע בטבעו, למסר נפשו על קדוש השם. על-כן גם אנכי מרצה למסר נפשי וגופי ופרנסתי בשביל האמת, בשביל קדשת שמו יתברך ויעבר עלי מה. והלא כל זה נמשך מפגם הברית כנ"ל, שעל זה צריכין למסר נפשו כנ"ל. נמצא, שזה עקר תשובתי ותקוני, כי עקר התשובה והתקון על פגם הברית הוא מסירת נפש וכנ"ל והבן, כי בודאי על-ידי מסירת נפש שישבר כל המניעות בכל כחו בבחינת מסירת נפש, בודאי על-ידי-זה יזכה להשיג ארחות חיים, אפלו אם פגם כמו שפגם בפגם הברית, כי זה עקר תקונו כשיעמד בנסיון נגד החולקים והמונעים, כמבאר בדברינו כמה פעמים במקום אחר ועין בסימן ה לקוטי חלק א. ובמה שכתבנו בבאורו בהלכות תפלין הלכה ד, אות ד:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת נחמו נחמו עמי וכו', כי עקר נחמתנו היא התורה הקדושה וצדיקי אמת שבכל דור ודור, כי עקר הנחמה בכל הגלות המר והארך הזה היא התורה הקדושה, כמו שנאמר, "זאת נחמתי בעניי כי אמרתך חיתני", אבל לאו כל אדם זוכה לקבל עצות טובות מהתורה כראוי לו בכל עת, כי לא זכה וכו'. על-כן הכל צריכין למרי חיטיא שהוא הצדיק האמת, המבאר ומציר לנו אור התורה לטוב, בבחינת הנה ברך לקחתי וכו' וכנ"ל. וזה עקר תקותנו ונחמתנו בכל מיני גליות בכלל ובפרט, בגשמיות וברוחניות בבחינת בראשית ה) זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו. 'זה' הוא בחינת הצדיק האמת שנקרא 'זה', בבחינת כי זה כל האדם, כי כל העולם כלו לא נברא אלא בשביל זה, ולצות לזה ושקול זה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה, "נחמו נחמו עמי", נחמה כפולה, כי אנו צריכין נחמות כפולות דיקא בחינת 'נחמו נחמו', הינו נחמות התורה בחינת זאת נחמתי בעניי וכו', אבל מהתורה אי אפשר לקבל ולנק בעצמו כראוי, כי לא זכה וכו', כי יכול, חס ושלום, לציר אור התורה להפך כנ"ל. על-כן אנו צריכין עוד נחמה על נחמה שהוא כח הצדיקי אמת המבארים ומצירים לנו אור התורה לטובה ולברכה ומשפיעים ומלמדים אותנו לקבל עצות טובות אמתיות מהתורה לחיים ולטוב ולא למות ולרע, חס ושלום, וזה עקר נחמתנו בחינת זה ינחמנו ממעשינו וכו' כנ"ל. וזה נחמו נחמו כנ"ל. וזהו "יאמר אלקיכם", אמירה בחשאי. כמו שפרש אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה לענינו במקום אחר, בסימן כא לקוטי חלק א). זה בחינת אור הפשוט היורד מלמעלה קדם הציור, שהוא בחינת אמירה בחשאי ובסוד, כי קדם ההתגלות והציור הוא בבחינת שתיקה וסוד. 'אלקיכם' זה בחינת ציור האור לטוב, כי אלקים זה בחינת מלכות, בחינת המשכת והתגלות אלקותו ואדנותו לתחתונים, שזהו עקר בחינת שם אלקים כידוע. ועל-כן משה רבנו, שהוא עקר כלל התורה חי מאה עשרים שנים כנגד מאה עשרים צרופי אלקים שהם בחינת באורי וצרופי אור התורה. וכן כמה צדיקים קדושים שהמשיכו התורה בעולם חיו כל אחד מאה עשרים שנים, דהינו הלל הנשיא ורבי יוחנן בן זכאי וכו', הכל כנגד מאה עשרים צרופי אלקים, כמובא בכתבי האר"י זכרונו לברכה, כדי שיבארו ויצרפו לנו אותיות התורה לטוב כנ"ל, שזהו עקר נחמתנו כנ"ל. וזהו "נחמו נחמו עמי יאמר אלקיכם" כנ"ל. וזהו "דברו על לב ירושלים", 'על לב' דיקא, כי עקר ציור האור בבחינת לב, שהוא בבחינת בינה לבא, ששם עקר ציור האור שהוא בחינת צירי, כי הלב מרכבה לבינה ששם הויה בנקוד צירי כידוע. וזה בחינת וידעת היום והשבות אל לבבך וכו', שצריכין להמשיך אור הדעת שהוא אור התורה אל הלב, לצירו לטוב, שזהו העקר כנ"ל. וזהו שנסמך לשם, "קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו וכו' והיה העקב למישור וכו'". כי על-ידי ציור האור לטוב, על-ידי הצדיקי אמת, על-ידי-זה נעשים בכל מקום דרכים ישרים לה' יתברך. אפלו במקומות שהיו מדבר שממה ונתישרים כל הדרכים המקלקלים והעקמים והמרכסים וכו', שכלם נמשכים מאותן המהפכים ארחות ישר ומהפכים האמת עד שנתקלקלו הדרכים הישרים ונעשו מדבר שממה ונמשכו דרכים מקלקלים ונבוכים מאד, אבל עתה על-ידי צדיקי אמת המצירים האור לטוב, על-ידי-זה נתתקנו כל הדרכים לה' יתברך בבחינת קול קורא במדבר פנו דרך ה' וכו', כי כל זה נמשך מבחינת התנוצצות אורו של משיח הנמשך בכל דור, שעל-ידי-זה עקר קיומנו בגלות כנ"ל. שאז יתקים ונתתי להם לב אחד ודרך אחד ליראה אותי כל הימים במהרה בימינו אמן: שיך לעיל: וזה בחינת תהלים כד, י) אשרי אדם עוז לו בך מסלות בלבבם, כי צריכין עז ותעצומות והתחזקות עצום מאד בזה העולם מספר ימי חיי הבלו לעמד כנגד כל הדחיות וכו' שהבעל דבר רוצה להדיחו, חס ושלום, בכל עת, רחמנא לצלן, והעקר על-ידי הסברות שקר שלו, על-ידי שמציר האור להפך, חס ושלום, וכנ"ל, שזהו בחינת נחפשה דרכינו ונחקרה וכו', שצריכין בכל עת לחפש ולחקר ולבקש עצה ודרך איך לצאת מהבליו ולהתקרב לה' יתברך. ועל כל פנים שלא יפל יותר, חלילה, על-ידי דחיות שלו שמתלבש במצוות ואומר לו, הלא אתה יודע עצם גשמיותך ופגמיך הרבים וכו' ומה אתה חותר ומקוה עוד להתקרב?! כי כל זה וכיוצא בזה נמשך מהקלפה והסטרא אחרא. והעקר מבחינת קלפת בלעם, שרוצה לציר אור התורה להפך מן האמת. ועקר התגברותו על-ידי זהמתו הגדולה שממשיך, חס ושלום, שהוא תאות נאוף שנמשך ממנו, שמתפשט לארך ולרחב בתאוה והרהורים אלו בכמה בחינות. ולא די לו בזה, כי אם גם רוצה על-ידי-זה לציר האור להפך ולהפיל את האדם לגמרי לשאול תחתיות, חס ושלום, כמו שכבר נכשלו ונפלו על-ידי רעיונים כאלה הרבה, רחמנא לצלן, על-כן צריכין עז והתחזקות עצום נגדו בלי שעור. וזה, אשרי אדם ע'וז ל'ו ב'ך מ'סלות ב'לבבם ראשי תבות צרוף ב'ל'ע'ם, כי כנגד קלפת בלעם צריכין עז ותעצומות והתחזקות עצום כנגדו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום