ליקוטי הלכות · יורה דעה א · גלוח ג
התאמת הקריאה
"לא תקפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך וכו'"
על-פי המאמר "מישרא דסכינא" וכו', בלקוטי הראשון, סימן ל, עין שם כל המאמר מראשו לסופו:
וזה בחינת אסור גלוח הפאות והזקן, שהם השערות הסמוכין להפנים, כי מלכות חכמה תתאה, הנאמר במאמר הנ"ל, היא בחינת שערות, בחינת שיעורא דאתון דאוריתא, כמבאר שם היטב במאמר הנ"ל, שעל-ידי אלו השערות שהם בחינת צמצומים וכו' וכו', יכולין להשיג השגת אלקותו יתברך, ועל-כן אסור להשחית שערות הזקן והפאות, שהם השערות הסמוכין ביותר לאור הפנים, כי עקר חיות המלכות, שהוא בחינת חכמה תתאה הוא מאור הפנים המאיר בשלש רגלים כנ"ל במאמר הנ"ל. ועל-כן על-ידי השערות שהם סמוכין לאור הפנים, שהם הפאות והזקן, על ידם נמשכין עקר החכמה והצמצום של השגת אלקותו יתברך, כי עקר חיות המלכות חכמה תתאה הנ"ל, שהיא בחינת שערות הוא מאור הפנים כנ"ל. וזה בחינת זקן ושתי פאות כנגד שלש רגלים שבהם מאיר אור הפנים כנ"ל:
ועל-כן עקר הדת ישראל ועקר היהדות תלוי בזקן ופאות ובהם נכר היהודי, כי הוא מזרע ברך ה', מזרע ישראל. ומי שרוח אחרת עמו, חס ושלום, ורוצה לכפר, חס ושלום, באלקי ישראל, תחלת הכפירה הוא, שמשליך, חס ושלום, מעליו הזקן והפאות, כי באמת כל דת ישראל הקדוש הוא תלוי בזקן ופאות, כי כל דברי תורתנו הקדושה וכל המצוות כלם הם בחינת צמצומים להשגת אלקותו יתברך, כמבאר במאמר הנ"ל, כי כל אות ואות וכל תבה ותבה מתורתנו הקדושה שבכתב ובעל פה וכל מצוה ומצוה וכל מנהג כשר של ישראל עם הקדוש והנבחר, כלם הם שעורין וצמצומין, שעל ידם יזכו להשיג השגת אלקותו יתברך, כל חד לפום מה דמשער בלביה, כפי אשר יזכה על-ידי עבודתו ויגיעתו בתורה ומצוות ומעשים טובים, ויפרש ממעשים רעים. וכל אלו הצמצומים והשעורין בחינת שעורין דאתון דאוריתא, כלם הם בחינת שערות כנ"ל, וכלם נמשכין משערות דדיקנא קדישא והפאות, כי כל שערה ושערה מהפאות ומהדיקנא קדישא ויקירא, כלם הם בחינת צנורות עליונים וצמצומים קדושים שמשם נמשך כל חכמת התורה הקדושה והמצוות, שעל ידם משיגים אלקותו יתברך, כי תליסר תקונא קדישא הם כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם כלליות התורה הקדושה, אוי למי שנוגע, חס ושלום, להשחית שערה אחת מהדיקנא קדישא והפאות בשאט נפש ובזדון ובמעל, אוי לו ואוי לנפשו, כי עוקר עצמו ונפשו מאלקי ישראל ואין לו חלק בתורת משה, אוי לנפשם כי גמלו להם רעה. ובשביל זה נתפשטה בעוונותינו הרבים מאד חכמת הפילוסופיה והאפיקורסות במדינת אשכנז וסביבותיהם, שפרקו מעליהם באלו הדורות על מלכות שמים לגמרי והשליכו זקנם ורב הפאות ומלבשים במלבושיהם וכנ"ל. כי מבאר במאמר הנ"ל, שלפעמים נופלת המלכות חכמה תתאה הנ"ל בין הארבע מלכיות. וזה בחינת זעקת מושל בכסילים, שהמלכות צועקת בקול מר על שנפלה חכמתה בין הכסילים, שהכסיל רוצה להתחכם, דהינו שהם רוצים להתגבר, חס ושלום, בחכמות חיצוניות שלהם, שהם פילוסופיה ואפיקורסות, שהם כסילות באמת על-ידי שנפלה החכמה תתאה, בחינת מלכות, בגלות וכו'. ועל-כן על-ידי שמשחיתין זקנם באשכנז, ועל-ידי-זה פוגמין בצמצומים של השגת אלקותו יתברך הנ"ל, בחכמה תתאה, במלכות כנ"ל. על-כן על-ידי-זה מתגבר, חס ושלום חכמות חיצוניות שהוא חכמת הפילוסופיה. ועל-כן הם עוסקים שם בחכמות חיצוניות ביותר על די שמשחיתין פאת זקנם בשאט נפש ועוברים על חמשה לאוין בכל פעם, כי זה תלוי בזה כנ"ל, חכמות חיצוניות על-ידי השחתת פאת הזקן הקדוש כנ"ל. ובאמת אינם עוברים על חמשה לאוין בלבד, כי כשמשחיתין פאת זקנם כאלו עוברים על כל התורה כלה, כי כל התורה כלה תלויה בזה כנ"ל. כי על-ידי התער והסכין שמרימין על הדיקנא קדישא להשחיתה, חס ושלום, על-ידי-זה מתגבר, חס ושלום, מלכות עמלק שהוא כלליות של הארבע מלכיות כנ"ל במאמר הנ"ל, כי עמלק הוא מזרע עשו הרשע שיניקתו מבחינת ועל חרבך תחיה, שעקר יניקתו כשנפגם, חס ושלום, חכמה תתאה הנ"ל, מלכות הנ"ל, שהוא בחינת חרב נוקמת נקם ברית, כמבאר במאמר הנ"ל. וזה בחינת חתכו לארבע, הנאמר שם במאמר הנ"ל, כי עקר עלית ותקון המלכות הנ"ל הוא על-ידי תקון החרב דקדשה, שעל-ידי-זה חותכין המלכות, שהיא בחינת ארבע מן הארבע מלכיות, בבחינת חתכו לארבע. ומכניעין החרב של עשו, שהוא מלכות עמלק, בחינת ועל חרבך תחיה כנ"ל. וכשמרימין, חס ושלום, תער וסכין, שהוא בחינת חרב, על הזקן הקדוש, הוא פוגם מאד מאד בהמלכות דקדשה, שהיא בחינת חרב נוקמת נקם ברית, שעקר יניקתה מאור הפנים מבחינת שערות הזקן והפאות כנ"ל, ומתגבר, חס ושלום, חרבו של עשו בחינת מלכות עמלק, שהוא כלליות הארבע מלכיות. והם באו לכל זה על-ידי פגם הברית שפגמו תחלה, כי בודאי אין אדם מרים ידו להשחית פאת זקנו, חס ושלום, כי אם כשפגם תחלה בברית קדש הרבה מאד, שעל-ידי-זה פגם בהמח, בחכמה תתאה הנ"ל. ונתגרו בו מחשבות רעות, חכמות חיצוניות, עד שהשיאו רוחו הרעה להשחית זקנו, חס ושלום, שעל-ידי-זה עוקר עצמו לגמרי ממלכות דקדשה, מחכמה תתאה, מהשגת ואמונת ישראל ואין לו חלק בה' יתברך ובתורתו הקדושה ובעמו ישראל הקדוש כנ"ל:
ועקר החסד שעל ידו חותכין את המלכות מן הארבע מלכיות כנ"ל נמשך על-ידי תוכחה, שעל-ידי תוכחה נתגלה חסד. והתוכחה היא כפי התורה והתפלה של כל אחד ואחד כפי העזות של כל אחד ואחד וכו', כמבאר היטב שם במאמר הנ"ל. וכל זה כלול בדיקנא קדישא, כי השערות דדיקנא קשישין לאכפיא לדינין, כמבאר בזהר הקדוש, זה בחינת העזות דקדשה הנ"ל, בחינת עז וקשה שעל-ידי-זה עקר השגת התורה והתפלה שכלולין בדיקנא קדישא, כי כלליות התורה שמחדשין הוא שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שהם נמשכין מתליסר תקוני דיקנא. וכן התפלה כלולה בשלש עשרה מדות של רחמים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה; שנתעטף הקדוש ברוך הוא ולמד למשה סדר תפלה, ואז גלה לו שלש עשרה מדות של רחמים וכו', כי עקר התפלה הוא רחמים ותחנונים, לעורר שלש עשרה מדות של רחמנותו יתברך, שהם כלולים בשלשה עשר תקוני דיקנא כידוע. ועל-ידי-זה, על-ידי התורה והתפלה שהם כפי העזות של כל אחד, על-ידי-זה יודע הזקן ויושב בישיבה איך להוכיח את כל אחד ואחד ופותח פיו בחכמה בחינת פיה פתחה בחכמה וכו', כי כל תקוני דיקנא הם סביב הפה הקדוש, והתגלות צנורות החכמה הקדושה של הזקן דקדשה, בחינת זקן ויושב בישיבה, נתגלה רק על-ידי הפה הקדוש, שדרך שם עקר התגלות כל החכמה הנמשכין דרך צינורות השערות של הפאות והדיקנא. ועל-ידי התגלות החכמה הזאת של תוכחה, נמשך חסד, שעל-ידי-זה מעלין את המלכות מגלות של ארבע מלכיות ומעלין אותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים, שזה בחינת שהמלכות עולה עד הדיקנא קדישא, שהוא אור הפנים, כי השגת אלקותו יתברך, שהוא התגלות מלכותו יתברך, הוא על-ידי כמה צמצומים, וכל צמצום וצמצום היא בחינת מלכות מעולם ומדרגה עליונה, כי חכמה תתאה, בחינת מלכות שבעולם האצילות, הוא למעלה וגבה הרבה מחכמה עלאה שבעולם הבריאה. וכשצריכין להעלות את המלכות חכמה תתאה מן הגלות, צריכין לעורר ולהמשיך הארה משרש המלכות, דהינו מבחינת מלכות חכמה תתאה שבשרש העולמות העליונים. ובזה תבין ותשכיל קצת מעט רמזים במאמר הנ"ל, כי עלית המלכות, בחינת ארבע הנ"ל, הוא על-ידי תפלה שהיא שרש המלכות בחינת משיח שהוא שרש המלכות, כמבאר במקום אחר. ועל-כן עקר תקון עלית המלכות הוא על-ידי הדיקנא קדישא, שהוא בחינת אור הפנים, כי גם הדיקנא קדישא נמשכת מבחינת צמצומים, מבחינת מלכות שבעולמות העליונים והגבוהים מאד מאד, כמבאר "בעץ חיים", שאורות הדיקנא נמשכין משתי פאות, שהם בחינת אלקים בגימטריא פאה, בחינת מלכות, כמבאר שם, והבן מאד:
ועל-כן עקר השלש רגלים תלויים בחכמי הדור שהם זקני הדור, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, "אשר תקראו אתם במועדם", 'אתם', אפלו שוגגים וכו', כי עלית המלכות ברגלים לאור הפנים, זה תלוי בזקנים דיקא, כי הזקן הוא בחינת אור הפנים כנ"ל: כי הזקנים והחכמים יודעים לשמר את חדש האביב שיהיה במועדו והם מעברים שנים וקובעים חדשים, שבהם תלויים תקון המועדות כלם, כי החדשים הם שנים עשר וכללותם שלשה עשר. וזה בחינת סוד העבור שהוא חדש השלשה עשר, ואלו השלשה עשר ראשי חדשים הם תקוני המלכות שהיא בחינת לבנה, כי החדשים מונין ללבנה, והם נמשכין משלשה עשר תקוני דיקנא, כי עקר עלית המלכות הוא על-ידי שלשה עשר תקוני דיקנא, שהם בחינת אור הפנים המאיר בשלש רגלים כנ"ל: ועל-כן קדוש החדש הוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, כי קדוש החדש הוא בחינת מלכות חכמה תתאה הנ"ל, בחינת צמצומים של השגת אלקותו יתברך, שבזה כלול כל התורה כלה כנ"ל:
וזה בחינת ארבע פרשיות שקורין קדם פסח שהוא ראש לשלש רגלים, שאז התחלת התגלות אלקותו יתברך שנתגלה לישראל על-ידי יציאת מצרים וקריעת ים סוף וכו', כי ארבע פרשיות הם כנגד בחינת המלכות, שהיא בחינת ארבע, שצריכין לחתכה מגלות של הארבע מלכיות שכלם נקראים "גלות מצרים", כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה סימן ד) בשם המדרש; שכל הגליות נקראים גלות מצרים על שם שהם מצרים לישראל: וזה בחינת פרשת שקלים שקורין תחלה. זה בחינת צדקה, בחינת חסד הנ"ל, שעל ידו קוצרין וחותכין את המלכות הנ"ל מן הארבע מלכיות. בבחינת זרעו לכם לצדקה וקצרו לפי חסד כנ"ל במאמר הנ"ל. פרשת זכור זה בחינת הכנעת עמלק שהוא כלליות וראש כל הארבע מלכיות, כי כלול מכלם כנ"ל. פרשת פרה, היא לטהר את ישראל מטמאת מת, הינו כי כשמעלין את המלכות, בחינת כנסת ישראל, ממלכות הרשעה, מהמן עמלק, אזי צריכין לטהרה מזהמת הנחש שהיא סטרא דמותא, שהיא בחינת מלכות המן עמלק כידוע. ועל-כן צריכין אפר פרה להטהר מזה. ופרה אדמה זה בחינת התוכחה של המוכיח, שעל-ידי-זה מטהר את ישראל מעוונותיהן. וזה בחינת אדמה, בחינת דין, בחינת תוכחה הנ"ל. ועל-כן הפרה מטהר טמאים, מטמא טהורים כל העוסקין בה. זה בחינת תוכחה של מוכיחי הדור האמתיים, שעל-ידי-זה הם מטהרין הטמאים מעונותיהם ומחזירין אותם בתשובה שלמה, וכל העוסקין בתוכחה נטמאין על-ידי-זה, כי נתאחז בהם, חס ושלום, איזה פגם מעוונות של אלו שעוסקין עמהם לטהרם ולהשיבם מעוונותיהן. וזה בחינת פרה אדמה שהיא מטהר טמאים ומטמא טהורים, אבל אף-על-פי-כן שכרו של המוכיח מרבה מהפסדו, כי אחר כך הוא מטהר עצמו בקל על-ידי טבילה והערב שמש לבד, אבל הוא טהר טמאים לגמרי, שהיו טמאים בטמאת מת ממש, בזהמת הנחש. ועל-ידי תוכחתו מחזירם בתשובה שלמה ומטהר אותם. ועל-כן הפרה נקראת על שם משה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, וכל הפרות צריכין לקדש מאפרו, משל פרה שעשה משה, כי משה ראש לכל מוכיחי אמת, כי הוא היה עוסק בזה הרבה, ומסר נפשו על ישראל תמיד להוכיחם ולהחזירם למוטב. ואף-על-פי שהגיע לנפשו פגם גדול לפי ערכו, כמו שנאמר, "לך רד וכו'", אף-על-פי-כן לא הניח את מקומו ומסר נפשו בשבילם כל ימיו להוכיחם ולהחזירם למוטב. ועל-כן הכל צריכין לקבל מבחינת פרה של משה, דהינו מתוכחתו הטובה כנ"ל. וזה בחינת שפרה אדמה מצותה בסגן הכהנים, כי הכהן הגדול זה בחינת הרב שבדור, כמו שנאמר, "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה וכו'". אם הרב דומה וכו' מועד קטן דף יז) ואי אפשר לקבל חכמתו הגדולה של הרב שבדור, שהוא בחינת כהן גדול, כי אם על-ידי תלמידיו הקדושים. וזה בחינת מתרגמן שהיו נוהגים בדורות הקדמונים, שהחכם היה דורש תמיד על-ידי מתרגמן, כי אי אפשר לקבל בעצמו חכמת החכם האמת והרב שבדור כי אם על-ידי מתרגמן, שהוא בחינת תלמידיו, שהם מגלים ומבארים חכמתו ותוכחתו לרבים, כי בהרב האמת בעצמו אין להם שום תפיסה כלל כי אם על-ידי תלמידיו, וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, על פסוק, "ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו". עין שם סימן קמ). וזה בחינת שתקוני הפרה אדמה שהיא בחינת התוכחה של החכם האמת לטהר את ישראל מעוונותיהן נעשה על-ידי סגן הכהנים דיקא בחינת מתרגמן, בחינת תלמידים של החכם האמת, שהוא בחינת כהן גדול כנ"ל: פרשת החדש זה עקר בחינת עלית המלכות, שהוא בחינת ראש חדש כנ"ל. שעל-ידי הראשי חדשים הם תקון כל המועדות, שאז עלית המלכות וכו' כנ"ל:
וכל אלו הארבע פרשיות, שעל ידם חותכין המלכות מארבע מלכיות, ואחר כך עולה לאור הפנים בשלש רגלים, זה בחינת ארבעה בנים המבארים במאמר הנ"ל שהם בחינת המלכות שהיא בחינת ד, כמו שמבאר. פרשת שקלים שהוא צדקה לעניים, זה בחינת יצחק שהוא בן חכם, כי העני הוא מסטרא דדינא קשיא מבחינת יצחק, ועל-ידי הצדקה שנותנין לו מחיין אותו ומחזירין לו פניו וחכמתו שנסתלקה ממנו מחמת דחק עניותו, בבחינת חכמת המסכן בזויה קהלת ט). ועל-כן על-ידי צדקה זוכין לאור הפנים, כמו שנאמר תהלים יז), "אני בצדק אחזה פניך וכו'". ואור הפנים הוא בחינת חכמה כנ"ל, בחינת חכמת אדם תאיר פניו. ועל-כן יצחק שהוא בחינת בן חכם, זה בחינת צדקה, שהוא בחינת אור הפנים, בחינת חיים, בחינת חכמה, שהוא המתקת גבורות יצחק שמשם משתלשל העניות, חס ושלום. פרשת זכור הכנעת עמלק שהוא מזרע עשו הרשע, זה בחינת בן רשע שהוא עשו, כמו שנאמר שם. פרשת פרה שהיא בחינת תוכחה, שעל-ידי-זה זוכין לתשובה כנ"ל זה בחינת שאינו יודע לשאל, שהוא בחינת ישמעאל שעשה תשובה, כמו שנאמר שם. פרשת החדש אז מתחיל המלכות לעלות לאור הפנים, כי אז מתחיל הארת פסח שהוא ראש לרגלים. ועל-כן נאמר בפרשה זו כל דיני פסח, זה בחינת בן תם שהוא יעקב איש תם, כמו שמבאר שם, כי יעקב הוא בחינת אור הפנים, בחינת מבקשי פניך יעקב סלה תהלים כד) כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, פעמים:
וזה בחינת מטה ושלחן וכסא ומנורה שהם ארבע תקוני שכינתא, שהוא בחינת ד הנ"ל. מנורה זה בחינת בן חכם, כי מנרתא דא רישא, שהוא בחינת חכמה שבמח, בחינת שמן על ראשך אל יחסר, בחינת שמן משחת קדש, שהוא הדעת כידוע, כסא זה בחינת כסא שלם שהוא בחינת מחית המן עמלק, שהוא מזרע עשו, שהוא בן רשע. כי אין הכסא שלם עד שימחה זכר עמלק. שלחן זה בחינת תשובה שמכפרת, שהוא בחינת שאינו יודע לשאל כנ"ל, כי שלחן מכפר כמזבח כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, ברכות נה). מטה זה בחינת בן תם שהוא בחינת יעקב שהיתה מטתו שלמה בשנים עשר שבטי יה, שהם ארבעה דגלים כנגד ארבעה מחנות השכינה, שהוא בחינת ד הנ"ל, כי יעקב כלול מכלם, והוא מעלה את המלכות שהוא בחינת ארבע, בחינת אשה יראת ה', כידוע. אל אור הפנים בחינת מבקשי פניך יעקב כנ"ל. ועל-כן נשא יעקב ארבע נשים ומהם יצאו ארבעה דגלים, בחינת ארבע הנ"ל: ועל-כן בפסח כלנו מסבין על המטה, כי המטה כלולה מבחינת ארבעה מחנות, בחינת ארבעה דגלים, בחינת ארבעה הנ"ל:
וזה בחינת פסח ואסור חמץ ואכילת מצה וכו'. כי בפסח הוציא משה את ישראל ממצרים, ואז גלה להם השגת אלקותו יתברך. ועל-כן פסח ראש לרגלים, כי פסח הוא בחינת חסד, בחינת אברהם כידוע. ועקר תקון המלכות חכמה תתאה הנ"ל, דהינו לחתכה מן הארבע מלכיות ולהעלותה לאור הפנים המאיר בשלש רגלים, הוא על-ידי החסד כנ"ל, ומחמת שפסח הוא התחלת התגלות אלקותו יתברך באור גדול מאד מאד כמובא. על-כן אז החמץ אסור במשהו, כי אין בין חמץ למצה אלא משהו שהוא החלל והפתח שבין הנקדה שיש בתוך ההא לגגה. שזהו ההבדל בין חית להא, בין חמץ למצה, כי השגת אלקות אי אפשר להשיג כי אם על-ידי צמצומים רבים מעלה לעלול משכל עליון לשכל תחתון, כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל. ועל-כן העקר הוא האמונה שהיא בחינת חכמה תתאה הנ"ל מלכות הנ"ל. וכל ההשגות וכל הצמצומים כלם הם בחינת אמונה שהיא יסוד כל התורה כלה, כמו שנאמר, "וצדיק באמונתו יחיה". וכמו שנאמר תהלים קיט), "כל מצותיך אמונה". כי אנשים פשוטים וקטני הערך, בודאי אי אפשר להם להשיג השגת אלקות, ועקר חיותם ותקותם לזכות לתכלית הנצחי, לתכלית האמתי הוא רק על-ידי האמונה. ואפלו מי שיש לו שכל גדול והוא חריף ולמדן גדול בתורה, בחריפות ובקיאות בש"ס ופוסקים, ואפלו אם יש לו יד בחכמת הקבלה, בספרי הזהר הקדוש וכתבי האר"י ז"ל, כל זמן שלא זכך עצמו מזהמת הנחש ולא שבר עדין לגמרי תאות גופו וחמרו, ויש לו עדין איזה אחיזה ושמץ דבר מתאות הגוף והבלי עולם הזה, בודאי עדין אין שכלו שלם ואסור לו לכנס בחכמת השגת אלקותו יתברך כלל, כי יוכל להכשל מאד ולפל, חס ושלום, רחמנא לצלן, וצריך להתחזק רק באמונה ולהשליך שכלו לגמרי, ולסמך רק על אבותינו הקדושים ועל הצדיקים האמתיים אשר כפו את יצרם ושברו את החמר לגמרי, כי רק הם זכו להשגת אלקותו יתברך בתכלית השלמות. ואפלו צדיקים כאלו שטהרו וקדשו עצמן מזהמת הנחש לגמרי ושברו כל התאוות ובטלו את הגוף והחמר לגמרי, גם הם היה עקר התחזקות שלהם רק על-ידי האמונה הקדושה, כמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, בכמה מקומות, כי אי אפשר להשיג שום השגה ולדעת שום ידיעה בהתנוצצות אלקותו יתברך כי אם על-ידי האמונה הקדושה אשר היא השער שדרך שם נכנסין לכל הקדשות לכל ההשגות ולכל הידיעות הקדושות, בבחינת בזאת יבוא אהרן אל הקדש. זאת היא בחינת מלכות כידוע, בחינת אמונה שהיא יסוד כל התורה, כמו שנאמר, "כל מצותיך אמונה". בחינת זאת התורה והעדות והחקים והמשפטים וכו', 'זאת' דיקא כנ"ל. וזה שהאריך בתקונים ובאר היטב דלית רשו לנביא וחוזה לאעלא לקדשא בר מינה וכו': כי אי אפשר להתקרב ולכנס לשום קדשה לשום השגה ולשום ידיעה מה' יתברך, כי אם על-ידי האמונה הקדושה, וכל המלחמות וכל הנסיונות שיש להאדם בעבודת ה' יתברך, אי אפשר לנצח שום מלחמה ולעמד בנסיון כי אם על-ידי האמונה הקדושה, כמו שנאמר שם בתקונים, ודוד כד הוה אעל בקרבא לא איתרחיץ אלא בה, כמו שכתוב, "אם תחנה עלי מחנה וכו' אם תקום עלי מלחמה בזאת אני בוטח", הינו שעקר בטחונו ותקותו היה באמונה שנקראת "זאת" כנ"ל. דהינו שהיה יודע שהוא חזק בהאמונה בה' יתברך, ועל-כן הוא חזק שבודאי יעמד נגד כל המחנות והמלחמות של היצר הרע והסטרא אחרא, כי בודאי יוכל לנצחם ולשברם מאחר שיש לו אמונה חזקה בה' יתברך שנקרא "זאת" כנ"ל, בחינת בזאת אני בוטח תהלים כז), 'בזאת' דיקא, הינו בהאמונה כנ"ל. והנביא כשראה ארך הגלות לא היה לו תקוה לצאת משם כי אם על-ידי האמונה שנקראת "זאת", כמו שכתוב, "זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל וכו'", כמבאר בתקונים שם. כי הנביא ראה שבסוף הגלות בעקבא דמשיחא יתגבר הבעל דבר והסטרא אחרא ביותר ויהיה קשה להאדם לנצחו, על-כן אמר שאין תקוה לצאת מהגלות כי אם על-ידי בחינה זאת שהיא האמונה הקדושה, שמי שיהיה חזק בהאמונה, בודאי יזכה לנצח המלחמה ויצא מן הגלות בודאי. ועין שם בתקונים שהאריך בענין בחינה של זאת, שיעקב מסר זאת לבניו וכן משה וכו' וכו'. והכלל, שבחינת הנזכר שם בתקונים הוא בחינת האמונה הקדושה שהיא עקר ויסוד כל התורה כלה, ורק על ידה יכולין לכנס לשערי הקדשה ולנצח כל המלחמות שיש להאדם בעבודת ה' יתברך:
וזה בחינת מה שהיה הכהן מזהיר את העם כשנכנסו למלחמה, "שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה על איביכם אל ירך לבבכם וכו'". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, אפלו אין בכם זכות אלא מה שאתם אומרים בכל יום שמע ישראל, אתם ראויים לנצח את אויביכם וכו' הינו כנ"ל, כי כל המלחמות שבעולם מרמזין עקר על מלחמת היצר הרע, כי אפלו המלחמות שיש לאחד בגשמיות עם שונאים ואויבים, הכל הוא בחינת מלחמות היצר הרע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה סנהדרין קג), כשם שיש לאדם צרים למטה, כך יש לו צרים למעלה. ועל-כן עקר המלחמה הוא מלחמת היצר הרע. וזה שהזהיר הכהן קדם שנכנסו למלחמת ה', לנצח את האויבים והסטרא אחרא שסביב הקדשה, סביב ארץ ישראל שהם כלל כל השונאים, המונעים והמעכבים מדברים שבקדשה, וכשאדם נכנס להלחם עמהם, אזי הוא בסכנה גדולה, חס ושלום, כי מתעורר עליו כמה קטרוגים, חס ושלום, ורוצים להפיל אותו מעבודתו לגמרי, חס ושלום, וזהו עקר המלחמה שצריך להתחזק, לעמד על רגליו לבל יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, ואז בודאי יזכה לנצחם ולשברם ולבטלם, אבל במה יהיה בטחונו חזק שלא יפל מעבודתו יתברך, חס ושלום, העקר הוא רק האמונה הקדושה שכשהוא חזק בהאמונה הקדושה, בודאי אין לו להתירא משום מלחמה ושום נסיון שבעולם. וזהו שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה וכו', בזכות שמע ישראל לבד. הינו זכות וכח האמונה הקדושה, בזה לבד אתם יכולים להתקרב למלחמה בגשמיות וברוחניות, כי מאחר שאתם חזקים באמונתו יתברך, שוב אין לכם להתירא כלל משום מלחמה שבעולם. וזהו, "אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם". 'אל תראו' משעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות. הינו עניני תכסיסי מלחמה שעושין השונאים להפחיד ולאים על שכנגדם, וכל הבחינות הללו יש במלחמת היצר הרע, והוא ידוע למי שהתחיל לכנס קצת בעבודת ה' ובמלחמת היצר הרע, אפלו אדם פשוט לגמרי, כי דרך הבעל דבר והסטרא אחרא לאים ולהפחיד על האדם מאד מאד ולהכביד עליו עבודתו יתברך מאד מאד, ומחמת זה נמנעו רבים מלהתחיל לכנס בעבודתו יתברך, מחמת האיומים והכבדות הללו וכיוצא בהם. וזה בחינת שעטת סוסים ושפעת הקלגסים וקול הקרנות וכו', אבל העקר בעבודת ה' שלא יתפחד האדם כלל, וכמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, שבעולם הזה האדם צריך לעבר על גשר צר מאד, והעקר הוא שלא יתפחד האדם כלל, ועקר ההתחזקות לעבר על הגשר צר בשלום בלי פחד הוא האמונה הקדושה כנ"ל. בחינת שמע ישראל אתם קרבים היום למלחמה, בזכות שמע ישראל, הינו אמונה כנ"ל. ושוב 'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תערצו ואל תחפזו מפניהם כי ה' אלקיכם ההולך עמכם להושיע אתכם וכו' כנ"ל'. וזהו "ה' לי לא אירא וכו'" תהלים כז) הינו כנ"ל. כמו שנאמר, "ה' לי", דהינו שאני מאמין בה' יתברך באמונה שלמה וה' עמדי תמיד, כי מלא כל הארץ כבודו, שוב "לא אירא מה יעשה לי אדם" כנ"ל. כי מאחר שיש להאדם אמונה חזקה, בודאי ינצח כל המלחמות וסוף כל סוף אשוב לה' יתברך באמת בחינת זאת אשיב אל לבי על-כן אוחיל כנ"ל:
כי עקר הוא האמונה, כי האמונה הוא ההתחלה והפתח והשער לכנס בעבודת ה' ובהשגת אלקות. והיא הסוף והתכלית של כל הידיעות וההשגות, בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע, שזהו בחינת אמונה, כי זהו התכלית של כל הידיעות וההשגות שיודעין ומשיגין שאי אפשר לידע כלל, רק להאמין בו יתברך, וזהו בחינת אני ראשון ואני אחרון ומבלעדי אין אלקים. 'אני' הוא בחינת מלכות, בחינת אמונה כידוע. וזהו "אני ראשון ואני אחרון", כי ההתחלה היא מהאמונה והסוף הוא האמונה כנ"ל. וכל מה שיודעין ומשיגין יותר בהשגת אלקותו יתברך, נתחזק האמונה יותר ויותר. וזהו עקר התכלית של כל ההשגות והידיעות כנ"ל. ועל-כן צריכין רבי גדול ביותר שיוכל להכניס השגות אלקות, אפלו בהפחותים והשפלים מאד מאד, כי כל ההשגות והידיעות הם רק בחינת מטי ולא מטי בגין דלית מחשבה תפיסא ביה כלל:
כי באמת על-פי חכמות בודאי אי אפשר להשיגו ולידע ממנו כלל, כי יוכל לתעות בחכמתו מאד כדרך שנבוכו המחקרים, רחמנא לצלן, עד שבאו לאפיקורסות גמור על-ידי טעות חכמתם הנבוכה, ועל-כן העקר היא האמונה, אבל צריכין להחיות את האמונה ולחזקה על-ידי המשכת החיות מאור הפנים שהוא השכל. וזה נעשה על-ידי צדיקי הדור דיקא הגדולים במעלה יתרה דיקא, שהם עוסקים להכניס בנו אמונתנו הקדושה ובכל התורות וההשגות שהם מגלין לנו, על-ידי-זה הם מחיין ומחזקין אמונתו הקדושה, כי אף-על-פי שאנו רואין ומבינין שאין אנו מבינין דבריהם כלל, ואנו רואים מרחוק שחכמתם הגדולה נעלם ורחוק מאתנו מאד, אף-על-פי-כן כל חד כפום מה דמשער בלביה יכול להתנוצץ לו מעט רמזים גדולים וחזקים כמה צריכין להתחזק באמונה כלי האי ואולי יזכה גם כן לידע ולהשיג קצת לחזות בנעם ה' ולבקר בהיכלו, אשר נעם ערבות מתיקות התנוצצות אחד אי אפשר לשער וכדאי לסבל כל היסורין שבעולם ולשבר כל התאוות ולהתיגע ולטרח בעבודת ה' בכל הטרחות ויגיעות ובמסירת נפש באמת בשביל ערבות נעימות התנוצצות אחד, אשרי הזוכה לרדף אחר זה באמת. ועל-כן הצדיקים האמתיים הגדולים ביותר מכניסין בנו האמונה השלמה דקדשה:
וזה בחינת מצה, כי בפסח נתגלה אור גדול ביותר כמובא, וזה האור אי אפשר להשיגו בשום אפן, בפרט קדם מתן תורה שאין לנו כלים להשיגו, כי כל הכלים והשעורים והצמצומים נעשין רק על-ידי התורה הקדושה בחינת שעורא דאתון דאוריתא. ועל-כן אז בפסח, בתחלת התגלות אלקותו יתברך צריכין לזהר מאד אפלו ממשהו חמץ. ולא יראה ולא ימצא שאור וחמץ בכל גבולנו כלל, כי חמץ היא בחינת חמוץ המח, בחינת חכמות וחקירות, בחינת תהלים עג), "כי יתחמץ לבבי וכו'". שאמר דוד המלך, עליו השלום, על החכמות והחקירות העולים על לב האדם הרוצים לטרדו מן העולם, חס ושלום, והנה בכל השנה כלה שאין האור גדול כל כך וגם שכבר קבלנו התורה שהיא כלה שעורין וצמצומים להשגת אלקותו יתברך, על-כן אנו יכולין לאכל החמץ ואינו מזיק לנו כלל, כי כבר אמונתנו חזקה על-ידי התורה הקדושה בבחינת כל מצותיך אמונה. ועל-כן אף-על-פי שאוכלין אז חמץ אין מתגבר על-ידי-זה חמוץ המח כלל, אבל עכשיו בפסח שאז התחלת התגלות אלקותו יתברך ואז נתגלה אור גדול מלמעלה בלי אתערותא דלתתא כלל, כי לא היה אפשר לצאת ממצרים בלא זה, מחמת שהיו משקעים מאד בטמאת מצרים, על-כן היה ההכרח שיתגלה אז אור גדול ביותר, כמובא בכונות פסח ב"פרי עץ חיים". והנה באור הגדול הזה אין לנו שום תפיסה כלל, רק על-ידי התגלות האור הגדול הזה, על-ידי-זה מתעורר הנפש בהתעוררות גדול לעבודתו יתברך, בהשתוקקות נמרץ מאד, כי אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. ועל-כן צריכין לצאת ממצרים בחפזון גדול בבחינת כי גרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם, כי בחינה זו ישנה בכל אדם ובכל זמן, כי כל אחד ואחד כל זמן שהוא משקע בתאוות והבלי עולם הזה זה בחינת גלות מצרים כידוע. ויש אנשים שהם משקעים מאד בטמאת מצרים, בגלולי החטאים והעוונות, רחמנא לצלן, ומחמת שהוא משקע בתועבותיו מאד מאד, על-כן אי אפשר להוציאו משם בשום תוכחה ומוסר, כי כבר נתקשר בשטותים וחטאים שלו כל כך עד שאי אפשר להוציאו משם בשום פנים אם ירצו לדבר לו תורה ומוסר לפי מדרגתו, אבל ה' יתברך חושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועל-כן הוא יתברך ברחמיו שולח לו לפעמים התנוצצות גדול והתעוררות גדול בלבו שישוב לה' יתברך, שזהו בחינת כרוזא דלעלא כידוע, וצריך האדם שיחוס על נפשו, ותכף כשבא עליו התעוררות לתשובה, תכף ומיד ימהר להמלט על נפשו ואל יסתכל לאחוריו כלל. בבחינת מהר המלט על נפשך ואל תביט אחריך, בחינת ארח חיים פן תפלס וכו'. מחמת שהוא משקע בשטותים ובלבולים ותאוות כל כך. על-כן תכף כשמתחיל לחשב איך ומה, ובאיזה אפן יברח מתאותו ובאיזה דרך יזכה לתשובה וכו', בודאי יחזר וישוב לאולתו, חס ושלום, מחמת שהוא משקע ומבלבל מאד מאד. על-כן בתחלת התעוררות התשובה צריך לברח מיד שמתעורר ואל יביט לאחוריו כלל יהיה איך שיהיה יחוס על נפשו ויברח בחפזון ממה שהוא צריך לברח. וזה בחינת פסח שאז היה יציאת מצרים, שאז נתגלה אור רב מלמעלה כנ"ל, ואז תכף ומיד יצאו ישראל בחפזון גדול כי לא יכלו להתמהמה, כי אם היו נשארים שם עוד רגע אחד, היו נשארים משקעים שם כמובא. וגם אסור לו אז להתחיל לחשב על פרנסה, אם כן מהיכן יתפרנס? רק יבטח בה' וישליך עליו יתברך יהבו והוא יכלכלהו. וזה בחינת וגם צדה לא עשו להם, שכשצריכין לברח ממה שצריכין לברח מפח יוקשים, אסור לחשב על פרנסה וצדה, כי בודאי כשנופלים על האדם רוצחים וגזלנים או חיות רעות, והוא ממהר לברח מהם, בודאי אינו חושב אז מהיכן יתפרנס וכיוצא, מכל שכן כשהאדם צריך לברח מן השאול תחתיות ומתחתיו, ומיסורי עולם לחיי עולם, איך הוא צריך לברח למהר ולהמלט על נפשו ולא יביט לאחוריו כלל, כי אינו יכול להתמהמה וגם צדה ופרנסה לא יעשה לו ויבטח בה' וישען באלקיו כי לא יעזבהו: וזה בחינת מצה שהיא בחינת חפזון כנ"ל, כי תחלת ההתעוררות בחינת פסח הוא בהתלהבות והתעוררות גדול ואינו יכול להתעורר ולבוא לתשובה כי אם כשישליך כל החכמות ממנו בבחינת עם נבל ולא חכם, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה, במקום אחר סימן קכג) כי אם ירצה אז לחשב שום חכמה ועצה ותחבולה הן חכמות חיצוניות או כיוצא בזה חכמות העולם וטרדות הפרנסה, בודאי לא יועיל לו שום התעוררות בעולם, כי עקר ההתגלות אלקות וההתעוררות שבא אליו מלמעלה, לא היה אלא כדי שיראה מרחוק אור גדול, כדי שישתוקק נפשו לברח מתאוותיו והבליו, ושיתחזק יותר באמונה על-ידי רבוי ועצם האור שהוא רואה מרחוק, אבל עצם האור אי אפשר לו לקבלו ועל-כן צריך להתחזק אז ביותר בהאמונה. ולמהר ולרוץ בכח גדול לברח ממה שהוא צריך לברח בחפזון גדול כנ"ל. וזה בחינת מצה שנאפית בחפזון גדול כנ"ל:
וזה שנקראת המצה לחם עני, כי לכאורה קשה, כי איתא בכתבי האר"י ז"ל, שהמצה הוא מחין גדולים מאד מאד וכו', עין שם. ומדוע נקרא לחם עני? שהוא בחינת העדר הדעת, כי אין עני אלא מן הדעת, אך באמת תרויהו איתנהו בה ודא ודא אחת היא, כי מחמת עצם גדלת האור המלבש במצה של פסח שהיא בחינת לחם מן השמים, כי עגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן קדושין לח), שהוא לחם מן השמים, בחינת אתערותא דלעלא כנ"ל. ומחמת עצם האור של פסח, שהוא בחינת מצה, מחמת זה אי אפשר להשיגו כלל והאור לא בא מלמעלה, אלא כדי לחזק ולהחיות את האמונה, שעל-ידי שרואין אור גדול מלמעלה אף-על-פי שאי אפשר להשיגו כלל, אף-על-פי-כן על-ידי-זה נעשין חזקים יותר באמונה וכנ"ל. ועל-כן נקראת המצה לחם עני, בחינת אין עני אלא מן הדעת, כי דיקא עכשיו מחמת עצם האור צריכין לסלק דעתו לגמרי ולידע שאינו יודע כלל, שזהו בחינת הצמצום של חכמה תתאה כנ"ל שנקראת דלית כנ"ל. וזהו לחם עני דברים טז, ג) שמזכיר את הענוי שנתענו במצרים ושעונין עליו דברים הרבה, כי עקר התגלות הדעת וההארה של פסח, שהוא בחינת התחלת התשובה, הוא רק בשביל זה, כדי שעל-ידי-זה יזכיר עצמו את הענוי שנתענה נפשו בגלות התאוות של מצרים שהוא הסטרא אחרא. ועל-ידי-זה יענה דברים הרבה לה' יתברך ויצעק בקול גדול לה' יתברך עד שירחמהו ויקרבהו לעבודתו יתברך:
וזהו החלוק שבין חמץ למצה, שעקר ההבדל הוא החלל והפתח שבין חית להא כנ"ל. הינו כי עקר החלוק וההבדל שבין הקדשה לבין הסטרא אחרא הוא רק כחוט השערה, בבחינת כי כפשע ביני ובין המות הנאמר בדוד. הינו כי עקר אחיזת הסטרא אחרא היא מהכפירות ופגם אמונה, כי היצר הרע נקרא אל אחר כפירות, כמובא. וכל הכפירות נמשכין מחמת החכמות, מחמת שנדמה להאדם שכבר הוא חכם וראוי לו להבין כל הדברים ושיתרצו לו כל הקשיות שקשה לו על ה' יתברך או על צדיקי אמת, ומחמת חכמתו הוא נופל מאד, רחמנא לצלן, כמו שאמר רבנו זכרונו לברכה, שהחכמות מפילין מאד את האדם וכמו שנאמר בישעיה), "חכמתך ודעתך היא שובבתך". ועל-כן העקר הוא רק להשליך שכלו לגמרי ולסמך רק על אמונה לבד כנ"ל. אבל באמת גם האמונה צריכין להחיות על-ידי השכל כנ"ל. ומי שהוא חזק בהאמונה הקדושה, כל מה שנתוסף לו דעת ושכל, נתחזקה האמונה אצלו יותר כנ"ל בבחינת תכלית הידיעה אשר לא נדע. וזה בחינת מצה שהיא בהא שיש חלל בין הדלית והיו"ד, כי הדלית היא בחינת אמונה, בחינת מלכות שנקראת עני, בגין דלית לה מגרמה כלום, כי אין יודע שום ידיעה, רק משתוקק לה' יתברך באמונה שלמה לבד, וצריך להחיות את האמונה ולהמשיך לתוכה דעת שהוא בחינת היוד שבתוך הדלית, שעל ידה נעשית הא, כי הא דלית הות ואתחזרת ונעשית הא, כמו שמובא בזהר הקדוש ומובא בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כי היו"ד שבתוך ההא היא בחינת חכמה כידוע, הינו בחינת המשכת החכמה והדעת לתוך האמונה להחיות את האמונה, אבל צריך להניח חלל ופתח בין הדלית, שהוא בחינת אמונה, ובין היו"ד, שהיא בחינת חכמה, להורות שאף-על-פי שכבר זכה להמשיך לעצמו איזה חכמה ודעת, שהוא בחינת היו"ד שבתוך ההא, אף-על-פי-כן עודנו מחזיק בתמתו כבתחלה, ועדין הוא עני ודל בעיניו כבתחלה, כי הוא יודע ומאמין שעדין אינו יודע כלל. אדרבא, עתה אמונתו חזקה יותר מבתחלה על-ידי השגת הדעת שהשיג, על-ידי-זה השיג יותר איך אי אפשר לדעת אותו יתברך. ואיך צריכין להתחזק באמונה יתרה מאד, אבל אינו סותם, חס ושלום, על-ידי החכמה שהשיג את פתח האמונה, חס ושלום, כי זהו בחינת חמץ שהוא בחית, שהפתח והחלל סתום, שהוא בחינת חמוץ המח, בחינת כי יתחמץ לבבי, דהינו שעל-ידי החכמה והדעת שהשיג, על-ידי-זה נדמה בעיניו שכבר הוא חכם בשלמות, עד שרוצה לסמך על חכמתו לבד ואינו משתמש עוד באמונה כלל, שזהו בחינת חית שכבר נסתם פתח הדלית, דהינו פתח האמונה, כי סובר שכבר נתחכם לגמרי ואז נתחמץ לבבו, חס ושלום, בכפירות, ונתרחק לגמרי, חס ושלום, מה' יתברך: והכלל, שעקר ההבדל בין הקדשה והסטרא אחרא הוא רק במשהוא הזאת, דהינו מי שתמיד נשאר עומד על אמונה, אפלו כשמשיג חכמות נפלאות ונוראות, זהו סטרא דקדשה. ואז זוכה בכל פעם להשגות יתרות ולאמונה יתרה, אבל תכף כשסובר שכבר נתחכם על-ידי שהשיג איזה חכמה ודעת ואינו משתמש עוד באמונה, זהו בחינת סטרא אחרא, בחינת חמץ בחית שנסתם פתח האמונה. ואז נופל מדעתו לגמרי ונעשה אויל וכסיל גמור, כי עקר החכמה לדעת שרחוק ממנו החכמה, ולהתחזק רק באמונה יתרה בכל פעם בבחינת קהלת ז, כג) אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני. שעקר החכמה שישכיל שרחוק ממנו החכמה, כמו שאמר רבנו במקום אחר. וזהו בחינת מצה בהא שהדלית, בחינת אמונה, רחוק מן היוד, שהוא בחינת השכל, בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, כי היוד רחוקה מן הדלית לעולם, רק האמונה מקבלת חיות מהחכמה שנכנסה לתוכה מרחוק, בבחינת מרחוק ה' נראה לי, הינו כי על-ידי החכמה שהשיג, על-ידי-זה נתחזקה האמונה יותר, כי עקר השגת החכמה הוא לחזק את האמונה. וזהו בחינת הא, בחינת מצה בהא כנ"ל, וזהו בחינת מצה פרוסה, בחינת לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה הינו כנ"ל, כי אף-על-פי שלחם מצה הוא בחינת מחין גדולים מאד מאד, אף-על-פי-כן נקראת לחם עני, כי עקר השגת החכמה לדעת שעדין הוא עני מן הדעת. ועל-כן לעולם נכרת ונראית הדלית של ההא, אף-על-פי שנמשך היוד, שהיא השכל, לתוכה וכנ"ל. וזה בחינת מצה פרוסה שפורסין אותה לשנים בבחינת הא שהיא דלית יוד. והחלק האחד טומנין ומצפינין לאפיקומן והחלק השני מגלין ועונין עליו דברים הרבה, הינו כנ"ל שמרמזין שעדין הדעת רחוק ממנו בחינת אמרתי אחכמה והיא רחוקה. ועל-כן אין אנו רוצים להשתמש עם הדעת עכשיו כלל, רק החלק הנקרא "לחם עני" שעונין עליו דברים הרבה, כי אנו מתחזקין רק באמונה ועונין וצועקין לה' יתברך ומשתוקקים אליו, אבל החלק הגדול המרמז לדעת אנו טומנין עד הסוף, כי אי אפשר להשתמש בדעת עד לבסוף המרמז על הקץ האחרון שאז תמלא הארץ דעה, ואז נזכה לדעת שלם, כמו שנאמר, "ומלאה הארץ דעה לדעת ה' וכו'". כי אפיקומן בחינת דעת, בחינת אפיקו מן, בחינת עגות שהוציאו ישראל ממצרים טעמו בהם טעם מן ומן הוא הדעת כידוע:
והנה ביום ראשון של פסח היה מתגלה אור רב מלמעלה. ואחר כך תכף נסתלק האור הגדול ומתחיל לכנס בהדרגה כסדר. וזהו בחינת ספירת העמר, כמבאר בכתבים, כי פסח הוא בחינת חסד שעל-ידי-זה קוצרין את המלכות חכמה תתאה מגלות של הארבע מלכיות, וזה החסד צריכין לקבל על-ידי תוכחה, כמו שמבאר שם במאמר הנ"ל, אבל בתחלת ההתגלות קדם מתן תורה) איך שיך תוכחה כי תוכחה היא בחינת דינים, ואז מתקף הגלות לא היה באפשר שיתגלה החסד על-ידי תוכחה כדי שלא יתאחזו הדינים ביותר). ואז היה ההכרח שיבוא האור, החסד מלמעלה בבחינת אתערותא דלעלא בלי אתערותא דלתתא כלל, אבל אחר כך שמסתלק האור צריכין לקבלו בהדרגה על-ידי תוכחה שמשם מתגלה החסד. וזה בחינת עמר שעורים שהוא מנחת קנאות, בחינת תוכחה, בחינת מה שמקנה ומוכיח הבעל לאשתו אל תסתרי עם איש פלוני, כך התוכחה של הצדיק שמוכיח את כנסת ישראל לבל יסתרו עם איש פלוני. וזהו אל תסתרי, 'אל תסתרי' דיקא, כי כל הרהורי עבודה זרה, דהינו כל הכפירות הבאים על איזה אדם, זה בחינת נאוף בבחינת האשה המנאפת תחת אישה תקח את זרים, שזה נאמר שם על חטא עבודה זרה בחינת פגם אמונה. וזהו אל תסתרי וכו', כי כל המחשבות הללו הם בלאט, בסתר ואין איש יודע מהם כי אם בוחן לבבות בבחינת פן יהיה בכם איש אשר יעשה פסל ומסכה ושם בסתר. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, בסתרו של עולם וכו'. ועקר התוכחה של הצדיק לכנסת ישראל הוא על האמונה שהיא יסוד כל התורה כלה כנ"ל. וזהו אל תסתרי עם איש פלוני שלא יניח לכנס אצלו הכפירות של איש פלוני, דהינו הבעל דבר, ולא יניח אותו לטמא דעתו, חס ושלום, רק יגרש מדעתו ולבו כל אלו המחשבות והבלבולים ולא יטען עמהם כלל, רק יסלקם מדעתו לגמרי ויעשה עצמו כבהמה ויסמך על אמונה לבד, כמו שכתוב תהלים ע), "ואני בער ולא אדע בהמות הייתי עמך". וזה בחינת מנחת שעורים שהוא מנחת קנאות, שהוא מאכל בהמה בחינת בהמות הייתי עמך כנ"ל. וזהו בחינת התוכחה שהיא בדרך בזיון לפעמים. וזהו גם כן בחינת מנחת קנאות, דהינו תוכחה שבאה מן השעורים שהוא מאכל בזוי של בהמות, בחינת התוכחה שבאה בדרך בזיון ועל-ידי-זה נמשך החסד, שעל ידו קוצרין את המלכות כנ"ל. וזה בחינת ספירה שהוא בחינת צמצומים של השגת אלקותו יתברך, בחינת חכמה תתאה הנ"ל, כי לפני אחד מה אתה סופר, ואין שיך שום ספירה כלל. ועל-כן עקר ההתגלות הוא על-ידי צמצומים שהם בחינת ספירות, בחינת ספירה ומנין, כי בהצמצומים, כביכול, שיך מנין שזה צמצום ראשון וזה צמצום שני וכו'. וזה בחינת ספירת העמר שסופרין הימים להעמר, כי הימים הם בחינת מדות וצמצומים, בחינת ומדת ימי וכו' שם לט). ואלו הצמצומים אי אפשר שיתגלו כי אם על-ידי עמר שעורים מנחת קנאות בחינת תוכחה, כי על-ידי-זה נתגלה החסד שעל-ידי-זה קוצרין את המלכות מהגלות וכו'. וזה בחינת קצירת העמר, קצירה דיקא בחינת וקצרו לפי חסד הנ"ל, כי עמר הוא לשון מצה בחינת חכמה תתאה הנ"ל, בחינת והעמר עשירית האיפה הוא שמות טז, לו), שהיא לשון מלכות כידוע עי' ליקו"מ סי' מט), שהיא בחינת מדות וצמצומים להשגת אלקותו יתברך כנ"ל. וזה שעורים בחינת שיעורין דאתון דאוריתא. וזה בחינת הנפת העמר שקוצרין בחינת החכמה תתאה ומעלין ומניפין אותה לשרשה למי שארבע רוחות העולם ומעלה ומטה שלו, דהינו להשיג אלקותו יתברך:
ועל-כן ביום ראשון של הספירה, ביום קצירת העמר היה מפלת המן עמלק, כי אז קוצרין המלכות, חכמה תתאה, מהם בבחינת חתכו לארבע, הנאמר באגג מלך עמלק כנ"ל במאמר הנ"ל, ואז אין להם שום חיות. ועל-כן אז הוא מפלתו של המן עמלק שכלול מכל הארבע מלכיות, כמבאר במאמר הנ"ל לענין אגג מלך עמלק. וכן כמה אמות שונאי ישראל היה להם מפלה גדולה בלילה זו של קצירת העמר מדין וסנחריב וכו', כי כלם חיותם מחכמה תתאה כשנופלת בגלות אליהם. ועל-ידי קצירת העמר נתגלה חסד, כי בלילה הראשונה של הספירה, הוא חסד שבחסד, על-ידי-זה קוצרין וחותכין את המלכות מהם ומעלין אותה אל אור הפנים, ואז הוא מפלת כל האמות שכלולים בארבע מלכיות וכנ"ל:
ועל-כן סופרין שבע שבתות ארבעים ותשעה יום, שהם כלליות כל הצמצומים בחינת ארבעים ותשעה פנים לתורה. ואז ביום החמשים, שהוא שבועות, הוא מתן תורה ואז עקר התגלות אלקותו על-ידי אלו הצמצומים, כי אז עולה המלכות אל אור הפנים שהוא בחינת דיקנא קדישא, כי בשבועות נתגלה ה' יתברך כזקן מלא רחמים, אמן ואמן: שיך לעיל:
כי אף-על-פי שאין משיגין האור הגדול כלל, אף-על-פי-כן על-ידי-זה נתחזק האמונה, כי כל חד לפום מה דמשער בלביה, מבין ומשיג בברור השתוקקות אמונתו יתברך. וזה הדבר אי אפשר לבאר, כי הוא לכל חד לפום מה דמשער בליביה, אבל לעולם אחר כל המופתים וכל ההתגלות, הכל לא היה כי אם בשביל שתתחזק האמונה הקדושה: ועל-כן אחר שעשה משה רבנו כמה נסים לישראל במצרים ועל הים, ועשרה נסים נעשו לאבותינו במצרים ועשרה על הים וכו'. וראו מסות גדולות ומופתים נוראים כאלו. וגם גלה להם השגות עצומות ונוראות, כי בודאי כששאל משה לה' יתברך, מה שמו מה אמר אלהם? וה' יתברך גלה לו אז שמותיו הקדושים, בודאי היה מגלה להם בזה סודות גדולות ונוראות בהשגת סוד שמותיו הקדושים שבהם כלולים כל סודות הקבלה. וגם ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל הנביא, מכל שכן מה שראו בני ישראל, מכל שכן מה שראו הראשים והגדולים והזקנים. ואחר כל אלה נאמר, "וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ראה והבן וחכם, שאחר כל ההשגות והידיעות והמופתים, עדין צריכים לאמונה, כי כל ההשגות והמופתים וכו' לא באו אלא בשביל אמונה לכל חד לפום מה דמשער בלביה, שעל-ידי-זה נתחזק אמונתו ביותר כנ"ל. בחינת וירא ישראל את היד הגדולה וכו' ויאמינו בה' וכו', כי על-ידי הראיה וההשגה הגדולה שהשיגו אז וראו מופתים נוראים בגשמיות כאלה, בקריעת ים סוף וכו', על-ידי-זה נתחזק אמונתם מאד, כי לעולם צריכין להתחזק באמונה, להאמין בה' יתברך ובהצדיקי אמת בפשיטות בלי שום חכמות, כי עקר היא האמונה הפשוטה כנ"ל: