ליקוטי הלכות · יורה דעה א · גלוח ד
התאמת הקריאה
גדל חמר העון של גלוח פאת הזקן והראש שכל דת ישראל תלוי בזה, כמו שאנו רואין שעקר הסימן בין ישראל לעכו"ם הוא בפאות וזקן. ומי שפורק על תורה ומצוות ומגלח זקנו ופאותיו, הוא כמו מומר גמור לכל התורה כלה, כי עקר תחלת ההמרה של כל המומרים הם, שמגלחים פאותם וזקנם, שבזה מסלקין מעצמן ההכר והסימן של ישראל עם קדוש
על-פי מה שמבאר בסימן כג בהתורה "צוית צדק", שיש פנים דקדשה שהם אנפין נהירין בחינת חיים, כמו שנאמר, "באור פני מלך חיים" בחינת שמחה וכו'. ויש פנים דסטרא אחרא, שהם אנפין חשוכין, מרה שחורה, עבודת אלילים וכו'. ומבאר שם שמי שמשקע בתאות ממון, הוא מקשר בפנים דסטרא אחרא, אלהים אחרים, חשך בחינת מיתה וכו', אבל בני אדם שמשאם ומתנם באמונה, הם דבקים באור הפנים דקדשה, כי אין אמונה בלא אמת וכו' ואמת הוא אור הפנים כידוע וכו', עין שם כל זה היטב:
כי העקר הוא הפנים, כי בכל דבר בעולם עקר הדבר הוא בחינת פנים שלו, כמו אצל האדם עקר האדם הוא הפנים, כי כל המח והדעת והדבור, הכל בהפנים, כמו שנאמר, "חכמת אדם תאיר פניו". וכל העסקים שיש עם האדם, שאחד עוסק עם חברו בתורה, או משא ומתן, הכל הוא בהפנים, ששם החכמה והדבור שהוא עקר האדם. וכמו כן בכל הדברים שבעולם יש בחינת פנים, שהוא עקר הדבר, שהוא בחינת הפנים של אותו הדבר. וצריך כל אדם להסתכל בכל דבר על הפנים והעקר שלו, כי עקר של כל דבר, שהוא בחינת הפנים שלו, הוא האמת, כי האמת הוא בחינת הפנים, כמו שמבאר בתורה הזאת כנ"ל. וכמו שמובא בכונות, שאמת הוא אור הפנים. וכן מבאר בסימן קצב, שאמת הוא הפנים של כל הפנים דקדשה וכו', עין שם, ואמת הוא אחד, כמו שאמר אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה בסימן נא ובמקום אחר, הינו שעקר של כל דבר שהוא הפנים של אותו דבר כנ"ל, הוא רק האמת שהוא אחד, שהוא החיות אלקות המלבש באותו הדבר, שהוא עקר הדבר, כי ה' יתברך הוא עקרא ושרשא דכל עלמין ומי שמסתכל בכל דבר על החיות אלקות השוכן בו, שזה עקר האמת, הוא מסתכל על הפנים של הדבר שהוא עקר הדבר כנ"ל. וזה כל עבודת האדם בזה העולם לבקש תמיד בכל הדברים שבעולם את הפנים והעקר, שהוא האמת, שהוא ה' יתברך, שהוא עצם האמת והוא אחד ואין שני, והוא עקרא ושרשא דכל עלמין, והוא ברא כל דבר, והוא מחיה ומקים בכל עת כל הדברים שבעולם, והוא עקר הפנים של כל הדברים שבעולם, כי כלם מקבלים חיותם מה' יתברך, שהוא בחינת פניהם ועקרם כנ"ל, כי כל אדם צריך לבקש תמיד פני ה', כמו שכתוב תהלים קה, ד), "בקשו פניו תמיד" וכתיב, "לך אמר לבי בקשו פני וכו'". וכתיב, "זה דור דורשיו מבקשי פניך יעקב סלה". כי האמת הוא בחינת פני ה', כי מי שזוכה לידע האמת על בריו כמו שהוא אמת, שה' יתברך ברא הכל יש מאין ומחיה ומקים הכל ברצונו ומשגיח על הכל בהשגחה פרטית, זאת הידיעה האמתית היא בחינת הארת פני ה', כי האמת היא הפנים של כל הפנים כנ"ל, הינו כשיודעין האמת זה עקר בחינת הארת פנים, כמו למשל בגשמיות; במלך בשר ודם כל זמן שהמלך נסתר בחדריו ואין זוכין לראותו הוא בבחינת הסתרת פנים, וכשמגלה עצמו לאנשיו ורואין אותו, זה בחינת הארת פנים, שמראה להם פנים, שהיה נסתר מהם עד הנה. כמו כן, להבדיל, בה' יתברך שמו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שאי אפשר לראותו בעינים גשמיים, ואפלו בעיני השכל, כי אם כל חד כפום מה דמשער בלביה, כמו שאיתא בזהר הקדוש ומובא בדברנו כמה פעמים. כשה' יתברך עוזר להאדם ומתנוצץ בדעתו ידיעת אמתתו זה בחינת הארת פנים, ועל זה אנו מבקשין תמיד, "יאר פניו אתנו סלה". "האירה פניך על עבדך וכו'". "פניך האר בעבדך". והכהנים נצטוו לברך את ישראל בברכה זאת, כמו שכתוב, "יאר ה' פניו אליך וכו'". כי זה העקר שזוכין להארת פני ה', דהינו שיאיר בדעתו אמתת אלקותו, שזה עקר אור הפנים, כי אמת הוא הפנים כנ"ל:
אבל עקר אור הפנים אי אפשר לקבל כי אם על-ידי אמונה, כי עצם הפנים שהוא האמת, דהינו ידיעת אמתת אלקותו יתברך אי אפשר לקבל מחמת רבוי אור, כי אם היה מתגלה לעין כל אמתתו באתגליא היה העולם מתבטל במציאות, כי אפלו אור השמש אי אפשר לבני אדם להסתכל באורו, מחמת רבוי האור, מכל שכן וכל שכן אור הגדול והנורא הזה, על-כן ה' יתברך ברחמיו שחפץ בקיום העולם, צמצם והסתיר אור האמת, שהוא אור הפנים בבחינת אכן אתה אל מסתתר. ודיקא על-ידי רבוי הצמצומים יכולין לידע מאמתתו, כי צמצם את האמת בחכמה נפלאה, בצמצומים רבים ושונים, בדרכים נפלאים ונוראים, עד שנתהוה מדת האמונה, שבחכמתו הנפלאה האיר בהאדם מדת האמונה הקדושה שיש בנשמת האדם רשימה מאמתת אלקותו יתברך, שעל-ידי-זה יש לו כח להאמין בהאמת, אף-על-פי שאינו רואה האמת עדין בדעתו. והאמונה היא עקר הידיעה, בבחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה', שהאמונה היא עקר הידיעה, כמו שאנו רואין אפלו בגשמיות שעקר הידיעה הברורה הוא על-ידי אמונה דיקא מה שאחד מאמין לחברו. ואין קיום להעולם בלי אמונה מה שאחד מכרח להאמין לחברו, כי בלא אמונה לא יתקים שום עסק ומשא ומתן, כמו למשל כשאחד רוצה לידע המקח מאיזה סחורה במרחקים, כגון המקח מחטים באדעס או בסטאנבול או במרחקים יותר, אם ירצה לבלי לסמך על שום נאמנות של שום אדם בעולם, בודאי לא ידע לעולם המקח, כי אפלו אם יהיה החכם הגדול שבחכמים ויחקר בחקירתו בכמה סברות וחכמות נפלאות שראוי עתה שיהיה המקח ביקר, אף-על-פי-כן הידיעה הזאת שעל-פי סברות החכמות אינה ידיעה כלל, כי כבר ראינו כמה פעמים שהיתה הסברה נותנת שיהיה חטים ביקר ואף-על-פי-כן היה בזול גדול וכן בכל הסחורות והעסקים, הידיעה שעל-פי סברא וחכמה אינה ידיעה כלל, רק מי שרוצה לידע ידיעה ברורה מהמקח של איזה סחורה, בהכרח שיסמך על איש נאמן שיבחר לו איש נאמן שראוי לסמך עליו, שהוא יודע שהוא אוהבו באמת ויש לו נאמנות, וכשזה הנאמן באמת כותב לו ידיעה מאיזה מקח, מסחורה וכיוצא, זאת הידיעה היא ידיעה ברורה באין ספק אף-על-פי שאינו מבין בשכלו שום סברא ושכל שיהיה עתה המקח כך, אדרבא, הסברא נותנת שיהיה בהפך אף-על-פי-כן הוא יודע ידיעה ברורה ואמתית שהמקח הוא כך על-ידי אמונה שמאמין לחברו הנאמן שבודאי לא ישקר בו ובודאי כותב לו האמת. נמצא, שעקר הידיעה הברורה היא על-ידי אמונה, כי אין קיום להעולם בלא אמונה, כי כל המשא ומתן והעסקים שבעולם וכל ההתחברות שבין בני אדם אי אפשר להתקים בלא אמונה, כי אפלו אם יהיה האדם חכם גדול ביותר אם ירצה שלא לעשות שום משא ומתן עד שידע מהות המשא ומתן בחכמתו ולא ירצה לתן מידו שום דבר לחברו מחמת שאינו מאמין לו, בודאי לא יוכל לעשות שום עסק ושום משא ומתן, כי כל העסקים והמשא ומתן בהכרח שיהיה נגמר על-ידי קבוץ כמה אנשים ובהכרח שיאמין אחד לחברו, ובלא זה לא יגמר שום עסק ושום משא ומתן, כידוע ומברר בחוש. רק שכל אחד צריך לבקש איש נאמן שיהיה ראוי לו לסמך עליו, אבל על כל פנים בלא נאמנות שיתן לאיזה אדם, אי אפשר לו לעשות המשא ומתן והעסק, ובפרט העסקים והמשא ומתן הגדולים למרחקים. וכל הנאמנות שבין אדם לחברו הכל נמשך מכח האמונה הקדושה שצריכין להאמין בה' יתברך ובצדיקיו ובתורתו הקדושה שברא ה' יתברך כח האמונה בהאדם שיהיה לו כח ובחירה להאמין בהאמת, ומשם נשתלשלה האמונה והנאמנות שבין אדם לחברו, שהוא קיום העולם. ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה, המחליף בדבורו, כאלו עובד עבודה זרה, כי בודאי כשמשקר בחברו באיזה משא ומתן ואין לו נאמנות, הוא פוגם בהאמונה הקדושה ונחשב כעובד עבודה זרה ממש, כי הנאמנות שבין אדם לחברו נמשך מהאמונה הקדושה כנ"ל:
הכלל, שעקר קיום העולם הוא על-ידי אמונה, כמו שכתוב, "וכל מעשהו באמונה". וכל התורה כלה עומדת על האמונה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. כי, ברוך השם, יש לנו איש נאמן באמת שראוי לסמך עליו, ואנו יודעין מה לסחר בזה העולם, הוא משה רבנו, עליו השלום, שהצליח אותנו בהצלחה הנצחית והודיע לנו מה אנו צריכין לסחר בזה העולם הרחוק מאד מעולמות עליונים, כי אנחנו לא באנו לזה העולם כי אם לסחר בו סחורות למרחקים גדולים ששם מצליחים ומרויחים הרבה מאד מאד באלו הסחורות שסוחרים בזה העולם הגשמי דיקא רוח גדול ונפלא ונורא מאד בלי שעור וערך עין לא ראתה וכו' כמו שמבאר בלקוטי תנינא, בסימן נה, עין שם), אבל אין אדם יודע במה משתכר בזה העולם הרחוק מאד ממדינתנו שאנו צריכין לשוב לשם, על-כן חמל עלינו ה' יתברך ושלח לנו רועה נאמן הוא משה רבנו, עליו השלום, שכתוב בו בכל ביתי נאמן הוא, והוא חמל עלינו, הוא הצליחנו, הוא האיר עינינו והודיע לנו כל התורה והמצוות שמסר לנו מפי הקדוש ברוך הוא והודיענו כל הסחורות הקדושות שאנו צריכין לסחר בזה העולם, שהם, לבישת ציצית והנחת תפלין ושאר כל המצוות הקדושות והנוראות. ובודאי אין אנו צריכין עתה לבלות ימים, חס ושלום, לחקר, חס ושלום, אם יצליח באלו הסחורות, כי בודאי מי שחוקר בזה, מלבד מה שהוא רשע ואפיקורוס וכו', אף גם הוא שוטה ואויל ופתי ומשגע, שרוצה להיות חכם להרע לחקר אחר איש נאמן כזה ורוצה לידע דוקא בדעתו ולהבין בשכלו מדוע יצליח בזאת הסחורה, היש פתי מזה?! שכותבין לו ממרחקים אנשים נאמנים וחכמים אמתיים נוראים כאלה, שימהר לסחר אלו הסחורות בתכלית המהירות והזהירות, כי יצליח בהם מאד הון עתק בלי שעור, והוא בזדון לבו מתעצל ורוצה לחקר תחלה הטעם מדוע אלו הסחורות חשובים שם ובתוך כך מתעצל לסחר הסחורה ומבלה ימיו בהבל וריק ובא לשם בחרפה וכלמה, ריק ונעור מכל טוב! מכל שכן אם הביא לשם דברים האסורים לבוא לשם, שמענישין את המביאים לשם בענשים קשים ומרים מאד בלי שעור. אוי לאותה בושה, אוי לאותה כלמה: והנמשל מובן ממילא, שמשה רבנו, עליו השלום, וכל הצדיקים, הנביאים ראשונים ואחרונים וכל התנאים ואמוראים וכו', כותבין לנו להזהר לקים תורת משה, כי נצליח על-ידי-זה מאד בעולם הבא והם אנשים נאמנים, חכמים ונבונים ואוהבים אותנו באמת, בודאי אין אנו צריכים לחקר אחריהם, חלילה, רק להאמין להם ולילך בדרכיהם ועל-ידי-זה נוכל לסחר כל הסחורות הקדושות שהם תורה ומצוות, כי אין אנו צריכין לבלות ימינו על שום חקירה לחקר אחריהם, חלילה, רק כל ימינו נעסק לקבץ ולסחר אלו הסחורות היקרים מפז ומפננים וכל חפצים לא ישוו בהם. וזה ששבח שלמה המלך, עליו השלום, את האמונה הקדושה אשת חיל מי ימצא וכו', כי האמונה הקדושה נקראת "אשת חיל", כי אמת ואמונה הם בחינת איש ואשה, כמובא בסימן ז, עין שם. והוא משבח את האמונה, שהיא אשת חיל, בכל השיר הזה בלשון רוח והצלחה בסחורה שהיא מצלחת ומרוחת הרבה בסחורתה, כמבאר בכל השיר הנפלא הזה מתחלתו ועד סופו, הינו כנ"ל, כי עקר הצלחת האדם בסחורה הקדושה הצלחה אמתית ונצחית היא על-ידי האשת חיל, שהיא האמונה הקדושה שנקראת "אשת חיל" כנ"ל. וכמובא בכל כתבי האר"י שהאמונה היא בחינת מלכות, שהיא בחינת אשה יראת ה', בחינת אשת חיל, הינו כנ"ל. וזהו "היתה כאנית סוחר ממרחק תביא לחמה". שעל-ידי האמונה הקדושה שסומכין על משה רבנו, עליו השלום, ועל הצדיקים ההולכים בדרכיו, על-ידי-זה יכולים לסחר סחורות למרחקים ולהביא לחמו וחיותו לנצח ממרחקים גדולים, אף-על-פי שאין אנו יודעין מה לסחר לשם, כי כבר הודיע לנו איש נאמן באמת מה אנו צריכין לסחר לשם, שעל-ידי-זה נצליח שם תמיד וכנ"ל:
נמצא, שעקר ידיעת האמת שהוא בחינת פנים, הוא על-ידי האמונה שהיא נמשכת דרך הצמצומים הנמשכין משכליים גבוהים ונוראים מאד שהשם יתברך צמצם אורו בדרכים ובצמצומים נפלאים, עד שהמשיך מדת האמונה, שעל-ידי-זה עקר קיום העולם כנ"ל, כי האמונה אף-על-פי שהיא למטה מהשכל כידוע, כי אין אמונה כי אם במה שאין השכל מבין, אף-על-פי-כן שרשה נמשך ממקום גבה ועליון מאד שהוא גבה מכל השכליים, כי בחינת האמונה הוא בבחינת אני ראשון ואני אחרון וכו', בחינת מגיד מראשית אחרית, בחינת סוף מעשה במחשבה תחלה.וכמובן ומבאר כל זה במקום אחר. ואלו הצמצומים הקדושים שה' יתברך צמצם אורו עד שאין יכולים לידע האמת כי אם על-ידי אמונה כנ"ל, אלו הצמצומים הם בחינת שערות שהם נמשכין ממותרי מחין. כמבאר בכתבים, שכל תקון העולמות היה על-ידי בחינת שערות, על-ידי שנצטמצמו האורות עד שנתהוו השערות ודרך שם המשכת החיות והדעת מבחינה לבחינה ומעולם לעולם וכו'. אבל מחמת שהשערות הם בחינת צמצומים, שהם בחינת דינים כשמתגדלים ביותר, אזי נמשך מהם יניקה להסטרא אחרא, חס ושלום, ועל-כן צריכים לקצצם. אבל יש שערות קדושות וגבוהות מאד שעקר המשכת הדעת והחיות הוא על ידם והם שערות הפאות והזקן הקדוש שכל בנין העולמות וכל המשכת ידיעת אלקותו הוא על-ידי הצמצומים הקדושים הנמשכין על-ידי אלו השערות הקדושים ונוראים מאד, כי שערות הפאות והזקן נמשכין ממקום גבה ועליון ונורא מאד מבחינת עתיק, שעקר התגלות אלקותו, עקר המשכת האמונה הקדושה הוא על-ידי אלו השערות, שהם צמצומים נפלאים הנמשכין משכל עליון וגבה מאד מאד מבחינת עתיק שמגדלת נפלאות נוראות זה השכל הוא יכול לצמצם עצמו בצמצומים נפלאים עד שימשך הארת האמונה הקדושה בהשכל, שנזכה להאמין בהאמת אף-על-פי שאין אנו מבינים אותו בשכל עדין, כי האמונה היא נפלאות תמים דעים שעליו נאמר, "אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אומן". וכתיב, "אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך ונפשי ידעת מאד". וכמבאר מזה במקום אחר, עין שם. ועל-כן אלו השערות הקדושים של הפאות והזקן, הם עקר ההדור ואור הפנים, כמו שנאמר, "והדרת פני זקן" כמובא, כי עקר האמת שהוא הפנים אי אפשר לקבל ולהשיג כי אם על-ידי האמונה הקדושה כנ"ל. ועל-כן נקראת האמונה אור הפנים, כמבאר בהתורה הנ"ל. וזהו בחינת שערות הפאות והזקן שהם בחינת צמצומים הקדושים, שעל ידם עקר המשכת האמונה, שהיא עקר אור הפנים, כי על-ידי האמונה יודעין האמת שהוא הפנים וכל זמן שאין זוכין לאמונה אי אפשר לקבל עצם האמת מחמת רבוי אור, על-כן אין הפנים, שהוא האמת, מאיר כי אם על-ידי אמונה, שעל ידה יודעין האמת, ועל-כן האמונה היא אור הפנים. וזהו בחינת שערות הפאות והזקן שהם עקר ההדור ואור הפנים וכנ"ל, כי אי אפשר לידע מה' יתברך, שהוא עצם האמת, מחמת רבוי אור כי אם על-ידי אמונה לבד שאז כשזוכין לאמונה בשלמות יודעין האמת. ועל-כן עקר אור הפנים, שהוא האמת, הוא האמונה שהיא נמשכת על-ידי שערות הפאות והזקן כנ"ל:
כי אמת ואמונה הם שניהם אחד, כי מי שמאמין בהאמת הוא מקשר אל האמת כאלו היה יודע אותו בשכל ואין חלוק ביניהם כלל, אדרבא, עקר האמת אי אפשר לידע כי אם על-ידי אמונה כנ"ל, כי אמת ואמונה הם בחינת איש ואשה, ועל זה נאמר, "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו" בראשית ב, יח). האדם זה בחינת האמת שהוא בחינת איש, לא טוב שיהיה לבדו, כי אי אפשר להנות מהאמת ולהוליד ממנו לבדו, מחמת שאי אפשר לקבל עצם האמת כנ"ל. ועל-כן אמר ה' יתברך שיעשה לו עזר כנגדו, שהיא האשה יראת ה', שהיא אשת חיל, שהיא בחינת האמונה הקדושה, שהיא כלה הכלולה מהכל, המשבחת בכל ספר שיר השירים עין זהר חלק ב קסט), כי אמונה הקדושה כלולה מהכל, כי כל ההשגות הגבוהות וכל ידיעת אלקות, הכל אין יכולין לקבל כי אם על-ידי אמונה, כי האמונה היא עצם מעצמיו ובשר מבשרו של האמת, כי שניהם אחד ואי אפשר לזה בלא זה וכל קיום העולם על-ידי שניהם דיקא, שבאמת הם אחד בבחינת והיו לבשר אחד, כי מאחר שמאמין בהאמת לאמתו, נכלל האמונה בהאמת בתכלית האחדות ועל-ידי-זה נולדים כל ההשגות לדעת מאמתת אלקותו יתברך שמו לנצח, כי אי אפשר לדעת ממנו יתברך כי אם על-ידי התחברות אמת ואמונה בבחינת וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'. כי אמת בלא אמונה אי אפשר לקבל, מחמת רבוי אור כנ"ל. ואמונה בלא אמת בודאי אינו כלום, כי כשאינו מסתכל על האמת אז יש לו אמונות כוזביות שהם עבודה זרה, אלהים אחרים, פנים דסטרא אחרא, המבארים בהתורה הנ"ל. ועקר קיום של האמונה הקדושה הוא על-ידי אמת בבחינת צדק כד אתחברת בה אמת אתעבידת אמונה, הינו כשמסתכל על האמת לאמתו ואז בודאי רואה בעיניו שראוי להאמין באבותינו הקדושים ובצדיקים אמתיים שמזהירים אותנו לקים תורתנו הקדושה כמבאר מזה במקום אחר, בהלכות פסח, עין שם). ואז אתעבידת אמונה, שזוכה לאמונה הקדושה בשלמות. ואז נכלל אמת ואמונה יחד, כי באמת שניהם אחד כנ"ל. ועל-ידי-זה נולדים כל ההשגות והידיעות, כי על-ידי אמונה זוכין אחר כך להשגות וידיעות גבוהות מאד, כמו שמבאר על פסוק, "ויהי ידיו אמונה עד בא השמש" בסימן צא ובמקום אחר. ועל-ידי אלו הידיעות מולידין נפשות ממש, כי כל מה שהצדיקים משיגין השגות גבוהות יותר על-ידי שזכו לחבר אמת ואמונה בשלמות, על-ידי-זה זוכין להכניס אמונה בלב נפשות ישראל, כי זה עקר שלמות ההשגה של הצדיקים, שבכל פעם משיג השגות גבוהות משכל עליון וגבה ביותר, עד שיכול לצמצם השגות אלקותו בצמצומים נפלאים כאלה, עד שיכול להכניס האמונה הקדושה בלב כל הנפשות הירודות הרחוקות ממנו יתברך מאד מאד, וכמובן כל זה בתחלת התורה "מישרא דסכינא" בסימן ל, שכל מה שהחולה נחלש ביותר צריך רופא גדול ביותר שיוכל להכניס בו השגות אלקות וכו', עין שם. וזהו בחינת שערות הפאות והזקן שהם צמצומים גבוהים ונוראים הנמשכין ממקום עליון וגבה כזה עד שעל-ידי אלו השערות הקדושים נמשכין דרכי האמונה הקדושה אפלו להמדרגות הפחותות והירודות מאד, כי כל מה שהצמצומים נמשכין ממקום גבה יותר, הם יכולין להלביש השכל ולהודיעו אפלו להקטנים והפחותים ביותר כנ"ל. ועל-כן עקר היהדות של ישראל עם קדוש הוא על-ידי הזקן והפאות, שכל זמן שאינו משליך מעליו הפאות והזקן, אפלו אם הוא כמו שהוא, עדין יש לו סימן של ישראל ויכולין להאיר גם בו איזה בחינה מהאמונה הקדושה ויכול עדין לשוב לה' יתברך בנקל, אבל כשנתפקר, חס ושלום, עד שמשליך מעליו הזקן והפאות, הוא חשוד על כל התורה כלה ונתרחק מהאמונה בתכלית, כי עקר המשכת האמונה הקדושה הוא על-ידי שערות הזקן והפאות כנ"ל:
וזה שאנו רואים בחוש שבאשכנז ובסביבותיה, שבעוונותינו הרבים, פרצו גדר ישראל וחלפו חק, הפרו ברית; ומגלחים זקנם בשאט נפש, על-כן נתרבה שם מאד האפיקורסות ועוסקים בספרים חיצוניים ורחוקים מהאמונה הקדושה מאד, כמפרסם, כי הא בהא תליא, כי עקר המשכת האמונה הקדושה הוא על-ידי שערות הפאות והזקן כנ"ל. ועל-כן אין שם אמונת חכמים כלל וחולקים על כל הצדיקים הגדולים האמתים שזכינו בדורותינו מימי הבעל שם טוב ותלמידיו הקדושים. וגם מכתבי האר"י וספרי הזהר הקדוש חלק לבם מאד כידוע ומפרסם, כי עקר המשכת הארת הפאות והזקן נמשך על-ידי הצדיקים הגדולים האמתיים שהם נקראים "זקני הדור". זקן זה קנה חכמה. והם ממשיכים עלינו בחינת הארת תליסר תקוני דיקנא קדישא שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם. ומשם עקר המשכת האמונה הקדושה, שנמשך על כל אחד דרך שערות הפאות והזקן שיש בכל אחד מישראל. ואלו המגלחים זקנם, הם עוקרים עצמם מכל זה, כי משחיתים פאת זקנם ופאת ראשם, וכמו כן הם עוקרים עצמן מהצדיקים אמתיים שהם זקני הדור שמהם עקר הארת הזקן הקדוש שבכל אחד מישראל, וכמו כן הם עוקרים עצמן מהאמונה הקדושה הנמשכת על-ידי הזקנים הקדושים, על-ידי שערות הזקן והפאות וכנ"ל. אוי להם ואוי לנפשם, כמו שנאמר בזהר הקדוש, ווי למאן דאושיט ידיה לדיקנא וכו'. אוי ואבוי לנו כי נגעה הצרה גם בגבולנו, כי בעוונותינו הרבים נמצאים עתה גם במדינתנו רשעים וכופרים הפורקים על ומשחיתים זקנם בפרהסיא ועוברים על כל התורה בפרהסיא, ולא די בזה, כי גם הם פוערים פיהם לבלי חק על הכשרים ותמימים בדברי חלקלקות וליצנות על שאינם בוחרים בדרכיהם הרעים ורבים מנערי בני ישראל יתפסו ברשתם הרעה, ה' יתברך ירחם על פלטתנו הנשארת ויציל זרענו וכל זרע בני ישראל מהם ומהמונם:
וזהו "על-כן יעזב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". 'אביו ואמו', זה בחינת החכמות השכליים, כי אב בחכמה ואם לבינה. הינו שצריכין לעזב את כל החכמות רק לדבק עצמו בהאשה יראת ה', אשת חיל, שהיא בחינת האמונה הקדושה, שעקר התגלות אמתת האמת הוא על ידה בבחינת והיו לבשר אחד, שהאמת והאמונה הם אחד בתכלית האחדות כנ"ל:
וזה בחינת ספירה שסופרין תחלה שבע שבתות תמימות שבהם אנו ממשיכין ומתקנים כל השבעה מדות, שהם צמצומים הקדושים כידוע. ועל-כן סופרין לעמר, כי עמר שעורים הוא בחינת כלליות כל הצמצומים שזה בחינת שער"ה בגימטרייא שתי פעמים מנצפ"ך, כמו שמובא בכונות שהם כלל כל הצמצומים הקדושים. ואלו הצמצומים הם בחינת שערות שעוסקין לתקן ולהמשיך בכל ימי הספירה. ועל-ידי-זה יכולין לקבל אור הפנים בשבועות, שזהו בחינת קבלת התורה, בחינת שבעים פנים לתורה, בחינת פנים בפנים דבר ה' עמכם. כי על-ידי המדות והצמצומים בחינת שערות הקדושים שהמשכנו בכל ימי הספירה, על-ידי-זה אנו זוכין לקבל אור הפנים שהוא בחינת קבלת התורה בשבועות. ועל-כן עוסקין בשבועות לומר האדרא רבא שגלה רבי שמעון בר יוחאי שמדברת מתליסר תקוני דיקנא קדישא, כי זה עקר בחינת שבועות, כי בשבועות נדמה להם כזקן, כי עקר קבלת התורה, שהוא בחינת אור הפנים, אי אפשר לקבל כי אם על-ידי בחינת שערות הזקן שהם עקר תקון כל העולמות, כידוע בכתבים וכנ"ל. ועל-כן נקראין ימי הספירה שבע שבתות, כמו שכתוב, "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' שבע שבתות וכו' עד ממחרת השבת וכו'", כי עקר הספירה היא לתקן ולהמשיך המדות והצמצומים הקדושים עד שיתתקן מדת האמונה הקדושה שהיא בחינת שבת מלכתא שנקראת כלה הכלולה מהכל, כי שבת היא בחינת אמונה, כמובא בספרי אדוננו, מורנו ורבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים, כי עקר תכלית תקון כל המדות והצמצומים הוא בשביל האמונה, שהיא עקר התקון, כי אי אפשר לדעת ממנו יתברך כי אם על-ידי אמונה שהיא מדה השביעית בחינת שבת וכנ"ל:
ואלו הצמצומים הקדושים בחינת אמונה, שעל ידם עקר הארת הפנים, שהוא האמת, הם בחינת ממון דקדשה, כי ממון דקדשה גבה מאד, כמבאר בדברי רבנו זכרונו לברכה, כמה פעמים. ועל-כן מי שעושה משא ומתן באמונה ושמח בחלקו, הוא מקשר בפנים דקדשה, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, כי כשעושה משא ומתן באמונה ושמח בחלקו ומאמין שהכל מה' יתברך לבד, אזי ממונו ממון דקדשה שהוא נמשך מהצמצומים הקדושים הנ"ל, כי הממון נמשך מבחינת הצמצומים שהם בחינת שמאל, בבחינת בשמאלה עשר וכבוד וכמבאר במקום אחר. וכשעושה משא ומתן באמונה, אזי הממון שלו נמשך מהצמצומים הקדושים שהם בחינת שערות הזקן, בבחינת בני, חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא כי אם במזלא תליא מלתא שהם תרין מזלין, שהם עקר הדיקנא קדישא, כמובא בכתבי האר"י ז"ל, אבל כשפוגם בהממון, חס ושלום, ונופל לתאות ממון, אזי הממון שלו נמשך משארי השערות, שהם פסלת המחין שצריכים לקצצם דיקא, כי משם נשתלשל אחיזת הסטרא אחרא, אנפין חשוכין, עבודה זרה. וזהו כל עסקנו בימי הספירה להמשיך פרנסה וממון דקדשה על-ידי הצמצומים הקדושים בחינת שערות הקדושים שממשיכין בימי הספירה, כי משם נמשך הפרנסה דקדשה כנ"ל. וזה שאנו מבקשין בספירה, ארץ נתנה יבולה יברכנו וגו'. וזה שמבקשים, יאר פניו אתנו סלה, כי אנו מבקשים שעל-ידי הספירה, שעל-ידי-זה נתתקנים הצמצומים והמדות הקדושים, על-ידי-זה נזכה לפרנסה דקדשה בחינת ארץ נתנה יבולה, ועל-ידי-זה נזכה להארת פני ה' כנ"ל. ועל-כן בימי הספירה התחלת ירידת המן, כי בחמשה עשר באיר ירד המן, כי המן הוא בחינת פרנסה דקדשה, שמאמינים שכל הפרנסה הוא רק מה' יתברך. וכמו שכלכל את אבותינו והוריד להם המן ארבעים שנה, כמו כן הוא מפרנס אותנו ברחמיו עתה, כי לא נתנה תורה כי אם לאוכלי המן. הינו שאי אפשר לקבל התורה שהוא בחינת פנים כי אם על-ידי פרנסה דקדשה, שהוא בחינת מן, כי אם אין קמח אין תורה, אם אין תורה אין קמח. כי התורה ופרנסה דקדשה צריכים זה לזה, כי הם בחינת אמת ואמונה שבאמת שניהם אחד וכנ"ל. והבן היטב, כי ענין זה לא בארתי היטב וחסר בו הרבה, כי לא נכתב בזמנו: הלכות לא ילבש גבר ואסור קרחה ושריטה:
וזה בחינת לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, כי מבאר בהתורה ואלה המשפטים אמונה בסימן ז) שהעקר הוא האמונה, שהוא בחינת ארץ ישראל, בחינת גשמים, בחינת תפלה ונסים וכו'. ואי אפשר לבוא לאמונה כי אם על-ידי אמת וכו' בבחינת צדק כד אתחבר בה אמת אתעבידת אמונה. ולבוא לאמת הוא, על-ידי שמקבלים עצות הצדיקים שהם בחינת כלה זרע אמת שהם בחינת נשואין דקדשה, כי העצות שמקבלין הם בחינת טפת הזרע ממש, כי העצות נמשכין מן המח ששם שרש העצה והם באין לתוך הכליות, כי כליות יועצות, וכן הוא ממש טפת ההולדה שנמשכת מן המח אל הכליות שהם כלי ההולדה. על-כן כשמקבלין עצות מצדיקים, מקבלין מהם בחינת זרע אמת ועל-ידי-זה זוכין לאמונה ולהפך כשמקבלין, חס ושלום, עצת רשעים, זהו בחינת נשואין דקלפה, בחינת הנחש השיאני לשון נשואין, כי עצת הנחש שקבלה זה בחינת נשואין דקלפה כנ"ל, בחינת נחש הטיל זהמא בחוה על-ידי העצות שקבלה ממנו. אבל עצת צדיקים שמקבלין הם בחינת זרע אמת, בחינת נשואין דקדשה, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה בחינת צדק כד אתחברת באמת וכו' ועל-ידי מצות ציצית נצולין מעצות הנחש, מזווג דקלפה, מנאוף, וזוכין לעצת צדיקים שהם בחינת תרי"ג עטין דאוריתא, בחינת אמת, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה, שעל-ידי-זה תבוא הגאלה וכו'. ומבאר שם בסוף, שהתחברות אמת ואמונה הם בחינת איש ואשה וכו', עין שם כל זה היטב:
כי קדם חטא אדם הראשון נאמר, "ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבששו". שלא היה אז עדין שום לבושין, כי קדם החטא היה זווגם רק בבחינת התחברות אמת ואמונה בלי שום אחיזת הסטרא אחרא כלל, על-כן לא היה אז שום בשת, ולא היו צריכין שום לבושין, אבל אחר החטא שנאחז בהם זהמת הנחש, ועקר זהמת הנחש הוא עצת הנחש שקבלה, שהם בחינת עצת רשעים, שזהו בחינת נחש הטיל זהמא בחוה, בחינת נשואין דקלפה. ומאז נאחז זהמת הנחש בהזווגים עד שכל הזווגים, אפלו של התר יש בהם אחיזת היצר הרע כמובא. ועקר אחיזת היצר הרע שיש בהזווג הוא בחינת עצת רשעים, עצת הנחש שמשם נמשך כל חמימות היצר הרע, כי עקר היצר הרע הוא אל אחר כפירות שמשם נמשך תאות נאוף, כמו שאמר רבנו, זכרונו לברכה במקום אחר. וכל הכפירות פגם האמונה, נמשכין מעצות של רשעים שהם בחינת עצת הנחש כנ"ל, כי כמו שעל-ידי עצת צדיקים מקבלין אמת, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה, כמו כן, להפך, על-ידי העצות שמקבלין מרשעים ומרחוקי אמת על-ידי-זה נפגם האמונה ונמשכין כפירות ובלבולי אמונה ומשם עקר תאות נאוף כנ"ל. ומאז והלאה שנאחז בהם זהמת הנחש, שהיא בחינת פגם האמת והאמונה, מאז הכרחו למלבושים, כמו שכתוב שם בפרשה, "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם". כי מקדם שלא היה אחיזה להעצת הנחש, שהם עצת רשעים, היו יכולים לקבל אור האמת והאמונה בלי שום לבושים, כי היו הכל רואין את האמת והאמונה שהיו רואין עין בעין שאמתת ידיעתו יתברך הוא על-ידי אמונה, כי באמת בהשרש אמת ואמונה כלא חד כנ"ל, כי שרש אמת ואמונה הם בחינת תכלית הידיעה דלא נדע שהשיגו האמת בתכלית הידיעה עד שראו וידעו בידיעה ברורה אמתת אלקותו יתברך שאי אפשר לידע ממנו כי אם על-ידי אמונה, כי גם עתה יש כמה דברים שבני אדם יודעים אותם בברור שהוא כן, אף-על-פי שאינם יודעים בשום שכל איך יוכל להתהוות זאת, כי כן הוא כל הבריאה כלה. וכמו שהמחקרים בעצמן מודים שאין ראיה מחסרון השכל על מניעת הדבר לומר שבודאי הדבר נמנע מחמת שאין מבינים זאת בשכל, כי אנו רואין כמה דברים שאם לא היינו רואין אותם בעינים, בודאי לא היינו מבינים אותם בשכל בשום אפן, ואף-על-פי-כן אנו רואין שהוא כן. וכמו שמביאים המשל ממי שנולד במדבר שמם ולא ראה מעולם זכר ונקבה, אם היו מספרים לו שביאתו לעולם וכל הויתו נמשך על-ידי טפה סרוחה שהיתה במעי אדם תשעה חדשים סגור ומסגר וכו', בודאי היה מכחיש הדבר ומלעיג על זה מאד. איך אפשר שיהיה במציאות דבר זר כזה וכו'. ואף-על-פי-כן אנו רואין שהוא כן. וכל הדברים שבעולם אין שום שכל מחיבם, כי בודאי אי אפשר להבין בשום שכל איך נעשה מגרעין אחד אילן גדול כזה עם כל כך הרבה פרות שגדלים ממנו שנים הרבה. ומכל פרי ופרי יש גרעינים הרבה שמכל גרעין וגרעין יכולין לטע עוד אילנות כאלה. וכן בכל פרטי הבריאה, כמו שאמר דוד, "מה רבו מעשיך ה' וכו' מה גדלו מעשיך ה'". מכל שכן המופתים הנוראים שראינו בעינינו בלי שעור כמו קריעת ים סוף וירידת המן והבאר וכו'. נמצא, שהאדם יכול לראות בעיניו דבר שאינו מבין בשכל, שעל-ידי-זה מכרח להתחזק באמונה. וקדם החטא היתה ידיעת האמת ברורה בתכלית הברור עד שהיו יודעין שאי אפשר לידע כי אם על-ידי אמונה, כי באמת בהשרש אמת ואמונה שניהם אחד בתכלית האחדות כנ"ל, אבל אחר החטא, שנאחז עצת הנחש בהם, על-ידי-זה אי אפשר עתה לקבל אור האמת והאמונה כי אם על-ידי לבושין הרבה שהם בחינת כלל התורה שנתן לנו משה רבנו, עליו השלום, שנתלבשה בכמה לבושין בסוד חלוקא דרבנן. וכן כל החדושי תורה שהצדיקים שבכל דור מחדשין ומבארין לנו דרכי התורה שעקרה אמת ואמונה, כמו שכתוב, "תורת אמת". וכתיב, "כל מצותיך אמונה", הינו שאי אפשר לקבל האמת והאמונה כי אם על-ידי כמה לבושין והקדמות שהצדיקים מבארים לנו על-ידי חדושי תורתם הנפלאות, כי כל החדושים וכל התורות שהצדיקים מגלים לנו, הכל בשביל להמשיך בנו אמונה כמובן בדברי רבנו, זכרונו לברכה, כמה פעמים וכל דבריהם הם כמו הקדמות וסבובים כדי להכניס בנו אמונה שלמה באמת. והם בחינת לבושין שמלבישים בהם את האמת והאמונה. ומשם נמשכים כל המלבושים שבעולם שנתהוו אחר החטא, שהם תקון גדול כדי שלא יהיה כח לזהמת הנחש, עצת הרשעים להתאחז בהאמת ואמונה לפגם אותם, חס ושלום, כי הלבושים מפסיקים ביניהם ומרחקים אותם מלהתקרב אל האמת והאמונה, כי הלבושים נמשכים מסוד החשמל שנמשך מבינה וכו' כמובא. וזה בחינת ציצית שהם תקון הלבושים וכל הלבושים נמשכין מהם שעקר תקון המשכת האמת והאמונה בעולם הוא על ידם, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי ציצית נצולין מעצת רשעים וכו' וזוכין לעצת צדיקים שהם כלא זרע אמת, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה. נמצא, שעקר המשכת אמת ואמונה הם על-ידי ציצית, שהם בחינת תקון הלבושים ומשם נמשכין כל הלבושין שבעולם. ועל-כן כל קיום התורה תלוי בציצית, כמו שנאמר, "וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' וכו' למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי וכו'", כי כל קיום התורה, שהיא בחינת אמת ואמונה, זוכין על-ידי תקון המלבושים שהם בחינת ציצית כנ"ל, כי המלבושים בעצמן צריכין תקון, ותקונם על-ידי הציצית, כי מחמת שהמלבושים הם מבחוץ של האדם והם סמוכין אל החיצונים, על-כן הם נאחזין בשולי הבגדים כידוע בבחינת הני מאני דרבנן דבלו מניהו, על-כן צריכין לתקנם על-ידי הציצית שהם תקון המלבושים, שעל ידם נתתקנים כל המלבושים שבעולם, שעל-ידי-זה עקר תקון המשכת האמת והאמונה בעולם כנ"ל:
וזה בחינת אסור לא ילבש גבר, כי יש לבושי אמת שמהם נמשכין לבושי איש, ויש לבושי אמונה שמהם נמשכין לבושי אשה, כי איש ואשה שרשם הם בחינת אמת ואמונה כנ"ל, כי כל מה שהאדם מבין בשכל אמתת הדבר, זה בחינת אמת. ומה שאינו מבין בשכל, רק מאמין בו, זה בחינת אמונה, כי עקר כל החכמות הוא אמת, כי אפלו אם יאמר אדם איזה חכמה ושכל גדול שמחיב שיהיה הדבר כך אם האמת אינו כן, בודאי אינו חכמה כלל, אדרבא, הוא טעות ושטות, ואפלו כל חכמי המחקרים מודים שעקר החכמה הוא להשיג אמתת הדבר, כמו למשל בחכמת הרפואה אם יאמר הרופא שעל-פי חכמת הרפואה צריך זה החולה לאכל דברים חזקים וחריפים ועל-ידי-זה יתרפא בודאי ויחיה מחליו ויוכיח זאת בראיות ושכליות וחכמות עמקות. אם אף-על-פי-כן האמת אינו כן, אדרבא, החולה שהלך בדרכי רפואתו הכביד עליו חליו ומת על-ידי רפואותיו דיקא. וכל הרופאים ראו בעיניהם אחר כך שמת דיקא על-ידי רפואותיו, הנה בודאי אין חכמת הדוקטור נחשבת לחכמה כלל, מאחר שדיקא על-ידי חכמתו המית את האדם. וכן בכל הדברים שבעולם כל זמן שאינו משיג אמתת הדבר, אינו חכמה כלל. ואפלו בלמוד התורה הקדושה רואין זאת שיש לומדים שאומרים פשט גדול בגמרא פרוש רש"י תוספות בחריפות גדול, אבל אף-על-פי-כן מי שמסתכל על האמת לאמתו, רואה שהפשט האמת אינו כן בודאי פלפול וחריפות כזה אינו כלום, כי הוא פלפול של הבל ואין קובעין הלכה כמותו כי אם כפי הפשט האמת בגמרא ואף-על-פי שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, חדי קדשא בריך הוא בפלפולא, הינו אם כונתו לאמת, שרוצה לכון האמת בהתורה ומפלפל בה בשביל להבין האמת, אזי אף-על-פי שעדין אינו זוכה אל האמת יש להקדוש ברוך הוא נחת מהפלפול בהתורה הקדושה, כי כל התורה הקדושה היא בחינת אמת, וכל מה שמכניסין דעתו לעין ולפלפל בה וכונתו אל האמת, הכל נקרא אמת, מאחר שעוסק בתורה וממשיך עצמו אל האמת, רק שעדין לא זכה אליו בשלמות. ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק, "והמכשלה הזאת וכו'". אלו דברי תורה שאין אדם עומד עליהם אלא אם כן נכשל בהם. אבל מי שאין כונתו אל האמת, רק הוא מפלפל בתורה בשביל כבוד וגאות, בשביל שיתקרי רבי וכו', כדי להתיהר ולקנטר ואומר פלפולים של הבל שאינם מכונים אל האמת, בודאי אין זה חכם כלל, מאחר שנוטה מהאמת על-ידי חכמתו ואינו זוכה להבין אמתת הסגיא וההלכה על-ידי חכמתו. מכל שכן להבדיל בשאר החכמות, שאם אינו מכון אמתת הרפואה מה תועלת בחכמתו, אדרבא, הוא ממית אנשים על-ידי חכמתו הרעה וכן בכל החכמות עקר החכמה הוא אמת, דהינו להשיג ולהבין אמתת הדבר וכמבאר עוד מזה בדברנו במקום אחר, בהלכות פסח על-פי התורה הזאת, עין שם): נמצא, כל מה שאדם מבין בחכמתו אמתת הדבר זה נקרא "אמת" ומה שאינו יכול להבין רק על-פי אמונה זה נקרא "אמונה", אבל אמת ואמונה בשרשם שניהם אחד כנ"ל, כי עקר האמת והאמונה הוא לדעת אותו יתברך ותורתו הקדושה וצדיקיו האמתיים, שזה עקר התכלית, שבשביל זה נברא האדם, וכמו שכתוב, "אל יתהלל חכם בחכמתו וכו' כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי". ולדעת ממנו יתברך ומתורתו הקדושה ומצדיקיו האמתיים אי אפשר כי אם על-ידי התחברות אמת ואמונה יחד, כי לראות האמת בעיני השכל ממש, בודאי אי אפשר מגדל האור כנ"ל, כי לית מחשבה תפיסא ביה כלל. וכמו שנאמר בזהר הקדוש, בתר דפשפש ואסתכל וכו' מה חמית מה ידעת מה פשפשת. על-כן צריכין לסמך רק על אמונה כמו שקבלנו מאבותינו ורבותינו הקדושים. וכן אי אפשר לידע הטעם של שום מצוה, כי המצוות הם אחדותו יתברך שאי אפשר להבין טעמם בזה העולם בזה הגוף. וכמו שכתוב, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". וכן קדשת הצדיקים אמתיים אי אפשר להבין ולהשיג, כי גבהו דרכיהם מדרכינו, כי הם מדמים צורה ליוצרה, ונכללים בו יתברך, ואי אפשר להשיג כל דרכיהם בשכלנו, וצריכין לסמך רק על אמונה, אבל אין שלמות להאמונה בלא אמת כנ"ל, כי אמונה בלא אמת אינה כלום, כי בלא אמת יכול לפל לאמונות כוזביות, לאמונות של שטות והבל. על-כן עקר האמונה על-ידי אמת, שמי שמסתכל על האמת זוכה לאמונה הקדושה האמתית, כי האמת מאיר בו להתרחק מאמונות כוזביות ולהתחזק בהאמונה הקדושה האמתית. וכמבאר מזה עוד בהלכות פסח הנ"ל, עין שם). וזה זוכין על-ידי שמקרבין עצמן לצדיקים ומקבלין עצתם שהם בחינת אמת, שעל-ידי-זה נחקק בו אמת וזוכה לאמונה הקדושה האמתית ולהתרחק מאמונות כוזביות, כי דברי הצדיקים האמתיים הם בחינת לבושין שמלבישין בו האמת והאמונה, שעל-ידי-זה מכניסין האמת בעולם להתרחק מאמונות כוזביות ולהתדבק באמונה הקדושה, כי אף-על-פי שאמונה הוא בדבר שאין השכל מבין, אף-על-פי-כן מי שמסתכל על האמת יכול לראות ולהבין החלוק וההבדל שבין אמונה הקדושה שקבלנו מאבותינו הקדושים מימי אברהם אבינו, עליו השלום, וכו' עד שבא משה רבנו, עליו השלום, ונתן לנו את התורה באותות ומופתים נוראים אשר לא נשמעו ונראו מעולם, כמו שכתוב, השמע עם וכו' כי שאל נא וכו' הנשמע כדבר הזה או הנהיה כמוהו וכו' אתם ראיתם וכו'". לבין ההפך להבדיל באלפי הבדלות ורבי רבבות הבדלות, האמונות כוזביות של שטות והבל שקבלו ממי שקבלו, אשר מפרסם שקריהם ופחזותם לעין כל, כידוע ומפרסם לכל. ותפח רוחם ונשמתם של האפיקורסים שבחלקלקות דבריהם הם כוללים לפעמים אמונתנו הקדושה והטהורה עם שאר אמונות כוזביות של שטות והבל, כמבאר למי שבקי בדרכיהם הרעים. ואין כאן מקום להאריך בזה והאמת נגלה ומבאר למי שחפץ באמת לאמתו וכנ"ל. וזה בחינת לא יהיה כלי גבר על אשה ולא ילבש גבר שמלת אשה, שאסור להחליף את הלבושים, שמשם עקר יניקת הקלפות והסטרא אחרא שיונקים מהיכלי התמורות, שמחליפין האמת על-ידי לבושין וכסויין של אמונות כוזביות. וכן מחליפין האמונה האמתית על-ידי לבושין וכסויין של החכמות שלהם, שמחליפין האמת בשקר, הינו שלפעמים מתגברין על-ידי אמונות כוזביות ורוצין להעלים האמת על-ידי-זה, ואומרים להאמין באמונות כוזביות אף-על-פי שרואין בעיני האמת שהוא שקר וכזב הם אומרים, הלא אמונה היא רק במה שאין השכל מבין. וכן להפך, הם מתגברים כנגד האמונה הקדושה על-ידי האמת שלהם שהוא שקר, ואומרים, הלא השכל האמת אינו מחיב את הדבר הזה, כי הם חכמים להרע, ולהיטיב לא ידעו, ומהפכים דברי אלקים חיים, כמו שכתוב, "הוי חכמים בעיניהם וכו' האמרים לרע טוב ולטוב רע". אבל ברוך ה' יתברך אשר נתן לנו תורת אמת והבדילנו מן התועים האלה, והוא ברחמיו שולח לנו בכל דור צדיקים אמתיים שהם מכניסים בנו האמת והאמונה, כי על-ידי דבריהם הקדושים שהם בחינת לבושין, הם מכניסין בנו חכמת האמת לאמתו לידע לסור מאמונות כוזביות, מאמונות של שטות והבל אשר שקריהם נגלה לעין כל. כי אף-על-פי שאמונה היא בדבר שאין השכל מבין, אף-על-פי-כן על-ידי לבושי האמת של הצדיקים האמתיים, על-ידי-זה רואין ומבינים האמת לאמתו שאמונות שלהם הוא שקר וכזב, הבל וריק. וכן הצדיקים בחכמתם הנפלאה הם עושין לבושין להאמונה הקדושה להכניס בנו האמונה הקדושה, להאמין בהאמת אף-על-פי שאין מבינין אותו בשכל, כי מאירין בנו על-ידי דבריהם הקדושים שהם בחינת לבושין להסתכל על האמת לאמתו, שעל-ידי-זה נתחזקה האמונה הקדושה אצל כל אחד, כי האמת הוא אחד ואי אפשר לסתר האמת בשום אפן, כמו שנאמר, "שפת אמת תכון וכו'", כי הצדיקים מאירין בנו האמת על-ידי עצתם הקדושה, שעל-ידי-זה זוכין לאמונה הקדושה בבחינת צדק כד אתחבר בה אמת אתעבידת אמונה וכנ"ל:
וזה שפרש רש"י על פסוק לא ילבש גבר וכו', שדבר זה גורם לנאוף הינו כנ"ל, כי עקר הנאוף נמשך מכפירות הנמשכין מעצת הנחש, שהם עצת הרשעים המהפכים האמת ורוצין להעלים האמונה הקדושה על-ידי לבושי איש שהם בחינת שכל, שאומרים שאין השכל מחיב כך. וכן להפך, רוצים להפך ולהסתיר השכל האמת על-ידי אמונות כוזביות, שהם בחינת לבושי אשה כנ"ל. וזהו בחינת נאוף ממש, כי עקר הנאוף נמשך מזה, כי העצות הם בחינת טפי השכל כנ"ל. וכמו שבענין הזווג מי שזווגו בהתר ובקדשה על-פי התורה, הוא מצוה גדולה וזוכה להוליד נשמות בעולם, שהם מגלין אלקותו יתברך, שזה עקר המצוה להעמיד תולדות כדי לגלות אמתתו בעולם, בבחינת דור לדור ישבח מעשיך וכו' וכמבאר במקום אחר, כי זווג דקדשה הוא בחינת התחברות אמת ואמונה כנ"ל, שעל-ידי-זה עקר ידיעת אמתת אלקותו כנ"ל, אבל להפך, על-ידי נאוף, חס ושלום, בא לכפירות, כי כל תאות נאוף נמשך מכפירות כנ"ל, כי פוגם בזרע אמת ונמשך זרע שקר בבחינת ילדי פשע זרע שקר ונחלף האמת בשקר. והאמונה, בחינת אשה יראת ה', נחלפת באשה זונה, שהיא בחינת אמונות כוזביות. וזה בחינת חלוף המלבושים הנ"ל מאיש לאשה ומאשה לאיש, שהם בחינת נאוף כנ"ל, כי מחליפין ומעלימין האמת על-ידי אמונות כוזביות שלהם. וכן מעלימין האמונה על-ידי האמת שלהם, שהוא באמת שקר וכזב וכנ"ל, אבל ה' יתברך הבדילנו מהם והאיר בנו נקדת האמת על-ידי הצדיקים האמתיים שמלבישין את האמת והאמונה בבחינת חלוקא דרבנן שהם חדושיהם הנוראים, שעל-ידי-זה הם מכניסין בנו אמת ואמונה, שעל-ידי-זה אנו זוכין להסתכל על האמת, לסור על-ידי-זה מאמונות כוזביות ולהתחזק באמונה הקדושה אף-על-פי שאין מבינים בשכל כנ"ל: הלכות קרחה ושריטה:
וזה בחינת אסור קרחה ושריטה על מת, כי העור והשערות של האדם הם בבחינת החשמל שמשם סוד המלבושים, כמבאר בכתבים. וכל תקוני העור והשערות של האדם, הכל בשביל להאיר לבחינת האמונה, שהיא בחינת האשה יראת ה', שהיא בשר מבשרו שנמשך אליה ההארה דרך נקבי העור והשערות וכו', כמבאר בכתבים בשער החשמל, עין שם. ומבאר בהתורה "צוית צדק" הנ"ל; שעקר החיים הם אמת ואמונה, שהם בחינת אור הפנים, בחינת באור פני מלך חיים. ועל-כן על-ידי חטא אדם הראשון שפגם באמת ואמונה על-ידי ששמעו לעצת הנחש כנ"ל, שהסיתם לחקר ולדעת מה שאי אפשר לידע, שזהו בחינת פגם אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעל-ידי אכילה זאת נכנס בהאדם היצר הרע להתהוות ולחקר ולדעת מה שאסור ואי אפשר לידע. כמו שנאמר שם בהסתת הנחש, "כי ידע אלקים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם וכו'". וכמו שכתוב, "ותרא האשה כי טוב העץ וכו' ונחמד העץ להשכיל". ועל-כן על-ידי הפגם הזה שפגמו באמת ואמונה, על-ידי-זה נגזר עליהם מיתה לדורות, שהוא הפך החיים שנמשך על-ידי אמת ואמונה שהם עקר החיים כנ"ל. כי עכשיו אחר החטא שנאחז עצת הנחש, שהם עצת הרשעים, בהאדם, וכל ההולדות, אפלו של מצוה יש בהם אחיזת היצר הרע שנמשך מעצת הנחש כנ"ל, שעל זה נאמר, "הן בעוון חוללתי ובחטא יחמתני אמי". על-כן צריכין כל בני אדם יגיעות גדולות לברר ולזכך עצמן מזהמת הנחש. ועקר הזכוך והברור מזהמת הנחש הוא לברר ולזכך את עצמו מעצת רשעים המסתירין האמת שהם עקר זהמת הנחש בחינת הנחש השיאני כנ"ל. ועל-כן פתח דוד המלך, עליו השלום, את ספרו, "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים". כי זה עקר כלל התורה כשמרחיקין עצמן מעצת רשעים שהם עקר זהמת הנחש שנמשך על-ידי חטא אדם הראשון, שעל-ידי-זה עקר הפגם של האמת והאמונה, חס ושלום, שהם כלל התורה כנ"ל. ומגדל אחיזת זהמת הנחש, עצת הרשעים, נגזר מיתה על האדם, כי אי אפשר לברר בשלמות עד אחר המיתה שאז יתבלה הגוף בעפר ושם יכלה הזהמא בתכלית, ואז יזכה בעלמא דאתי אחר התחיה לתכלית הארת האמת והאמונה בתכלית השלמות לדעת אמתת אלקותו יתברך, שזהו עקר התענוג והשעשוע עולם הבא שיזכו הצדיקים לעתיד לבוא, אשרי להם. וזהו בחינת כי עפר אתה ואל עפר תשוב, כי העפר הוא בבחינת אמונה, בחינת שכן ארץ ורעה אמונה. ועל-כן שם יתגלה הזהמא וישוב אל האמונה הקדושה בתכלית השלמות, כמו שהיה קדם החטא ויותר ויותר, ואז יזכה לאחר התחיה להכיר אותו יתברך בשלמות כפי עבודתו בזה העולם, כי עקר קבול השכר לעתיד לבוא הוא לדעת ממנו יתברך שכל אחד יזכה לידע ממנו יתברך כפי עבודתו ויגיעתו וטרחו בזה העולם, כמובן בתורה עתיקא, בסימן כא ובשארי מקומות. ועל-כן באמת המיתה היא טובה גדולה, כמו שכתוב, "והנה טוב מאד וכו'", כי דיקא על-ידי המיתה יתבלה הזהמא ויזכה לחיים אמתיים, חיים נצחיים בבחינת צדיקים במיתתן קרויים חיים. וזה בחינת אסור קרחה ושריטה על המת, שאסור לקרח קריחה שהוא במקום שער וכן לשרט שריטה בעורו על המת, חס ושלום, שלא לפגם בהעור והשערות, שעל ידם המשכת הארת האמונה כנ"ל. ועל-כן האסור על מת דיקא, שלא תתגבר סטרא דמותא, חס ושלום, שנמשך על-ידי עצת הנחש, על-ידי פגם האמת והאמונה שהם בחינת חיים, כי מחמת שמשם נמשך המיתה, על-כן אז מתגברת סטרא דמסאבותא ששורה על המת, חס ושלום, ורוצה להתגרות, להסית את האדם בעצבות ויגון ואנחה יותר מדאי, עד שיקרח קרחה בראשו, או ישרט שריטה, חס ושלום, בעורו, שכל זה הוא בחינת פגם האמת והאמונה כנ"ל. ועל-כן אסרה עלינו התורה זאת, כי באמת אנו צריכין להאמין שאף-על-פי שהמיתה נגזרה על-ידי עצת הנחש שהוא פגם האמת והאמונה, אף-על-פי-כן לא נגזרה לרעה, חס ושלום, כי אם לטובה, כי על-ידי-זה עקר התקון של חטא אדם הראשון כנ"ל. וכל זמן אשר האדם חי על פני האדמה אסור לו לקלקל עורו ושערותיו על מת, חס ושלום, כי זה פרש למיתה, כי הגיע זמנו, שזה עקר תקונו כנ"ל. וזה פרש לחיים וצריך לשמר מאד עורו ושערותיו, כי דיקא על ידם עקר המשכת הארת האמונה שהיא בחינת חיים כנ"ל. וזהו "בנים אתם לה' אלקיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וכו' כי עם קדוש אתה לה' אלקיך וכו"', כי אתם קרויים בנים בחינת בני אל חי, הפך בחינת עבדות שמשם עקר המיתה, בחינת ארור כנען עבד עבדים וכו', שהוא בחינת ארור אתה הנאמר בנחש שמשם המיתה. כמובא ומובן בהתורה ואלה המשפטים הנ"ל שארור כנען הוא בחינת זהמת הנחש וכו', עין שם, אבל ישראל קרויין "בנים" שהם הפך סטרא דמותא שהיא בבחינת עבדות, ועל-כן אפלו כשהגיע זמן המיתה של אחד מישראל, הם גם כן בבחינת חיים, כי כל ישראל נקראים צדיקים. וצדיקים במיתתן קרויים חיים, כי המיתה היא תכלית החיים כנ"ל. ועל-כן לא תתגודדו ולא תשימו קרחה וכו', שלא לפגם בהעור והשערות, שעל ידם עקר המשכת האמונה, שהיא בחינת חיים כנ"ל: הלכות נדה ומקואות:
וזה בחינת אסור נדה, כי דם נדות נמשך מזהמת הנחש שהטיל בחוה שמשם עקר דם נדות כידוע, כי אז נגזר עליה בראשית ג, טז) "הרבה ארבה עצבונך וכו"', שזהו בחינת דם נדות, כמו שאמרו רז"ל. ועל-כן אז אסורה לבעלה, כי אז אי אפשר לברר הזווג מזהמת הנחש שהוא בחינת דם נדות שנאחז בה ביותר, כי אפלו זווג של התר צריך ברור וזכוך גדול מזהמת הנחש כנ"ל, אבל עתה שנתעורר בה דם נדות שהוא עקר זהמת הנחש כנ"ל, על-כן אי אפשר לברר הזווג בשום אפן, על-כן אסורה לבעלה באסור חמור מאד, ועל-כן אינה נטהרת עד שסופרת שבעה נקיים, שהם כנגד שבעת ימי הבנין, שהם בחינת שבע מדות, כי כל השבע מדות, שהם בחינת שבעת ימי הבנין, כל עקר שלמות תקונן והארתן הוא להאיר להמלכות שהיא מדה השביעית, שהיא בחינת אמונה כידוע, כי אי אפשר לנק ולקבל משום מדה כי אם על ידה, כמו שנאמר בתקונים באריכות דלית רשו לנביא וחוזה לאעלא למלכא אלא בה וכו', שזהו בחינת בזאת יבוא אהרן אל הקדש, כי האמונה בחינת מלכות נקראת "זאת". וזהו, וזאת אשר דבר להם אביהם, וזאת הברכה וכו'. ונביא כד חזי אורכא דגלותא אמר, "זאת אשיב על לבי על-כן אוחיל". עין שם, כי אי אפשר להתקרב ולדעת מה' יתברך על-ידי שום ספירה ומדה וחכמה ושכל כי אם על-ידי אמונה שנקראת "זאת", שהיא השער והפתח להתקרב ולדעת מהשם יתברך, כי על-ידי האמונה יכולין לכנס לכל המדות ולהתקרב אליו יתברך באמת, ועל-כן צריכה הנדה לספר שבעה נקיים, כי מאחר שנתעורר בה דם נדות שהם זהמת הנחש ונאסרה להתחבר בבעלה, שהוא בחינת אמת, על-כן אינה נטהרת עד שחוזרת וסופרת שבעה נקיים כדי לחזר ולהמשיך עליה הארה מכל השבע מדות, שכל שלמותן כשמאירין אל האמונה ומשלימין אותה שתהיה ראויה להתחבר בבעלה שהוא בחינת אמת כנ"ל: וזה בחינת מקוה מים שמטהר הנדה מטמאתה, כי מימי המקוה הם שרש גדול האמונה, כי מקוה הוא בחינת בינה, עלמא דאתי, בחינת מימי הדעת שיתגלו לעתיד בבחינת ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. שמשם, מקדשת זה הדעת שיתגלה לעתיד, משם עקר גדול האמונה שממשיכין הצדיקים עלינו עתה, כי שרש האמונה נמשכת ממקום גבה ושכל עליון מאד, כמבאר לעיל, הינו מהשכל והדעת שיתגלה לעתיד בבחינת ומלאה הארץ דעה כמים וכו', שזהו בחינת מימי המקוה. וזה בחינת מה שמבאר בהתורה הנ"ל; שהגשמים הם בחינת אמונה, כי מימי הגשמים שנמשכין מהתהומות וכו' שרשם ממימי הדעת שיתגלו לעתיד. ועל-כן הם בבחינת אמונה, כי משם עקר גדול האמונה כנ"ל. וכן מרמז בהתורה "תקעו אמונה" בלקוטי תנינא, סימן ה, שגדול האמונה על-ידי בחינת מים, בחינת מים עמקים עצה בלב איש, עין שם. ועל-כן באלו מי המקוה שהם שרש האמונה, שם נטהרת הנדה מטמאתה, מזהמת הנחש שהוא פגם האמונה, כי על-ידי מי המקוה חוזרת ונגדלת האמונה בשלמות כנ"ל. וזה בחינת ציצית שעל ידם עקר המשכת האמונה כנ"ל, כי גם אור הציצית נמשך מבחינת מימי המקוה הקדושה שהיא בבחינת בינה, עלמא דאתי, בבחינת ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, שהוא בחינת קדשת המקוה. ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, זה בחינת הארבע ציציות שעל ידם עקר המשכת האמונה, הינו כנ"ל, כי הזווג דקדשה הוא בבחינת ציצית, בחינת ופרשת כנפיך על אמתך, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל בסופה. ועל-כן צריכה טבילה במקוה תחלה, כי משם נמשך אור הציצית בבחינת ונהר יוצא מעדן וכו' והיה לארבעה ראשים, שעל-ידי-זה עקר שלמות האמונה כנ"ל:
וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדול יום הגשמים כיום תחית המתים. ועל-כן קבעו הזכרת גשמים בתחית המתים, כי גשמים הם בחינת המשכת האמונה שנמשכת ממימי הדעת שיתגלו לעתיד, שזהו בחינת תחית המתים, כי אז אחר התחיה יהיה עקר התגלות הדעת:
כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שלהשגת המקיפים הנ"ל צריכין שני בחינות שהם בחינת יאמר אלקיכם, דהינו שצריכין צעקה בתורה ותפלה כדי להוליד המחין ולגלותם ולהוציא מבחינת עבור והעלם לבחינת לדה והתגלות, ואחר כך צריכים להכניסם בפנים, לעשות מהמקיף פנימי. וזה על-ידי קדשת שבעת הנרות שהם שבעת נקבי הראש, שהם שתי עינים ושתי אזנים ושתי נקבי החטם והפה, שהם בחינת שבעת הנרות האלו לשמר עיניו מראות ברע. וכן השאר וכו', כמו שמבאר שם, על-ידי-זה ממשיכין השפע אלקי שהוא בחינת השגת המקיפים הנ"ל. ועל-כן שערות הפאות והזקן שהם סמוכים לשבעת הנקבים של הראש הנ"ל, על-כן על ידם נמשכין המקיפים הנ"ל, כי עקר המשכת אורות המקיפים הוא על-ידי שבעת הנרות שהם שבעת נקבי הראש הנ"ל, ושם יוצאין שערות הפאות והזקן שעל ידם נמשכין המקיפין הנ"ל וכנ"ל וזהו בכלליות ובפרטיות, הפאות והזקן הם שני בחינות, הינו שני תקונים המבארים בהתורה הנ"ל לזכות על ידם להשגת המקיפים, שהם צעקה, להוליד המחין וקדשת שבעת הנרות, להכניס המקיפים לפנים כנ"ל, עין שם. וזהו בחינת שתי המצוות האלו, שהם להניח שערות הפאות ושערות הזקן, כי על-ידי הפאות ממשיכין תקון הראשון כנ"ל, שהוא תקון הצעקה להוליד המחין, שזהו בחינת אלקים, בחינת אלקים לארמא קלא, כמו שמבאר שם על פסוק, "נחמו נחמו וכו'". וזהו בחינת שערי הפאות, כי פאה בגימטריא אלקים, כמובא, אבל שערות הזקן הם עקר המשכת המחין כידוע בכתבים, שעקר המשכת המחין הוא על-ידי תקוני הדיקנא קדישא, כי עקר הזקן יוצא אצל הפה שהוא הסוף והכלל של כל שבעת הנרות הנ"ל, כי כל הדעת הנמשך על ידם עקרו יוצא ומתגלה על-ידי נקב הפה ששם עקר התגלות הדעת בבחינת מפיו דעת ותבונה. ועל-כן שם יוצא הזקן, שעל ידו עקר המשכת הדעת ממקיף לפנימי שנמשך על-ידי כלליות שבעת הנרות שנכללין בפה, כי הזקן כלול משלשה עשר תקוני דיקנא כידוע, שהם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, שעל-ידי-זה מבינים ומשיגים חדושי תורה, כי כל החדושי תורה נמשכין על-ידי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, שהם בחינת שלשה עשר תקוני דיקנא, שזה עקר בחינת המשכת הדעת מהמקיפים הנ"ל לפנים להשיג חדושי תורה. ועל-כן הזקן הוא בבחינת קדשת שבעת הנרות, שעל ידם מכניסין המקיפים לפנים וכנ"ל. וזה בחינת כשמן הטוב יורד על הזקן וכו', בחינת שמן משחת קדש, שהוא בחינת קדשת השבעת הנרות שמאירין ודולקין על-ידי בחינת שמן, שהוא בחינת דעת ומחין:
ועל-כן הפאות גדלים גם אצל התינוק, אבל הזקן אינו יוצא עד ימי גדלותו, כי התינוק בימי קטנותו אז כמו שהוא גדל, כמו כן גדלים המחין עמו שמשם כל חיותו, הינו שאז יוצאין המחין ונגדלין מבחינת עבור לבחינת לדה, כי אז יוצא ממחין דעבור למחין דיניקה, ועל-כן אז יוצאין וגדלין אצלו שערות הפאות שהם בחינת הולדת המחין מבחינת עבור לבחינת לדה, שמשם נמשכין שערות הפאות כנ"ל, אבל הזקן אינו גדל כי אם בימי גדלותו, כי להכניס המקיפים לפנים, שזה עקר שלמות דעת האדם, זה אינו זוכה כי אם בימי גדלותו ועל-כן אז גדל הזקן אצלו וכנ"ל:
ועל-כן הסריס אין לו זקן, כי מבאר בהתורה הנ"ל שעקר מצות הולדת הבנים הוא כדי להשאיר אחריו ברכה, להמשיך על ידם אור הפנים שהוא בחינת השגת המקיפים הנ"ל, שהוא לדעת ולהכיר את הבורא יתברך שמו שזה הדעת הקדוש צריכין להמשיך מדור לדור, מאב לבן, כמו שכתוב, "אב לבנים יודיע אל אמתך", כי אי אפשר להמשיכו בדור אחד, וכמובן במה שנאמר שם על ענין יבום וחליצה שעקר הפגם של המת בלא בנים הוא על שלא זכה להשאיר בנים שימשיכו שכל המקיף וכו'. כמו שמבאר שם, עין שם. ועל-כן הסריס שאינו זוכה לבנים, אין לו זקן, כי אינו זוכה להמשכת המקיפים, שהם בחינת זקן, שהם בחינת הולדת הבנים וכנ"ל:
וזה בחינת מה שדרך התינוק לצעק הרבה כל ימי קטנותו, כי מיום לדתו עד תשלום ימי קטנותו אז הוא בחינת הולדת המחין שצריך להולידם ולגלותם מבחינת עבור לבחינת לדה, כמו שנראין בחוש שהדעת נתגדל עם התינוק. על-כן הטביע ה' יתברך בטבעו שיצעק הרבה, כי להוליד המחין מתעלומתן, להוציאם מבחינת עבור, צריכין צעקה בחינת צעקתנו יודע תעלומות, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, ומזה צריך האדם ללמד לענין עקר המח והדעת האמתי להשיג התורה הקדושה ולהכיר את הבורא יתברך, שכשרואה שהמח והדעת נעלם ממנו בבחינת עבור, הוא צריך לצעק הרבה לה' יתברך, כמו היולדת קדם הלדה ממש. וכמו התינוק הצועק בימי קטנותו כדי להוליד המחין וכנ"ל. כי בענין המחין יש כמה בחינות עד אין מספר, כי צעקת היולדת והתינוק הוא להוליד המחין הפשוטים שהטביע ה' יתברך בדעת האדם, אבל אחר כך צריך האדם בעצמו להוליד עקר המחין, שצריך להשיגם על-ידי עבודתו ושם עקר בחינת עבור ולדה וגדלות ומקיפין וכו'. וכשהמחין הוא בבחינת עבור והעלם, צריך צעקה הרבה כדי להולידם מתעלומתן מכל מקום שנתעלמו המחין שלו, כל אחד לפי בחינתו בבחינת צעקתנו יודע תעלומות, כי רק הוא יתברך יודע תעלומות המחין של כל אחד להיכן נתעלמו ואי אפשר לגלותן מתעלומתם כי אם על-ידי צעקה וכנ"ל: הלכות נדה:
וזה בחינת אסור נדה, כי מבאר בהתורה הנ"ל שהמשכת המקיפים על-ידי קדשת שבעת הנרות הנ"ל. זה בחינת שבעת ימי המשתה וכו', עין שם, הינו על-פי הנ"ל, כי עקר מצות הולדת הבנים הוא בשביל להמשיך המקיפים הנ"ל מדור לדור ובשביל זה עקר החפה והיחוד של החתנה. ועל-כן צריכין שבעת ימי המשתה כנגד שבעת הנרות הנ"ל, שעל ידם משיגין המקיפים, כי כל עקר החתנה והחפה הוא בשביל המשכת המקיפים, שהם עקר הדעת כנ"ל, כי הזווג הוא בחינת דעת, כמו שכתוב, "וידע האדם", כי ההולדה נמשך ממקום גבה מאד שנתעוררין המחין למעלה למעלה עד שרש כל הנשמות ומשם נמשך ההולדה, שכל זה הוא בחינת המשכת המקיפים, שהוא המשכת הדעת מלמעלה מעלה עד שיכנס ויאיר בדעת האדם בזה העולם שזה העקר, כי ה' יתברך רוצה שנכיר ונדע אותו יתברך בזה העולם הגשמי דיקא, שזהו עקר גדלתו ושעשועיו, כידוע וכמובא במקום אחר. ועל-כן כל נסיון האדם ובחירתו תלויה בזאת התאוה, כי את זה לעמת זה עשה אלקים בשביל הבחירה. ועקר הבחירה הוא בהידיעה בעצמה, כמובן בהתורה הנ"ל. וכמו ששמעתי מפיו הקדוש בלשון זה; שזה אי אפשר להשיג איך הבחירה היא בתוך הידיעה בעצמה, ועל-כן בעת שצריכין להמשיך דעת, שם עקר הבחירה. ועל-כן כל צדקת וישרת הצדיקים והכשרים הוא על-ידי הדעת שממשיכין בקדשה ובטהרה באמת ובאמונה, כי אינם הורסים את הגבול לכנס בקשיות ומבוכות שאי אפשר להשיגם, כי הם יודעים ומבינים שאלו המבוכות אי אפשר להשיגם, כי הם יודעים ומבינים שאלו המבוכות אי אפשר להבין, כי הם בשכל המקיף שאי אפשר להכניסו בפנים בזה העולם בשום אפן וכנ"ל, רק הם ממשיכין דעת ושכל אמתי מה שאפשר לשכל אנושי להשיג, שעל-ידי-זה זוכין להכיר את ה' יתברך כפי מדרגתם באמת ובאמונה שלמה וממשיכין הדעת מדור לדור, שזה העקר כנ"ל, אבל הרשעים עושים מעשה זמרי ומבקשים השגת הדעת כפינחס, כי אינם מקדשים שבעת הנרות כלל ומסתכלים בעיניהם במזיד וכו' ומבקשים להשיג המבוכות שאי אפשר להשיג, ועל-ידי-זה הם נתרחקים מה' יתברך ובאים לכפירות גדולות עד שמכשילים את הרבים הכרוכים אחריהם ונתפסים ברשתם כצפרים האחוזות בפח, כידוע צרה הזאת, בפרט בדורות הללו. ועל-כן עקר הנסיון הוא בתאוה הנ"ל, כי אז צריכין לעורר הדעת בכל המדרגות, שמשם עקר ההולדה. וכמו כן מתעורר נגד זה הרע של עץ הדעת טוב ורע, שמשם כל חמימות היצר הרע, כי תנועות השכל מוליד חם. וכמו שעל-ידי תנועות השכל בקדשה נולד חם להתחמם ולהתלהב לה' יתברך ברשפי שלהבת יה, להתפלל ולעבד ה' יתברך בחמימות והתלהבות גדול דקדשה, כמו כן על-ידי שנתעורר הרע של עץ הדעת טוב ורע, על-ידי-זה נולד חמימות דסטרא אחרא שמשם חמימות התאוה הנ"ל, כי הקלפה קדמה לפרי. ועל-כן רב העולם אינם מרגישים רק החמימות של התאוה שנמשך מחטא אדם הראשון שפגם בעץ הדעת טוב ורע. ועל-כן באמת שם עקר המלחמה והנסיון והצרוף כידוע, כי הבחירה היא בידיעה, שמשם עקר הזווג והחבור כנ"ל: וזה בחינת אסור נדה, כי דם נדות נמשך מהרע של עץ הדעת, שאז נתקללה חוה, "בעצב תלדי בנים", שהם בחינת דם נדות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל-כן אז אסור הזווג לגמרי, כי אז אי אפשר להמשיך ההולדה מהדעת דקדשה בשום אפן. וזה בחינת שבעת ימים תהיה בנדתה, כנגד בחינת שבעת הנרות הנ"ל, שהם בחינת שבעת ימי המשתה של חפה, שעקר קדשת ההולדה על ידם כנ"ל. ועל-כן צריכה להמתין שבעת ימים בבחינת תסגר שבעת ימים, ואז נטהרת על-ידי טבילה במקוה מים דיקא, כי על-ידי הטבילה במים נמשך עליה הטהרה מבחינת השבעה קולות שאמר דוד על המים, שהם בחינת צעקות הנ"ל, בחינת צעקת היולדת, שעל ידם מולידין המחין, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל:
וזה בחינת ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וכו'. כי עקר כל הגליות, בפרט גלות מצרים הוא מחמת פגם הדעת הנ"ל, כמבאר בסוף התורה הנ"ל. ועל-כן גזרו המצרים על הבנים דיקא להשליכם למים, וישראל צעקו אל ה', זה בחינת צעקת היולדת הנ"ל, שעל-ידי-זה נולדו המחין ונתגלה משה, שהוא הדעת, ובא ממדין וגאלם. כי המצרים רצו להעלים המחין, חס ושלום, ועל-כן גזרו על הבנים, שעל ידם ממשיכין המחין מדור לדור, שבשביל זה צריכין להשאיר אחריו בנים בעולם כנ"ל, ועקר הוא בנים זכרים שהם בחינת דעת מישב, כמו שמבאר במקום אחר. כי עקר הדעת נמשך על-ידי הזכרים ועל-כן נתחכמו המצרים להמיתם ולהשליכם למים, כי שם במים הוא תעלומות המחין, כי משם מוציאין המחין על-ידי צעקה שהם בחינת שבעה קולות שאמר דוד על המים, כי המים בחינת דעת, כמו שכתוב, "ומלאה הארץ דעה וגו' כמים וכו"'. והמצרים רצו מהפך אל הפך, להעלים המחין על-ידי השלכת הבנים אל המים שימותו שם, חס ושלום, ויתעלמו המחין, חס ושלום, וישראל עשו את שלהם ותפסו אמנות אבותם, "ויצעקו בני ישראל אל ה'", כי זה עקר התקון של הגלות ושל כל הצרות, שכלם נמשכין מחסרון הדעת על-ידי שנתעלמו המחין, כמו שמבאר שם בסוף התורה הנ"ל, שלזה צריכין צעקה כנ"ל. וזה בחינת הגלות הארך האחרון המר הזה, שהכל נמשך מחסרון הדעת, מתעלומות המחין דקדשה, ובשביל זה ה' יתברך שולח צרות מצרות שונות, רחמנא לצלן, בכלל ובפרטיות על כל אחד ואחד, הכל כדי שיצעק האדם אל ה', שעל-ידי-זה יוליד המחין מתעלומתן כל אחד לפי בחינתו, שעל-ידי-זה תהיה הגאלה שנקראת "לדה" בבחינת כי חלה גם ילדה ציון את בניה, כי עתה בסוף הגלות הוא בבחינת כי באו בנים עד משבר וכח אין ללדה הנזכר בהתורה הנ"ל. ולזה צריכין צעקה שיצעק כל אחד כפי מה שיודע חסרון דעתו שהוא רחוק מה' יתברך ומהתורה כל כך וכל הצעקות שצועקין ישראל הנם במקום צעקת השכינה, ועל-ידי-זה מולדת המחין, כמו שמבאר שם שבזה תלויה הגאלה כנ"ל, כי עקר הגאלה הראשונה ממצרים, וכן הגאלה האחרונה שאנו מקוים ומצפים אליה בכל יום, עקר כל הגאלות הם על-ידי משה שהוא הדעת, כי מה שהיה הוא שיהיה כידוע, שהוא בחינת הצדיק שבכל דור, שהוא בחינת משה, שעל ידו עקר המשכת הדעת בכל דור ודור, אבל מחמת קלקול הדורות נתעלמין המחין ועל-ידי-זה נתעלם ונסתר הדעת של הצדיק האמת בכמה הסתרות שבתוך הסתרות. ואף-על-פי שהדעת לפני העינים, אף-על-פי-כן אין רואין אותו מרבוי ההסתרות וההעלמות. והעקר על-ידי עצם המחלקת והקטגוריא שבין התלמידי חכמים בעצמן, כידוע כאב נגע המספחת הזאת של רבוי המחלקת בכל דור ודור, בפרט עתה באחרית הימים האלה שהתגברה ההסתרה שבתוך הסתרה מאד מאד בבחינת ואנכי הסתר אסתיר וכו' שנאמר על אחרית הימים האלה. וכל הקשיות והמבוכות שקשה לכל אחד על צדיקי אמת וכשרי הדור, הכל נמשך מתעלומות המחין והמקיפין הנ"ל שאינו זוכה להשיגם ושם עקר בחירתו, כי עקר הבחירה על-ידי שאין מבינים תכף הקשיות והמבוכות, כי יש קשיות ומבוכות שאי אפשר להשיגם כל ימי חייו, כמו הידיעה והבחירה כי אם היה משיגם, היה יוצא מגדר אנושי והיה מתבטל הבחירה וכו', כמו שמבאר שם, אבל גם הקשיות שאפשר לאנושי להשיג, דהינו המקיפים שאפשר להאדם להמשיכם לפנימיות שכלו, גם הם אי אפשר להשיג ולהבין בנקל וצריכים לזה כמה יגיעות בעבודת ה'. והעקר על-ידי שתי בחינות הנ"ל, דהינו לצעק אל ה' הרבה בין בתורה בין בתפלה ולקדש שבעת הנרות כנ"ל וכל אחד כפי רחוקו מזה, בפרט מקדשת שבעת הנרות, כמו שיודע כל אחד בעצמו. כמו כן הוא רחוק מדעת אמתי ועל-כן נופלים לו קשיות ומבוכות הרבה על הדעת האמתי של הצדיק האמת ואנשיו, שהם עקר הדעת והמחין ובזה תלוי כל בחירתו כנ"ל. ומי שחפץ באמת לאמתו, יצעק הרבה לה' יתברך ויפשפש במעשיו, בפרט בקדשת שבעת הנרות איך הוא אוחז בהם, ואז יבין האמת לאמתו. ועל כל פנים ינצל שבודאי לא יהיה עוד מתנגד וחולק על האמת לאמתו, כי יבין חסרונו כמה הוא רחוק מדעת אמתי על-ידי שלא קדש השבעת הנרות כראוי, שהם העינים והפה וכו':
וזה בחינת שובבי"ם שבהם נוהגים הכשרים להתענות ולצעק לה' יתברך בתפלות וסליחות, כי באלו הימים קורין בתורה בענין גלות מצרים וגאלתם שהיה על-ידי צעקה כנ"ל. וכמו כן צריכין עתה בגלות הזה כנ"ל. וזהו, "שובו בנים שובבים", שעקר כל הצרות והגליות, רחמנא לצלן, הם על-ידי חסרון הדעת, שזהו בחינת שובבים, שכל אחד הולך בעולם כמו משגע ושובב ממש, כמו שנאמר, "וילך שובב בדרך לבו". וכשיבין האדם בעצמו כל זאת איך הוא שובב ומשגע ממש, כי הולך אחרי שרירות לבו ואינו מסתכל על תכליתו הנצחי, בודאי יחוס על עצמו ויצעק הרבה לה' יתברך, ועל-ידי-זה יזכה, לפי בחינתו, להוליד המחין והדעת, שעל-ידי-זה עקר הגאלה בכלל ובפרט בכל אדם ובכל זמן כנ"ל:
כלל הדבר, שעקר כל הגליות והצרות, רחמנא לצלן, בגוף ונפש, הכל מחסרון הדעת שהוא על-ידי שלא קדש שבעת הנרות הנ"ל כראוי וגם לא צעק כראוי לה' יתברך, שעל-ידי-זה נתעלמין המחין והדעת ומשם כל ההתרחקות מה' יתברך ומצדיקי אמת, שזה עקר כלל כל הגליות והצרות, רחמנא לצלן, שעקרם על-ידי חסרון הדעת וכנ"ל. ובזה תלוי כל בחירת האדם, כי עקר הבחירה של כל אחד הוא על-ידי שאין מבין מיד לתרץ כל הקשיות והמבוכות ועקמומיות שבלב, שיש לו על צדיקי אמת ותלמידיו, כי אם היה מבין ורואה בדעתו מיד עצם האמת וגדל מעלתם וצדקתם ואיך הוא יכול לזכות לכל טוב אמתי ונצחי על ידם, בודאי היה הולך ורץ על ידיו ועל רגליו להתקרב אליהם ולהתאבק בעפר רגליהם, אך מחמת שהאמת נתעלם ונסתר מאד מאד ורבו החולקים והמתנגדים שאומרים מה שאומרים עד שמכניסים בכל החפצים להתקרב כמה קשיות ומבוכות ובלבולים ובזה תלוי כל בחירתו, כי עקר הבחירה הוא על-ידי שאין מבינים לתרץ הקשיות מיד, כי התרוץ של הקשיות הם בבחינת שכל המקיף לפי מדרגתו, וכמו שמבאר שם לענין המבוכות של הידיעה והבחירה שהם בשכל המקיף, וכל עקר הבחירה הוא מחמת זה דיקא שאין מבינים השכל של הידיעה והבחירה וכנ"ל. וכמו כן הוא בכל הקשיות והמבוכות שיש לכל אחד בפרטיות, שעקר הבחירה הוא על-ידי-זה שאין מבינים זה השכל לתרץ כל הקשיות שקשה לו על צדיקי וכשרי אמת וכנ"ל. ובאמת אם היו המחין נתעלמין לגמרי בלי שום התגלות כלל, בודאי לא היה אפשר בשום אפן להתקרב לה' יתברך ולצדיקיו האמתיים, אך ה' יתברך חומל על עמו בכל דור ודור ושולח ומאיר לנו התגלות הדעת נפלא על-ידי חדושי תורה נפלאים ונוראים שממשיכין הצדיקי אמת בכל דור, ועל-ידי-זה יש בחירה שמי שאינו רוצה להטעות את עצמו ומסתכל בעין האמת לאמתו יכול לראות על-ידי-זה אמתת נקדת האמת היכן שורה ולמי להתקרב ואם עדין קשה לו כמה קשיות הוא מבין שזה מכרח להיות, כי בודאי אי אפשר להבין ולהשיג דעת הגבה ממנו כל כך שהוא דעת הצדיק האמת, כי כמו שאי אפשר להשיג דעת ה' יתברך ומחמת זה בהכרח שיהיה קשה עליו יתברך כמה קשיות, כי כך מכרח להיות וכו', כמו שנאמר במקום אחר. כמו כן בהכרח שיהיה קשה קשיות על הצדיק האמת, כי אי אפשר להשיג דעתו שגבה ממנו הרבה וכנ"ל, אך על כל פנים מאחר שכבר האיר והתנוצץ לו בדעתו התנוצצות מהדעת האמת של הצדיקי אמת על-ידי אור תורתם שהמשיכו בעולם, על-ידי-זה ראוי לו לרדף אחריהם ואחרי תלמידיהם האמתיים בכל כחו, כי עתה יש לו בחירה על-ידי שראה מראה וזריחה מנפלאות דעתם ואמתתם וכנגד זה הוא שומע הקשיות והמבוכות של החולקים שמכניסים כפירות ועקמומיות בדעתו ובזה תלוי כל בחירתו וכנ"ל, והבוחר יבחר והבן היטב. וצריך לפשפש במעשיו איך הוא אוחז בקדשת שבעת הנרות וכו'. ועל-ידי-זה יבין רחוקו מהשגת הדעת האמתי וכו' ובזה תלוי כל בחירתו וכנ"ל:
ובשביל זה מאן משה רבנו הרבה בשליחותו כששלחו ה' יתברך להוציא את ישראל ממצרים וטען כמה טענות, ואמרו לי, מה שמו מה אמר אלהם וכו' והן לא יאמינו לי וכו'. וכן הרבה עד שבסוף אמר, שלח נא ביד תשלח וכו', כי ידע שקשה מאד להכניס הדעת בישראל, כי עדין לא קדשו עצמן כראוי, כי ידוע שישראל אז לא היו עדין ראויים לגאלה, כמו שכתוב ביחזקאל בסימן טז, ובמים לא רחצת למשעי וכו' עד ואעבר עליך ואראך מתבוססת בדמיך וכו'. על-כן היה קשה מאד להכניס בהם הדעת האמתי, שבזה היה תלוי כל גאלתם כנ"ל, אבל ה' יתברך הכריחו לילך ולהאיר בהם הדעת ולהוציאם כי חמל עליהם בזכות אבות ודלג על הקץ, כמו שכתוב קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות וכו'. כי ה' יתברך ראה שאם לא יאיר בהם הדעת כלל, אם כן מהיכן יזכו לגאלה? כי ראה שאי אפשר להמתין בגאלתם עד שיקדשו את שבעת הנרות כראוי באפן שיהיו ראויים להשגת המקיפים על-ידי קדשתם, כי אי אפשר להמתין על זה, כי הבעל דבר מתגבר מאד, וחס ושלום, באריכת הזמן ישתקעו לגמרי בגלות וזהמת מצרים, חס ושלום. כמובא, שאם היו ישראל, חס ושלום, מתמהמהים עוד כרגע במצרים, היו נשארים משקעים שם, חס ושלום, שזהו סוד ולא יכלו להתמהמה וכו' כידוע, על-כן חמל עליהם ה' יתברך ודלג על הקץ והאיר בהם הארת הדעת על-ידי משה רבנו, הארה נפלאה, אף-על-פי שלא היו ראויים לזה על-ידי מעשיהם, ועל-ידי-זה נתעוררו לשוב לה' יתברך בבחינת משכני אחריך נרוצה, וכעין שפרש רש"י שם, עין שם, אבל עדין היה להם בחירה גדולה, כי עדין היה קשה להם קשיות ומבוכות הרבה, כי עדין לא השיגו המקיפים כראוי, כי לא היו ראויים להם מחמת שלא קדשו עדין שבעת הנרות, כי גם הארת והתנוצצות הדעת שהשיגו היה גם כן בדרך חסד ורחמים לפנים משורת הדין וכנ"ל. ומזה באו כל הנסיונות הרבים שנסו את ה' יתברך והרהרו אחר ה' יתברך ואחרי משה, כי הכל נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שלא זכו להשגת המקיפים בשלמות, מחמת שעדין לא נתקדשו כראוי וכו' וכנ"ל. ועקר מה שהועיל לישראל שאף-על-פי-כן רבם ככלם נשארו על עמדם הוא זכות אבותם אברהם, יצחק ויעקב ורבוי הצעקות שצעקו אל ה', כמו שכתוב שם בפרשה, "וגם הקימותי את בריתי וכו' וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל". כי עקר הולדת המחין מתעלומתן הוא על-ידי הצעקה וכנ"ל: וכל זה צריך כל אדם לידע בכל זמן שכל זה עובר גם עתה על כל אחד ואחד ומשכיל על דבר טוב החפץ באמת לאמתו יבין מזה עצות והתחזקות להתקרב לנקדת האמת, וכשרואה שבאין על דעתו קשיות ובלבולים כמה וכמה הוא צריך לצעק לה' יתברך, כי על-ידי צעקה מולידין המחין מתעלומתן וכנ"ל:
וזה בחינת תחלת התגלות למשה שהיה על-ידי מראה הסנה שראה והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל וכו' ופרש רש"י שם שה' יתברך נתגלה לו מתוך הסנה משום עמו אנכי בצרה וכו', הינו כי הסנה הוא בחינת החוחים והקוצים הסובבים את השושנה העליונה שהם בחינת הקשיות והמבוכות שמכניסים הכופרים על ה' יתברך ועל מקרביו האמתיים, שמשם עקר אריכת הגלות וכנ"ל. ועל-כן נתגלה אליו ה' יתברך מתוך הסנה, וראה משה שהסנה בער באש והסנה איננו אכל, הינו שאש דקדשה שהוא התגלות דעת התורה שהם בחינת רשפי אש, בחינת הלוא כה דברי כאש וכו', שזה האש עוסק תמיד לבער ולכלות את הסנה וכל החוחים והקוצים, דהינו לבטל כל הכפירות וכל הקשיות והמבוכות, ואף-על-פי-כן והסנה איננו אכל, כי עדין נשארים קשיות ומבוכות ועקמומיות בלב. ועל זה התפלא משה הרבה ואמר שמות ג, ה), "אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה". השיבו ה' יתברך, "של נעליך מעל רגליך וכו'". הינו שבענין השגת המקיפים יש כמה וכמה מדרגות בלי שעור, כי הם כל קבול השכר של עולם הבא, שכל אחד יקבל כפי ערכו, כפי עבודתו, כי השגת המקיפים הנ"ל הם בחינת לעתיד לבוא צדיקים יושבים ועטרותיהן בראשיהן וכו'. וכמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל, שזהו בחינת כל צדיק נכוה מחפתו של חברו וכו', עין שם. וכל הקשיות והמבוכות שבעולם נמשכין משכליות המקיפים שאינם זוכים להשיגם, ואפלו מי שמשיג איזה מקיפים, עדין יש מקיפים אחרים שלא השיגם עדין ומשם באים גם עליו קשיות ומבוכות וכן למעלה מעלה גבה מעל גבה, עד שיש מקיפים גבוהים ונשגבים כל כך שגם הצדיק הגדול מאד בקדשה גדולה עדין הוא צריך לקדש את עצמו עוד יותר ויותר עד שישיג גם אלו המקיפים וכו'. וזה שהשיב ה' יתברך למשה, של נעליך מעל רגליך. ואיתא בתקונים; שרמז לו שיפשיט לעצמו גופא דנגעא ביה בת פרעה וכו'. הינו שהשיב לו; שאפלו הוא בעצמו אי אפשר לו לבער הסנה והקוצים, שהם כל המבוכות, כי אם על-ידי שיפשיט ממנו גופו, אף-על-פי שבודאי כבר היה גופו קדוש מאד בקדשה נפלאה אף-על-פי-כן מאחר שיש בו איזה אחיזה מנגיעת בת פרעה, צריך עתה להפשיט הכל מכל וכל כדי שיוכל להשיג מקיפים גבוהים כאלו, מכל שכן וכל שכן שאר העם בני ישראל שלא נתקדשו עדין כראוי כלל, שבודאי עדין אי אפשר להם לזכות להשגת המקיפים בשלמות ובשביל זה באים עדין על דעתם קשיות ובלבולים שהם בחינת סנה וחוחים וקוצים וכו'. ועל-כן הסנה בוער באש התורה והדעת שמגלין הצדיקים, ואף-על-פי-כן, והסנה איננו אכל, ומנקבים ועוקצים את הדעת והלב של איש הישראלי על-ידי הקשיות והמבוכות שהם בחינת סנה וקוצים כנ"ל, כי הכל מחמת שלא התחילו להפשיט את גופם כלל ולא קדשו שבעת הנרות כראוי וכנ"ל: