ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · נדוי וחרם

ועל כן המנדה ומחרם אסור בנעילת הסנדל וצריך למעט בדבור, כי הנדוי והחרם על שעבר דיני התורה והעקר על שמבזה תלמידי חכמים שהוא הראשון של עשרים וארבעה דברים שעליהם מנדין, כמו שכתוב בשלחן ערוך סימן שלד סעיף מג, על עשרים וארבעה דברים מנדין את האדם ואלו הן, אחד המבזה את החכם אפלו לאחר מותו, כי עקר הכח שיש לו לבזות את החכם האמתי הוא על ידי שלמד תורה שבעל פה שלא לשמה או שמקרב ללמדן כזה ומשם נעשה לו פה לדבר כנ"ל כי נפלו אצלו ההלכות עד שנעשה לו פה לדבר. על כן חיב בחליצת הסנדל, כי המנעלים נמשכין מבחינת כתנות עור שהם שמירה לרגלין שנעשו אחר חטא אדם הראשון שפגם בההלכות כנ"ל. כמו שמבאר שם בפרשה ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. ואיתא בזהר בקדמיתא כתנות אור באלף בתר דחאבו אתעבידו כתנות עור. כי עתה אי אפשר לקבל האור של התורה אלא דרך כמה לבושים שהם בחינת כתנות עור. וזה הוא טובה גדולה, כי על ידי זה דיקא יכולין לברר ולהעלות ההלכות מנפילתם על ידי שיכולים להלביש ולכסות אותם בכמה כסויים ולבושים ומשם נמשכים בחינת המנעלים שהם שמירה לרגלין שהם עקר שלמות כל המלבושים. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, לעולם ימכר אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו. כי שם בבחינת רגלין צריכים השמירה ביותר, כי ההלכות הם בחינת רגלין כנ"ל ונפלו בבחינת רגליה ירדות מות על ידי אלו שלא זכו שנעשית להם התורה סם המות והמנעלים הם שמירה לזה שלא יינקו הקלפות ביותר מהרגלין שהם בחינת הלכות כנ"ל. וכל זה הכח מקבלין מהחכם האמתי שהוא הצדיק האמת שיש לו כח לברר ולהעלות ההלכות ממקום שנפלו ולחזר ולעשות מהם הלכות בדרכים נפלאים שעליו נאמר מה יפו פעמיך בנעלים וכו' שזהו בחינת עליות ישראל לרגל שעליהם נאמר מקרא זה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל כי כל עליתם לבית המקדש בשלש רגלים היה בשביל זה, כי שם בבית המקדש כל ברור ההלכות כמו שמבאר לעיל על פסוק, כי הכיתני זה שלש רגלים. ועל כן נקראים רגלים. 'רגלים' דיקא כנ"ל, אבל זה שבזה חכם האמתי בודאי חיב נדוי וחרם וצריך לחלץ מנעליו, כי אין לו מנעלים בחינת כתנות עור וכנ"ל. ועל כן אסור להרבות עמו בדברים, כי עקר פגמו בהדבור שנעשה אצלו מהתורה שבעל פה, פה לדבר על הצדיק עתק וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי עקר בחינת החרם בקדשה מבאר בפסוק, כל חרם לה', הינו מי שרואה שיש לו איזה ממון ועשירות ומתירא שלא יתאחז בו הסטרא אחרא שכרוך אחר העשירות ביותר מחמת שנמשך משמאל הנ"ל, על כן הוא מקדיש ומחרים הכל לה' לבדק הבית או לכהנים שעל ידם ברור כל ההלכות כנ"ל וכשחוזר העשירות והממון להם הוא חוזר לשרש קדשתו שזה עקר התקון וכנ"ל. וזהו בחינת חרם בקדשה שמחרים ומגרש כל אחיזת הסטרא אחרא מהחפץ הזה ומחזירו ומעלהו כלו אל הקדשה כנ"ל. וכן להפך מי שמבזה חכם האמתי מחרימין אותו ומגרשין ומנדין אותו שלא יהיה לו עוד שום חלק ואחיזה בהדבור דקדשה שנמשך מהלכות של תורה שבעל פה כנ"ל. ועל ידי זה מוציאין ממנו כל חיותו שנמשך משם כנ"ל כי עקר החיות מהדבור שנמשך מתורה שבעל פה, כמו שכתוב, ויהי האדם לנפש חיה. ותרגומו, לרוח ממללא כמו שמבאר במקום אחר) ועל כן על ידי הנדוי והחרם יכולין לעקרו מחיותו ועשירותו שנמשך הכל מדבור תורה שבעל פה שעוקרין אותו משם על ידי הנדוי וכנ"ל. אם לא שישוב באמת ויחזר בתשובה שלמה על דבוריו הרעים אז יוכל להתתקן על ידי החכם האמת שבזה אותו כי הוא יכול לחזר ולברר כל ההלכות כנ"ל ועל ידי זה יכול להתתקן גם הוא אם ישוב באמת, כי יחזר ויעלהו לשרש קדשת ההלכות ששם הוא למעלה בבחינת כתנות אור, כי הצדיק האמת זכה על ידי עצם קדשתו לבחינת כתנות אור באלף שהוא שרש התורה ששם מתבטל השמאל ונכלל בימין כי שם כלא ימינא שזהו בחינת חליצת המנעלים כשנכנסין לבית המקדש, כמו שאמרו, לא יכנס אדם להר הבית במקלו ובמנעלו וכו', כי שם מאיר שרש התורה וההלכות וזה מה שאמר למשה כשראה מראה הסנה שהוא בשביל קבלת התורה אמר לו, של נעליך מעל רגליך כי המקום וכו' כי משה ראה 'והנה הסנה בער באש והסנה איננו אכל'. והתפלא ותמה מאד ואמר, אסרה נא ואראה את המראה הגדל הזה מדוע לא יבער הסנה, כי ה' יתברך נתגלה אליו מתוך הסנה, משום עמו אנכי בצרת הגלות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ועקר הגלות הוא על ידי נפילת ההלכות כנ"ל על כן ראה משה שהסנה בער באש וכו', כי הסנה הוא בחינת הקוצים והחוחים הסובבים את השושנה, שהוא בחינת תורה שבעל פה שנפלה להלומדים שאינם הגונים שעל ידי זה היא ביניהם בגלות כשושנה בין החוחים ואף על פי שהם עוסקים בתורה שהיא בחינת אש, בחינת הלוא כה דברי כאש אף על פי כן אין כח באש התורה לבער ולשרף את הסנה שהם בחינת החוחים והקוצים הנ"ל. ועל כן התפלא משה מאד על זה מדוע לא יבער הסנה באש התורה הנ"ל והשיבו ה' יתברך אל תקרב הלם של נעליך מעל רגליך. כי להשיג סוד זה צריכין חליצת המנעלים עד שיעלה לבחינת מקום הבית המקדש העליון שהוא בחינת שרשי התורה ששם בחינת כתנות אור באלף שזהו בחינת מה שאיתא בתקוני זהר של נעליך דא אתתא שצריכין להפריש עצמו בתכלית הפרישות מזווג התחתון רק ליחד ולזוג זווגים העליונים שעושים על ידי ברור ההלכות בבחינה הנ"ל המבאר בתורה הנ"ל ואז יבין שכל ימי הגלות אי אפשר לבער הסנה לגמרי, כי בהכרח שיהיה להצדיק בלמודו בחינת שמאל בשביל פרנסה שהוא חיות וקיום העולם ומשם נמשך כח הסנה, כי זה התקון והברור לא יגמר בשלמות עד שיבא משיח שאז יהיה הלכה ברורה ואז יהיה עקר עלית הרגלין בבחינת ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים ובבחינות עד דמטו רגלין ברגלין המובא בזהר ובכתבי האר"י ז"ל. אבל כל ימי הגלות הצדיקים מבררין ומעלין ההלכות בכל פעם כפי מה שצריכין לתקן אז ועל כן באמת מאן משה בשליחותו. ואמר, שלח נא ביד תשלח. כי ידע שלא יגמר הברור על ידו אך ה' יתברך הכריחו לילך כדי שיתן את כל התורה לישראל ויוציא את ישראל מגלות מצרים כי אי אפשר לברר הכל בפעם אחד וכל חיותינו וקיומנו בכל דור עד שיבוא משיח, הכל בכחו של משה שזכה לקבל את כל התורה על ידי שברר כל ההלכות ואף על פי שקלקלו אחר כך כמו שקלקלו עד שאין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד כבר יש לנו כח על ידי הצדיקים שבכל דור להתקים על ידי התורה שקבלנו כי, אדרבא, דיקא על ידי שאין יודעין ההלכה כי אם על ידי יגיעות גדולות על ידי זה זוכין הצדיקים והכשרים למעלות גדולות על ידי שמיגעין עצמן באמת ועוסקין בתורה לשמה ביגיעות עצומות עד שמבררין ההלכות וחדושי התורה בכל דור שעל ידי זה אנו מתקימין בכל דור עד שיבא משיח ולולי התורה שנתן לנו משה רבנו לא היה לנו שום קיום וחיות כלל ועקר התקון בכל דור הוא על ידי צדיקי אמת והנלוים אליהם העוסקים בתורה לשמה שהם מעלים כל ההלכות שנפלו לשרשן עד שיבא משיח צדקנו במהרה בימינו ויגמר התקון בשלמות וכנ"ל, אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אם תשיב משבת רגלך, כי עקר הגלות והטלטול הוא בששת ימי החל, כי ששת ימי החל הם בבחינת ששה סדרי משנה שהם בחינת כשר ופסול, טמא וטהור, אסור ומתר ששם עקר היגיעה לברר ההלכה לברר המתר מהאסור, הכשר מהפסול וכו' שמשם נמשכין כל הנסיעות שהם בחינת גלות וטלטול כנ"ל, שזהו בחינת וימררו את חייהם וכו' שנאמר בעת הגלות, כמו שאיתא בתקוני זהר, וימררו את חייהם בעבדה קשה, בקשיא. 'בחמר', הלכתא, 'ובלבנים', דא לבון שמעתתא וכו', הינו שעקר מרירת הגלות נמשך מחמת שפגמו בלמוד התורה הקדושה עד שצריכים מרירות ויגיעות גדולות לברר וללבן ההלכה שמשם הגלות והטלטול כנ"ל, אבל בשבת הוא ניחא וחרות ועל כן אז אין שם גלות וטלטול, כי אסור לצאת חוץ לתחום בשבת, כי שבת מעין עולם הבא שעקר שלמות ברור ההלכה יהיה אז וגם כל הכח לברר וללבן ההלכה בששת ימי החל, שהם בחינת ימי הגלות הכל בכח קדשת שבת שנמשך על ימי החל, כי שבת הוא שלמות הדעת שיתגלה לעתיד שאז ישיגו כל הלכות התורה בתכלית הברור לאמתתן וגם יבינו אז כל פנימיות סודות של כל ההלכה והלכה איך לדבק את עצמו ולכלל בו יתברך על ידי כל דין ודין של כל הלכה והלכה בבחינת כל השונה הלכות בכל יום מבטח לו שהוא בן העולם הבא. כי כפי היגיעה שהיה לו בעולם הזה ללמד ולשנות הלכות כן יזכה לעולם הבא שהוא השגת דעת פנימיות וסודות ההלכות שזה עקר בחינת ענג שבת שהוא תענוג ושעשוע עולם הבא. ועל כן אז בשבת עולין הרגלין בחינת אם תשיב משבת רגליך כי ברור וזכוך ההלכות בשלמות הוא בחינת עלית הרגלין כנ"ל ועל כן עקר זווגן של תלמידי חכמים בשבת, שאז הזווג בקדשה בבחינת ברור ההלכות כמבאר למעלה וכל זה בכח הצדיק שהוא בחינות שבת דכלהי יומא:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת בין המצרים שמתאבלין אז על הגלות וחרבן בית המקדש שנמשך מנפילת ההלכות על ידי שלומדין שלא לשמה להתיהר וכו' עד שנפגם אצלם הלכות כל כך עד שנעשה להם פה לדבר על הצדיק האמת כנ"ל שמשם כל החרבנות כנ"ל. ועל כן נוהגין שאין אוכלין בשר באלו הימים להורות שנתעלמו מאתנו ההלכות מעצם החרבן שהיה בימים ההם שעל כן אין אוכלין בשר בבחינת עם הארץ לא יאכל בשר, כי הדבור הוא הנפש בבחינת ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא כנ"ל. וזה שיודע להעלות כל הדבורים שנפלו למטה ולחזר ולעשות מהם הלכות הוא יכול לאכל בשר לברר ולהעלות הנפש המגלגל בחי להחזירו למדבר, אבל עתה בימים הסמוכים לתשעה באב שאז היה תקף החרבן אין לנו כח לברר ההלכה על כן אסור לאכל בשר בבחינת עם הארץ לא יאכל בשר כנ"ל. ועל כן 'לא יכו התלמידים בימים ההם', כי מה שמכין התלמידים נמשך גם כן ממרירת הגלות שמחמת זה קשה לעמד על ברור ההלכה והשמעתתא על כן מכרחין להכותן וזה נמשך מהכאת משה בצור שנמשך על ידי שחלקו עליו שמשם כל הטרח שצריכין לטרח בשמעתתא, כמו שאיתא בזהר הקדוש ומובא בהתורה הנ"ל, אלמלא הכה משה בצור לא הוו טרחי רבנן בשמעתתא וכו'. אבל באלו הימים שבין המצרים שאז תקף מרירת החרבן אסור להכותם כי עתה קשה ביותר לברר ההלכה ויוכל לקלקל ולהזיק לתלמידים על ידי ההכאה, כי בעת החרבן בעצמו אי אפשר לברר ועל כן אסור ללמד כלל בתשעה באב רק בדברים הרעים וכן אסור אז להניח תפלין וצריכין חליצת המנעלים, כי הכל בחינה אחת, כי תפלין מחין ששם ברור ההלכות שמשם נמשכין תקון המנעלים בבחינת כתפלין כך מנעלים. ובתשעה באב נתקלקל כל זה על כן אז אסור בכל זה רק צריכין להתאבל מאד על חרבן בית המקדש ולישב לארץ ולהשפיל דעתו באמת. וכן בכל יום צריכין לישב על הארץ ולהתאבל בחצות לילה ועל ידי זה זוכה לברר ההלכה בבחינת כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה. ועקר השמחה הוא התורה שהם ההלכות שישיגו אז בבחינת פקודי ה' ישרים משמחי לב, בחינת שמחה לאיש במענה פיו ודבר בעתו מה טוב. ופרש רש"י ששואלין בהלכות חג וכו'. וכמו שכתוב שש אנכי על אמרתך וכו'. וזה עקר הנחמה בחינת נחמו נחמו עמי וכו' קול קורא במדבר פנו דרך ה' ישרו בערבה מסלה לאלקינו כל גיא ינשא וכו' והיה העקב למישור, שכל זה הוא מבשר על ברור הלכות התורה שישיגו בשלמות כל הדרכים והמסלות שבתורה שהם נעלמים עתה ולעתיד יתגלה בשלמות בבחינת והרכסים לבקעה. והעקב למישור. וזהו, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר. שהכל יראו הדבורים שנפלו למטה על ידי שחלקו על הצדיקי אמת שמשם כל החרבן אז יראו הכל ויבינו שהם ההלכות שנפלו שהם פי ה' שדבר אלו ההלכות, כי עתה אין משיג זאת כי אם הצדיק האמת כנ"ל, אבל לעתיד יתקים, וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר, שכל הרכסים והעקמימיות וההעלמות שהיה בהלכה שנמשך מנפילת התורה על ידי הלומדים שאינם הגונים שנעשה להם מההלכות פה לדבר על הצדיק כנ"ל, אז יראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר שכל זה הם דברי פי ה' שהם ההלכות שנפלו למטה כנ"ל, כי אז יתברר ויתעלה הכל לשרשו עד שיראו הכל מהיכן נמשך אלו הדבורים ועל ידי זה ונגלה כבוד ה', כי יחזר הכבוד לשרשו, כי כבוד הצדיק הוא כבודו יתברך. וגם הוא מקפיד על כבוד הצדיק יותר מכבודו, כמו שאמרו רבותינו ז"ל בענין עדו הנביא: וזה שסים מלאכי, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא והשיב לב אבות על בנים וכו' פן אבוא והכיתי את הארץ חרם. כי ממקרא זה והשיב לב אבות על בנים וכו', דרשו רבותינו ז"ל שאליהו יבא רק לעשות שלום בעולם, הינו לבטל המחלקת שנעשה על ידי שלומדים שלא לשמה וכו' שמשם כל החרבנות כנ"ל. ועל כן אמר מקדם שם, זכרו תורת משה עבדי אשר צויתי אותו בחרב על ישראל חקים ומשפטים, הינו שמלאכי סים ספרי הנביאים והזהיר את ישראל שיזכרו היטב תורת משה רבנו וכו' כל החקים והמשפטים שהם כל ההלכות שמסר לנו לזכרם היטב כראוי ולשמרם במחו שלא לשכחם שלא להרבות מחלקת בישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל שעל ידי השכחה רבו המחלקת שבין התנאים ומשם נשתלשל המחלקת הגמור על ידי שבדורות האחרונים למדו שלא לשמה הגשמי ביותר וכנ"ל ועל כן אמר מיד, הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות וכו', הינו שיעשה שלום בעולם, הינו שנבא להם שגמר התקון יהיה רק על ידי אליהו ומשיח וכנ"ל וזהו פן אבא והכיתי את הארץ חרם, כי עקר החרם הוא על בזוי תלמיד חכם האמתי שעוסק לתקן כל זה שזה כל הקלקולים ואריכת הגלות וכנ"ל. על כן הזהירם על זה שיזכרו תורת משה וכל ההלכות שמסר לנו ולא יבזו החכם האמתי פן אבוא וכו' כי עקר החרם מגיע על זה וכנ"ל. ועל כן חזר וסים, הנני שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא כי אף על פי כן סוף כל סוף יגמר ה' יתברך את שלו ויתגלה האמת וכמו שהאריך שם מלאכי קדם לזה ואמר, חזקו עלי דבריכם וכו' שהם המדברים עתק על הצדיק שנחשב כאלו מדברים על ה' יתברך כמו שאמרו רבותינו ז"ל ומסים, אז נדברו יראי ה' איש אל רעהו וכו'. ופרש רש"י וזה לשונו אז נדברו וגומר אני משיב על דבריכם אז בעשות הרשעים רשעם והטובים הלכו קדורנית מפני שנדברו יראי ה' שלא לדבק במעשיהם הרעים ואני לא נשכחו דבריכם מלפני ואף על פי שאיני ממהר להשיב גמול כי הקשבתי ושמעתי וצויתי לכתב להם ספר זכרון והיו לי דבריהם מקימים ליום אשר אני עושה סגלה אשר אצרתי והנחתי לשלם בו גמולי ושם אראה אתכם מה בין צדיק לרשע, עד כאן לשונו ועל זה מסים בסוף, זכרו תורת משה עבדי וכו' עד הנה אנכי שלח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא. כי אז יהיה גמר התקון ואז הכל יראו האמת: יהי רצון שיבא במהרה בימינו, אמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום