ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · ספר תורה ג
התאמת הקריאה
מצות עשה על כל איש מישראל לכתב לו ספר תורה ואפלו הניחו לו אבותיו ספר תורה וכו' לקחה ולא הגיה בה דבר הוי כחוטף מצוה וכו', כי צריך לכתב בעצמו או להגיה בה דבר על כל פנים:
על-פי המעשה הנוראה של יום החמשי שהתפאר את עצמו הבעל חטוטרות בעצם הפלגת מעלתו בענין מעט מחזיק את המרבה, יותר מכל המעלות של כל אחד ואחד שזכה לאיזה בחינת בענין זה של מעט מחזיק את המרבה, כי הוא למעלה מכלם, כי הוא זכה לבחינת מעט מחזיק את המרבה שהוא קצה המקום לגמרי שמשם ולמעלה אין מקום כלל. ועל-כן הוא דיקא יכול לנשא ולהעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מן המקום ולהביא להאילן הקדוש והנורא שהוא למעלה מהמקום שיש לו שלשה שרשים, שרש אחד הוא אמונה והשני יראה והשלישי ענוה ואמת גוף האילן ומשם יוצאים ענפים וכו', עין שם כל הענין הנורא והנשגב ההוא מתחלתו ועד סופו, עין שם היטב. ובענין הכת שחקרו שיש אילן וכו', עין שם:
וזה מצות כתיבת ספר תורה שמצוה על כל אחד מישראל שיכתב לעצמו ספר תורה, כי כתיבת ספר תורה הוא כדי לזכות לעלות מהמקום לבחינת למעלה מהמקום כדי לבא להאילן הקדוש הנ"ל ששם עקר תענוג עולם הבא שזוכין הצדיקים על-ידי מעשיהם הטובים, כי האילן הנ"ל הוא בחינת עץ חיים ומזון וכלא בה תחתוהי תטלל כל חיות ברא ובענפוהי ידורן צפרי שמיא כמו שמבאר שם בהמעשה הנ"ל שתחת האילן שוכנים כל החיות בצלו ועל ענפיו שוכנים כל מיני עופות, עין שם. וגדל התענוג שיש שם אין לשער וכו', עין שם. ועקר קבול השכר של הנשמה הוא כשזוכה לבא להאילן הנ"ל שהוא העץ חיים שהוא למעלה מהמקום ששם עולה הנשמה דרך העץ חיים להתענג על ה' לחזות בנעם ה' וכו', אשרי הזוכה לזה. וזה העץ חיים הוא שרש התורה שנקראת עץ חיים הוא למחזיקים בה, אבל אי אפשר להגיע להעץ חיים שהוא האילן הקדוש הנ"ל כי אם על-ידי שהולכין בהדרך ההולך לעץ החיים בחינת דרך עץ החיים. והדרך הם כל מצות התורה הקדושה שנקראים דרך, כמו שכתוב, בכל הדרך אשר צויתי אתכם תלכו. וכן בפסוקים הרבה. אבל מחמת שבירת הלוחות נתהוה שכחה ועל-ידי-זה נתרבו מחלקת בישראל עד שאין הלכה ברורה ומשנה ברורה במקום אחד. ומשם נשתלשל המחלקת הגמור שבכל העולם ובין ישראל בעצמן ובין התלמידי חכמים, בפרט בעתים הללו שנתרבה המחלוקות בעונותינו הרבים. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, בעקבות משיחא חצפא יסגא וכו' אויבי איש אנשי ביתו וכו', וקטגוריא בין התלמידי חכמים וכו'. וכל המחלקת והשנאות שבעולם שרשו ממחלקת שבקדשה שהוא מחלקת התנאים ואמוראים בדיני ודרכי התורה. וכל זאת הוא בחינת המחלקת שהיה בין הכת הנזכרת שם במעשה הנ"ל בענין הדרך אל האילן הנ"ל שקצת אמרו הדרך לכאן למזרח ואחרים אמרו הדרך להפך למערב וכו', אבל כל זה נמשך מחמת שעדין לא זכו להשרשים של האילן הנ"ל שהם בחינת שרשי התורה, שהם המדות הקדושות של האילן הנ"ל, שהם אמונה ויראה וענוה ואמת, וכן כל המחלקת שיש בעולם הכל מחמת הרחוק מאלו המדות הקדושות שאין זוכין להם בשלמות. ועל-כן באמת כאשר טרחו ויגעו הכת הנ"ל עד שזכו לאלו המדות בשלמות, אזי באו כלם על דעה אחת אמתית שכך הוא הדרך כאשר הוא באמת, עין שם:
ועל-כן דוד המלך עליו השלום, פתח ספר תהלים, שהוא כנגד התורה, כי חמשה ספרי תהלים כנגד חמשה חמשי תורה, פתח בתחלתו במזמור אשרי האיש וכו', שמדבר מהאילן הקדוש הנ"ל משלשת שרשיו שהם אמונה ויראה וענוה ומגוף האילן שהוא אמת. וזהו, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים, זה בחינת אמונה, כי עקר בנין וגדול האמונה הקדושה הוא על-ידי עצות שמקבלין מצדיקים, כמו שמבאר בסימן ז) בהתורה משפטים אמונה, עין שם. וכן מבאר בהתורה תקעו אמונה בלקוטי תנינא בסימן ה) שעקר גדול האמונה הוא על-ידי עצות בבחינת עצות מרחק אמונה אמן, עין שם. ועל-כן ההולך בעצת רשעים הוא נופל לכפירות ולאמונות כזביות. ועליהם נאמר, עצו עצה ותפר דברו דבר ולא יקום כי עמנו אל. הינו כי אנו מאמינים בה' יתברך שהוא יתברך עמנו, שזהו ההפך מעצת רשעים. וזהו, על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך אמרו לכו וכו', כי נועצו לב יחדו עליך ברית יכרתו וכו'. הינו שכל עצתם של העכו"ם והרשעים הוא כנגד האמונה הקדושה, בחינת כי נועצו לב יחדיו עליך וכו' ועל זה נאמר, ה' הפיר עצת גוים, שהם הפך האמונה הקדושה. נמצא, שאמונה תלויה בעצות, דהינו כשאין הולכין בעצת רשעים רק לקבל כל העצות מצדיקים, וזה, אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים. ואז זוכה לאמונה, וזה בחינת שרש האחד של האילן הקדוש הנ"ל. 'ובדרך חטאים לא עמד', זה בחינת שרש השני שהוא יראה שהיא ההפך מחטאים, כמו שכתוב, רגזו ואל תחטאו. וכתיב, לבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. וכן בגמרא ובכל הספרים מכנה היראה בשם ירא חטא, כי עקר היראה היא יראת חטא. ובמושב לצים לא ישב זה בחינת ענוה שהוא הפך הליצנות, כמו שכתוב, אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן. כי עקר הליצנות הוא מחמת גאות וגסות הרוח שהוא גבה לב וגדול בעיני עצמו עד שכל בני העולם הם כלא בעיניו ומתלוצץ מכל אחד ואחד, כאשר נמצא הנגע הרעה הזאת בכמה בני אדם שמתלוצצים מכל אחד ואחד בפרט מיראים וכשרים שמוצאין חסרונות ומומין בכל אחד ואחד. מזה מתלוצץ מתפלתו ומזה מתלוצץ מלמודו שאינו טוב בעיניו ומזה מתלוצץ ממשאו ומתנו וכו' וכיוצא בזה בשארי דברים. וכל זה מחמת גסותו שנדמה לו שאין חכם ממנו וכל העולם צריכים ללמד ממנו. ואלו הלצים מתגברים בליצנותם עד שמחלישים דעת של כמה כשרים שמפילים אותם מעבודתם על-ידי ליצנותם הרעה, רחמנא לצלן, וכל זה בא מחמת גסותם הרעה כנ"ל. ועל-כן נקראת הליצנות תועבה, כמו שכתוב, ותועבת לאדם לץ. שזה בחינת גאות וגבהות, כמו שכתוב, תועבת ה' כל גבה לב: נמצא, שכלל דוד כל השלשה שרשים הנ"ל במקרא זה, שהם אמונה ויראה וענוה, שהם ההפך מעצת רשעים ודרך חטאים ומושב לצים כנ"ל. וזה, כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה וכו'. זה גופא דאילנא שהוא אמת, שהוא התורה שנקראת תורת אמת, הינו כי זה שזוכה להנצל משלש כתות רעות הנ"ל שהם עצת רשעים ודרך חטאים וכו' שזה זכה בודאי לשלש מדות הנ"ל שהם השלשה שרשים של האילן, על-כן בודאי זוכה לגוף האילן היוצא משלשה שרשים הנ"ל שהוא האמת, שהוא התורה, בחינת כי אם בתורת ה' חפצו וכו'. וזהו, והיה כעץ שתול על פלגי מים. 'עץ שתול על פלגי מים' זה בחינת האילן הקדוש הנ"ל שהוא שתול על פלגים העליונים בחינת פלג אלקים מלא מים. וזהו, אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח. 'אשר פריו יתן בעתו', זה בחינת אמונה, כי אמונה הוא בחינת כח הגדול וכח הצומח, כמו שמבאר בהתורה של אריכת אפים בסימן קנה). 'ועלהו לא יבול', דרשו רבותינו ז"ל, אפלו שיחתן של תלמידי חכמים צריכין למוד וזה בחינת יראה, כמובן בהתורה פתח רבי שמעון בסימן ס) שעל-ידי ספורי מעשיות של צדיקים, שזה בחינת ועלהו לא יבול, על-ידי-זה עקר היראה, עין שם. ובודאי זה הצדיק שיש לו כח לבנות ולגלות היראה על-ידי שיחותיו וספורי מעשיו שלו בודאי הוא מלא יראה וכל דבוריו ושיחותיו הם באימה ויראה, כי בלי זה בודאי לא היה לו כח לגלות היראה על-ידי שיחותיו. וכן מבאר בדבריו כמה פעמים שעקר הדבור הוא מיראה שהוא שלמות הדבור, כמו שמבאר בהתורה "תפלה לחבקוק" בסימן יט). ועל-כן, ועלהו לא יבול, שהוא בחינת שיחת חלין של תלמידי חכמים צריכה למוד, זה נמשך משרש השני שהוא יראה כנ"ל. וכל אשר יעשה יצליח זה בחינת שרש השלישי שהוא ענוה שהוא משלים כל השרשים, כי ענוה גדולה מכלם שאז גדל האילן שהוא האמת שהוא התורה. וזה בחינת וכל אשר יעשה יצליח, בחינת והדרך צלח רכב על דבר אמת וענוה צדק. ונמצא, שבתחלה זכר דוד המלך, עליו השלום, אשוריו של האיש שזכה להנצל מהמונעים מהשלשה שרשים הנ"ל שהם עצת רשעים וכו' ואחר כך זכר מה שזכה על-ידי-זה, שזכה להתורה שהיא גופא דאילנא בחינת תורת אמת שהוא בחינת העץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו וכו' שכל אלו המעלות הטובות צומחות משלשה שרשים הקדושים הנ"ל, אשרי הזוכה להם:
וזה בחינת בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. 'בטח בה'' זה בחינת יראה, בחינת יראי ה' בטחו בה', כי הירא בטוח בה' שלא יחסר לו דבר בבחינת כי אין מחסור ליראיו. וכן איתא בספר הא"ב אות ב בטחון סימן ג) שיראה ובטחון תלויים זה בזה, עין שם. וזה, באלקים בטחתי לא אירא מה יעשה בשר לי. כי כשאני זוכה לבטחון שהוא בחינת יראה מה' יתברך, בודאי שוב איני מתירא שום יראה חיצוניות מבשר ודם, כי כשזוכין ליראה דקדשה נתבטלין כל היראות הנפולות שהם מה שיראין מבשר ודם וכיוצא. וזה בחינת אבטח ולא אפחד, הינו כנ"ל. ועשה טוב זה, בחינת אמת, בחינת לא ימנע טוב להלכים בתמים וכתיב ישעיה לט), טוב דבר ה' וכו' כי יהיה שלום ואמת בימי. כי אמת הוא גופא דאילנא שהוא התורה, שהיא תורת אמת שנקראת טוב, כמו שכתוב, כי לקח טוב נתתי לכם תורתי וכו'. כמו שאמרו רבותינו ז"ל, אין טוב אלא תורה. וכן איתא בהתורה אמר רבי עקיבא בסימן נא) שאמת הוא כלו טוב וכו', עין שם. 'שכן ארץ' זה בחינת ענוה שמשים עצמו כארץ וכעפר, בחינת ונפשי כעפר לכל תהיה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, מי שנעשה שכן לעפר בחייו. 'ורעה אמונה', זה אמונה. נמצא, שכלל כל הארבע מדות הנ"ל בפסוק זה שהם האילן הקדוש הנ"ל ושרשיו. וזה שנסמך תכף, והתענג על ה', כי האילן הקדוש הנ"ל שם עקר התענוג והשעשוע עולם הבא, כי האילן הזה הוא בחינת עץ החיים ששם הקבול שכר של הצדיקים והכשרים, אשרי הזוכים לבא לשם:
וזה בחינת האבות אברהם, יצחק ויעקב ומשה רבנו שעל ידם נמשכה התורה לעולם, כי התחלת דרך התורה התחיל מהאבות, ואחר כך עקר קבלתה היה על-ידי משה רבנו, כמובא בדברי רבנו ז"ל, כי האבות ומשה הם בחינת האילן ושרשיו הנ"ל. כי אברהם בחינת אמונה, כי הוא היה ראש למאמינים, כמו שכתוב, והאמן בה'. יצחק הוא בחינת יראה, בחינת פחד יצחק. יעקב גופא דאילנא, בחינת אמת, כמו שכתוב, תתן אמת ליעקב, שהוא עצם התורה, שהיא תורת אמת. וכמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וכמובא בכתבי האר"י ז"ל שיעקב בחינת התורה, אבל מחמת שעדין לא נשלם בתכלית השלמות שרש השלישי שהוא ענוה, כי אין מי שזכה בשלמות לענוה כמו משה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. על-כן לא נשלמה התורה בימי יעקב ולא נתנה על ידו, עד שבא משה וזכה לענוה בתכלית השלמות, כמו שכתוב, והאיש משה ענו מאד מכל האדם. ואז נשלם האילן הקדוש על-ידי שהשלים שרש השלישי שהוא ענוה שגדולה מכלם, על-כן הוא זכה לקבלת התורה ששרשה העץ חיים שהוא האילן הקדוש הנ"ל:
נמצא, ששרש התורה הוא בחינת העץ חיים שהוא האילן הנ"ל, שהוא למעלה מהמקום. ועל-כן באמת אמרו רבותינו ז"ל בבבא בתרא ומגלה ), מקום הארון והכרובים אינו מן המדה, כי שם התורה, ועל-כן אינו מן המדה, כי הוא בבחינת למעלה מהמקום וכל הסמוך לארון והלוחות ביותר הוא ביותר בבחינת מעוט מחזיק את המרבה, כי בין שני בדי הארון שם עמדו כל ישראל, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק גשו הנה; שצמצם את כלם בין שני בדי הארון וזה אחד מהמקומות שהחזיק מעט את המרבה. ובבית המקדש עומדים צפופים ומשתחוים רוחים שזהו גם כן בחינת מעט מחזיק את המרבה. וכן בירושלים לא אמר אדם לחברו צר לי המקום וכו' זה גם כן בחינת מעט מחזיק את המרבה. וכן כלל ארץ ישראל נקראת ארץ צבי, מה צבי אין עורו מחזיק את בשרו, אף ארץ ישראל וכו' שכל זמן שישראל ישבו עליה החזיקה את כלם. וכן לעתיד כשיבא משיח במהרה בימינו תחזיק את כל ישראל ברוח ועכשו היא קטנה מאד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל וזה גם כן בחינת מעט מחזיק את המרבה, כי בכל מקום שיש קדשה הוא בחינת מעט מחזיק את המרבה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. וכל שהקדשה גבה יותר שם הבחינת מעט מחזיק את המרבה בבחינה גבה יותר בחדוש נפלא יותר. וכן למעלה מעלה עד שמקום הארון אינו מהמדה כלל. זה בחינת למעלה מהמקום לגמרי כנ"ל, כי מקום הארון ששם התורה נכלל בהעץ חיים שהוא למעלה מהמקום כנ"ל:
ועל-כן מחיב כל אחד מישראל לכתב ספר תורה לעצמו, כי כשכותב אותיות התורה הקדושה על ספר הוא מביא אותיות התורה ששרשם למעלה מהמקום, הוא מביא אותם למקום על הגויל והקלף שתופס מקום, אבל הוא בבחינת מעט מחזיק את המרבה הגבה מאד מאד בתכלית המעלה, כי באותיות התורה נבראו כל העולמות, ועל כל אות ואות שבתורה עומדים כמה וכמה אלפים ורבבות עולמות. גם שמעתי מפיו הקדוש שבתבת אדם מצירים כל צורות של כל בני אדם שבעולם. וכן בתבת בהמה מצירים כל צורות של כל הבהמות וכן בשארי מעשה בראשית. נמצא, שהם בבחינת מעט מחזיק את המרבה נפלא מאד, ועל-כן על-ידי שכותבין התורה בספר ומכנסין את התורה בבחינת מקום, בזה מעלין את כל בחינת המקום לבחינת למעלה מן המקום, כי אי אפשר לצאת מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום כי אם על-ידי הצדיק שהוא בבחינת בעל החטוטרות הנ"ל שזכה לבחינת מעט מחזיק את המרבה בתכלית המעלה שאין מעלה אחריו, ורק הוא יכול להגביה ולהעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום. וכל זה זכה על-ידי שכפף גופו וקבל עליו על תורה בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו עד שנדמה לבעל חטוטרות, מחמת שמעולם לא פשט גופו הקדוש מכפיפתו לשא עליו על תורה, כי זכה בשלמות לבחינת ויט שכמו לסבל על תורה בחינת בני קהת שנשאו את הארון עם הלוחות, שנאמר בהם, כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, לעולם ישים האדם את עצמו כשור לעל וכחמור למשאוי. ועל-ידי שנשא עליו על תורה בשלמות על-ידי-זה זכה לשא ולהרים הרבה על כתפו עד שנדמה לבעל חטוטרות, כי על-ידי התורה יכולין לשא ולהרים הכל בבחינת ארון נושא את נושאיו, כי עקר ביאת האדם לזה העולם היה בשביל זה כדי שיגביה וירים את המקום לבחינת למעלה מהמקום, כי ה' יתברך צמצם את עצמו כביכול כדי שיהיה מקום לבריאת העולם, כמו שמבאר בעץ חיים בתחלתו, עין שם) כדי לברא את העולם בשביל ישראל שיכירו וידעו אותו בזה העולם דיקא שהוא תכלית המקום. ועקר השלמות להשיב הכל למקור שנחצבו משם להשיב המקום לשרשו לבחינת למעלה מהמקום, כי ה' יתברך המשיך וברא את העולם מאין ליש, מלמעלה מהמקום לבחינת מקום, כדי שיתנסה ויצטרף האדם על-ידי-זה, על-ידי שיבא בבחינת ישות בבחינת מקום ששם כל הנסיונות של האדם, דהינו בזה העולם הגשמי שהוא תכלית המקום. וכשזוכה לעמד בנסיון ולקדש את עיניו כראוי, אזי הוא מקדש את המקום. ובכל מקום שיש קדשה מעט מחזיק את המרבה, וכל מה שהקדשה גבה יותר כן בחינת מעט מחזיק את המרבה גבה יותר כנ"ל. עד שיזכה לתכלית הקדשה לבחינת מעט מחזיק את המרבה בתכלית השלמות, עד שיזכה על-ידי-זה לעלות מהמקום לבחינת למעלה מהמקום, מיש לאין שאז יזכה לרב טוב הצפון. וזה זוכין על-ידי התורה אשר היא חיינו, לזכות על ידה לחיי עולם להכלל בו יתברך. ועל-כן צריכין לכתב אותיות התורה בכתב על הספר כדי להביא את התורה לתוך בחינת המקום, ועל-ידי-זה דיקא יזכה להכלל בהצדיק הגדול הנ"ל, שהוא בחינת בעל החטוטרות, שעל-ידי-זה יזכה לבחינת מעט מחזיק את המרבה בתכלית השלמות, עד שיזכה לעלות לבחינת למעלה מהמקום לגמרי, כי על-ידי שמביא את אותיות התורה לתוך המקום על-ידי שכותב אותם על הספר, על-ידי-זה מקדש את המקום עד שנעשה בבחינת מעט מחזיק את המרבה בתכלית המעלה, עד שעל-ידי-זה זוכה לעלות לבחינת למעלה מהמקום ששם האילן הקדוש הנ"ל, שהוא העץ חיים שהוא שרש התורה, ששם עקר הקבול שכר של כל מקימי התורה כנ"ל. וזה בחינת עץ חיים היא למחזיקים בה, שכל מי שמחזיק ואוחז את עצמו בהתורה, היא מגביה ונושאת אותו אל העץ חיים שהוא למעלה מהמקום. בבחינת ארון נושא את נושאיו וכנ"ל:
גם בכתיבת ספר תורה נכללין כל השלשה שרשים הנ"ל וגוף האילן הנ"ל, כי האותיות בעצמן הם בבחינת אמונה, כמו שכתב רבנו ז"ל בהתורה קרטליתא בסימן יח). וצריכין האותיות שיהיו שלמים שלא יחסר קצו של יו"ד, וכן בכל אות ואות הקצה האחרון המשלים תמונת אות הוא בחינת יו"ד, כמו שמבאר בהתורה "קרטליתא" הנ"ל. ויו"ד היא בחינת ענוה, כי יו"ד קטנה שבאותיות, בחינת תכלית הענוה. ועל-כן היו"ד מרמזת על עולם הבא, כמובא. כי עקר תענוג וחיי עולם הבא לא יקבלו כי אם על-ידי בחינת ענוה, כמו שכתב רבנו ז"ל בהתורה 'חיים נצחיים' בלקוטי תנינא סימן עב), שהענוה של כל אחד יהיה נחיה בתחית המתים ויזכה לחיי עולם הבא, עין שם. וצריכין לכתב הספר תורה לשמה לשם קדשת ספר תורה לשם ה'. וזה בחינת יראה, כי על-ידי שמכונין לשם ה' נמשך יראה, בבחינת ליראה את השם הנכבד והנורא, בחינת ומפני שמי נחת הוא. ועל-ידי-זה חל הקדשה על הספר תורה, כי יראה בחינת קדש, כמו שכתוב, יראו את ה' קדושיו. וכמו שכתוב, אל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו: נמצא, שעל-ידי כתיבת האותיות בשלמות לשמה על-ידי-זה נשלמין כל השלשה שרשים הנ"ל, כי על-ידי כתיבת האותיות נמשך אמונה, ועל-ידי שלמות האותיות נמשך ענוה, ועל-ידי שכותבין לשמה, נמשך יראה, ועל-ידי אלו השלשה שרשים גדל ונשלם האילן הקדוש שהוא אמת, שהוא כלל הספר תורה שהוא תורת אמת שנעשית ונבנית מכתיבת האותיות בשלמות לשמה, שזה בחינת האילן בחינת העץ חיים שגדל משלשה שרשים הנ"ל כנ"ל. ועל-כן על-ידי כתיבת ספר תורה ממשיכין על עצמו קדשת האילן הנ"ל שהוא בחינת העץ חיים, שהוא למעלה מהמקום, ועל-ידי-זה מקדשין את המקום עד שזוכין לעלות לבחינת למעלה מהמקום, שזה עקר השלמות שבשביל זה באנו לעולם כנ"ל. ועל-כן צריך כל אחד לכתב הספר תורה בעצמו או על כל פנים להגיה בה אות אחד, כי הוא בעצמו צריך לקדש את מקומו באשר הוא שם, על-ידי שימשיך ויקשר אותיות התורה בעצמו בבחינת המקום, כדי שיגביה את המקום לבחינת למעלה מהמקום, כדי שיזכה לעלות אל האילן הנ"ל כנ"ל:
ועל-כן אין כותבין כל כתבי הקדש אלא על גבי עור בהמה וחיה ועוף הטהורים, כי זה ידוע שמחטא אדם הראשון נתלבשה התורה בלבושין גשמיים בבחינת "כתנות עור", כמובא בכל הספרים, כי קדם החטא היה יכל האדם להשיג את התורה בפנימיותה בבחינת כתנות אור באלף, אך אחר החטא כביכול נתגשם דעת האדם עד שאי אפשר לו להשיג התורה, כי אם על-ידי לבושין גשמיים, בחינת כתנות עור, ומשם באה השכחה, כי עקר השכחה מחמת הגשמיות, כי רוחניות אינו תופס מקום אבל גשמיות תופס מקום ואז יש שכחה, כי אין לו מקום במחו לתפס הכל, כמו שמבאר כל זה בסימן קי על פסוק, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, לשון ממשות שעקר השכחה מחמת הממשות והגשמיות שתופס מקום עין שם. ומאז נתגשמו כל המקומות עד שרחוקין מאד מבחינת מעוט מחזיק את המרבה, מכל שכן מבחינה למעלה מהמקום לגמרי, כי בתחלה ישב האדם בגן עדן ששם עץ החיים, כמו שכתוב, ועץ החיים בתוך הגן, שהוא בחינת האילן הנ"ל, שהוא בחינת פנימיות התורה שהוא למעלה מהמקום לגמרי, ואדם היה קדוש ודעתו זך ורוחני מאד וישב במקום קדוש וזך מאד, דהינו בגן עדן. על-כן אם לא היה אוכל מעץ הדעת היה יכול בחייו להעלות כל המקומות ולכלל בבחינת למעלה מהמקום שהוא העץ חיים שהיה סמוך אליו שם. אך על-ידי חטאו נתגרש מגן עדן וירד לגשמיות המקום. ואפלו התורה הכרחה לטובתו להתלבש בלבושין גשמיים בבחינת כתנות עור כדי שיהיה לו איזה תפיסה בה. ואז נתרחק מעץ החיים מבחינת למעלה מהמקום, כמו שכתוב, ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, שמרמז על לבושי התורה שנתלבשה בבחינת כתנות עור, כמובא וכנ"ל. ואחר כך תכף מתחלת התורה לדבר איך שנתגרש מגן עדן כדי שלא יגע בעץ החיים, כמו שכתוב שם תכף, ויאמר ה' אלקים הן האדם וכו' וישלחהו ה' אלקים מגן עדן לעבד את האדמה וכו' ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. כי הא בהא תליא, כי נתרחק מהקדשה מבחינת למעלה מהמקום, ואפלו התורה נתלבשה בבחינת כתנות עור, שהוא בחינת גשמיות, בחינת מקום. ועל-כן נתרחק מגן עדן מעץ החיים שהוא למעלה מהמקום. ועל-כן עתה צריכין דיקא לכתב את התורה על גבי עור דיקא, כדי להביא את התורה לבחינת מקום דיקא, כמבאר לעיל שזה עקר בחינת כתיבת ספר תורה כנ"ל. וצריכין לכתבה על גבי עור דיקא, שהוא בחינת כתנות עור, שהוא עקר בחינת מקום כנ"ל, כי כל זה הוא בחינת אין הדין נמתק אלא בשרשו, כי דיקא על-ידי שכותבין התורה על גבי העור ומביאין אותה לבחינת מקום עד שיש לנו בה תפיסה בידים ממש, אבל אנו כותבין אותה בקדשה ובטהרה בקדשת ספר תורה לשמה, על-ידי-זה דיקא אנו מקדשין את המקום עד שנעשה בבחינת מעט מחזיק את המרבה, ועל-ידי-זה אנו זוכין לעלות מעלה מעלה עד שנזכה לבחינת למעלה מהמקום ולבא אל העץ חיים וכנ"ל:
וזה בחינת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים. 'דרך עץ החיים' דיקא שאין יודעין את הדרך אל העץ חיים שהוא האילן הנ"ל. כמו הכת הנ"ל שחקרו שיש אילן כזה, אבל לא ידעו הדרך, כי נפל ביניהם מחלקת, זה אמר הדרך לכאן למזרח וזה אמר למערב וכו', ומשם נמשך כל מיני מחלקת שבעולם שיש עד עתה, כי העולם מלא מחלקת, כמו שכתב רבנו ז"ל, ושרש המחלקת הוא מחלקת שבקדשה שהוא מחלקת הצדיקים מחלקת התנאים והאמוראים שמחלקים בדרכי התורה שזה אוסר וזה מתיר, זה מטמא וזה מטהר וכו'. ומשם נשתלשל בכמה השתלשלות המחלקת של העולם שנתרבה המחלקת וחלוקי דעות ושנויים רבים לאין מספר בכל העולם, שעל-ידי-זה נחרב הבית המקדש, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שלא נחרב בית שני אלא על-ידי שנאת חנם. ועקר שרש המחלקת נמשך מבחינת להט החרב המתהפכת ששומר את דרך עץ החיים, שהוא בחינת שנויים ומחלקת. ועל-כן נקרא להט החרב המתהפכת על שמתהפכת ומשתנה הדעת בכמה וכמה שנויים וחלוקי דעות שמשם כל המחלקת וכמובן בזהר ויחי דף רכא, עין שם על פסוק, אני חבצלת השרון שושנת העמקים, מה שכתוב שם, וכדין אשתני אדם לכמה גונין זמנין דינא זמנין רחמי וכו' ולא קאים בקיומא תדיר בחד מניהו וכו' ועל דא אקרי חרב המתהפכת, 'המתהפכת' מסטרא דא לסטרא דא, מטב לביש וכו', משלום לקרבא, מתהפכת הוא בכלא וכו', עין שם. וסים שם תא חזי לעלמא דאתי כתיב, כי כימי העץ ימי עמי וכו', עין שם. נמצא, שלהט החרב המתהפכת הוא בחינת שנוי דעות ומחלקת, וזה עקר השמירה מלבא אל העץ חיים, כי על-ידי-זה אין יודעין הדרך אל העץ חיים כנ"ל. כי שם אצל העץ חיים שם ההפך ממחלקת, כי שם שלום נפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום ואהבה בלי מחלקת כלל כמבאר שם בספור המעשה הנ"ל. וזה בחינת וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי וכו', שהוא השלום המפלא שיתגלה לעתיד. ועל-ידי כתיבת ספר תורה על גבי העור דיקא מתקנין כל זאת, כי עקר המחלקת בחינת להט החרב המתהפכת נמשך מחטא אדם הראשון, שעל-ידי-זה נתגרש מגן עדן מעץ החיים ששם השלום המפלא שיהיה לעתיד, כי כל החיות והעופות שוכנים שם יחד בשלום נפלא בלי שום מחלקת, ושם הוא בחינת למעלה מהמקום שזהו גם כן הפך המחלקת, כי עקר המחלקת נתהוה מחמת שכחה, כי שרש המחלקת בקדשה הוא מחלקת התנאים והאמוראים, וכל מחלקת התנאים והאמוראים נתהוה רק מחמת שכחה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו רבן כל צרכן נתרבה המחלקת על-ידי ששכחו כמה הלכות ופרושיהן. ועקר השכחה הוא מחמת שהתורה נתגשמה בבחינת מקום על-ידי שנתלבשה בכתנות עור כנ"ל, שעל-ידי-זה יש שכחה כנ"ל, על-כן צריכין לכתב התורה על גבי העור דיקא, ועל-ידי-זה ממתיקין הדין בשרשו, וממתיקין בחינת כתנות עור בחינת המקום שנמתק על-ידי שכותבין התורה עליו בקדשה, ואזי נתהוה בבחינת מעט מחזיק את המרבה העליון, שהוא תכלית וסוף המקום לגמרי שמשם ולמעלה הוא בחינת למעלה מהמקום לגמרי, ועל-ידי-זה עולין לבחינת למעלה מהמקום ובאין אל העץ חיים שהוא בחינת האילן הקדוש הנ"ל שהוא למעלה מהמקום. כי על-ידי שממתיקין בחינת כתנות עור, על-ידי-זה נתבטל להט החרב המתהפכת, ונתבטל המחלקת הבא מבחינת כתנות עור, מבחינת להט החרב המתהפכת, וזוכין לידע הדרך אל העץ החיים ונתרבה השלום עד שזוכין להשלום המפלא שיהיה לעתיד שהוא בחינת וגר זאב עם כבש וכו', שזה השלום הוא שם אצל האילן הנ"ל שהוא בחינת העץ חיים, ששם שוכנין כל החיות והעופות בשלום נפלא ונעשים כנ"ל. וזה עץ חיים הוא למחזיקים בה וכו' וסמיך לה, דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום כנ"ל: נשמט:
גם עקר המחלקת הוא בבחינת מקום ששם יש גבול ומקום מיחד לכל אחד ואחד, ואז שיך מחלקת, על-ידי שאחד רוצה לכנס בגבול חברו, שמשם כל המחלקת שבעולם על-ידי שנדמה לכל אחד כאלו חברו רוצה לכנס למקומו וגבולו. וזה בחינת כי קצר המצע מהשתרע וכו', בחינת צר לי המקום וכו' אבל בבחינת מעט מחזיק את המרבה מכל שכן בבחינת למעלה מהמקום לגמרי שם אין שום גבול ומצר ואין שיך שם מחלקת כלל. וכן אמרו רבותינו ז"ל, כד הוי רחימתן עזיזא אפותיא דספסירא וכו'. כי הא בהא תליא מחלקת וגשמיות המקום ולהפך שלום ובטול המקום הם תלויים זה בזה וכנ"ל. ועל-כן אצל האילן שהוא למעלה מהמקום שם השלום הנפלא כנ"ל. וכל זמן שהיו רחוקים מהאילן לא היה השלום בשלמות, על-כן היה ביניהם מחלקת עד שלא ידעו הדרך לבא לשם, וכשזכו להתיגע ולטרח עד שהיה להם המדות של האילן נמשך עליהם קדשת האילן ונמשך עליהם שלום, ותכף הסכימו כלם לדעת אחת לכון דרך האמת, ובאו אל האילן על-ידי הבעל חטוטרות שהביאם לשם ושם זכו לתכלית השלום המפלא כנ"ל: