ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · חדש ג
התאמת הקריאה
על-פי המאמר 'דרשו ה' ועזו' בספר הראשון בסימן לז, עין שם כל המאמר כלו: והכלל שכל אדם צריך להכניע הגוף לגבי הנפש, דהינו החמר בחינת מיתה, בחינת סכלות של הגוף של הארבע יסודות שהיא בחינת בהמה, סכלות, חשך, שכחה, חכמות חיצוניות, לגבי הנפש שהוא בחינת צורה, אדם, חכמה, אור, זכרון, חכמות התורה. על-כן צריכין להפריש עצמו מכל תאות הגוף כדי להגביר הנפש וכו' על הגוף וכו' וזה נעשה על-ידי התענית שעל-ידי התענית מחלישין הארבע יסודות ונתבטל החמר בחינת סכלות, חשך, שכחה, בהמה ונתגבר ונתעלה בחינת השכל והצורה, האור והזכרון, אדם וכו'. וזה שאמרו רבותינו ז"ל, אגרא דתעניתא צדקתא וכו'. וצריכין לתן צדקה לארץ ישראל שעל-ידי-זה זוכין לאוירא דכיא בחינת הבל פה שאין בו חטא, שעל-ידי-זה זוכין לאוירא דכיא בחינת הבל פה שאין בו חטא שעל-ידי-זה זוכין שיהיה נזכר זכות אבות ונמתק הדין ונמשך החסד, כי חסד הוא בחינת נפש, בחינת תורה וכו'. ודין הוא בחינת גוף, בחינת סכלות וכו'. וזה פרוש אוכלי עמי אוכלי לחם אדני לא קראו וכו'. והכלל שצריכין להעלות הנפש ולהגביר הנפש על הגוף שזה הבחינת המתקת הדינים ואזי ממתיקין גבורת מנצפ"ך שהוא שרש הנפשות, כי חמש שמות יש לנפש בחינת חמשה דמים שהם חמש אותיות מנצפ"ך, חמש מוצאות הפה וצריך להמתיק אלו הדינים והגבורות שיהיה נמשך שפע וחסד. והעקר נעשה על-ידי שמתגברין להגביר הנפש על הגוף וכו' כנ"ל. שעל-ידי-זה עקר המתקת כל הגבורות ונמשך חסד. כי על-ידי הנפש עולה בבחינת מין נוקבין בבחינות חזי במאי ברא קאתינא לגבך. ואז נמתקין כל הגבורות מנצפ"ך וכל הדינים ונעשה מרי"ו די"ן אדני ונמשכין חסדים ונמשך שפע גדול המכנה בשם אמ"ר ונתגלה התורה שהיא בחינת חסד וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה בחינת אסור חדש. שאסור לאכל תבואה מחמשת מיני דגן עד שיקריבו עמר שעורים ממחרת השבת בט"ז בניסן. ואפלו לקצר התבואה אסור קדם קצירת העמר, כי בט"ו בניסן יצאנו ממצרים. ועקר יציאת מצרים היא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי זה עקר יציאת מצרים שכולל כל הגליות, כי כל הגליות מכנים בשם מצרים על שם שהם מצרים לישראל בראשית רבה פרק טז), דהינו גלות התאות של הגוף שבהם נאחזין העכו"ם, כמבאר בדברי רבנו ז"ל כמה פעמים וכשתאות הגוף מתגבר על נפש ישראלי חס ושלום, הינו התגברות הגוף על הנפש, זה עקר הצער וגלות ישראל. וצריך כי כל אחד מישראל לחוס על נפשו ולעמד בנסיון ולהגביר הנפש על הגוף לצאת מגלות התאות של הארבע מלכיות, שזהו בחינת יציאת מצרים שכולל כל הגליות של כל הארבע מלכיות, כמו שכתוב, וגם את הגוי אשר יעבדו. ודרשו רבותינו ז"ל , 'וגם', לרבות ארבע מלכיות שכלם הודיעם ה' יתברך לאברהם בשעה שהודיעו גלות מצרים, כי כלם נקראים גלות מצרים על שם שהם מצרים לישראל כנ"ל, כי זה עקר המצר בחינת צמצום וצער ודינין שנמשך על-ידי התגברות הגוף על הנפש חס ושלום. ועקר יציאת מצרים הוא שתתגבר הנפש על הגוף בחינת בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו', דהינו קבלת התורה שהיא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כי הנפש הוא בחינת תורה וכו' כנ"ל. ועל-כן כל הגליות כלולים בארבע מלכיות, כי כל הגליות נמשכין מארבעה יסודות הגוף, הינו התגברות הגוף על הנפש חס ושלום שזה עקר הגליות כנ"ל. וזה בחינת ארבע לשונות של גאלה הנאמר ביציאת מצרים שכנגדם הם הארבע כוסות בפסח, כי עקר הגאלה הוא בחינת התגברות הנפש על הגוף שהוא ארבעה יסודות. ועל-כן אמרו רבותינו ז"ל, לא נתנה התורה אלא לאוכלי המן. כי מן הוא אכילה דקדשה שהוא התעלות הנפש, שהוא בחינת דעת, בחינת תורה, בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, כי המן בחינת משה, בחינת דעת כמובא. ועל-כן על-ידי אכילת מן נתעלה הנפש שהוא בחינת תורה ועל-כן לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כי עקר התעלות הנפש הוא על-ידי שבירת תאות אכילה, כי עקר חבור הנפש עם הגוף הוא על-ידי האכילה שהוא חיות האדם ואם לא יאכל האדם ימות ותסתלק נפשו מגופו חס ושלום. נמצא, שהאכילה מחבר הנפש עם הגוף ועל-כן הכל תלוי בקדשת האכילה, כי כשחס ושלום מתגבר תאות אכילה ואוכל להנאתו בשביל מלוי כרסו ותאות גופו חס ושלום אזי מתגבר הגוף על הנפש חס ושלום. וכן להפך אם מקדש עצמו ואוכל בקדשה גדולה בשביל נפשו לבד בחינת צדיק אכל לשבע נפשו. אזי מתגבר הנפש על הגוף והכל כפי האכילה שהוא ממצע בין הנפש והגוף. ועל-כן הכל תלוי בקדשת האכילה. ועל-כן מבאר במאמר הנ"ל שעקר הכנעת הגוף, דהינו הארבעה יסודות הוא על-ידי תענית, כי התענית הוא שבירת תאות אכילה שעל-ידי-זה עקר הכנעת הגוף לגבי הנפש כנ"ל. וזה בחינת אכילת מן שהוא בחינת תענית, בחינת ויענך וירעבך ויאכלך את המן, 'ויענך' לשון תענית. גם איתא שקדם שאכלו ישראל את המן התענו מקדם, כי אכילת המן הוא אכילה דקדשה שזוכין על-ידי תענית, שהוא בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, בחינת התעלות הדעת והתורה שהוא בחינת מן. ועל-כן גם עכשו אי אפשר לישראל לאכל לשבע שום מאכל כי אם כשמקדשין ומזככין את המאכל שיהיה בבחינת מן. כדי שעל-ידי-זה המאכל תתעלה הנפש על הגוף כמו על-ידי המן כנ"ל וביותר צריכין לקדש את הלחם שהוא עקר חיות האדם, כי פתא סעדא דלבא ועקר החיות והשביעה הוא על-ידי הלחם. ועל-כן צריכין לקדש את הלחם ביותר כדי שיהיה בבחינת מן, בבחינת שביעת הנפש, בחינת צדיק אכל לשבע נפשו כנ"ל. וזה בחינת אסור חדש, כי אסור לאכל שום תבואה מחמשת מיני דגן עד שיקריבו העמר שעורים תחלה, כי על-ידי הקרבת העמר, על-ידי-זה ממתיקין הדין וממשיכין חסד שהוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, דהינו שמכניעין בחינת בהמה, בחינת סכלות וחמר וגוף וחשך ושכחה וכו' ומעלין בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת חכמה, בחינת זכרון וכו', כי שעורים הוא מאכל בהמה ועל-ידי הקרבת העמר שעורים, על-ידי-זה ממתיקין ומכניעין בחינת בהמה שהוא בחינת גוף כנ"ל ועולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש וכו'. כי שעור"ה בגימטריא שתי פעמים מנצפ"ך עם הכלליות, כמובא בכתבים. הינו בחינת חמשה דמים, חמשה שמות שיש לנפש שהם בחינת חמש אותיות מנצפ"ך שנמתקין על-ידי הנפת העמר שעורים שעל-ידי-זה נמתקין הגבורות ונמשכין חסדים ונתעלה הנפש ונכנע הגוף, כי עולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש כנ"ל:
ועל-כן עקר התחלת קבלת התורה הוא על-ידי העמר שעורים, כי אז מתחילין להכין עצמן לקבלת התורה, כי אז מתחילין לספר שבעה שבועות לקבלת התורה, כי עקר קבלת התורה תלוי בזה על-ידי הכנעת הגוף בחינת בהמה ומעלין ומגבירין הנפש בחינת אדם שהוא בחינת תורה, כמבאר במאמר הנ"ל. ועל-כן אי אפשר לאכל שום תבואה מחמשת מיני דגן עד שמקריבין העמר שעורים תחלה שעל-ידי-זה נתקדש הלחם, כי נמתקו הגבורות ועולין מבהמה לאדם על-ידי שמעלין קרבן לה' מאכל בהמה, דהינו עמר שעורים, כי זהו העקר להכניע הגוף לגבי הנפש בהמה לגבי אדם לעבד את ה' בגוף ונפש שגם הגוף יתהפך לנפש ויעלה לה' לריח ניחוח כמו העמר שעורים שהוא מאכל בהמה שעולה לה' ואז דיקא יכולין לאכל לחם, כי אז נתקדש הלחם מבהמה לאדם, ממאכל הגוף למאכל הנפש. ואז הלחם הוא בבחינת מן שהוא שביעת הנפש כנ"ל, כי עקר הלחם הוא חמשת מיני דגן שהם דיקא נקראים לחם שמיזן זיין ומיסעד סעיד , שהוא עקר חיות האדם ועל-כן הם חמשת מיני דגן כנגד חמשה דמים, חמש בחינות שיש לנפש, חמש אותיות מנצפ"ך ועל-כן עקר קדשתם תלויה בהקרבת עמר שעורים שעל-ידי-זה נמתקין חמש אותיות מנצפ"ך ונמתק הדין ונכנע בחינת בהמה ועולין מבהמה לאדם, מגוף לנפש וכו' כנ"ל. ואז הלחם בבחינת מן כנ"ל. ועל-כן תכף כשפסק המן הקריבו ישראל העמר ואז אכלו תבואה, כמו שכתוב, ויאכלו בני ישראל מעבור הארץ ממחרת הפסח כי לא היה לבני ישראל מן וכו'. הינו כנ"ל, כי המן נפסק ביום העמר דיקא כדי שתכף אחר המן יאכלו ישראל מתבואה חדשה שהתירה העמר, כי זה הלחם שהתר על-ידי העמר הוא גם כן בחינת מן, בחינת שביעת הנפש כנ"ל, כי ישראל אינם יכולים לאכל לחם כי אם כשהוא בבחינת מן, כי לא נתנה תורה אלא לאוכלי המן כנ"ל:
ועל-כן היו צריכים להקריב קרבנות בשעת הנפת העמר, כמו שכתוב, ועשיתם ביום הניפכם את העמר וכו'. כי הקרבנות הם בחינת התעלות הנפש מבהמה לאדם, מגוף לנפש וכו' וכמובן במאמר הנ"ל. לענין שחיטה שגם על-ידי שחיטת חלין נתעלה גם כן הנפש מחי למדבר, מבהמה לאדם, מכל שכן על-ידי קרבנות עצמן, כי זה עקר כונת כלל כל הקרבנות כדי להעלות הנפש מחי למדבר, מבהמה לאדם ועל-כן כשאדם חוטא ונמשך אחר תאות הגוף, על-כן צריך להביא קרבן בהמה שעל-ידי-זה חוזר ומכניע בחינה בהמה בחינת גוף ומעלה הנפש לבחינת אדם בבחינת אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם ויקרא א) כי על-ידי הקרבן עולה מבהמה לאדם ועל-כן לא יצאו ישראל ממצרים עד שהקריבו הקרבן פסח תחלה, כי עקר הכנעת המצריים היה על-ידי הקרבת הפסח כמובא, כי על-ידי הקרבן פסח נכנע הגוף בחינת בהמה וחמר וכו' ששם נאחזין המצריים וכל העכו"ם ונתעלה הנפש בחינת אדם וכו' שזה עקר יציאת ישראל ממצרים כנ"ל. ועל-כן קדם שיצאו ממצרים היה מכת חשך למצרים, כי הגוף הוא בחינת בהמה, בחינת חשך וכו' והנפש הוא בחינת אדם, בחינת אור, שזהו בחינת מיתה וחיים וכו', כמבאר שם במאמר הנ"ל. ועל-כן הכה ה' יתברך את המצריים במכת חשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם להורות ההבדל וההפרש שבין ישראל למצריים, כי כל אחד קבל את שלו כראוי לו, הינו כי המצריים שהם העכו"ם הרודפים כל ימיהם אחר תאות הגוף לבד שהוא בחינת חשך מיתה וכו' כנ"ל, על-כן היה להם חשך גדול כפול ומכפל, כי הם חשכת הגוף והחמר ונשארו במה שנתדבקו ורדפו אחריו. וישראל קדושים שקדשו עצמן והכניעו הגוף לגבי הנפש, על-כן לכל בני ישראל היה אור במושבותם, זה מורה על התגברות הנפש על הגוף שהוא בחינת אור וחיים כנ"ל. ועל-כן בשלשת ימי אפלה מתו כל פושעי ישראל שלא רצו לצאת ממצרים, הינו כי אלו הפושעי ישראל שנשתקעו בחשכת החמר והגוף כל כך עד שלא רצו לצאת מגלות מצרים שהוא גלות הגוף כנ"ל, על-כן מתו אז בשלשת ימי אפלה, כי חשך הוא בחינת מיתה, בחינת גוף כנ"ל, כי כל זמן שאין ממתיקין ומבררין את הנפש, דהינו כל זמן שאין נכנע לגמרי הגוף לגבי הנפש אזי מערבים יחד כחות הגוף והנפש שהוא בחינת תערובות טוב ורע ואזי יכולין לקבל חיות גם העכו"ם שאחיזתם בגוף מאחר שהנפש עדין לא נזדככה מאחיזת הגוף, אבל אז בשעת יציאת מצרים שאז עשה ה' יתברך עמנו נפלאות על-ידי משה רבנו עליו השלום וזכו ישראל אז להכניע ולשבר לגמרי את בחינת הגוף לגבי הנפש, החמר לצורה עד שזכו כל ששים רבוא ישראל לרוח נבואה לדבר עם ה' פנים בפנים בשעת מתן תורה. ועל-כן אז בשעת יציאת מצרים נתברר ונזדכך הנפש מאחיזת הגוף שהיא בחינת המצריים ועל-כן נמשך כל החשך והמיתה להמצרים ולהפושעי ישראל שלא רצו לצאת שהם בחינת גוף חשך מיתה וכו' כנ"ל. ולכל בני ישראל שהם בחינת נפש אור וחיים על-כן היה להם אור במושבותם, כי כל אחד נשאר בחלקו כנ"ל. ועל-כן זכו אז, לאור גדול מאד, כי איתא שבאלו ימי אפלה האיר לישראל האור שלעתיד הינו כנ"ל, כי מחמת שהנפש שלהם נזדככה אז ונתעלה על הגוף, על-כן נתגלה האור הגדול שלעתיד בלי אחיזת החשך כלל שהוא בחינת גוף, כי נפשם נזדכך מן הגוף והחשך לגמרי ונשאר כל החשך למצריים שהם בחינת גוף כנ"ל:
וזה בחינת מכת בכורות שהיה על-ידי הדם של הקרבן פסח שעל-ידי-זה עבר ה' לנגף את מצרים ופסח על בני ישראל וכו', הינו כנ"ל, כי הקרבת הפסח הוא בחינת התעלות הנפש מבהמה לאדם, מגוף לנפש, מחשך לאור, ממיתה לחיים, משכחה לזכרון וכו' כנ"ל. ועל-כן אז נגאלו ישראל ממצרים ונתבררו ונזדככו ישראל שהם בחינת נפש מגלות מצרים והעכו"ם שהם בחינת גוף ועל-כן בכורי מצרים מתו אז, כי בהם שלטה המיתה שהוא בחינת גוף חשך. וישראל קבלו חיים ואור אז, כי הם בחינת נפש, כי אז זכו שתתעלה הנפש על הגוף. שזהו בחינת הקרבת הפסח שעל-ידי-זה יצאו ממצרים בבחינת ואמר לך בדמיך חיי וכו' בדמיך חיי דיקא שהוא דם פסח ודם מילה שהם בחינת החמשה דמים שנזדככו ונתתקנו אז בשעת יציאת מצרים כמובא שהם בחינת חמש אותיות מנצפ"ך כפולים שמשם באו עשר מכות על המצריים שהם כנגד העשרה דמים חמשה דמים טהורים וכו'. כי עקר יציאת מצרים היה על-ידי זכוך הדמים הנ"ל שהוא זכוך הנפש, הינו התעלות והתגברות הנפש על הגוף שעל-ידי-זה נתבטל הגוף לגמרי וכל המצרים הנאחזין בהגוף נפלו על-ידי-זה כי נתבטל יניקתם מאחר שנכנע ונתבטל הגוף לגמרי ועל-כן באו עליהם עשר מכות על-ידי-זה וחשך ומיתת הבכורים שכל זה הוא בחינת גוף, וישראל זכו אז לאור גדול וחיים ותורה שכל זה הוא בחינת נפש וכו' כנ"ל. וזהו בדמיך חיי, כי דיקא על-ידי הדמים קבלו חיות ואור וכו', כי זכו שנזדככו הדמים, דהינו בחינת נפש ונתעלה ונתגבר הנפש על הגוף שזהו בחינת חיים כנ"ל. וזהו בחינת זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, 'זכור' דיקא, כי הנפש הוא בחינת זכרון כנ"ל. ועל-כן צריכין לזכר יציאת מצרים כל ימי חייו, כמו שכתוב, למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. כי יציאת מצרים, שהוא בחינת התעלות הנפש, וכו' כנ"ל זהו בחינת זכרון, בחינת חיים. וזהו, למען תזכר וכו' כל ימי חייך, 'ימי חייך' דיקא כנ"ל:
ועל-כן קצירת העמר דוחה שבת, כי בשבת אסור לעשות שום מלאכה שהוא עובדין דחל, שהיא בחינת גוף, כי ששת ימי המעשה הם בחינת גוף וחמר, בהמה סכלות כנגד שבת, שהוא בחינת נפש, בחינת אדם, בחינת דעת, כי כל המלאכות של ששת ימי המעשה הם בחינת גוף שהוא בחינת עשיה, בחינת עשית מלאכות, בחינת חמר, בחינת סכלות, בחינת שטו העם ולקטו בשטותא, ושבת הוא בחינת נפש, בחינת כי בו שבת וינפש. ועל-כן זוכין אז לנפש יתרה והוא בחינת דעת, כמו שכתוב בשבת, לדעת כי אני ה' מקדישכם. ועל-כן אז הוא בטול ושביתה מכל המלאכות שהם בחינת גוף וחמר, כי אז הוא הארת הנפש, שהוא בחינת בטול ושביתה, בחינת עולם הבא שאז עקר החיים הנצחיים, כי אז יהיה עולם הנשמות. כי עקר החיים הוא כשהגוף נתבטל ונכלל בנפש עד שזוכין לדעת את ה' בגוף ונפש. וזהו התכלית של ישראל שיזכו לאחר התחיה שיחיו המתים בגוף ונפש ואז יהיה הגוף זך וצח בתכלית הזכות בבחינת נפש ממש ואז יחיה חיים נצחיים ונדעה את ה' בגוף ונפש יחד ואז יתגלה האור של עתיד שהוא אור הגנוז לצדיקים, כי כשנכלל הגוף בנפש זהו בחינת אור וחיים וכו' כנ"ל. ותחלת בריאת האדם היה בשביל תכלית הזה. ועל-כן הושיבו ה' יתברך לאדם הראשון בגן עדן, כי ה' יתברך רצה שיזכה האדם לזה התכלית מיד בחיים חיותו שיהיה הגוף והנפש אחד ויחיו חיים נצחיים ויכירו אותו לנצח בעודם בגופם אך כל זאת היה תלוי בקדשת האכילה שהוא חבור הגוף והנפש כנ"ל. ועל-כן מצוה הראשונה שנצטוה אדם הראשון היה בענין האכילה שנצטוה לבלי לאכל מעץ הדעת טוב ורע, דהינו שלא יאכל אכילה שהוא בחינת תערבת טוב ורע שעל-ידי-זה יכול להתגבר הגוף חס ושלום. ומחמת שאדם הראשון עבר על זה, על-כן נתגרש מגן עדן שהוא בחינת מושב הנפשות שיושבין שם אחר הסתלקותם ומחמת שאכל מעץ הדעת ונתגבר הגוף, על-כן נתגרש מגן עדן ונגזר עליו מיתה שהוא בחינת גוף, כי עכשו אי אפשר לזכות לזה התכלית בשלמות כי אם אחר המיתה שאז יתבלה הגוף ויזדכך ואז יזכו להכיר את ה' בגוף ובנפש כל אחד ואחד כפי מה שיגע עצמו בזה העולם לשבר תאות הגוף ולהכניע הגוף לגבי הנפש, כמו כן יזכה אז אחר התחיה לחיות חיים נצחיים להכיר את ה' בגוף ונפש, כי אז יהיה הגוף צח וזך בבחינת נפש ממש וכנ"ל: ועל-ידי שנתגרש אדם הראשון על-ידי פגם אכילת עץ הדעת על-ידי-זה נגזר עליו בזעת אפיך תאכל לחם וכו', שהוא עובדין דחל שהם שלשים ותשע מלאכות שהם שלשים ותשע מלקיות כנגד שלשים ותשע קללות שנתקללו על-ידי חטא עץ הדעת, כי נתגבר הגוף, שהוא בחינת עשיה, בחינת עובדין דחל, דהינו שלשים ותשע מלאכות, אבל שבת הגן על אדם הראשון, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, שבת אגין עלוהי. כי ה' יתברך חמל עלינו ונתן לנו את השבת שאז הוא מעין עולם הבא בחינת התעלות הנפש כנ"ל, ואז הוא בטול ושביתה לגמרי מכל השלשים ותשע מלאכות, ועל-ידי קדשת השבת אנו יכולין גם להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל ולקדש את השלשים ותשע מלאכות של ימי החל שיהיה בבחינת קדשת שבת בבחינת ט"ל אורות בבחינת מלאכת המשכן, כי כל הל"ט מלאכות ממשכן גמרינן להו להורות של"ט מלאכות של ישראל עם קדוש צריכין להיות בקדשה גדולה בבחינת מלאכת המשכן, כמובא בדברי רבנו ז"ל במקום אחר, כי עקר מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, כי זה עקר העבודה בעולם הזה שהוא בחינת גוף להתגבר לקדש עצמו לשבר הגוף להכניע הגוף לגבי הנפש ועל-ידי-זה זוכין לעולם הבא שהוא עולם הנפשות. וזהו בחינת מה שצריכין לקדש הל"ט מלאכות בששת ימי החל שעל-ידי-זה זוכין לשבת בבחינת ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת, כי קדשת שבת זוכין כפי מה שזוכין לקדש בימי החל, כי אז עקר העבודה והמלחמה להגביר הנפש על הגוף, קדשת שבת על ימי החל, להגביר חיי עולם על חיי שעה, חיי עולם הבא על חיי עולם הזה שיהיה כל תשוקתו ויגיעתו בכל ימי החל שהם בחינת ימי העולם הזה, בחינת גוף וכו' כנ"ל, להכניע ולבטל הגוף והחמר לגבי הנפש שיהיה הגוף נכלל בהנפש שזהו בחינת כלליות ששת ימי החל, בשבת, כלליות ימי העולם הזה בעולם הבא בבחינת ואברהם זקן בא בימים, דסב ועאל ביומין, שזוכין לבא ולהעלות לעולם הבא עם כל ימי העולם הזה שכלם היו קדושים וטהורים עד שכלם עלו ונכללו למעלה למעלה בבחינת עולם הבא שהוא עולם הנשמות כנ"ל ואז כשזוכין שיהיה הל"ט מלאכות בבחינת מלאכת המשכן אז כל הל"ט מלאכות הם בבחינת ט"ל אורות, כי ציורא דמשכנא כציורא דגן עדן, שהוא עולם הנשמות בבחינת עולם הבא שאז יחיו המתים ויהיה נכלל הגוף בהנפש ויחיו חיים נצחיים כנ"ל. וזהו בחינת ט"ל אורות, כי ט"ל אורות, הוא הט"ל של תחיה, כמו שכתוב ישעיה כו), יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר. כי ט"ל אורות טליך וכו'. נמצא, שט"ל אורות הוא הטל של תחית המתים שהוא חיים נצחיים, שזהו בחינת נפש כנ"ל. וכל זה זוכין על-ידי קדשת שבת שהוא מעין עולם הבא שעל-ידי ששובתין בשבת מכל הל"ט מלאכות, מעובדין דחל על-ידי-זה זוכין להגביר הנפש על הגוף עד שזוכין גם להמשיך קדשת שבת על ששת ימי החל, עד שגם בששת ימי החל זוכין להגביר הנפש על הגוף ונתקדשין הל"ט מלאכות שהם בחינת גוף בבחינת ט"ל אורת שהם בחינת חיים נצחיים בחינת נפש כנ"ל: נמצא שעקר בטול מלאכה בשבת מכל הל"ט מלאכות הוא בשביל לזכות להגביר הנפש על הגוף, לזכות לט"ל אורת, לטל של תחיה, דהינו חיים נצחיים בחינת טועמיה חיים זכו, בחינת ואין דומה לך מושיענו לתחית המתים שמזכירין בשבת, כי שבת מעין עולם הבא בחינת תחית המתים שאז יחיו חיים נצחיים בגוף ונפש שזהו בחינת שבת כנ"ל. ועל-כן קציר העמר שהוא בחינת התעלות נפש על הגוף, כי עקר התעלות הנפש הוא על-ידי הנפת עמר שעורים שעל-ידי-זה יוצאין מבהמה לאדם מגוף לנפש ועקר קבלת התורה מתחיל, על-ידי-זה דיקא, על-ידי העמר שעורים כנ"ל, על-כן קציר העמר דוחה שבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, בחריש ובקציר תשבת, יצא קציר העמר שהוא מצוה. כי קציר העמר שהוא מצוה על-ידי-זה עקר התעלות הנפש ועל-ידי-זה דיקא זוכין לקבלת התורה שעל ידה זוכין לחיי עולם הבא שהוא בחינת ט"ל אורות ועל-כן קוצרין העמר אפלו בשבת שהוא בחינת נפש. כי דיקא על-ידי קצירה זו זוכין להתעלות הנפש כנ"ל. וזה שתלתה התורה הנפת העמר בקדשת השבת כמו שכתוב, ממחרת השבת יניפנו הכהן, כי עקר הנפת העמר הוא בחינת שבת, בחינת עולם הבא שזוכין על-ידי-זה. על-ידי התעלות הנפש על הגוף שהוא בחינת הנפת העמר שעורים שמניפין אותו לה' ומעלין מבהמה לאדם, מגוף לנפש, ממיתה לחיים, מחכמות חיצוניות לחכמות התורה וכו' כנ"ל:
ועל-כן הנפת העמר הוא בי"ו בניסן, כי ניסן הוא ראש חדשים, כי בניסן נגאלו ממצרים ועקר הגאלה הוא גאלת הנפש מגלות התאות של הגוף כנ"ל. וזה בחינת מלוי הירח מפגימתה, כי פגם הלבנה הוא בחינת פגם הנפש, כי הלבנה הוא בחינת נפש דוד כידוע, וכשחס ושלום העונות מתגברין, דהינו התגברות הגוף על הנפש אזי היא פגימת הלבנה כידוע. וכשהנפש מתגברת על הגוף זה בחינת מלוי הלבנה שהלבנה שהוא בחינת נפש הוא בשלמות ובמלוי, כי פגימת הלבנה היא בחינת חשך, כי נתמעט ונחשך אורה בעת מעוטה. וזה בחינת גוף שהוא בחינת חשך וכשהלבנה נתמלאת זה בחינת אור, כי אז אורה בשלמות. וזה בחינת נפש שהוא בחינת אור כנ"ל. ועל-כן היתה גאלת מצרים בט"ו לחדש הראשון, כי אז סהרא באשלמותא שהוא בחינת נפש, בחינת התגברות הנפש על הגוף, האור על החשך כנ"ל. ועל-כן היתה עקר גאלתה בלילה, דהינו בליל שמורים, כי בזה היתה תלוי עקר הגאלה שזכו לתקן מעוט הירח עד שהיתה הלילה כיום יאיר, כמבאר שאותה הלילה היתה מאירה שזה בחינת מלוי הלבנה שזה עקר הגאלה כנ"ל. ועל-כן קדוש החדש הוא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל ביציאתם ממצרים. כי עקר גאלת מצרים תלויה במצוה זו של קדוש החדש שהוא בחינת תקון הלבנה למלאות אותה מפגימתה על-ידי מצות קדוש החדש שהוא בחינת התעלות הנפש וכו' שזהו עקר יציאת מצרים כנ"ל. ועל-כן בי"ו לחדש הראשון שאז מתחיל הלבנה להתמעט, כי בט"ו לחדש הלבנה בתכלית המלוי ובי"ו הוא היום הראשון שמתחלת הלבנה להתמעט, על-כן מקריבין אז העמר שעורים שעל-ידי-זה מתקנין וממלאין את הנפש שהוא בחינת לבנה, כי על-ידי העמר שעורים מכניעין הגוף ומעלין מבהמה לאדם, מגוף לנפש, מחשך לאור שהוא בחינת תקון ומלוי הלבנה ועל-כן עושין זאת בי"ו בעת שמתחלת להתמעט, כי זה העקר להעלות מבהמה דיקא לאדם שבשביל זה בעצמו מקריבין עמר שעורים דיקא שהוא מאכל בהמה כנ"ל כדי להמתיק הדין בשרשו. ובשביל זה בעצמו מקריבין העמר בי"ו דיקא בעת שמתחלת הלבנה להתמעט שזהו בחינת גוף, בחינת חשך, בחינת בהמה כדי להמתיק בחינת בהמה בחינת חשך, בחינת גוף, שזה עקר מלוי ותקון הלבנה שהוא בחינת נפש כשזוכין להפך בהמה לאדם, חשך לאור, גוף לנפש. כי זה עקר עבודת האדם בעולם הזה לשבר הגוף ותאותיו ולהפך מגוף דיקא לנפש, כי הנפש בשרשה מאירה מאד אבל ה' יתברך הורידה בשביל זה לזה העולם כדי שתתגבר הנפש על הגוף כדי להפך הגוף לנפש שאז נשלמה ונתמלאה נפש בשלמות ביתר שאת ויתר עז כידוע:
וזהו בחינת אכילת שבת שהיא מצוה גדולה מאד לאכל בשבת ולהרבות בסעדת שבת קדש, כי אז בשבת הוא התעלות הנפש. ועל-כן אז האכילה בקדשה. כי על-ידי אכילת שבת מתגבר הנפש על הגוף, כי עקר חבור הנפש והגוף הוא על-ידי האכילה כנ"ל. ועל-כן צריכין לקדש האכילה מאד כנ"ל. ועל-כן אכילת שבת גדולה ויקרה יותר מתענית כמו שכתב רבנו ז"ל במקום אחר סימן נז) כי עקר שלמות הנפש הוא כשזוכין לאכילה דקדשה דיקא, כי על-ידי האכילה מחיין הגוף ומחברין הגוף והנפש יחד. ועל-כן כשהאכילה בקדשה כראוי בחינת אכילת שבת שהוא בחינת שביעת הנפש בחינת צדיק אכל לשבע נפשו, אזי נכלל הגוף בהנפש על-ידי האכילה דיקא כי על-ידי האכילה דקדשה מתחבר הגוף עם הנפש ונתהפך הגוף לנפש מאחר שהאכילה בקדשה בבחינת שביעת הנפש וכנ"ל:
וזה בחינת קדוש החדש ועבור שנים שמצוה זאת הוא בחינת תקון ומלוי הלבנה כדי להשוות שנות הלבנה עם שנות החמה. שזהו בחינת מלוי הירח שיהיה אור הלבנה כאור החמה. ועל-כן עקר מצוה זאת הזהירה התורה בשביל העמר שעורים שיהיה בזמנו, כמו שכתוב, שמור את חדש האביב. ודרשו רבותינו ז"ל, שמור שיהיה האביב בזמנו, שמכאן למדו לעבר שנים בשביל שיהיה האביב שהוא הקרבת העמר בזמנו, כי הקרבת העמר שעורים הוא בבחינת מלוי הלבנה, שזהו בחינת קדוש החדש ועבור שנים כנ"ל. וזה בחינת קדוש הלבנה שאומרים אז, 'וללבנה אמר שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה' וכו'. כי חדוש הלבנה, דהינו מלוי הירח מפגימתה שזהו בחינת שמהפכין מגוף לנפש כנ"ל. וזה בחינת חדוש העולם שיהיה לעתיד שאז עתידין ישראל להתחדש כמותה ולעמד בתחית המתים בגוף ונפש יחד שאז יתחדש הגוף בבחינת נפש כנ"ל. שזהו בחינת הקרבת עמר שעורים שמעלין מבהמה לאדם. וזהו בחינת חדוש הלבנה, דהינו מלוי הירח מפגימתה כנ"ל. ועל-כן אומרים אז, 'דוד מלך ישראל חי וקים'. כי זהו בחינת חיים נצחיים שיהיה לעתיד אחר התחיה כנ"ל. וזהו בחינת תפל עליהם אימתה ופחד שאומרים אז, כי על-ידי-זה שהגוף נתהפך לנפש שזהו בחינת קדוש החדש כנ"ל, על-ידי-זה נופלים כל האמות שאחיזתם בגוף וחמר הגשמי כנ"ל. וזהו, בגדל זרועך ידמו כאבן. 'כאבן' דיקא, כי ישארו בבחינת דומם כמו אבן שהוא חמר גשמי. כי כבר פסק מבחינת החמר והגוף שהם העכו"ם כל יניקתם שהיה להם מהנפש. מחמת שעדין לא נתקדש הגוף כראוי. אבל על-ידי בחינת קדוש החדש שהוא בחינת זכוך הגוף שיתהפך לנפש כנ"ל, על-ידי-זה נתבטל יניקתם ונשארים העכו"ם בבחינת דומם לגמרי בבחינת ידמו כאבן כנ"ל. וזהו שאומרים אז, 'שלום עליכם' וכו', כי זהו עקר השלום כשהגוף נכלל בנפש, כי כל זמן שאין הגוף נכלל בנפש אזי יש מחלקת גדול בחינת אין שלום בעצמי מפני חטאתי תהלים לח), כי בודאי זה אי אפשר בשום אפן שתתהפך חס ושלום הנפש להגוף לגמרי חלילה, כי הנפש נכספת לעולם לשרשה לעשות רצון קונה ואפלו אם הוא רשע גמור חס ושלום וכבר התגבר גופו על נפשו ביותר. עם כל זה בפנימיות הנפש בודאי צועקת נפשו מאד מאד בקול מר ועצום מאד ונכספת ומתגעגעת מאד לשוב לשרשה, כי רצון הנפש הוא רצון האמת, דהינו רצון השם יתברך. ורצון ה' יתברך בודאי נשאר קים לעולם ואין מי שיוכל לשנות ולבטל רצונו חס ושלום בשום אפן בעולם, כמו שכתוב תהלים צב), ואתה מרום לעלם ה'. ופרש רש"י, שלעולם ידך על העליונה. וכמו שכתוב שם קיח), ימין ה' רוממה וכו'. כי בודאי ה' יתברך יגמר את שלו כרצונו. ויהיה נשלם כונתו מה שרצה בבריאת עולמו שכל כונתו היה כדי שהתחתונים דיקא יעבדו אותו דהינו להפך הגוף לנפש ועל-כן בודאי הנפש כספה חזק תמיד לעשות רצון קונה אפלו אם התגבר הגוף כמו שהתגבר חס ושלום. ועל-כן אי אפשר שיהיה שלום לרשעים. וזה שכתוב, אין שלום אמר אלקים לרשעים, כי תמיד יש מחלקת בין הנפש והגוף ומשם נשתלשל כל מיני מחלקת שבעולם. ועל-כן אין שלום כי אם כשזוכין להגביר הנפש על הגוף שיתהפך הגוף לנפש שאז הוא השלום בשלמות באמת, כי הצדיקים זוכין לשבר הגוף לגמרי עד שנתבטל רצון הגוף לגמרי ונתהפך לנפש ממש שזהו עקר השלום כנ"ל ועל-כן לעתיד לבא שאז יזכו הכל לזה כנ"ל, על-כן יהיה אז השלום המפלא בעולם, כמו שכתוב, וגר זאב עם כבש וכו'. כי אז יכללו הכל ברצונו יתברך. ויהיה נכלל בהמה באדם, גוף בנפש וכו' שזהו עקר השלום כנ"ל. ועל-כן בשעת קדוש הלבנה שמרמז על זה כנ"ל, כי הקדוש הלבנה הוא בחינת התגברות הנפש על הגוף וכו' כנ"ל. על-כן אומרים אז שלום עליכם, כי זה עקר השלום כנ"ל. וזה שנקרא שבת 'שבת שלום', וכמו שאנו אומרים אז, ופרס עלינו סכת שלומך. כי שבת הוא בחינת התגברות הנפש על הגוף, בחינת עולם הבא, שזהו בחינת שלום כנ"ל:
ועל-כן הקרבת העמר שהוא עקר ההכנה לקבלת התורה לצאת מגוף לנפש וכו' כנ"ל. נעשה על-ידי תבואת הארץ שהוא ממין הצומח, כי עקר התחברות הארבעה יסודות הוא על-ידי הצומח, כי יש דומם, צומח, חי, מדבר שהם בחינת ארבעה יסודות אש, רוח, מים, עפר והם כנגד ארבע אותיות השם הקדוש. נמצא שצומח הוא כנגד וי"ו שבשם והוי"ו הוא מחבר כל אותיות השם ביחד כידוע. וזה בחינת הצומח שמחבר כל הארבעה יסודות ביחד, כי הצומח גדל מן הארץ שהוא דומם והחי והמדבר אוכלין אותו ומקים נפשם בקרבם, נמצא שהצומח כולל ומחבר כל הארבעה יסודות ביחד, כי על-ידי הצומח יש התחברות בין הארבעה יסודות, כי הצומח מחבר עם הדומם, כי הוא צומח משם והוא כלול מחי ומדבר, כי יש בו כח להחיותם ולזונם. ועל-כן עץ הדעת טוב ורע הוא ממין הצומח, כי עקר בחינת עץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת הבחירה והממצע בין הארבעה יסודות שהוא הגוף ובין הנפש הוא בחינת הצומח מן הארץ. כי עקר החיות של כל הנבראים הוא על-ידי הצומח ואפלו בני אדם עקר האכילה הוא הלחם שעליו יחיה האדם, כי שאר כל המאכלים אינם משביעים את האדם, ועל-כן אין מברכים עליהם ברכת המזון רק על הלחם. וגם אפלו אם האדם אוכל ממין החי הלא גם המין החי בעצמו נתהוה ונתקים רק על-ידי הצומח שהוא מאכל כל הבהמות והעופות וכל מין החי. נמצא שבהצומח משתפים האדם והבהמה שהם בחינת גוף ונפש, כי שניהם אוכלים הצומח. והוא עקר התחברות בין הגוף והנפש, בין בהמה לאדם, כי עקר חיות ושביעת האדם שעל-ידי-זה מתקים נפשו בקרבו ומתחבר הנפש עם הגוף הוא על-ידי הצומח שהוא לחם מן הארץ. ועל-כן כשזוכין לאכל הצומח, דהינו לחם הארץ בקדשה גדולה אזי נכנע הגוף ונכלל בנפש ונכללין כל הארבעה יסודות שהם כלל הגוף בהנפש, כי הצומח הוא ממצע בין אדם ובהמה, כי אף-על-פי שגדר החי הוא למעלה מהצומח, אף-על-פי-כן מלבשים נפשות יקרות וגבוהות יותר בהצומח, כי בצמח הארץ מלבשים נפשות יקרות וגבוהות מאד, רק שהם מלבשים שם בהעלם גדול ביותר עד שהם למטה בגדר הצומח שהוא למטה מגדר החי. אבל בשרשם הם גבוהים מאד בבחינת כי האדם עץ השדה דברים כ) שבעצי השדה מלבשים נפשות האדם ביותר. ועל-כן הצומח עולה ומחבר רוח הבהמה עם רוח האדם, כי הוא מחיה שניהם, כי הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע כי לפעמים יכולין לזכות על-ידי אכילת הצומח לרוח האדם ולצאת מבהמה לאדם, כי מלבשים שם נפשות גבוהות מאד ולפעמים להפך חס ושלום. וכמרמז בדברי רבנו ז"ל במקום אחר שבפרות הארץ מלבשים נפשות גבוהות ויקרות ביותר. ועל-כן התהפכות מיסוד לחברו אין רואין בחוש כמו שרואין בהצומח מן הארץ, כי כל הדברים גדלים ונתהוים מין ממינו כגון בני אדם שהוא גדר מדבר מוליד בן אדם כדומה לו. וכן בהמה שהוא גדר החי נולד מבהמה כדומה. אבל הצומח גדל ונתהוה מן העפר שהוא יסוד אחר לגמרי, דהינו דומם. וזו חדוש שיש בהצומח מה שאין כן בשום יסוד. שיסוד הצומח גדל מהדומם דיקא שהוא יסוד אחר לגמרי. ועל-כן בהצומח שצומח מן הארץ בזה אנו רואין בחוש שיש בכח להפך מבהמה לאדם, מחי למדבר, מגוף לנפש כמו שאנו רואין שנתהפך מיסוד העפר והדומם לצומח. כי זה כלל שכל מדרגה שהוא למעלה ממדרגה התחתונה הוא בבחינת נפש לגבי התחתונה כגון גדר המדבר כנגד החי הוא בחינת נפש נגדו והחי שהוא בהמה הוא בחינת גוף כנגד האדם כנ"ל. וכן צומח לגבי הדומם הוא בחינת נפש והדומם הוא בחינת גוף נגדו, כי הארבעה יסודות הנ"ל הם כנגד ארבעה עולמות אצילות, בריאה, יצירה, עשיה. וזה ידוע שיצירה כנגד עשיה הוא בחינת נפש ועשיה הוא בחינת גוף כנגד יצירה. נמצא שעל-ידי שגדל הצומח מן הארץ דיקא. בזה אנו רואין בחוש התהפכות מגוף לנפש שהגוף נותן כח לנפש שתגדל ותצמח ותעשה פעלתה בעבודת ה' דיקא על-ידי שמלבשת בהגוף, כי הגוף נותן כח בהנפש. ודיקא על-ידי הגוף צומחת וגדלה בעבודת ה' יתברך. כמו הצומח שגדל מן הארץ דיקא שהוא בחינת גוף נגדו, כי אין רואין בחוש התהפכות מיסוד לחברו כמו שרואין בהצומח מן הארץ שעקר התהוות וגדול הצומח הוא על יסוד אחר למטה ממנו, דהינו על-ידי יסוד העפר שהוא הדומם ודיקא על ידו הוא גדל וצומח מן הארץ. נמצא שכח העפר שהוא בחינת גוף מגדל הצומח שהוא בחינת נפש נגדו ונתהפך כח העפר ונכלל בהצומח שזהו ממש בחינת התהפכות מגוף לנפש וכו' כנ"ל. ועל-כן אי אפשר שיתגדל הצומח מן הארץ כי אם על-ידי גשמים, כי מי הגשמים הם בחינת חסד, כי מים הם בחינת חסד ונקראים 'גבורות גשמים', כי יורדין בגבורה מבחינת גבורות וזה בחינת המתקת הדינים שהגבורות והדינין נמתקין עד שמהם דיקא יורדת ההשפעה שהם מימי החסד שיורדין דרך הגבורה בחינת גבורות גשמים וכמו שאיתא בזהר הקדוש, מיא לימינא אנון וכו'. ועל דא תנינן גבורות גשמים נמצא שאין הגשמים יורדין אלא על-ידי המתקת הדינים, דהינו המתקת חמש גבורות מנצפ"ך שזהו עקר בחינת התעלות הנפש כנ"ל, דהינו שנמתק ונתהפך מדין לחסד שזהו בחינת התהפכות מגוף לנפש כנ"ל:
וזהו בחינת גדל מעלת הגשמים כאשר הפליגו רבותינו ז"ל ואי אפשר שירדו הגשמים כי אם על-ידי תקון מעשה התחתונים, כמו שכתוב, וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ. וכל עשב השדה טרם יצמח כי לא המטיר ה' אלקים וגו' ואדם אין לעבד את האדמה. כי עקר המתקת הגבורות להפך מדין לחסד שעל-ידי-זה דיקא יורדין הגשמים זה תלוי במעשה התחתונים דיקא. כפי מה שמתגברין להכניע הגוף ולצאת מגוף לנפש, כמו כן נמתק הדין ונמשך החסד שעל-ידי-זה יורדין גשמים כנ"ל. ואז גדל הצומח מן הארץ שהוא גם כן בחינת עלית הנפש כנ"ל וזהו בחינת התעניות שמתענין על הגשמים שגזרו רבותינו ז"ל כמה וכמה תעניות בשביל גשמים יותר מעל שאר דברים וכל מסכת תענית עקרה מדברת מתענית גשמים והוא מתחלת, 'מאימתי מזכירין גבורות גשמים'. כי על-ידי התענית הוא עקר הכנעת הגוף לגבי הנפש כמבאר היטב בתחלת מאמר הנ"ל ועל-ידי-זה דיקא יורדין הגשמים ועל-כן מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים. כי תחית המתים הוא שנזכה לקום בתחיה בגוף ונפש ואז יהיה הגוף מזכך לגמרי ויתהפך הגוף לנפש כנ"ל. שזהו בחינת גבורות גשמים שיורדין על-ידי המתקת הדין שנתהפך לחסד שזהו בחינת התהפכות מגוף לנפש, ממיתה לחיים בחינת תחית המתים כנ"ל. וזהו בחינת עצם מעלת הגשמים עד שכל יעודי התורה הם מדברים מגשמים ושתתן הארץ יבולה וכו'. כמו שכתוב, אם בחקתי תלכו וכו' ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וכו' וכיוצא בזה הרבה, כי כשיורדין גשמים והארץ נותנת יבולה וגדלים הצמחים מן הארץ בזה רואין פעלת ישראל שפעלו על-ידי עבודתם וקיום התורה שזכו להכניע הגוף ולהפך הגוף לנפש עד שנמתק הדין ונתהפך מדת הדין למדת הרחמים שזהו בחינת גשמים וגדול הצומח מן הארץ וכו' כנ"ל, שזהו בחינת תחית המתים שאז יתהפך הגוף לנפש כנ"ל, שזהו עקר השכר, כי עקר השכר של תורה ומצות יהיה לאחר התחיה שהוא בחינת גשמים כנזכר לעיל שבשביל זה מזכירין גבורות גשמים בברכת התחיה כנ"ל. וזה בחינת הסמיכות, ויתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש יעבדוך עמים וכו'. כי כשה' יתברך משפיע לישראל רב דגן ותירש שזהו בחינת התעלות הנפש על הגוף שעל-ידי-זה נתרבה ונתברך עלית הצומח מן הארץ ונמשך שבע וזול גדול בעולם ועל-ידי-זה העמים הנאחזין בהגוף כנ"ל נכנעים ונופלים לפני ישראל שהם בחינת נפש, בחינת יעבדוך עמים וכו' כנ"ל. ועל-כן נתברך יעקב מיצחק בברכה הזאת, כי זה עקר ברכתו של יעקב שיתגבר על עשו שהוא הסטרא אחרא בחינת גוף, בחינת תאות אכילה, בחינת הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, בחינת התגברות הדין שהוא בחינת אדם, ויעקב נתברך מיצחק שיזכה יעקב להתגבר על עשו שהוא בחינת התגברות הנפש על הגוף, שזהו בחינת גדול הצומח על-ידי גבורות גשמים, בחינת אם בחקתי תלכו וכו' ונתנה הארץ יבולה וכו' כנ"ל. וזהו ברכתו של יעקב, ויתן לך האלקים מטל השמים וכו' ורב דגן ותירש יעבדוך עמים כי כלו חד כנ"ל:
ועל-כן קבל יעקב הברכות מיצחק דיקא. כי יעקב זכה על-ידי עבודתו להמתיק גבורות יצחק עד שקבל משם דיקא את הברכות שהם בחינת התעלות נפש על הגוף בחינת המתקת הדין שנתהפך מדת הדין למדת הרחמים שזהו בחינת ויתן לך וכו' כנ"ל. ועל-כן עלה על דעתו של יצחק לברך את עשו, כי כונת יצחק היה שרצה לגיר את עשו, כי היה סבור שאפשר לגירו שיהיה נתהפך אל הקדשה, כי עשו היה מטעה את אביו 'כי ציד בפיו', ותרגומו, ארי מצידה הוי אכיל, ועל-כן אמר לו, הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה וכו'. כי היה סובר שכונת עשו לטובה מה שמביא לו ציד לאכל כדי שיהיה נכלל בהקדשה על-ידי שיאכל יצחק מצידו, כי באמת מי שזוכה להאכיל את הצדיק ולפרנסו בודאי יכול לזכות על-ידי-זה לתשובה שלמה להכניע הגוף ולהעלות הנפש וזהו בחינת אגרא דתעניתא צדקתא המבאר במאמר הנ"ל. שעקר התענית שהוא התעלות הנפש, הוא הצדקה, כי עקר הכנעת והתעלות הנפש הוא על-ידי קדשת האכילה כנ"ל. ועל-כן כשנותן צדקה ומחסר ממונו ותאות גופו, כי בזה הממון היה יכל למלאות לגופו איזה תאוה והוא משבר תאות גופו ונוטל הממון ונותן להתלמיד חכם העוסק בתורה ועבודת ה' והתלמיד חכם נגד האיש פשוט הוא בבחינת נפש לגבי הגוף בחינת שבת כנגד ששת ימי החל, כמו שאיתא ברבי שמעון בר יוחאי, אנת שבת דכלי יומי. נמצא שבזה הצדקה שהוא מאכיל ומפרנס את התלמיד חכם בזה מכניע הגוף לגבי הנפש. ועל-כן עקר התעלות הנפש על-ידי-זה בחינת אגרא דתעניתא צדקתא כנ"ל. אבל עשו הרשע לא היה כונתו כלל בשביל זה, כי לא היה רוצה להיות נכנע אל הקדשה כלל רק כל כונתו שהיה מביא ציד לאביו לאכל היה רק בשביל רמאות ורשעות לבד כדי לרמות את אביו כדי שיפעל אצל אביו כל תאות גופו ומחמת שתמיד היה מרמה את יצחק על-כן סבר יצחק שעל-ידי שיביא לו ציד לאכל יוכל להכניע גופו הרע שיהיה נעשה מרכבה להקדשה, כי על-ידי אכילת הצדיק משל עם הארץ יכול לזכות העם הארץ לחזר בתשובה שיתהפך מגוף לנפש, מעם הארץ לתלמיד חכם על-ידי-זה כנ"ל.אבל רבקה שמעה כל זאת ולא היתה מרצה לזה כלל, כי היא ידעה עצם רשעתו של עשו הרשע שאינו רוצה כלל להתקרב אל הקדשה והוא רק מרמה את אביו, על-כן אם יקבל הברכות חס ושלום לא די שלא יהיה נעשה מרכבה אל הקדשה על-ידי-זה, אף גם על-ידי-זה יתגבר חס ושלום ויתגבר הגוף בחינת עשו על הנפש ביותר על-ידי שיהיה לו יניקה מן הקדשה חס ושלום, על-כן השתדלה רבקה לקח הברכות מעשו ושיקבל יעקב את הברכות, כי יעקב ראוי לברכה, כי כל השתדלותו להפך הגוף לנפש שזהו בחינת ברכה וחסד וחיים כנ"ל. וזהו שאמר יצחק לעשו, שא נא כליך וכו'. ודרשו רבותינו ז"ל, בדק סכינך ושחט יפה שלא תאכילני נבלה. כי על-ידי השחיטה הכשרה מעלין את הנפש מחי למדבר. שהוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, כמבאר במאמר הנ"ל באריכות לענין השוחטים, עין שם. ועל-כן מאחר שכונת יצחק היה לטובה. בשביל להכניע הגוף בחינות עשו אל הקדשה כנ"ל, על-כן הזהירו שישחט יפה, כי על-ידי-זה עולה הנפש וכו' כנ"ל:
וזה בחינת מה שנוהגין להתענות ביום שמת בו אביו ואמו כדי שתעלה למעלה נפשותם על-ידי התענית של בניהם, כי על-ידי התענית הוא התעלות הנפש כנ"ל, כי ברא מזכה אבא, על-כן על-ידי שבניהם מתענין ומכניעין הגוף לגבי הנפש על-ידי-זה עולה נפש אביהם ואמם למעלה למעלה ועל-כן לומדין תורה בשבילם, כי התורה הוא הנפש כמבאר במאמר הנ"ל. וכל התורה שבניהם לומדים ומגלין בעולם על-ידי-זה עולה ונתגלה אור נפשותם ביותר ועל-ידי-זה נתעלה נפש אביהם ואמם שהולידו אותם וכמובן בסוף המאמר הנ"ל על דברי רבותינו ז"ל, הזהרו בבני עם הארץ שמהם תצא תורה. כי יש להם נפשות יקרות מאד ואין אנו יודעים הדר תפארתם אלא על-ידי תורתם וכו' וזה בחינת הנר שמדליקין בשבילם, כי הנפש הוא בחינת אור כנ"ל. וגם התורה נקראת אור, כמו שכתוב, נר ה' נשמת אדם וכו' וכו' משלי ו). כי נר מצוה ותורה אור, הינו בחינת התעלות הנפש מחשך לאור וכו' כנ"ל. וזהו בחינת הקדיש שאומרים שמגדילין כבוד ה' יתברך, כי העקר הוא לגדל כבוד ה' יתברך, כי הכל נברא בשביל כבודו והכבוד הוא שרש הנפש וכמבאר במאמר הנ"ל בתחלתו, כי עקר הבריאה היה בגין דישתמודעין לה, כמו שכתוב, כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. וכן מבאר בסוף המאמר שבשביל זה צריכין לכבד בני עם הארץ כדי שתשתוקק הנפש לשרשה שהוא הכבוד ועקר הכבוד היא כבוד ה' יתברך, כי כשנפש מישראל זוכה לגדל ולכבד שמו הגדול יתברך זה עקר הכבוד של הנפש בבחינת כי מכבדי אכבד, ועל-כן אומרים הבנים קדיש ומקדשין ומגדלין ומכבדין שמו הגדול יתברך ועל-ידי-זה נתגדל ונתכבד הנפש כנ"ל ועל-ידי-זה מתאוה הנפש להכלל בשרשה ועל-ידי-זה נתגלה הארת הנפש כנ"ל ועולה ומתגבר הנפש והתורה על הגוף שעל-ידי-זה עולה נפש אביהם ואמם למעלה כי על-ידי-זה הנפשות עולות בבחינת מין נוקבין בחינת חזי במאי ברא קאתינא לגבך, ועל-כן הוא טובה גדולה לנפש אב ואם כשזוכין שבניהם דורש חדושי תורה אמתיים וכמו ששמעתי מרבנו ז"ל בזה שבזה שמחדשין בתורה עושין טובה גדולה מאד מאד לאביו ולאמו, כי עקר התגלות הארת הנפש היא על-ידי חדושי תורה שמחדשין, כמובן בסוף המאמר הנ"ל וכנ"ל:
ועל-כן גם הקצירה בעצמה של העמר הוא מצוה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, יצא קציר העמר שהוא מצוה ואסור לקצר שום תבואה קדם קצירת העמר. כי קצירת התבואה של ישראל צריך שיהיה בקדשה גדולה, כי בשעת הקציר אז קוצרין ומבדילין הצומח מן הארץ, כי עד עכשו היו מחברין יחד הצומח עם הדומם שהוא העפר ועכשו נבדל הצומח מן העפר שזהו בחינת הבדלת הנפש מן הגוף כי צומח ודומם הם בחינת גוף ונפש כנ"ל. ועל-כן צריכין שתהיה הקצירה בקדשה גדולה באפן שיתעלו היסודות ממדרגה למדרגה, מדומם לצומח שהוא בחינה מגוף לנפש כנ"ל. וזהו בחינת כמה מצות שנצטוינו בשעת קצירת התבואה שהם, לקט, שכחה ופאה. ואחר כך תרומות ומעשרות ותלתה התורה בהקצירה, כמו שכתוב, ובקצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקצרך ולקט קצירך וכו'. וכן לענין שכחה כתיב, כי תקצר קצירך בשדה ושכחת עמר וכו'. כי מצות אלו תלויים בקצירה כדי שתתקדש הקצירה כדי שנזכה על-ידי הקצירה לעלות ממדרגה למדרגה, מגוף לנפש וכו' כנ"ל. כי כל מצות אלו התלויים בקצירה, שהם, לקט, שכחה ופאה, כלם צותה התורה לתנם לעניים, דהינו בחינת צדקה, כי עקר התעלות הנפש הוא על-ידי צדקה כנ"ל בחינת אגרא דתעניתא צדקתא. ועל-כן צותה התורה להרבות בצדקה בשעת הקצירה, דהינו מצות לקט שכחה ופאה כדי שתהיה קצירת הצומח מן הארץ בבחינת התעלות הנפש כנ"ל וכן אחר הקצירה צריכין לקדש את התבואה בכמה מצות וכלם הם בחינת צדקה, דהינו תרומות ומעשרות לכהנים ולויים ועניים הכל כדי לברר התבואה ממץ ותבן שהם הקלפות הקודמת לפרי בחינת גוף בחינת עשו ששאל אביו איך מעשרין את התבן. ועקר הברור שהוא בחינת התעלות הנפש הוא על-ידי צדקה, על-כן צריכין להרבות במתנות מהתבואה שהוא בחינות צדקה. ועל-כן בכל פעם שיש איזה ברור ועליה להתבואה נותנין בכל פעם איזה מתנה לכהנים או לעניים כי בתחלה כשצומח ונגמרת הפרי מפרישין בכורים ואחר כך בשעת קצירה לקט שכחה ופאה ואחר כך אחר המרוח תרומות ומעשרות שאין חיבים בהם כי אם לאחר המרוח. ואחר כך בשעת הגמר כשנעשה קמח ונותן מים בעסה חיבת בחלה הכל בבחינה הנ"ל, כי בכל פעם מהנ"ל יש ברור, כי בתחלה כשצומחת ונגמרת הפרי והתבואה מן הארץ זהו בחינת שנתברר הצומח מן הארץ עד שנכר הפרי שהיה בתחלה טמונה ונסתרת בארץ על-כן מפרישין אז בכורים לכהן שעל-ידי-זה זוכין להעלות הנפש כנ"ל וכן בשעת הקצירה אז היא ברור יותר, כי אז נגמר הפרי ונבדל מן העפר לגמרי וכו' כנ"ל. על-כן נותנין אז מתנות עניים כנ"ל אבל אף-על-פי שכבר נקצר מן הארץ לגמרי עדין מץ ותבן חופין על התבואה שהם הקלפה הקודמת לפרי, על-כן צריכין לטרח לברר התבואה ולמרחה לנקותה ממץ ותבן, דהינו שמפרישין הפרי מהקלפה שגם זה הוא התעלות הנפש שהוא הפרי על הקלפה הנאחזת בגשמיות הגוף. ועל-כן צריכין אז לתן מתנות כהנה תרומות ומעשרות שמצותן לאחר המרוח וכן בשעת גמר התקון של הפת, דהינו כשנותנין מים בעסה שהוא עקר הגמר שאז כבר נזדככה גם מסבין ומרסן ועכשו נגמרת שתהיה ראויה למאכל אדם, כי כל זמן שלא נעשית עסה עדין היא בבחינת בהמה, כי התבואה בעצמה קדם מרוח וטחינה אינה מאכל אדם כי אם מאכל בהמה. ועל-כן בשעת הגמר צריכין להפריש חלה, כי כל המתנות הם בחינת צדקה שהוא התעלות הנפש. ועל-כן נותנין אותם בכל עת שנתבררה התבואה ועולה ביותר מבהמה לאדם שהוא בחינת התעלות הנפש וכו' כנ"ל: כי הנפש דקדשה שיש בכל דבר צריך להזדכך ולהתברר בכמה ברורים בברור אחר ברור כידוע. וכל ברור וברור הוא בחינת התעלות מגוף לנפש, מבהמה לאדם שזה נעשה על-ידי הצדקה שהוא בחינת מתנות עניים ומתנות כהנה ולויה כנ"ל. ועל-כן נותנין רב המתנות לכהן, כי הכהן הוא איש החסד שזה עקר בחינת התעלות הנפש מדין לחסד. וזה בחינת מעשר שנותנין ללוי והלוי נותן תרומת מעשר לכהן, כי שרש הנפשות הם חמש אותיות מנצפ"ך שהם חמש גבורות שזהו סטרא דלוי כידוע. כי הנפש שרשה בגבורות ועל-כן יש לה כח להחיות את הגוף שהוא בחינת גבורות. אבל באמת עקר שלמות הנפש הוא כשהגבורות נמתקין על-ידי החסדים כידוע. ועל-כן הנפש הוא בחינת חסד לגבי הגוף, כי הנפש עקר כסופה לעלות למעלה להיות נכלל בשרש שרשה העליון שהוא בחינת חסד, כי שרש הכל הוא חסד שעל ידו נברא העולם, כמו שכתוב, עולם חסד יבנה. אבל עקר המתקת הגבורות להפכם לחסד הוא על-ידי הכנעת הגוף לגבי הנפש כנ"ל. ועל-כן נותנין מתנות ללוי שהוא שרש הנפשות והוא נותן מהם לכהן איש החסד ועל-ידי-זה נמתקין הדינים בשרשן ועל-ידי-זה יש כח להנפש להתעלות על הגוף כנ"ל, כי הא בהא תליא, דהינו על-ידי שהכניע גופו ונתן מתבואתו לכהנים ולויים מתנתם על-ידי-זה זכה שתתעלה הנפש ויהיו נמתקין הגבורות, שזהו בחינת מה שהלוי נותן לכהן ונכללין ונמתקין הגבורות על-ידי החסדים שהוא הכהן כנ"ל. וכן על-ידי המתקת הגבורות זוכה אחר כך שתתעלה ותתגבר הנפש ביותר על הגוף לבטלו לגמרי לגבי הנפש. ועל-כן עקר התגברות הנפש על הגוף הוא על-ידי הצדקה כנ"ל: ועל-כן אסור להתחיל לקצר קדם קצירת העמר שהוא מצוה, כי עקר עלית הנפש מבהמה לאדם וכו' הוא על-ידי העמר שעורים כנ"ל. ועל-כן על-ידי קצירת העמר זוכין לקדש את הקצירה של התבואה שתהיה הקצירה בקדשה בבחינת עלית הנפש וכו' כנ"ל ועל-כן אסור לקצר קדם לזה, כי קצירת התבואה של ישראל צריך שתהיה בקדשה גדולה בבחינת עלית הנפש שזה נעשה על-ידי קצירת העמר שעורים שהוא מצוה וכו' כנ"ל:
וזה בחינת יודוך עמים אלקים יודוך עמים כלם ארץ נתנה יבולה וכו' תהלים סז) כי על-ידי שארץ נותנת יבולה, שהוא בחינת התעלות הנפש על הגוף, על-ידי-זה נתבטלין העמים שהם בחינת גוף ובאים גם כן להתקרב אל הקדשה בחינת יודוך עמים כלם על-ידי ארץ נתנה יבולה וכנ"ל. וזה בחינת ולא אתן אתכם חרפת רעב בגוים יואל ב) כי הרעב הוא חרפה לישראל שהם בחינת נפש, כי הרעב חס ושלום מורה על התגברות הגוף חס ושלום שעל-ידי-זה האדמה לא תתן את יבולה כי מתגבר הדומם על הצומח חס ושלום כנ"ל. ועל-כן לעתיד שאנחנו נשוב לה' וה' יתברך ישוב אלינו וכמבאר שם כל ההבטחות שה' יתברך מבטיח לישראל שיכירו וידעו אותו שזהו בחינת התעלות הנפש על הגוף שאז יודעין את ה' יתברך ומכירין אותו כל אחד כפי מה שזכה להגביר נפשו על גופו על-כן נאמר שם לענין הבטחות התקרבות ישראל לאביהם שבשמים 'ולא אתן אתכם עוד חרפת רעב בגוים'. כי שבע וזול הוא בחינת התעלות הנפש על הגוף שעל-ידי-זה מתקרבין ישראל לאביהם שבשמים ומכירין ויודעין אותו יתברך. וכמו שמבאר בתחלת המאמר הנ"ל שעקר הבריאה היתה בגין דישתמודעין לה. ואחר כך מתחיל רבנו שם לדבר מגוף ונפש, כי על-ידי התגברות הנפש על הגוף על-ידי-זה יודעין ומכירין אותו יתברך. וזהו שכתוב ביואל ב) לענין הבטחת השבע שיהיו נצולין מן הרעב נאמר, שם ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' וכו' וידעתם כי בקרב ישראל אני וכו'. כי על-ידי שזוכין לשבע, דהינו התגברות הנפש על הגוף על-ידי-זה זוכין לידע ולהכיר אותו יתברך בגוף ונפש כמו שיהיה לעתיד בחינת ואכלתם אכול ושבוע וכו' וידעתם כי בקרב ישראל אני וכו' כנ"ל. כי על-ידי אכילה דקדשה בחינת צדיק אכל לשבע נפשו בחינת ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' שעקר האכילה הוא בשביל נפשו להלל את שם ה' על-ידי-זה עקר כלליות הגוף בנפש כנ"ל. ועל-ידי-זה זוכין לדעת את ה' בחינת וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלקיכם ואין עוד וכו', אמן ואמן: וזה שאמרו רבותינו ז"ל, גדול יום הגשמים כיום שנתנה בו תורה. כי הגשמים הם בבחינת התעלות הנפש, שהוא בחינת תורה וכו' כנ"ל. וכן אמרו רבותינו ז"ל שם במסכת תענית, גדול יום הגשמים כתחית המתים ולפיכך קבעוה בתחית המתים, הינו כנ"ל, כי הגשמים הם בחינת התגברות הנפש על הגוף שהגוף נכלל בנפש שזהו בחינת תחית המתים, בחינת חיים נצחיים שלעתיד כנ"ל: