ליקוטי הלכות · יורה דעה ב · כלאי בהמה ד

לא תחרש בשור ובחמר יחדו: על-פי התורה ימי חנכה הם ימי הודאה וכו' בלקוטי תנינא בסימן ב עין שם כל התורה ומה שכתוב שם בסוף שעל-ידי-זה זוכין להמשיך השמחה של שבת לששת ימי החל, כי ימי החל הם בחינת עצבות וכו'. אבל שבת הוא בחינת בן, בחינת ניחא לעלאין ותתאין, בחינת שמחה וכו', בחינת זה ינחמנו ממעשינו ומעצבון ידינו, כי שבת מנחם ומשמח הכל מן העצבות וכו'. ועל-ידי-זה שממשיכין הקדשה של שבת לששת ימי החל על-ידי-זה נתגלה אחדות הפשוט יתברך, כי בששת ימי החל הם פעלות משתנות שבכל יום נברא פעלה משנה וזה כנגד שכל האנושי שפעלות משתנות יהיה נמשכין מאחד הפשוט יתברך, כי בשכל האנושי אי אפשר להבין זאת רק על-ידי שבת שאנו זוכין על-ידי-זה נתגלה האחדות הפשוט יתברך, כי שבת מורה על אמונת היחוד שאנו מאמינים שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שברא כלם בששת ימי החל ושבת בשבת וזאת הבחינה לגלות אחדות הפשוט לידע ולהאמין שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך זאת הבחינה יקרה מאד אפלו אצלו יתברך וכו', כי כשנתגלה בחינת אחדות הפשוט למטה נתגלה גם למעלה אחדות הפשוט יתברך בבחינת אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ וכו', עין שם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת אסור כלאי בהמה שאסור לעשות מלאכה בשני מיני בהמה וחיה, כי כל מין ומין הוא בחינת פעלה משנה ואנו צריכים להאמין שכל המינים המשנים זה מזה שהם בחינת פעלות משתנות כלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך ואף-על-פי שבדעת אי אפשר להבין זאת כמבאר לעיל שזה כנגד שכל האנושי אף-על-פי-כן אנו צריכים להשליך שכלנו ודעתנו ולידע האמת שאין בכח שכלנו להבין פלאי בריותיו רק לסמך על אמונה ולהאמין בהאמת באמונה שלמה שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך ולאמונה זאת זוכין על-ידי שבת, הינו על-ידי שממשיכין השמחה של שבת לששת ימי החל וכו' כנ"ל בהתורה הנ"ל ועל-כן אסור לעשות מלאכה בשני מינים ביחד כי כל הל"ט מלאכות הם עובדין דחל בחינת ששת ימי המעשה, אבל בשבת בטלין כל המלאכות ועקר אחיזת העצבות שבששת ימי החל בהל"ט מלאכות שהם בחינת בזעת אפך תאכל לחם, בחינת בעצבון תאכלנה וצריכין לקדש הלט מלאכות בחינת ששת ימי החל על-ידי קדשת שבת להמשיך הקדשה והשמחה של שבת על כל ששת ימי החל, הינו על כל הלט מלאכות לבררם מזהמת הנחש מעצבות מבחינת בעצבון תאכלנה, כי מי שזוכה לקדש את עצמו כראוי אזי אפלו כשעושה איזה מלאכה מהלט מלאכות בחל הוא גם כן בקדשה ובטהרה בבחינת קדשת שבת, כמבאר בהתורה מרכבת פרעה וחילו בסימן לח באות ז) ועקר קדשת הלט מלאכות בחל הוא על-ידי שממשיכין עליהם הקדשה והשמחה של שבת שעל-ידי-זה נתגלה שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שזאת הבחינה יקרה מאד, כי אי אפשר להבין זאת בשכל אנושי רק על-ידי אמונה שזוכין על-ידי שממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל כנ"ל. וזה בחינת אסור כלאים שאסור לערב שני מינים יחד כדי שלא להגביר בחינת פעלות משתנות ביותר עד שלא יהיה באפשרי לגלות שהם נמשכין מאחד הפשוט, כי גם עתה בחינה זאת יקרה מאד, כי הוא כנגד שכל האנושי שפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט כנ"ל, אבל ה' יתברך ברא כל מין ומין בחכמה נפלאה שדיקא על ידו יוכל להתגלות אחדותו הפשוט. אף-על-פי שכל מין ומין משנה מחברו, אף-על-פי-כן דיקא על-ידי-זה רואין גבורותיו ונפלאותיו עד אין חקר. שברא בריות משנות כאלה שכל אחד ואחד משנה מאד מחברו. וכלם נמשכין מאחדותו הפשוט יתברך ויתעלה. כי כל הברואים לא נבראו אלא כדי לידע ולהכיר אותו יתברך על-ידי-זה, כמו שאיתא בזהר הקדוש בגין דישתמודעין לה, כי ה' יתברך המשיך כל מין ומין שברא מאחדותו הפשוט ונתן בכל אחד ואחד כח כזה שדיקא על-ידי המינים האלו המשנים זה מזה שהם פעלות משתנות דיקא על ידם יכירו וידעו אחדותו הפשוט יתברך וידעו כח גבורותיו ונפלאותיו, כמו שכתוב, מה רבו מעשיך ה' וכו'. אבל אי אפשר לידע ולהאמין שהפעלות משתנות נמשכין ממנו יתברך כי אם כששומרין סדר הבריאה שיהיה כל מין ומין לבדו. אבל כשמערבין כלאים חס ושלום משנין סדרי בראשית ומגבירין בחינת הפעלות משתנות יותר מדאי על-ידי שמערבין שני מינים משנים יחד עד שנאחז בהם הסטרא אחרא והקלפות שאחיזתן מתערובות וכלאים שהוא בחינת עץ הדעת טוב ורע. עד שאי אפשר לגלות אחדותו הפשוט מתוך אלו הפעלות משתנות שנתערבו ביחד שלא כסדר מעשה בראשית, כי אי אפשר לשום פעלה משנה שיחזר ויכלל באחדות הפשוט כי אם דרך השביל והצנור שנמשך דרך שם משרשו מאחד הפשוט. ואז נתגלה על ידו דיקא בחינת אחדות הפשוט. אבל כשמשנין סדרי בראשית חס ושלום על-ידי כלאים ותערובות נתערבב הדרך והסדר עד שאי אפשר שיעלה לשרשו לכלל באחד הפשוט ואז חיותו רק דרך הקלפות והסטרא אחרא שהם בחינת כפירות. ואז מתגברים השנויים ביותר עד שאי אפשר לגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות שזה עקר תקון כל העולמות וכנ"ל. ועל-כן עקר אסור כלאים הוא בשעת מלאכה, כי אז בשעת מלאכה צריכין לזהר ביותר להמשיך קדשת שבת לששת ימי החל כדי לברר הלט מלאכות מזהמת הנחש מעץ הדעת טוב ורע מעצבות מבחינת בעצבון תאכלנה כנ"ל. וקדשת שבת הוא בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות כנ"ל. וכשמערב כלאים בשעת מלאכה הוא פוגם בבחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות שזהו בחינת קדשת שבת ועל-כן האסור בשעת מלאכה דיקא, כי אז צריכין להמשיך קדשת שבת כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שהזכירה תורה שור וחמור דיקא. אף-על-פי שבאמת כל שני מינים אסורים, כי שור וחמור הם בחינת קלפת עשו וישמעאל כמובא. ועשו וישמעאל הם זהמת הנחש שהם ההפך מלשון הקדש שמקשר לשבת שעל ידו ממשיכין קדשת שבת וכו' שעל-ידי-זה נתגלה אחדות הפשוט וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. כי עשו וישמעאל הם בחינת השבעים אמות שהם שבעים לשונות הפך לשון הקדש, כי כל השבעים אמות כלולין בעשו וישמעאל, כמו שמבאר בתורה רבי יוחנן משתעי בסימן טז) שכל העכו"ם נכללים בשתי אמות שהן עשו וישמעאל. ושבעים אמות הם השבעים לשונות שהם ההפך מלשון הקדש שהוא שיך רק לישראל אשר על-ידי-זה בחר בנו מכל העמים ורוממנו מכל הלשונות, כמובא במקום אחר ). נמצא שעשו וישמעאל שהם כלליות השבעים לשונות הם ההפך מלשון הקדש שמקשר לשבת, כי הם בחינת זהמת הנחש זהמת הלט מלאכות השולטין בימי החל כשאין מקדשין אותם על-ידי המשכת קדשת שבת לתוך ימי החל כנ"ל, כי אי אפשר להמשיך קדשת שבת לימי החל כי אם על-ידי לשון הקדש שמקשר לשבת שזוכין אליו על-ידי האמת שמאיר בהדבור וכו' ועשו וישמעאל הם הפך האמת ליעקב, כי הם בחינת אנשי דמים ישנאו תם המזכר שם בהתורה הנ"ל, כי הם אנשי דמים בודאי, כי עשו הוא אדמוני מלא דם. ונאמר בו "והוא עיף" מן הרציחה. וכן ישמעאל נאמר בו, ותרא שרה את בן הגר מצחק. ופרש רש"י, על שפיכת דמים גם כן. ועל-כן הם הפך האמת, כי עליהם נאמר, אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר, כי הם ההפך מבחינת תודה הלכה, בחינת שעשוע עולם הבא שהוא בחינת חסד לאברהם, כי הם בחינת הסיגים והפסלת, בחינת תקפא דדינא קשיא, בחינת מץ ותבן שמשם הקשיות החופין על ההלכה שאינם מניחין לברר ההלכה, כמובן בתקונים, כי הם אינם בוחרים בעולם הבא שהוא בחינת תודה הלכה. כי בחרו לחלקם העולם הזה שמלא עצבות ויגונות, כמו שכתוב, ולא חפץ בברכה ותרחק ממנו. נמצא שעשו וישמעאל הם בהפך מכל הבחינות הנאמרים בהתורה הזאת שעל ידם זוכין להמשיך קדשת שבת לתוך ששת ימי החל לגלות אחדות הפשוט יתברך וכו' ועל-כן הזכירה התורה אסור כלאי בהמה על שם תערבת שור וחמור שהם בחינת התחברות תרי זינא בישא שהם עשו וישמעאל, כמובא בזהר ובכתבים, להורות שעל-ידי כלאי בהמה שמחברין שני מיני בעלי חיים בשעת עשית איזה מלאכה מלט מלאכות. על-ידי-זה פוגמין בבחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות כנ"ל, כי גורמין שמתחברין חס ושלום תרי זינא בישא שהם שור וחמור דקלפה שהם בחינת עשו וישמעאל שהם ההפך מכל הבחינות הנ"ל שעל ידם נתגלה אחדות הפשוט, כי עשו וישמעאל הם ההפך מכל זה כנ"ל, שזהו בעצמו בחינת הפגם שגורמין על-ידי התחברות שני מינים בשעת מלאכה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן נאמר בשבת, למען ינוח שורך וחמרך וכו'. 'שור וחמור' דיקא. אף-על-פי שלענין דין שביתת בהמה מצוים על שביתת כל הבהמות והחיות רק עקר המצוה כדי להמשיך שביתה וניחא על בחינת שור וחמור להכניע מהם אחיזת שור וחמור דקלפה, שהם בחינת עשו וישמעאל, שהם עקר זהמת הנחש הנאחז בימי החל בהל"ט מלאכות כנ"ל. ועל-כן יעקב שזכה להכניע קלפת עשו וישמעאל, כי היה מטתו שלמה., על-כן נאמר בו, ויהי לי שור וחמור, כמובא. כי יעקב הוא עקר האמת המבאר בהתורה הזאת בחינת תתן אמת ליעקב, כי יעקב זכה לכל שלשת קוי האמת שהם, תפלה ותורה ושדוכים, כי נאמר בו, ויפגע במקום וכו', והוא העלה את התפלה בשלמות לבחינת בית, כי יעקב קראו בית, כמבאר בהתורה משפטים בסימן י) וזכה לתורה, כמו שכתוב, תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב. וכמו שכתוב, עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי. וזכה לשדוכים אמתיים דקדשה, כי זכה להשתדך עם זווגיו האמתיים שהם רחל ולאה וכו' שעל ידם העמיד מטה שלמה בלי פסלת שמהם יצאו כל בית ישראל. ועל-כן שמר יעקב את השבת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו כנ"ל בהתורה הנ"ל. ועל-כן עקר התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות היה על-ידי יעקב שזכה להעמיד שנים עשר שבטים שכל אחד ואחד היה לו דעה מיחדת, כי כל אחד מהשבטים היה גון מיחד כפי גון אבנו שבחשן, הינו בחינת פעלה משנה מחברו וכלם כאחד נכללו בדעה אחד ואמרו בפה אחד בשעת הסתלקות יעקב שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. שזה עקר שלמות התגלות אחדות הפשוט כשרבים מסכימים לדעה אחת, כמבאר בהתורה הזאת שזהו בחינת הלכה כרבים, עין שם. כי אברהם ויצחק שבימיהם לא נתברר בשלמות עדין קדשת ישראל על-כן לא זכה כל אחד להעמיד כי אם בן אחד בקדשת ישראל, דהינו אברהם העמיד יצחק לבדו ויצחק את יעקב לבדו. ובן השני שהיה לאברהם שהיה לו דעה משנה בודאי כי אין דומה דעת אדם אחד לחברו. ותכף שהגיע האמונה לשני דעות נאחז זהמת הנחש בישמעאל שהיה בחינת פעלה משנה דעה משנה מיצחק עד שלא זכה להפך דעתו המשנה להכלל באחדות הפשוט. וכן עשו שהיה משנה מיעקב לא זכה להכלל עם יעקב בדעה אחת, לענין עקר יסוד האמונה הקדושה, כי אז לא נתבררה הזהמא בשלמות עד שיתגלה בשלמות בחינת אחדות הפשוט מתוך פעלות משנות, דהינו שכל השנוי דעות יסכימו על עקר יסוד האמת והאמונה להאמין שכל הפעלות משתנות וכל השנוי דעות שבעולם כלם נמשכין מאחד הפשוט, אבל יעקב זכה לזה בשלמות כי זכה להעמיד בנים הרבה שנים עשר שבטים שכל אחד היה לו דעה משנה, כי היה בחינת גון מיחד בחינת פעלה משנה. ואף-על-פי-כן לענין יסוד האמונה כלם הסכימו לדעה אחת ואמרו בפה אחד שמע ישראל וכו' ה' אחד. שזהו עקר שלמות התגלות אחדות הפשוט כשרבים שמשנים בדעותיהם מסכימים לדעה אחת כנ"ל. ועל-כן זכה יעקב להכניע קלפת עשו וישמעאל לגמרי. ועל-כן נאמר בו, ויהי לי שור וחמור. כי זכה להכניע הקלפות הנאחזים בשור וחמור ולהכניס גם בחינת השור והחמור תחת יד הקדשה, כי יעקב נשמר מכלאים שלא לחבר שני מינים ביחד, כמו שכתוב שם בפרשה בהדורון ששלח לעשו, "ויתן ביד עבדיו עדר עדר לבדו" וכו', להורות שנזהר מכלאים, כמובא, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת חנכה, כי ימי חנכה הם ימי הודאה בחינת שעשוע עולם הבא וכו', כמבאר בהתורה הזאת, הינו שבימי חנכה הקדושים על-ידי תקף הנסים והנפלאות והנוראות שעשה ה' יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה על-ידי-זה אנו ממשיכין הדרך הזה של תודה הודאה בעולם, דהינו לעסק תמיד להודות ולהלל לה' יתברך על כל הנסים והנפלאות שעשה עם אבותינו ועמנו מימות עולם עד הנה בכלליות ובפרטיות. ולזכר היטב ולבלי לשכח כל הטובות הנוראות שגומל עמנו בכל עת ועת, כמו שכתוב, "ואל תשכחי כל גמוליו". כי באמת זה הדרך של הודאה ותודה הוא דרך נפלא מאד להתקרב על ידו לה' יתברך מכל מקום שהוא, כי העולם הזה מלא צרות ויסורים ויגונות, כמו שכתוב, כל ימיו כעס ומכאובות. וכתיב, "אדם לעמל יולד קצר ימים ושבע רגז". ואין טוב בעולם כי אם התורה כי אין טוב אלא תורה אבות פרק ג). ומעצם הצרות והיסורין והמניעות שבזה העולם קשה וכבד על האדם להתקרב לעבודתו יתברך ואפלו להתפלל ולהתחנן ולפרש צערו לפני ה' יתברך גם כן קשה מאד מחמת רבוי המניעות והיסורים שאוטמין את לבו עד שאינו יכול לפתח את פיו ולא להתקרב לשום עבודה תמה כאשר יודע כל אחד ואחד הכבדות שיש עליו בכל פעם ופעם בכל יום ויום וכו'. ועל-כן עצה גדולה לזה שבכל פעם יזכיר את עצמו את כל הטובות האמתיות והנצחיות שעשה ה' יתברך עם אבותינו ועמנו עם כל אחד ואחד בפרטיות והעקר מה שזכה להיות מזרע ישראל בכלל מקבלי התורה והבדילו מן התועים בדרכי המחקרים והפילוסופים וכו' הנהוגים עכשו בעולם הזה, כי כל אחד ואחד מישראל אם יסתכל היטב על כל מה שעבר עליו מעודו יראה ויבין חסדי ה' וטובו ונפלאותיו עליו בלי שעור. כמו שאנו אומרים שלש פעמים בכל יום בהשמונה עשרה, נודה לך ונספר תהלתך על חיינו וכו' ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת ערב ובקר וצהרים וכו'. וכמו שאומרים בנשמת, אלו פינו מלא שירה כים וכו' אין אנו מספיקין להודות לך ה' וכו' על אחת מאלף, אלף אלפי אלפים ורבי רבבות פעמים הטובות נסים ונפלאות שעשית עם אבותינו ועמנו: הכלל, שכשהאדם רואה גדל צרותיו בגוף ונפש וממון שהוא רחוק מה' יתברך מאד כמו שהוא יודע בעצמו וגם בפרנסה ובגוף יש לו גם כן יסורין כמו ששכיח ברב העולם ואפלו כשבא עליו איזה צרה ממש חס ושלום הוא צריך לבל יתבלבל לגמרי מחמת הצרות והיסורין חס ושלום. רק בכל עת ועת בפרט בעת צרה חס ושלום יתן עיני לבו ודעתו להסתכל ולהתבונן היטב על חסדי ה' וטובותיו שעשה עמו עד הנה. כי כל אדם כמו שהוא מאחר שהוא בכלל ישראל ומניח טלית ותפלין בכל יום ומיחד שמו יתברך פעמים בכל יום ויום ראוי לו לתן הודאה ותודה לה' יתברך בכל יום ויום על עצם חסדו וטובו יתברך עליו שזכה להיות בכלל ישראל מקבלי התורה מכל שכן שכל אחד יודע בנפשו כמה טובות נפלאות בפרטיות שגמל ה' יתברך עמו מעודו עד אותו היום וצריך להרגיל את עצמו להודות ולהלל לה' יתברך על כל הטובות שעשה עמו. ועל-ידי-זה יהיה לבו נכון בטוח שגם עתה ה' יתברך לא יסיר חסדו וטובו מאתו ויחזק את לבו לצעק ולהתחנן לה' יתברך שיצילהו גם עתה מכל הצרות והיסורין כמו שאמר דוד, מי יבילני עיר מבצר מי נחני עד אדום הינו שמי שעזר לי עד הנה ונחני עד אדום הוא יובילנו עיר מבצר גם כן. וזה, מהלל אקרא ה', שטרם שאני קורא אליו יתברך על צרותי אני מהללו ומשבחו על הטובות והחסדים שעשה עמי עד הנה, כי דיקא על-ידי-זה אני יכול לקרותו כנ"ל. וזה, זבח לאלקים תודה וכו' וקראני ביום צרה, הינו שגם קדם שיוצאין מהצרה של עכשו וצריכין לקרותו יתברך צריכין מקדם להביא תודה על העבר כנ"ל. ואז דיקא 'וקראני ביום צרה' כנ"ל. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שצריכין להיות מודה על העבר ומבקש על להבא, כי כשאין מודים על העבר קשה מאד לקרותו יתברך מגדל אטם הלב שנתאטם מרבוי הצרות כנ"ל. בפרט עתה בארך הגלות שכמעט אין יום שאין צרתו מרבה מחברו חס ושלום והפרנסה דחוקה מאד והבעל דבר מתפשט על כל אחד ואחד לארך ולרחב והמחלקת והקטגוריה והקנאה והשנאה מתרבה בכל פעם וכל מה שרוצים להתחיל לצאת ממה שצריכין לצאת ולהתקרב לאיזה עבודת ה' אין מניחין אותו ומתגרין בו יותר חס ושלום ומעצם רבוי המניעות אין יכולין לפתח פה לפרש שיחתו לפניו יתברך, על-כן צריכין לילך בדרך זה מאד שבכל פעם בבואו לפרש שיחתו לפני ה' יתברך או להתקרב לאיזה דבר שבקדשה יזכיר את עצמו רבוי הטובות והחסדים שעשה ה' יתברך עמו מעודו עד היום הזה. ועל-ידי-זה יתחזק לבבו לבטח בה' שישמע תפלתו גם עתה ועל-ידי-זה יוכל להתקרב אליו יתברך ולפרש לפניו שיחתו כראוי כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שצריכין להמשיך השמחה והקדשה של שבת לששת ימי החל המבאר שם בסוף התורה הנ"ל, כי מבאר שם שעל-ידי תודה הלכה זוכין שיאירו שלשת קוי האמת ברבוע הדבור וכו' שעל-ידי-זה זוכין להמשיך הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל וכו', עין שם. הינו כי תודה מביאין כשיוצאין מהצרה, כמו שמבאר שם, כי לעתיד יהי כלו תודה והודאה לשמו יתברך, כי אז יתבטלו כל צרות העולם הזה ויהיה כלו טוב ויעסקו רק בבחינת תודה להודות ולהלל לשמו יתברך אבל צריכין להמשיך קדשת העולם הבא גם בהעולם הזה. שזהו בחינת להמשיך קדשת שבת לימי החל, כי שבת בחינת עולם הבא שכלו טוב וימי החל הוא בחינת העולם הזה שמלא יסורים וצרות רחמנא לצלן, כמו שכתוב, אדם לעמל יולד. וכתיב, גם כל ימיו כעס ומכאובות. אבל ה' יתברך חפץ בקיום העולם וממתיק ומבטל בכל פעם יסורי וצרות העולם הזה בחסדו וטובו וישועתו שמתנהג עמנו בכל יום ויום וצריכין להסתכל על זה היטב על כל הטובות שגמל עמנו ולהביא תודה והודאה על זה כנ"ל. וזה בחינת שממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, הינו הקדשה והשמחה של עולם הבא שהוא כלו שבת שאז עקר התודה וההודאה ימשיכו גם בעולם הזה גם בעת צרה שאפלו בעת צרה חס ושלום יסתכלו על הטובות שעשה ה' יתברך עמנו עד הנה וגם בהצרה בעצמה בודאי יש איזהו הרחבה כשמסתכלין היטב, כמו שמבאר אדמו"ר ז"ל על פסוק בצר הרחבת לי בסימן קצה), עין שם היטב ועל-ידי-זה צריכין להביא תודה להודות ולהלל לשמו יתברך על העבר ועל-ידי-זה יכולין לקרותו ולצעק אליו על להבא כנ"ל. וזה בחינת לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה, מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו י"י מה רבו צרי וכו'. ואמרו רבותינו ז"ל, מזמור לדוד קינה לדוד מבעה לה, אלא כיון שראה שבנו הוא שמח. דבר אחר שראה תכסיסו קימת וכו'. ואכתי קשה על דוד בעצמו מה ראה על ככה בעת צרה גדולה כזאת בעת שברח מאבשלום לבקש למצא בהצרה איזה הרוחה ולזמר על זה לה' יתברך?! וגם לכאורה התחלת המזמור אינו מדבר מלשון זמר רק מלשון צעקה גדולה, כמו שכתוב שם, י"י מה רבו צרי רבים וכו'. אך כל זה הוא ענין הנ"ל שדוד המלך עליו השלום) ראה את עצמו אז בצרה גדולה ומרה מאד מאד שהכרח לברח מפני אבשלום בנו על-ידי מעשה רעה כזאת שנעשה מאמנון ותמר ואבשלום בניו ומעצם מרירת צרתו שגדלה מאד, בפרט שהבעל דבר רצה להפילו בעיני דעתו מאד מאד, כי אמר לו בלבו, הנך רואה שכל זה בא עליך על מעשה דבת שבע ושוב אין לך תקוה חס ושלום וכמבאר בזה המזמור בעצמו, כמו שכתוב שם, "רבים אמרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה". ופרש רש"י, בשביל אותו העון ומעצם צרתו עד הנפש נתבלבל דעתו הקדושה עד שלא היה יכל אפלו לפרש שיחתו ולצעק לה' יתברך כדרכו. כי הצרות רחמנא לצלן יכולין חס ושלום לעקם הלב מאד מה' יתברך רחמנא לצלן עד שאמרו רבותינו ז"ל על דוד שאז בברחו מאבשלום בקש לעבד עבודה זרה, כמו שדרשו על פסוק, ויהי דוד בא עד הראש אשר ישתחוה שם וכו'. כי כשאדם בצרה חס ושלום הוא בסכנה גדולה גם בענין כשרותו ויהדותו, כי לפעמים נתעקם הלב מאד על-ידי הצרות והיסורין עד שמהרהר אחר ה' יתברך בבחינת אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, כי בזה העולם יש להאדם בחירה תמיד וכל מה ששולח ה' יתברך בין טוב ובין להפך הוא במשקל וכמו שכשה' יתברך שולח לאדם טובות בנים ועשירות וכל טוב יש שמכיר חסדי ה' וטובו עליו ומתעורר על-ידי-זה להתקרב אליו בצדקה ומעשים טובים וכו'. ויש חס ושלום להפך בחינת וישמן ישרון ויבעט וכו'. כמו כן להפך כשה' יתברך מנסה ומיסר את האדם ביסורין וצרות חס ושלום בעניות ודחקות ורדיפות וכו' רחמנא לצלן הוא גם כן בנסיון גדול כי ה' יתברך שלח עליו הכל לטובה כדי שיזכר על-ידי-זה לשוב אליו, כמו שכתוב, ויאמר כי ישובון מאון וכו'. אבל מחמת גדל כח הבחירה יש לפעמים שאדרבא על-ידי הצרות חס ושלום נתעקם לבו ביותר מה' יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל לענין העניות שמעביר על דעת קונו וכן מבאר בדברי אדמו"ר ז"ל שבעת צרה חס ושלום צריכין להתחזק מאד מאד כנגד היצר הרע מחמת ששרשו נמשך מדינים, עין שם במאמר להתחזק בכל פעם כנגד היצר הרע בסימן עב) ועל-כן נאמר ברשעים, ורגז ושחק ואין נחת. אבל בצדיקים נאמר, בה' אהלל דבר באלקים אהלל דבר. כמו שפרש רש"י שם, בין שבא עמי במדת הרחמים בין במדת הדין וכו' אבל על כל פנים האדם יש לו בחירה תמיד וכנ"ל. ובכל דבר ובכל ענין והנהגה שה' יתברך מתנהג עמו ומסבב עמו בכל עת יש בו בחינת צדיקים ילכו בם ופשעים יכשלו בם חס ושלום: ועל-כן דוד כשהיה בעת צרה גדולה כזאת שנתגרש מירושלים וכו' עד שנפל למחין דקטנות כאלו עד שיש סברא בדברי רבותינו ז"ל שעלה על דעתו לעבד עבודה זרה, מכל שכן שלא היה יכל לפתח פיו לסדר תפלתו כראוי אבל בעצם צדקתו האיר ה' עיניו ושלח בלבו עצה הזאת הנ"ל שהתחיל להסתכל על הטובות שה' יתברך גמל עמו מעודו עד שחפש ומצא שגם בעצם הצרה הגדולה הזאת נמצא בה גם כן כמה הרחבות, כי הפך הדבר בדעתו לטובה מה שבנו רודף אחריו מה שלכאורה היא צרה כפולה ומכפלת מה שהרודף הוא בנו רחמנא לצלן, אך הוא הפך הדבר לטובה ואמר, סתם ברא מרחם על אבא, וגם מצא הרחבה בתוך צרתו מה שראה תכסיסו קימת שהסנהדרין וכו' אוחזים עמו וכו' ועל-כן אלו הטובות שחפש ומצא מה שה' יתברך גומל עמו אפלו בתוך הצרה, כמו שמבאר רבנו ז"ל על פסוק, בצר הרחבת לי וכו', מלבד מה שה' יתברך גמל עמו טובות מעודו על כל אלה התחיל לומר מזמור לדוד ורצה לזמר ולהודות לה' יתברך על כל הטובות האלה ותכף שהתחיל לזמר ולהודות לה' יתברך על הטובות תכף נתרחב לבו ודעתו ואז דיקא נפתח פיו והתחיל להתפלל ולצעק כראוי, י"י מה רבו צרי רבים קמים עלי וכו'. וגם כל המזמור הולך בדרך זה שאף-על-פי שרבו צריו ורבים קמים עליו עד שרבים אומרים וכו'. שאין לו תקוה חס ושלום מחמת עון דבת שבע. אבל אף-על-פי-כן ואתה י"י מגן בעדי וכו'. וכן בדרך זה הולכים רב המזמורים שבתהלים שמודה לה' יתברך על העבר וצועק על להבא ובתוך דברי צעקתו ותחנתו חוזר ומודה וצועק, פוק עין ותשכח בכמה מזמורים שהולכים על דרך זה. ועל-כן נקרא ספרו בשם תהלים שהוא לשון תהלה והודאה אף-על-פי שרב דבריו הם צעקות גדולות ותחנות ובקשות ואך כל צעקותיו תחנותיו היו דיקא בדרך מזמור והודאה ותהלה ושיר ונגון וכו' בכל העשר לשונות של זמרה, הינו כנ"ל שבכל הצרות נתן לבו להודות על העבר. ואז היה יכל לצעק להבא בבחינת מודה על העבר וצועק לעתיד לבא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מזמור הודו שאומרים בכניסת שבת שמדבר מארבעה צריכין להודות שכולל כל הצרות שעוברין על האדם שכלם כלולין באלו הארבעה, כמבאר במקום אחר, ועקר הוא צרות הנפש, דהינו כל העליות וירידות שעוברין על כל אדם מקטן ועד גדול לפי דעת ערכו ומדרגתו שהכל כלול במזמור הזה, כמובן בספרים. ועל-כן אלו הצרות בגשמיות ורוחניות בגוף ונפש צריכין לצעק מאד מאד בכל פעם לה' יתברך קול גדול ולא יסף וכמבאר במזמור זה ויצעקו וכו'. אך קדם כל הצעקות מקדים ומתחיל תחלה תכף בהתחלת המזמור 'הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו' לידע ולהודיע ולהורות שכך הוא דרך הצעקה על כל הצרות רחמנא לצלן שבתחלה תכף צריכין להודות לה' על העבר ולהיות בטוח שהוא יתברך שומע תפלת כל פה ויושיע אותו תמיד על-ידי צעקתו ואז דיקא ויצעקו ויצעקו וכו'. כי אז דיקא על-ידי בחינת הודו לה' וכו' בחינת תודה שמביאין גם בעת הצרה על הטובות שלעבר ועל הטובות וההרחבות שבתוך הצרה עצמה על-ידי-זה דיקא יכולין לצעק לה' ואז, ממצוקותיהם יושיעם. ואז, יודו לה' חסדו ונפלאותיו. כי אחר כך יזכו לצאת מהצרה לגמרי ואז בודאי יביאו תודה בשלמות כראוי, כי התודה שמביאין כשיוצאין מהצרה זה בחינת שעשוע עולם הבא כנ"ל בהתורה הנ"ל והתודה והודאה שמודין לה' יתברך על העבר וכו' גם בעת הצרה זה בחינת שממשיכין הקדשה של שבת שהוא עולם הבא שאז בטול הצרות לתוך ימי החל שהוא העולם הזה שהוא ימי צרה כנ"ל. כי העולם הזה מצד עצמו מלא צרות ויגונות רחמנא לצלן כנ"ל. אבל ה' יתברך מרחיב עמנו גם בעת צרה וגומל עמנו טובות נפלאות ונצחיות גם בזה העולם ואנו מחיבים להודות לו גם בעת צרה כנ"ל שזהו בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל כנ"ל. ועל-ידי-זה דיקא זוכין לצעק לה' יתברך לצאת מהצרה לגמרי ואז נזכה לבחינת תודה והודאה בשלמות שזהו בחינת עולם הבא כנ"ל. ועל-כן אומרים זה המזמור הודו בכניסת שבת, כי אז אנו צריכין להמשיך קדשת שבת לימי החל כדי שיכללו כל ששת ימי החל בקדשת שבת. על-כן אומרים זה המזמור הודו שהוא 'ארבעה צריכין להודות' שהוא בחינה זאת בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל לבטל העצבות והצער של ימי החל בחינת בעצבון תאכלנה להמשיך עליהם קדשת ושמחת שבת שהוא בחינת עולם הבא שהוא בחינת תודה והודאה וכנ"ל. וכל זה אנו זוכין על-ידי ימי חנכה הקדושים שהם ימי הודאה שאז ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל, כמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה גם כן בחינת לא תחרש בשור ובחמר יחדו, כי שור וחמור הם תרי זינא בישא בחינת עשו וישמעאל שהם כלל כל העכו"ם שהם כלל כל הגליות, כלל כל הצרות, כי עקר כל הצרות הם על-ידי הגליות שאנו בגולה בין העכו"ם שכלם כלולים בעשו וישמעאל שהם בחינת שור וחמור והזהיר הכתוב שלא לערבם יחד על-ידי אסור תערבת כלאים שלא לגרם חס ושלום לערב ולחבר הצרות יחד שאז אי אפשר לסבלם חס ושלום, הינו שלא יגרם לבלבל דעתו חס ושלום שידמה לו כאלו כל העולם נפל עליו כמו שרגילין העולם לומר בעת צרה חס ושלום) כאלו חס ושלום כל הצרות באו עליו חס ושלום בלי הרחבה כלל והא בהא תליא שמי שאומר כך חס ושלום ועל-ידי-זה נתעקם לבו מה' יתברך ואינו יכול לצעק אליו אזי חס ושלום באמת נתרבין עליו הצרות רחמנא לצלן, כי כל הנמשך אחר צערו הצער נמשך אחריו חס ושלום, רק צריכין לתן רוח בדעתו למצא הרחבות גם בתוך הצרות בעצמן ולהביא תודה והודאה בכל עת, כי באמת בכל צרה שבעולם יש בתוכה הרחבה בחינת בצר הרחבת לי כנ"ל וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק, אך לא בעי ישלח יד איוב ל) וכתיב, ולא יעיר כל חמתו שזה בחינת ורוח תשימו בין עדר ובין עדר הנאמר ביעקב אבינו שדרשו רבותינו ז"ל על הצרות והגליות שכון יעקב במה שלא ערב כלאים לתן רוח בין הצרות. שזהו בחינת ורוח תשימו בין עדר, ובין עדר בין צרה וצרה, בין גלות לגלות, כמו שדרשו רבותינו ז"ל, הינו כנ"ל. כי יעקב הכניע קלפת עשו וישמעאל שהם בחינת שור וחמור, בחינת ויהי לי שור וחמור, הינו שהכניע הקלפות היונקין מהדינים והצרות שהם רוצים לעקם את הלב בעת צרה כאלו אפס תקוה חס ושלום שזה עקר הצרה הגדולה ביותר מהצרות בעצמן שזה עקר צער הגלות מה שהעכו"ם המצרין מבזין ומחרפין אותנו ואומרים אין תקוה חס ושלום, כמו שכתוב, ברצח בעצמותי חרפוני צוררי באמרם אלי כל היום איה אלקיך. וכתיב, כל היום כלמתי נגדי וכו'. וכן הרבה וכל זה בבחינת התחברות קלפת עשו וישמעאל ביחד שהם כלל כל הצרות והגליות כנ"ל. אבל יעקב אבינו הכניע אותם מישראל וצוה לשמר שיהיה כל עדר ועדר לבדו שלא לערב כלאים שהם בחינת תערובות שור וחמור כנ"ל. רק לתת רוח בין עדר ובין עדר לתן רוח בין הצרות שאפלו בעת הצרה חס ושלום יסתכלו על הרוח וההרחבה שה' יתברך הרחיב עמו וגמל לו טובות מעודו וגם בהצרה בעצמה מרחיב לו כנ"ל. ועל-ידי-זה יוכל לצעק לה' יתברך ויהי נצל לגמרי מכל הצרות בחסדו הגדול ונפלאותיו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה הוא בחינת חנכה כנ"ל. כי הנס של חנכה היה בימי בית שני כשעמדה מלכות יון הרשעה להשכיחם תורתך וכו' ורצו לבטל עבודת הבית המקדש. וה' יתברך ברחמיו המרבים עמד לנו בעת צרותינו ועשה עמנו נסים נוראים ונפלאים על-ידי מתתיהו ובניו הכהנים עד שנצחו היונים והחזירו עבודת בית המקדש למקומו בנס נפלא ונורא שהיה בנרות המנורה שדלק השמן המעט שמונה ימים, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו כי כל ימי הבית שני לא היתה גאלה שלמה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו כי עקר ימי הבית שני לא היה רק בבחינת ורוח תשימו בין עדר ובין עדר שפעל יעקב אבינו שיהיה תמיד רוח והרחבה בין צרה לצרה בין גלות לגלות כדי שיהיה כח להתחזק ולסבל מרירות הגלות כנ"ל. והקלפה של מלכות יון הרשעה ראתה והבינה זאת שהבית הזה לא יתקים ויחרב בודאי. רק שהוא הרחבה ורוח בין גלות לגלות כדי שיוכלו ישראל להתקים כנ"ל, על-כן רצתה להתגבר על ישראל ולהחריב תכף עבודת בית המקדש ולכבש ישראל תחת ידם חס ושלום כדי שיהיה הגלות והצרות תכופות ומחברות יחד חס ושלום כדי שלא יוכלו ישראל להתקים חס ושלום. ועל-כן נקראת מלכות יון לשון טיט היון, בחינת ביון מצולה ואין מעמד, שהוא בחינת צרה ארכה ותכופה כמו הגלות הזה הארך והמר מאד. שעל זה צעק דוד המלך עליו שלום, טבעתי ביון מצולה ואין מעמד. לגדל אריכת מרירת הגלות. ומלכות יון הרשעה רצו להתגבר על ישראל לכבשם, תכף חס ושלום שיתחיל הגלות אז חס ושלום כדי שלא יוכלו ישראל להתקים. ובאמת בודאי אם היה נחרב עבודת בית המקדש אז. והיה מתחיל הגלות אז בודאי היה קשה להתקים, כי עכשו עקר קיום שלנו באריכות הגלות הזה הוא רק על-ידי ההרחבות שעשה ה' יתברך עמנו עד הנה כנ"ל, על-כן חמל ה' יתברך על עמו והפר מחשבות שונאינו והפך הדבר מהפך אל הפך, כי לא די שנפלו היונים מפלה גדולה ובית חשמונאי כבשו המלוכה ונתקימו ישראל בגדלתם ובעבודת בית המקדש כמה שנים. אף גם עשה לנו נס גדול ונורא כזה בנרות המנורה שעל-ידי-זה קבעו שמונת ימי חנכה אלו. ועשו לנו יום טוב חדש והמשיכו אור ותקון נורא כזה בעולם שעל-ידי ימי חנכה הקדושים יהיה לנו כח תמיד להמשיך עלינו הדרך הקדוש הזה של תודה והודאה. שבכל הצרות שאנו סובלים בגלות הארך הזה בכלל ובפרט. נוכל להחיות את עצמנו על-ידי שנזכר נפלאותיו עד הנה ונודה ונשבח אותו תמיד. בבחינת מודה על העבר וכו' שזהו בחינת חנכה כנ"ל. שזאת הבחינה אנו זוכים על-ידי ימי חנכה שנקבעו אז על-ידי גדל הנס של נרות המנורה כנ"ל: ועל-כן נקרא חנכה לשון חנוך בחינת חנכת הבית המקדש, כי לא די שלא החריבו עבודת בית המקדש אף גם זכינו על-ידי תקף הנסים להמשיך תקון כזה לעשות חנכה בכל שנה ושנה, דהינו שאנו זוכין בתוך תקף הגלות הזה להתחיל גם עתה לחנך הבית המקדש, כי בזה שאנו עושין בימי הגלות חנכה שהם ימי הודאה, דהינו שאנו מודים ומשבחים אותו יתברך על גדל הנסים שעשה עמנו עד הנה שהיה לנו כח להתקים עד הנה. ואנו בטוחים על-ידי-זה כאשר עד הנה עזרונו רחמיו כן ישמע תפלותינו וצעקתנו תמיד עד אשר יגאלנו גאלה שלמה ויבנה בית מקדשנו על-ידי-זה בעצמו אנו ממשיכין בחינת בנין בית המקדש, כי עקר הגאלה ובנין בית המקדש יהיה על-ידי-זה על-ידי תפלותינו וצעקתנו כידוע וכמו שכתב רבנו ז"ל בסימן ב) על מאמר רבה בר בר חנה כד חם גבה אתהפיך וכו'. וכל צעקותינו ותפלותנו שאנו מתחזקים עדין לצעק ולהתפלל לה' יתברך הוא רק על-ידי בחינת חנכה על-ידי בחינת תודה כנ"ל על-ידי שאנו מודים על העבר וכו' כנ"ל. נמצא שגם עכשו אנו מחנכים את הבית המקדש בחנכה, כי עקר בנין בית המקדש במהרה בימינו יהיה על-ידי-זה על-ידי שזכינו לבחינת תודה והודאה גם עתה בתקף הגלות שזהו בחינת חנכה כנ"ל. וכמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן שעקר החנוך לעבודת הבורא יתברך הוא על-ידי בחינה זאת בחינת תודה והודאה שהיא בחינת חנכה, כי לפי מה שעובר על כל אחד ואחד כפי מה שיודע בנפשו רבוי היסורים והצרות מתאות היצר הרע ומהפרנסה וכו' וכו', רחמנא לצלן מעתה, בודאי היה קשה להתקים עד שיזכה לגאלה שלמה, דהינו שיהיה איש כשר כראוי שזהו בחינת גאלה שלמה. ועל-כן באמת כמה וכמה התחילו ונפלו ויש שהאריכו בעבודתם ימים ושנים אבל אחר כך לא יכלו לסבל מרירות הכבדות של הבעל דבר ונפלו כל אחד כמו שנפלו רחמנא לצלן. אבל מי שחפץ באמת לאמתו לחוס על חייו עקר קיומו על-ידי בחינה הנ"ל. שבכל מה שעובר עליו יהיה איך שיהיה אפלו אם רואה שהוא בעצמו החיב מאד במעשיו שאינם טובים וכו'. אף-על-פי-כן אין אדם אפלו הגרוע שבגרועים שאין הקדוש-ברוך-הוא גומל עמו חסדים נפלאים בכל יום כמו שתקנו לנו לומר בכל יום נודה לך וכו' על נסיך שבכל יום וכו' ועל נפלאותיך וטובותיך שבכל עת וכו' ובודאי דברי רבותינו ז"ל כנים ואמתיים וצריכין אנחנו כלנו להאמין בזה מאד שבודאי ה' יתברך עושה עם כל אחד ואחד נסים ונפלאות וטובות בכל יום ובכל עת ושעה. ואם ירצה להסתכל יראה הרבה בעיניו ויזכר את עצמו היטב כמה מעלות טובות למקום עליו: וכבר אמרנו כמה פעמים שכל מה שזכה האדם לאיזה מצוה ולאיזה נקדה טובה בודאי אינו נאבד לעולם. ועל זה תקנו לנו לומר בנשמת, אלו פינו מלא שירה וכו', כי אין כל העולם כלו עם כל תאותיו ויסוריו והבליו כדאי כנגד נקדה אחת של מצוה אחת שכל אחד מישראל זוכה בכל יום. וצריך להרגיל את עצמו שבכל מה שיעבר עליו יהיה איך שיהיה יזכיר את עצמו בכל עת הטובות והנפלאות שעשה ה' יתברך עמו עד הנה. ועל-ידי-זה יתחזק לצעק ולהתפלל לה' יתברך תמיד בבחינת מודה על העבר וצועק לעתיד לבא. ועל-ידי-זה יזכה סוף כל סוף לגאלה שלמה לשוב לה' יתברך באמת שזהו בחינת חנכה כנ"ל. ועל-כן נקרא חנכה כי על-ידי בחינה זאת דיקא מתחנכין בעבודת ה' כנ"ל, כי כל הטוב שהאדם עושה בימי קטנותו, דהינו כל זמן שאינו זוכה לדעת שלם לעבודת ה' יתברך כראוי שאז אפלו אם הוא גדול בשנים נקרא קטן מחמת קטנות הדעת. וכל העבודה שבימים אלו אף-על-פי שאין לה שלמות גמור אף-על-פי-כן הוא טובה ויקרה מאד אצל ה' יתברך, כי כל העבודה הזאת היא בחינת חנוך ממש כמו שמחנכין את הקטן שיאמר איזה ברכה ויהיה לבוש בציצית וכו' וכל שאר עניני חנוך הקטנים שהוא מצוה גדולה מאד. אף-על-פי שהקטן עושה אחר כך מעשה נערות וקטנות, אף-על-פי-כן כל תנועה ותנועה שהוא צית את אביו יקר מאד בעיני אביו ובעיני ה' יתברך. מחמת שעל-ידי-זה הוא מתחנך בעבודת ה' יתברך, כמו כן הוא ממש אפלו באדם גדול כל זמן שאינו זוכה לשלמות הראוי אפלו אם הוא רחוק כמו שהוא רחוק אף-על-פי-כן כל נקדה ותנועה של הקדשה יקרה מאד, כי הוא בחינת חנוך. ועקר החנוך על-ידי ההודאה על העבר שעל-ידי-זה מתחזק לצעק להבא כנ"ל. ועל-כן נקרא חנכה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שמונת ימי חנכה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שנר חנכה הוא בחינת אור האמת שמאיר ברבוע הדבור, הינו שעל-ידי תודה והודאה בחינת הלכות זוכין שיאירו שלשת קוי האמת בארבעה חלקי הדבור שזהו בחינת לשון הקדש שמקשר לשבת. שעל-ידי-זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל וכו' שעל-ידי-זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות וכו', עין שם היטב. וזה בחינת שמונת ימי חנכה, כי שבע"ה ימים הם כנגד שלשה קוי האמת שמאירין בארבע"ה חלקי הדבור. ואז זוכין להמשיך השמחה של שבת לימי החל שזה עקר בחינת חנכה כמבאר שם בהתורה הנ"ל. וזה בחינת יום השמיני שנקרא 'זאת חנכה', כי אז דיקא ביום השמיני נשלם התקון של חנכה על-ידי שהמשכנו הארת שלש"ה קוי האמת בארבע"ה חלקי הדבור בשבעה ימים הראשונים. שעל-ידי-זה זכינו להמשיך השמחה של שבת לימי החל. שזהו בחינת יום השמיני בחינת זאת חנכה. כי שלשת קוי האמת שמאירין בארבעה חלקי הדבור, שזהו בחינת אל אלקים ה' דבר, זה בחינת שלשה אבות אברהם יצחק יעקב שהם בחינת שלשה קוי האמת, בחינת אל אלקים ה' כידוע. שכלם כלולים ביעקב, כי יעקב כלול מכל השלשה אבות כידוע, כי ביעקב נשלם האמת בשלמות בבחינת תתן אמת ליעקב, כי אברהם איש החסד זה בחינת תפלה שהוא בחינת חסד, כי עקר התפלה רחמים ותחנונים שיתן לנו ה' יתברך נדבת חסד, כי אברהם הוא הראשון שהתחיל להאיר דרך התפלה בעולם. כי כל התחלת עבודתו היה על-ידי תפלה, כמובן בדברי רבנו ז"ל. יצחק הוא בחינת תורה, בחינת תורה מפי הגבורה נתנה, בחינת גבורת יצחק, בחינת קול השופר של מתן תורה שהוא שופר של אילו של יצחק, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. יעקב הוא בחינת תקון האמת של שדוכים, כי עקר תקון השדוך והזווג שהוא תקון הברית שבו תלוי הכל זכה יעקב בשלמות, כי אברהם ויצחק אף-על-פי שזכו לזווגם האמתי להתחבר עם האמהות הקדושות אף-על-פי-כן עדין לא נשלם ונמשך תקון האמת של השדוכים מחמת שאברהם הכרח לשא הגר ויצא ממנו ישמעאל. ויצחק אף-על-פי שלא נשא שפחה אף-על-פי-כן יצא ממנו עשו על-כן עדין לא נשלם תקון השדוך והזווג בשלמות. אבל יעקב היתה מטתו שלמה בלי פסול, על-כן הוא זכה להמשיך תקון האמת של השדוכים בשלמות. נמצא ששלשה אבות הם בחינת שלשת קוי האמת והם מאירים בארבעה חלקי הדבור שהם בחינת ארבע אמהות, שרה, רבקה, רחל, לאה, שהם בחינת שלמות הדבור, כי אשה יראת ד' הוא בחינת הדבור של לשון הקדש בחינת חוה אשה, כמו שמבאר בהתורה תפלה לחבקוק בסימן יט), עין שם כי זה ידוע שכל האמהות היה התקון של חוה, הינו תקון הדבור של לשון הקדש שפגמה חו"ה. והשלשה אבות וארבע אמהות תקנו זאת, כי זכו להאיר שלשה קוי האמת בארבעה חלקי הדבור שעל-ידי-זה נתתקן הדבור של לשון הקדש בשלמות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וכל זה הוא בחינת שבעה קני המנורה וזה בחינת שבעת ימי השבת. שבהם נבראו כל הברואים בששת ימי המעשה ושבת בשבת, כי עקר הבריאה היתה על-ידי הדבור של לשון הקדש, כמו שכתוב, בדבר ה' שמים נעשו וכו'. וכמו שפרש רש"י על פסוק, לזאת יקרא אשה כי מאיש וכו'. מכאן שנברא העולם בלשון הקדש. אבל עקר קיום ושרש הבריאה היה על-ידי אמת שבו נחתמו שמים וארץ, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק, בראשית ברא אלקים את. שהיא סופי תבות אמ"ת. ותכף שה' יתברך רצה לברא את הבריאה התחיל תכף ביום ראשון להמשיך הארת קו אחד של אמת. וכפי קו האמת שנמשך באותו היום כמו כן נשלם והאיר הדבור. וכמו כן היתה הבריאה של אותו היום וכן ביום שני ושלישי וכו'. נמצא שבשלשה ימים הראשונים נשלמו שלשת קוי האמת שהם בחינת שלשה אבות וכן מובן בתקוני זהר, ובשלשה ימים השניים שהם ד ה ו נמשכו שלשת חלקי הדבור ושבת הוא בחינת תכלית שלמות הדבור, בחינת מלכות פה, בחינת שבת מלכתא. והיה ראוי שיהיה נשלם כל הבריאה ביום השביעי שאז נשלם הדבור שעל ידו עקר הבריאה. אך ה' יתברך ברך וקדש את יום השביעי שיהיה יום שביתא וניחא. כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות. הינו בשבת לא ברא שום בריאה רק כל מה שהיה צריך לברא בשבת כפל ועשאה בששי, כמו שדרשו רבותינו ז"ל על פסוק זה, אשר ברא אלקים לעשות, כמובא בפרוש רש"י. הינו שביום הששי המשיך שני תקונים של הדבור. התקון של שלשת השריגים והתקון של מלכות פה. ועל-כן אז ביום הששי נשלם הדבור. ועל-כן בו נברא אדם שהוא עקר שלמות הדבור, כי גדר האדם הוא מדבר ואז נשלם לשון הקדש שמקשר לשבת. ועל-כן נברא האדם בששי כדי שיכנס לשבת מיד, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הינו שהאדם שהוא הדבור בשלמות נברא בששי שסמוך לשבת כדי שיכנס לשבת מיד, כי שלמות הדבור שהוא לשון הקדש מקשר לשבת כנ"ל. ועל-ידי האדם שהוא שלמות הדבור שנברא בששי סמוך לשבת על-ידי-זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לששת ימי החל כדי לגלות אחדות הפשוט מתוך הפעלות משתנות שבשביל זה היתה עקר כל הבריאה שהכל נברא בשביל האדם כדי שיגלה על-ידי הדבור הקדוש שכל הפעלות משתנות שנבראו בכל ששת ימי המעשה כלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך ויתעלה. שזה זוכין על-ידי קדשת שבת דיקא שממשיכין לימי החל על-ידי שלמות הדבור שהוא לשון הקדש שמקשר לשבת כנ"ל. ואם היה זוכה אדם הראשון לבלי לאכל מעץ הדעת טוב ורע שהוא בחינת החקירות של הפעלות משתנות שמערבין טוב ורע היה זוכה לזה מיד בשבת הראשון בתכלית השלמות והיה כל העולם מתקן תכף כי, היו הכל יודעין האמת כמו שהוא כמו שיתגלה לעתיד שכלם ידעו את ה'. אבל על-ידי פגם עץ הדעת טוב ורע שגרם שנפגם אמונתו ורצה לכנס בחקירות להבין בדעתו איך הטוב והרע שהוא עקר השנויים, עקר בחינת פעלות משתנות איך נמשך כל זה מאחד הפשוט, על-ידי-זה נפגם כל העולם, כי באמת אי אפשר להבין זאת בשכל כי אם באמונה שזוכין על-ידי קדשת שבת כנ"ל. אך אף-על-פי-כן ה' יתברך מלא רחמים וחמל עליו ועל כל העולם התלויים בו והאיר עליו קדשת שבת עד שזכה לתשובה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל ששבת אגין עלוהי. רק עתה צריכין כמה וכמה תקונים בכל דור ודור בכל שנה ושנה כדי שנזכה להמשיך קדשת שבת לימי החל לתקן העולם מקללתו מבחינת בעצבון תאכלנה, מבחינת עצבות על-ידי שמחת שבת שממשיכין הצדיקים לימי החל. וצריכין לתקן בכל פעם מעט מעט, כמובא בכתבים עד שיגמר התקון בימי משיח צדקנו שיבא במהרה בימינו. ועל-כן תכף כשזכה אדם הראשון להתעורר לתשובה על-ידי קדשת שבת פתח ואמר מזמור שיר ליום השבת טוב להדות לה', כמו שאמרו רבותינו ז"ל שזה המזמור אמר אדם הראשון אז, הינו שהשיג והבין תכף שאפלו בעצם קלקולו ופגמיו הגדולים שקלקל כל כך לדורות. אף-על-פי-כן כבר גמל ה' יתברך עמו חסדים נפלאים ונוראים גם באותו היום בעצמו, כמובן בפרשה וצריכין להודות לה' על זה תכף ועל-ידי-זה יתחזק לצעק על להבא. ועל-כן אמר מיד, טוב להדות לה' וכו', להודיע לדורות שזה עקר הדרך להתקרב לה' יתברך על-ידי תודה והודאה כנ"ל. וזהו, טוב להודות לה', 'טוב' ודאי, כי אפלו להפחות שבפחותים הוא דרך טוב ונפלא מאד כנ"ל. אשרי הזוכה לזה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזהו, תן חלק לשבעה וגם לשמונה כי לא תדע מה יהי רעה על הארץ, הינו שצריכין להמשיך שבעה תקונים הנ"ל שהם שלשה קוי האמת שמאירין בארבעת חלקי הדבור שהם בחינת שבעה קני המנורה שבעת ימי השבת. שכל אלו השבעה בחינות מאירין בחנכה, הינו כי על-ידי אלו שבע בחינות ממשיכין קדשת שבת לימי החל שזה עקר בחינת חנכה. וזהו וגם לשמונה בחינת שמונת ימי חנכה וכנ"ל. וזהו, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ, הינו שהגלות מתארך מאד ומי יודע מה ילד יום, על-כן אנו צריכין להמשיך על עצמנו בכל פעם בחינת הארת ימי חנכה שהוא בחינת תודה והודאה כנ"ל. להיות מודה על העבר גם בעת הצרה חס ושלום גם בעת שאין זוכין לעבודת ה' כראוי אפלו אם הוא כמו שהוא וכנ"ל, כי דיקא על-ידי-זה עקר קיום ישראל בגלות בכלל ובפרטיות כל אחד ואחד. ועתה מקשר הפסוק מאד, תן חלק לשבעה וגם לשמונה, שזהו בחינת חנכה, בחינת תודה והודאה שעל-ידי-זה עקר הקיום בכל הרעות והצרות חס ושלום כנ"ל. וזהו, כי לא תדע מה יהיה רעה על הארץ אולי יעבר עליך מה שיעבר חס ושלום שידמה לך שאי אפשר להתקים בזה כלל, אבל על-ידי בחינת חנכה, בחינת תודה והודאה שתזכר בכל פעם חסדי ה' ונפלאותיו עליך כנ"ל, על-ידי-זה תתחזק בכל פעם בבחינת מודה על העבר וצועק לעתיד לבא. ועל-ידי-זה תזכה לישועות נפלאות בכל פעם עד שתזכה לגאלה שלמה מהרה, אמן ואמן:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שאיתא בכונות שעקר המשכת האור של נר חנכה נמשך מבחינת השם הקדוש נח"ל שנמשך מבינה שהוא ראשי תבות "להדליק "נר "חנכה, עין שם. הינו כי איתא בכונות התפלה שזה השם נח"ל הוא ראשי תבות "נפשנו "חכתה "לה'. וזה עקר קדשת חנכה שממשיכין בחינת תודה הודאה בעולם שהוא שעשוע עולם הבא שהוא בחינת בינה שהיא בחינת עולם הבא כידוע. ומשם ממשיכין בחינת הארת השם הקדוש נח"ל שהוא ראשי תבות "נפשנו "חכתה "לה', הינו שנזכה תמיד לחכות ולצפות לישועת ה'. על-ידי שאנו רואין רבוי הישועות והנפלאות שעשה עמנו עד הנה שזהו בחינת תודה הודאה הנ"ל שמשם נמשך הארת שלשה קוי האמת ברבוע הדבור שזהו בחינת הדלקת נר חנכה, כמבאר בדברי אדמו"ר בהתורה הנ"ל. נמצא שהדלקת נר חנכה הוא מבחינת תודה הודאה שהוא שעשוע עולם הבא בחינת בינה שמשם השם נח"ל הנ"ל שהוא בחינת "נפשנו "חכתה "לה', דהינו לחכות ולצפות לה' תמיד, שזהו בחינת תודה הנ"ל להיות מודה על העבר ומבקש להבא שזהו עקר בחינת חנכה כנ"ל: עין בהתורה הנ"ל ובכונות ותבין היטב. ובחסדי ה' וישועתו אקוה לבאר כל כונות חנכה על-פי התורה הנ"ל כאשר רחש לבי ומתנוצץ בדעתי ולה' הישועה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והנה מבאר שם בכונות שהשם נח"ל הנ"ל עם הכולל גימטריה ד"ם אד"ם, עין שם. והוא גם כן גימטריה חנכה, הינו מה שכתוב בהתורה הנ"ל שעקר בחינת חנכה נמשך מבחינת תודה והודאה שהוא שעשוע עולם הבא. ומבאר שם שהתודה נקראת הלכה על שם תהלוכת הדמים שהולכין כסדר כשיוצאין מהצרה, כי בעת הצרה חס ושלום הדמים שוטפין על הלב וכו'. ואחר כך כשיוצאין מהצרה הולכין הדמים כסדר וכו'. וזהו בחינת הלכות, בחינת חסד וכו'. ועל-ידי-זה מאיר האמת ברבוע הדבור וכו'. כי בתחלה היה בבחינת אנשי דמים ישנאו תם וכו', עין שם, הינו בחינת כונות הנ"ל. שצריכין לכון בחנכה להבליע הדם והחיות באיברים שילכו הדמים כסדר שזהו עקר תקון הצרה. שהוא בחינת תודה הלכה שעל-ידי-זה מאיר האמת וכו' כנ"ל. והארת האמת ברבוע הדבור זה בחינת הדלקת נר חנכה אצל פתח הבית כמו שמבאר שם, שזהו נמשך מבחינת תודה הלכה מבחינת תהלוכות הדמים כסדר שנמשך משם נח"ל הנ"ל שזכינו על-ידי בחינת "נפשנו "חכתה "לה' מה שקוינו תמיד לה' וצעקנו והתפללנו אליו שעל-ידי-זה נצלנו מכל הצרות כנ"ל. והארת האמת הוא בשלשה קוין שהם בחינת קל אלקים ה', שהם בחינת תורה ותפלה ושדוכים וזה עקר כונת ההדלקה של נר חנכה להאיר האמת וכו' כנ"ל: וזה בחינת מה שמבאר בכונות שצריכין לכון בכל יום למלוי א של אהיה ולכון אהיה פעמים אהיה בגימטריה אמת ובכל יום ממשיכין מלוי א של אהיה פרוש אהיה שהוא בגימטריה אמת, עין שם. והם שמונה תקונים הראשונים של תליסר מכילן דרחמי, עין שם, הינו כנ"ל. שעקר האור המאיר ומדליק נר חנכה הוא אור האמת בחינת אהיה פעמים אהיה בגימטריה אמת שצריכין לכון בכל יום משמונת ימי חנכה וזה הענין של שמונה פעמים אמת שמענו מפיו הקדוש בעצמו אחר שאמר התורה הנ"ל. שדבר מזה לענין התורה הנ"ל) ואלו השמונה פעמים אמת המאירים בשמונת ימי חנכה שהם שמונה מלואים של אהיה, כמבאר שם בכונות השמונה מלואים בבאור אלו השמונה מלואים עקרם ושרשם הם שלשה מלואי אהיה כידוע. שהם, קס"א קנ"א קמ"ג, שהם אהיה ביודין בההין באלפין כידוע שעקר מלואי אהיה הם שלשה הנ"ל ושארי המלואים הם מצרפים מהם, כמבאר למעין שם ואלו השלשה מלואים אקי"ק שהם שרש הכל הם בחינת שלשת קוי האמת הנ"ל, כי אמת הוא אקי"ק פרוש אקי"ק כנ"ל, הינו כי השלשה מלואים הם מלוי א ביודין שהוא בחינת חסד זה בחינת תפלה שהיא בבחינת חסד כנ"ל, כי תפלה בחינת יו"ד, כי עקר שלמות התפלה הוא במנין עשרה. מלוי ב בההין שהוא בחינת גבורה זה בחינת תורה שנתנה מפי הגבורה כנ"ל, כי התורה בחינת ה, בחינת חמשה חמשי תורה. מלוי ג באלפין זה בחינת רחמים, בחינת יעקב, בחינת שדוכים וזווגים, כי אלף הוא בחינת אדם, כי לית אדם בלא אלף כמו שאיתא בתקוני זהר בהקדמה דף ז). שזהו בחינת שם מ"ה, שהוא הויה במלוי אלפין בגימטריה אד"ם) שזהו בחינת תקון השדוכים והזווגים דקדשה, כי עקר החבור דקדשה כדי להשלים צלם אלקים שהוא בחינת אדם שאינו נשלם כי אם על-ידי חבור איש ואשה בקדשה ובטהרה כראוי, כמו שכתוב, זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם. וכתיב, ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם. ועל-כן מברכין בשעת החפה, אשר יצר את האדם בצלמו. וחותמין, יוצר האדם, כי כל זמן שאין חבור אין נשלם קומת האדם שהוא צלם אלקים ועל-כן יעקב שזכה למטה שלמה לתכלית קדשת תקון השדוכים כנ"ל. על-כן הוא עקר בחינת אדם שבמרכבה שהוא צורתו של יעקב כידוע. ועל-כן המלוי באלפין שהוא בחינות אדם, הוא בחינת תקון השדוכים והזווגים דקדשה כנ"ל. וכל התקונים נמשכין מתליסר מכילין דרחמי, כמו שמבאר שם, הינו כי עקר בחינת חנכה על-ידי בחינת תודה הודאה על-ידי שנצלנו מן הצרות כנ"ל. שזה נמשך מתליסר מכילין דרחמי שמשם עקר הישועה מכל הצרות על-ידי שהוא יתברך מעורר רחמיו המרבים שהם בחינת תליסר מכילין דרחמי שעל-ידי-זה מושיע לנו בכל צרותינו שאז מביאין תודה שזהו בחינת חנכה כנ"ל. ושלש עשרה מכילין דרחמי הם בחינת שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שמשם כל ההלכות מתבררין הינו כנ"ל. שתודה היא בחינת הלכה, בחינת חסד, הינו שעל-ידי למוד הלכות שנמשכין משלש עשרה מדות וכו' מעוררין שלש עשרה מדות של רחמים שעל-ידי-זה ה' יתברך מרחם עלינו ומושיע לנו מכל צרותינו שעל-ידי-זה מביאין תודה. ועל-כן תודה היא בחינת הלכה שזהו בחינת חנכה כנ"ל. ומחמת זה בעצמו נקראין ההלכות חסד מחמת שעל ידם מעוררין שלש עשרה מכילין דרחמי שמשם עקר החסד והרחמים ומשם כל הישועות והנסים והנפלאות שעשה עמנו בימים ההם בזמן הזה ואשר הוא עושה גם עתה עמנו בכל שנה ושנה בכל דור ודור ובכל יום ובכל עת ובכל שעה שכל זה הוא בחינת תודה והודאה, בחינת חנכה כנ"ל: ועקר כלל כונות הדלקת נר חנכה הוא להמשיך האור הגדול והנורא מכל השלשה יחודים שהם יחוד, הוי"ה אקי"ק הוי"ה אלקי"ם הוי"ה אדנ"י שהם בגימטריה נ"ר. ששרשם ועקרם נמשך מהיחוד העליון שהוא הוי"ה אקי"ק, שהוא בבחינת בינה עלמא דאתי להמשיך כל האורות האלו גם למטה לבחינת מלכות כשהיא למטה במקומה שאפלו כשיורדת בעולמות התחתונים בבריאה יצירה עשיה לתת טרף לביתה יהיה נמשך עליה גם כן הארה מאורות הגדולים האלו, כי בשבת קדש שמדליקין נר שבת בכניסת שבת אז המלכות עולה בעליות גדולות למעלה למעלה ואז מקבלת אורות אלו למעלה. אבל זהו החדוש של הנס של חנכה שאנו זוכין בחנכה להמשיך אורות הנוראים האלו למלכות למטה במקומה בבחינת נצח הוד יסוד, בחינת רגלין, עין שם בכונות היטב היטב. ותבין שזהו קטב כלל הכונות, הינו שכל כונות של חנכה הוא להדליק ולהאיר האור על-ידי כל בחינות התקונים המבארין בהתורה הנ"ל. שהם בחינת כל הכונות האר"י ז"ל והכל כדי לזכות להמשיך הקדשה והאור והשמחה של שבת גם בימי החל שזהו בחינת שהמלכות גם למטה במקומה, דהינו בימי החל שאינו עולה כמו בשבת ויום טוב גם אז תקבל כל ההארות הגדולות הנ"ל. שהם בחינת השלשה יחודים הנ"ל שהם בגימטריה נ"ר, שהם בחינת קדשת ואור של שבת וכנ"ל. והעקר כדי לגלות אחדות הפשוט לידע ולהודיע ולהודע שהוא היוצר הוא הבורא יתברך שמו שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שמו שזהו בחינת ה' הוא האלקים כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם: וזה בחינת שלשה היחודים הנ"ל שהם בגימטריה נ"ר שהם יחוד הויה אקי"ק והויה אלקים והויה אדני שאלו השלשה יחודים השם על-ידי ע"ב ס"ג מ"ה שהוא גימטריה להדליק ע"ה כמבאר בכונות, עין שם. והעקר נמשך מיחוד העליון שהוא הויה דע"ב ואקי"ק דקס"א שהם גימטריה רג"ל וכו', עין שם בכונות, הינו כי על-ידי תודה והודאה שזוכין בחנכה על-ידי גדל הנס שעשה ה' יתברך עמנו אז שהוא בחינת שעשוע עולם הבא, בחינת הלכות, בחינת חסד על-ידי-זה מאיר האמת וכו' וזה בחינת יחוד העליון הויה אקי"ק, כי אקי"ק בחינת אמת שהוא גימטריה אקי"ק פעמים אקי"ק כנ"ל. וזה האמת מאיר משם הויה שהוא שם העצם שכל המשכת של כל התקונים נמשכין מזה השם שכולל הכל מראש ועד סוף כידוע. וזה בחינת הויה דע"ב שהוא גבה מהכל שהוא בבחינת כתר שמשם כל החסד והרחמים להנצל מכל הצרות. ועל-כן בגימטריה חסד, כי שם כל השלש עשרה מכילין דרחמי ועל-כן שם עקר התודה וההודאה, כי משם כל הישועות. נמצא ששם ע"ב שהוא גימטריה חסד הוא בבחינת תודה והודאה שמשם מאיר האמת שהוא בחינת אקי"ק כנ"ל. וזהו בחינת יחוד הויה אקי"ק שהוא יחוד הא הנ"ל והאמת מאיר ברבוע הדבור. וזה בחינת יחוד הויה אדני כי אדני הוא בחינת הדבור. כמו שכתוב, אדני שפתי תפתח. וארבע אותיות שבשם אדני, הם בחינת רבוע הדבור שהם בחינת ארבע מחנות שכינה, בחינת ארבעה דגלים שהם שנים עשר שבטים בני יעקב שהוא בחינת אמת שנחלקו לארבעה דגלים וכל אחד משלשה שבטים שזהו בחינת שם אדני הנ"ל שהוא ארבע אותיות וכל אות ואות במלואו שלש אותיות כזה אלף דלת וכו' כידוע. ושם הויה במלוי מ"ה זה בחינת אמת, כי שם מ"ה ואקי"ק הם בבחינת אחד, כי מהא' שבשם מ"ה יוצא שם אקי"ק, כמובא בכונות ואקי"ק בחינת אמת כנ"ל גם מ"ה גימטריה אדם שהוא בחינת יעקב, שהוא אדם שבמרכבה כנ"ל. ויעקב בחינת אמת כנ"ל ועל-כן האמת שמאיר ברבוע הדבור זה בחינת יחוד הויה דמ"ה ואדני כנ"ל. וזה היחוד הוא למטה בבחינת נצח הוד יסוד בחינת רגלין, כמו שמבאר שם והוא נמשך מיחוד העליון הויה אקי"ק שהוא גימטריה רגל, שהוא בחינת תודה והודאה שמשם מאיר האמת כנ"ל ועל-ידי הארת האמת ברבוע הדבור על-ידי-זה נמשך קדשת שבת לימי החל ונתגלה שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך כנ"ל. וזהו בחינת יחוד הויה אלקים הנ"ל כמבאר בהתורה הנ"ל שזהו בחינת דעו כי ה' הוא האלקים כנ"ל. ועל-כן זה היחוד בבחינת חסד גבורה תפארת שהוא בחינת ידים, שהוא כלי המעשה של כל הפעלות שברא ה' יתברך בששת ימי בראשית, כמו שכתוב, אף ידי יסדה ארץ וימיני וכו'. ועל-כן שם צריכין לגלות כי ה' הוא האלקים שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך שזהו בחינת יחוד ה' אלקים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן קורין בחנכה פרשת הנשיאים שהיו שנים עשר שהם כלליות השנים עשר שבטים שהיו ארבעה דגלים וכל אחד משלשה שבטים שזהו בחינת ארבע מחנות השכינה, בחינת רבוע הדבור שמאיר משלשת קוי האמת ועל-כן כל דגל כלול משלשה, כי שלשת קוי האמת מאירין בכל חלק וחלק מארבעת חלקי הדבור שהם בחינת ארבעה דגלים כנ"ל. ואלו הארבעה דגלים היו הולכים סביב המשכן והארון ששם הלוחות שהם מגלין יחודו ואחדותו יתברך. כמו שכתוב שם, אנכי ה' אלקיך וכו', הינו להורות שכל השנים עשר שבטים שכלולים מארבעה דגלים שנחלקים לשנוי דעות הרבה, כי הם ששים רבוא נפשות שכל אחד יש לו דעה משנה מחברו ואף-על-פי-כן כל אלו השנוי דעות שהם בחינת פעלות משתנות כלם כלולים בדעה אחת כאלו היו נפש אחת ממש, כי כלם מאמינים בלב אחד בה' אחד שכל הפעלות משתנות נמשכין ממנו יתברך כנ"ל. וכלם הולכים סביב הארון והלוחות וכל מחשבתם קשורה ותקועה שם דכל רעותין תמן להכלל ביחודו ואחדותו יתברך שכל זה הוא בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות על-ידי שרבים מסכימים לדעה אחת כנ"ל. שזה יקר מאד בעיני ה' יתברך כנ"ל. וזה, שובי שובי השולמית שובי שובי ונחזה בך מה תחזו בשולמית כמחלת המחנים. ופרש רש"י על העכו"ם והסטרא אחרא שרוצים לפתות את כנסת ישראל ואומרים אליה שובי שובי. 'שובי' מאחר המקום 'השולמית' השלמה באמונתך עמו וכו'. והיא אומרת, מה תחזו בשולמית, מה גדלה אתם יכולין לפסק שתהא שוה אפלו לגדלת הדגלים וכו', עין שם. ולכאורה תמוה למה תפס דוקא הגדלה של הדגלים? אך על-פי הנ"ל מבאר היטב שזהו תשובה על שאלתם שמסיתין אותם לשוב מאחרי המקום חלילה והם משיבין להם איך אתם יכולין להסית אותנו חס ושלום אחרי שזכינו לגדלת מחלת המחנים שהוא גדלת הארבע מחנות של הדגלים שכל דגל היה משנה מחברו, כי על כל דגל היה מציר השלשה גונין שבשלשת אבנים שבחשן של שלש שבטיו שכל זה הוא בחינת שנוי הגונין שנוי דעות שנוי פעלות ואף-על-פי-כן לענין אמונתנו הקדושה כלם הסכימו לדעת אחת כנ"ל שעל-ידי-זה נתגלה אחדותו הפשוט יתברך כנ"ל ובודאי שוב אין בכם כח לפתות אותי חלילה כי כבר נתחזקה אמונתי על-ידי ארבע מחנות הדגלים שנכללו הרבה דעות בדעה אחת האמתית כנ"ל: ועל-כן קורין פרשת הנשיאים בחנכה, כי כל זה הוא בחינת חנכה כנ"ל. וזה בחינת שבטי י"ה עדות לישראל להודות וכו', כי שנים עשר שבטי י"ה שנכללו בדעה אחת בשעת הסתלקות יעקב ואמרו כלם פה אחד שמע ישראל וכו' כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד זהו עדות לישראל שהם חזקים באמונתם לנצח וזהו, להדות לשם ה', כי כל זה היא בחינת תודה והודאה שהיא בחינת חנכה שעל-ידי-זה נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות שזהו בחינת שבטי י"ה עדות לישראל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי הא תליא וזהו בחינת נר חנכה מוסיף והולך, הינו כי התורה נעוצה תחלתה בסופה וסופה בתחלתה, כי על-ידי הנס הגדול שעשה ה' יתברך עמנו בימים ההם בזמן הזה על זה, קבעו שמונת ימי חנכה אלו להודות ולהלל לשמו הגדול יתברך ועל-ידי התודה והודאה שמשבחין על הנס על-ידי-זה מאיר אור האמת וכו', שזהו בחינת אור נר חנכה כנ"ל ותכף כשמדליקין נר הראשון של חנכה וממשיכין אור האמת ברבוע הדבור ונשלם הדבור שהוא לשון הקדש שמקשר לשבת על-ידי-זה ממשיכין הקדשה והשמחה של שבת לימי החל ואז נתגלה, כי ה' הוא האלקים, דהינו שכל הפעלות משתנות שהם בבחינת שם אלקים נמשכין מאחד הפשוט, כי הכל אחד, כי ה' הוא האלקים. וזהו תכלית התקון הנאמר בהתורה הזאת שזוכין על-ידי מצות חנכה ותכף כשזוכין לזה להמשיך השמחה של שבת לימי החל לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות תכף חוזר ונתחזק ביותר בחינת התודה וההודאה, כי זוכין שגם עכשו בימי הגלות והצרות שעוברין על ישראל בכלל ובפרטיות מה שעובר על כל אחד ואחד בגוף ונפש שגם בעת הצרה והבלבול והמניעות והדחקות העצום כנ"ל יתנו תמיד שבח והודיה לשמו יתברך על גדל הטובות שעשה עמנו עד הנה ולהסתכל על ההרחבות שמרחיב לנו גם בעת הצרה כנ"ל. שזהו בחינת המשכת קדשת שבת לימי החל, כמבאר לעיל באות ז) היטב שזהו גם כן בחינת התגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות, כי כשזוכין לזה אזי בודאי אינו מתבלבל משום צרה חס ושלום מאחר שיודע שהכל מאתו יתברך וכמבאר במקום אחר כמה פעמים, כי עקר כל הצרות והיסורין חס ושלום הם מבחינת פעלות משתנות שנמשכין מבחינת שם אלקים, מבחינת דינים, כי הצרות והיסורים והדינים חס ושלום הם עקר בחינת הפעלות משתנות, כי הם משנים מדעת האדם שזהו עקר הצרה והרעה חס ושלום מה שאינו מתנהג לו כדעתו ורצונו, כי מה שהוא נגד רצון האדם הוא רע בעיניו וצר לו לקבלו אבל כשיודע ומאמין שהכל נמשך ממנו יתברך שהוא אחד הפשוט בתכלית הפשיטות שכל כונתו יתברך לטובה תמיד בודאי ימצא בתוך כל הצרות הרחבות גדולות לנחם ולשמח את עצמו להיות מודה על העבר וצועק להבא ועל-ידי-זה יתבטלו כל הצרות לגמרי כנ"ל: נמצא שעל-ידי נר חנכה שהדלקנו בלילה הראשונה על-ידי בחינת תודה והודאה שהמשיכו מתתיהו ובניו בעולם שעל-ידי-זה תקנו מדת ההוד כמובא שזהו בחינת על הנסים שמוסיפין בברכת מודים, הינו שהמשיכו תקון זה בעולם להודות ולהלל אותו יתברך תמיד שעל-ידי-זה מאירין ודולקין הנר חנכה שהוא אור האמת וכו' כנ"ל על-ידי-זה נמשך קדשת שבת לימי החל וכו' שעל-ידי-זה נגדלת ונתחזקת ונתוספת ההודאה יותר ויותר כנ"ל ואז גם אור האמת שבא על-ידי ההודאה נגדל גם כן יותר שזהו בחינת נר חנכה כנ"ל ועל-כן בליל שני מוסיף והולך, כי נגדל אור הנר החנכה על-ידי תוספת ההודאה שזכינו על-ידי המשכת קדשת שבת וכו' שהמשכנו על-ידי הדלקת הנר בליל הראשון וכנ"ל וכן על-ידי תוספת אור האמת וכו' בליל ב שהוא בחינת תוספת המשכת קדשת שבת וכו' על-ידי-זה נתוספת ונגדלת ההודאה עוד יותר ויותר על-ידי-זה נתוסף להאיר אור האמת עוד יותר ויותר ועל-כן בליל ג מוסיף עוד ואז נגדל ההודאה עוד יותר ויותר וכו' וכן חוזר חלילה על-כן בכל פעם מוסיף והולך עד שזוכין לשמונת ימי חנכה שאז נתתקן ההוד בשלמות שהיא מדה שמינית שזהו עקר התקון שהמשיכו מתתיהו ובניו שתקנו מדת ההוד, כמובא, הינו שתקנו מדה זאת בעולם שנזכה תמיד להודות ולהלל לשמו יתברך יהיה איך שיהיה אפלו בתקף הגלות הארך המר הזה בכלל ובפרט, כי נזכה תמיד להכיר חסדיו ונפלאותיו בלי שעור עלינו בכל עת ובכל יום ובכל שעה ועל-ידי-זה נודה לשמו יתברך תמיד בבחינת ה' אלקי לעולם אודך, לעולם דיקא יהיה איך שיהיה ועל-כן מסימין מזמור שיר חנכת הבית בפסוק זה ה' אלקי לעולם אודך, כי זהו עקר התקון שממשיכין בכל שמונת ימי חנכה שהם בחינת חנכת הבית שבכל פעם מוסיפין אור הנרות בכל לילה יותר ויותר שעל-ידי-זה נגדלת ההודאה בכל יום יותר עד שזוכין ביום השמיני לתקן ההודאה בשלמות עד שנזכה להודות לו יתברך תמיד בכל עת וזמן כל אדם ואדם בכל מה שעובר עליו בבחינת ה' אלקי לעולם אודך, לעולם דיקא כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת וזה מעשה המנורה מקשה זהב עד ירכה עד פרחה מקשה היא. ופרש רש"י שצריכה להיות נעשית מעשת אחד, הינו שעקר מצות מעשה המנורה הוא כדי להאיר אור האמת וכו' כדי לגלות שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך. ועל זה מרמז מה שצוה לעשותה מקשה מחתיכה אחת דיקא להורות שכל הגביעים והכפתורים והפרחים והציורים שהיו בשבעה קני המנורה שהם בחינת שבעת ימי בראשית, שהם שרש כל הפעלות משנות שנבראו בהם על-ידי שלמות הדבור שנשלם על-ידי האמת וכנ"ל כל זה נמשך מאחד הפשוט יתברך. בבחינת עד ירכה עד פרחה מקשה היא כי הכל נעשה מעשת אחד, כי כל השנויים נמשכין מאחד הפשוט יתברך שמו ויתעלה לנצח כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שאיתא בכונות שבחנכה שמתקנים ההוד ואז מתקנים בחינת ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו שר של עשו. כי ותקע כף ירך יעקב הוא בחינת פגם תמכי אוריתא, כמובא בזהר שנגע בתמכי אוריתא שהם בחינת רגלין, שזהו בחינת פגם ההלכות שהם בחינת תודה כמובן בהתורה הנ"ל ובחנכה ממשיכין בחינת תודה הלכה שהם בחינת תקון הרגלין בחינת תקון תמכי אוריתא שעל ידם נולדין ההלכות, כמו שמבאר שם. וזה שכתוב שם בפרשה, ויזרח לו השמש; לרפאות את צליעתו. כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי תקון הרגלין שהוא בחינת רפואות צליעתו, בחינת תקון התורה, כי אוריתא זה בחינת תקון פגימת הלבנה בחינת והיה אור הלבנה כאור החמה, כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל ועל-כן זרחה לו השמש אפלו בעת שהיה זמן הלילה שאז מאירה הלבנה, כי אז נתארך היום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, כי זכה להמשיך אור שלעתיד שיתקים, והיה אור הלבנה כאור החמה וכו':

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן מסימת התורה פרשת הנשיאים שהוא פרשת חנכת המזבח בפסוק, ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו וישמע את הקול מדבר אליו וכו'. כי זה הפסוק הוא כתוב השלישי המכריע בין שני כתובים המכחישין זה את זה, כמו שפרש רש"י שם. והיא מדה האחרונה משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן. כי שלש עשרה מדות הם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שמשם עקר הישועה מכל הצרות. ושם עקר התודה והודאה כנ"ל. ועל-כן מסימין השלש עשרה מדות במדה זאת של שני כתובין המכחישין זה את זה וכו', כי זה עקר התקון של שלש עשרה מדות התורה, שהם בחינת הלכות, שהם בחינת שלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת תודה. להמשיך כל התקונים הנאמרים בתורה הנ"ל עד שנזכה לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות שזהו בחינת שני כתובים המכחישין זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כי כל הקשיות והשנויים שיש בתורה וכל המחלקת דקדשה שיש בין תנאים ואמוראים ובין צדיקים וכשרים אמתיים הכל כדי לגלות שכל הפעלות משתנות נמשכין מאחד הפשוט יתברך, כי כל הפעלות משנות שבכל הבריאה כלם נמשכין מאותיות התורה כידוע וכמו שכל אות יש לו תמונה משנה מחברו וכן צרופי התבות משנין כל אחד מחברו, כמו כן נמשכין כל הברואים משנין כל אחד ואחד מחברו, אבל באמת כל אותיות ותבות ופרשיות וכו' שבתורה שמשנים כל אחד מחברו דיקא על ידם מכירין ויודעין אותו יתברך, כי בשביל זה נתנה התורה כדי להכיר את מי שאמר והיה העולם, כי אוריתא שמא דקדשא בריך הוא תקוני זהר תקון יו"ד כה). ואי אפשר לדעת מאחדותו הפשוט יתברך כי אם על-ידי התורה הזאת דיקא שנתלבשה באותיות ודבורים אלו. ומחמת שבזה העולם אי אפשר להבין בשלמות דרכי התורה, על-כן נדמה כל פעם שיש איזה שנויים וקשיות בתורה. כגון שני כתובים המכחישין זה את זה שקדם שבא הכתוב השלישי המכריע נדמה לנו כאלו היה חס ושלום איזה שנוי בתורה. וכן כתוב אחד אומר שבעת ימים תאכל מצות. וכתוב אחד אומר ששת ימים וכו' וכן הרבה. וכל זה מחמת מעוט שכלנו שאין אנו מבינים דרכי התורה על ברין, על-כן חמל עלינו ה' יתברך ומסר לנו דרכי התורה על-ידי החכמים לדרשה בשלש עשרה מדות שעל-ידי-זה הם מישבין כל השנויים ומכריעין בין הכתובים המכחישין זה את זה. ועל-ידי-זה נמשך עלינו דעת לידע ולהאמין כמו שהתורה כלא אחד אף-על-פי שלפי קטנות שכלנו היה לנו כמה קשיות ושנויים בתורה. כמו כן כל השנויים שבעולם שהם כל הפעלות משתנות כלם אחד בשרשן, כי כלם נמשכין מאחד הפשוט יתברך רק שאי אפשר להבין זאת בשכלנו. וזהו בחינת המחלקת דקדשה, כי הכל בשביל להמתיק הדין בשרשו, כמובא בהתורה בקמים עלי מרעים בסימן רעז) כי על-ידי שיש מחלקת בקדשה בין צדיקים. נמצא שדעתם משנה מאד זה מזה. ואף-על-פי-כן בענין יסוד האמונה כלם נכללין בדעה אחת. כי כלם מתכונים לשמו ואחדותו יתברך כדי לברר כל ההלכה על בריה, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, הרבה מחלקת בבית המדרש וכו'. ועל-כן על-ידי-זה המחלקת דקדשה, על-ידי-זה דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות על-ידי-זה שדעות חלקות ומשנות כאלה כלם נכללים בדעה אחת בענין יסוד האמונה, כי כלם מאמינים בדעה אחת בה' ובמשה עבדו וכל כונתם במחלקתם הכל כדי לגלות אחדותו הפשוט בעולם, כי דעה של זה נוטה שההלכה כך והדרך הישר הוא כך אשר על ידו יתגלה אחדותו יתברך ודעה של זה נוטה לדרך והלכה אחרת. ובאמת אלו ואלו דברי אלקים חיים, כי כלם נתנו מרועה אחד, כי על-ידיהם דיקא יתגלה אחדותו הפשוט מתוך פעלות משתנות על-ידי שדעות חלקות כאלו נכללין בתכלית כונתם בדעה אחת להכלל באחדותו יתברך כנ"ל. וזה שמבאר שם בהתורה הנ"ל שעל-ידי הלכות שהם בחינת תודה על-ידי-זה נמשך כל הבחינות המבארים שם עד שזוכין לגלות אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות הינו כנ"ל, כי ההלכות היא פסק ההלכה שמתבררת משנוי דעות שזה אוסר וזה מתיר וכו' עד שמבררין ההלכה על-פי דרכי התורה ואז דיקא נתגלה אחדות הפשוט מתוך פעלות משתנות כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברב עם הדרת מלך. שכל מה שמתרבין ומתחברין ביותר הרבה ישראל יחד נתרבה קדשתו וכבודו יתברך ביותר וכמו שאמרו רבותינו ז"ל, אינו דומה מעטין העושין את המצוה למרבין וכו', הינו כנ"ל שכל מה שהרבה מישראל ביותר מתחברין ביחד לדבר שבקדשה לעשות רצונו יתברך נתגלה אחדותו הפשוט ביותר על-ידי שרבים ביותר שהם דעות משנות ביותר מתחברין לדעה אחת לעשות רצונו יתברך. וזה בחינת ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. ודרשו רבותינו ז"ל, מלמד שאין השכינה שורה בפחות משתי רבבות וכו' הרי שהיו ישראל וכו' נמצא זה גורם וכו'. כי כל מה שישראל רבים ביותר נמשכת ונתגלה הקדשה ביותר. על-ידי שרבוי דעות כאלו שהם משנים כל כך, כי כל מה שהם רבים ביותר יש בהם שנוי דעות ביותר וכל מה שנתרבין השנויים ביותר ומתחברין ביחד לעבד אותו יתברך נתגלה אחדותו הפשוט ביותר על-ידי שרבוי דעות כאלו שהם פעלות משתנות כל כך מתחברין יחד בדעה אחת להתקרב אליו יתברך וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום