ליקוטי הלכות · אבן העזר · אישות ב
התאמת הקריאה
הלכות אשות: הלכה א בהלכות פריה ורביה הלכה א:
הלכה ב:
כהן לוי ישראל מתרין לבוא זה בזה, והולד הולך אחר הזכר:
כי איתא בהתורה "תקעו ג" המדבר מתוכחה בלקוטי תנינא סימן ח), כי עקר התפלה היא רחמים ותחנונים, ועקר הרחמים תלוי בדעת וכו', ולפעמים כשהם יונקים מן הרחמנות, אזי נפגם הרחמנות ונעשה אכזריות, ואזי נפגם הדעת וכו', עין שם. ומזה בא, חס ושלום, תאות נאוף, כי עקר התאוה על-ידי פגם הדעת, כי המח היא מחצה פרוסה בפני זאת התאוה, כי יש תלת מחין, ומשם נמשך שלשה מיני רחמנות שהם בחינת שלש תפלות ביום, וכל אחד מהתלת מחין הוא בחינת מחצה פרוסה בפני זאת התאוה וכו', עין שם, ואזי התפלה בבחינת דין וכו', ואזי צריכין בעל כח גדול שיוכל להתפלל תפלה בבחינת דין כמו פינחס בעת שהיה מעשה זמרי וכו', כי זאת התפלה של בעל כח עומדת להסטרא אחרא בצוארו עד שמכרח להקיא כל התפלות והקדשות שבלע בבחינת חיל בלע ויקאנו וכו'. וזה בחינת אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים, בחינת כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים וכו', וזה בחינת ענני דשפכי מיא וכו', עין שם כל זה היטב היטב:
וזה בחינת כהן, לוי, ישראל שהם עקר קדשת היחוס של ישראל, כי ישראל עם קדוש צריכין לשמר עצמן שיהיה זווגיהן בקדשה ובטהרה, כי זה עקר קדשת ישראל לשמר עצמו מפגם תאות נאוף כידוע, ועל-כן צריכין לשמר עצמן שיהיה זווגיהן בקדשה גדולה ולא יהיה נאחז שם, חס ושלום, בחינת תאוה הנ"ל, ועקר השמירה מפגם תאוה זו הוא על-ידי תלת מחין, שהם מחצות פרוסות בפני תאוה זו כנ"ל. וזה בחינת כהן, לוי, ישראל, שהם בחינת תלת מחין חכמה, בינה, דעת כידוע, שהם בחינת מחצות פרוסות בפני זאת התאוה, ועל-כן עקר קדשת הזווג של ישראל הוא על-ידי בחינת כהן, לוי, ישראל, שהם עקר גדר היחוס הקדוש, כי רק הם לבדם יכולים להתחבר בקדשה כראוי שלא יהיה נאחז בזווגם חס ושלום, פגם תאות נאוף, כי כהן, לוי, ישראל, הם בחינת התלת מחין הנ"ל, שהם בחינת מחצות פרוסות בפני זאת התאוה, ועל-כן עקר גדר היחוס הקדוש הוא כהן, לוי, ישראל, כמבאר במשנה ושלחן ערוך וכנ"ל:
וזה שנתנו רבותינו זכרונם לברכה סימן למשפחה הכשרה כשאינה בעלת מצה ומריבה, אבל משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה זה סימן שיש בה פסול, כמובא בשלחן ערוך. כי הרחמים תלוי בדעת כנזכר לעיל במאמר הנזכר לעיל, ומי שאין בו רחמים אין בו דעת, ועל-כן משפחה שהיא בעלת מצה ומריבה, שזה בחינת כעס ודינים הפך רחמנות, בודאי אין ראוי להתחבר עמהם זרע ישראל, ובודאי יש בהם פסול, כי עקר קדשת היחוס של ישראל שהם רחמנים בני רחמנים, שזהו בחינת דעת, שזהו עקר קדשת היחוס שלהם בחינת כהן, לוי, ישראל תלת מחין, שהם עקר קדשת הברית כנ"ל, אבל מי שהוא בעל מריבה, שזהו הפך הרחמנות, שזהו פגם הדעת, אין ראוי להתחתן עמו, כי הוא בבחינת פגם תאות נאוף שתלוי בפגם הדעת, שהוא פגם הרחמנות, שזהו הפך קדשת כהן, לוי, ישראל כנ"ל. ועל-כן בודאי יש בו פסול ואסור להתחתן עמו, כי עקר תלוי ברחמים, שהוא בחינת דעת, שהוא המחצה פרוסה בפני זאת התאוה כנ"ל:
ועל-כן אסור לנו להתחתן ולהתחבר עם כל האמות, כי הם כלם בבחינת אכזריות ודין, כי נמשלו לחיות רעות, בחינת אכזריות ודינים, שהוא פגם הדעת שמשם בא תאוה הנ"ל, ועל-כן אסור לישראל להתחתן עמהם, כי עקר החבור של ישראל צריך להיות דיקא בבחינת רחמים ודעת שהוא המחצה פרוסה בפני התאוה כדי שיהיה הזווג בקדשה כראוי כנ"ל:
ועל-כן יש אמות שאפלו כשמתגירין אסורין לבוא בקהל ה', זה מחמת שנאחז בהם האכזריות והדין כל כך עד שאין יכולים לכלל בתוך הרחמים והדעת, שזהו בחינת קדשת ישראל אפלו כשמתגירין, וזה מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, נתינים דוד גזר עליהם בשביל שלא היה להם רחמנות כלל, כמובא שם, אמר, שלשה סימנים יש באמה זו, רחמנים, בישנים, גומלי חסדים. כל מי שיש בו שלשה סימנים הללו, ראוי לדבק בו, וכל מי שאין בו שלשה סימנים אלו, אין ראוי לדבק בו, הינו כנ"ל. כי אין ראוי לדבק בקהל ה', בזרע קדש ישראל, כי אם מי שהוא בכלל הרחמים, שהוא בחינת דעת, אבל מי שאין בו רחמים, כגון הנתינים, אסורים לבוא בקהל ה', כי פגם הרחמים הוא פגם הדעת, שהוא בחינת תאות נאוף שזווג דקדשה של ישראל צריך להיות מבדל מפגם תאוה זו וכנ"ל. וזה שמנו רבותינו זכרונם לברכה שלוש מדות, בישנים, רחמנים, גומלי חסדים. הם בחינת תלת מחין הנ"ל, שהם בחינת שלשה מיני רחמנות וכו' כנ"ל, כי גם הבושה הוא בחינת דעת ורחמים, כי עקר הבושה תלוי בדעת, כמו שנאמר, "גם בוש לא יבושו גם הכלים לא ידעו". כי הבהמה שאין לה דעת אין לה בשת, וכן מובן בדברי רבנו זכרונו לברכה במקום אחר במאמר "מרכבת פרעה וחילו" סימן לח) שהבושה תלוי בדעת, גם הבושה הוא בחינת רחמים הפך העזות שהוא בחינת גבורות ודינים. נמצא, שכל השלש מדות הנ"ל שהם, "בישנים, רחמנים, גומלי חסדים, הם שלש מדות רחמנות, הינו כנגד בחינת שלשה מיני רחמנות הנ"ל שהם באים משלשה מחין כנ"ל, שעקר קדשת הזווג של ישראל תלוי בזה, ומי שאינו בכלל שלש מדות רחמנות הנ"ל אסור לבוא בקהל ה', ועל-כן מחמת זה דיקא נאסרו הנתינים לבוא בקהל כנ"ל:
וזה בחינת אסור נדה, כי דם נדות זה בחינת תקף הדין הבא מזהמת הנחש, ואז הזווג אסור וכנ"ל, ועקר התקון והטהרה של דם נדות או של העכו"ם כשמתגירין ורוצים לבוא בקהל הוא על-ידי טבילת מקוה, כי מקוה היא בחינת מימי הדעת והרחמים, שעל-ידי-זה עקר הטהרה, כי עקר האסור של דם נדות או להתחבר בעכו"ם הוא מחמת תקף הדין שהוא זהמת הנחש וכנ"ל, ועל-כן על-ידי מקוה שהוא בחינת מימי הדעת והרחמים נטהרין וכנ"ל: כי עקר התקון כשמתגבר תאות נאוף על-ידי בחינת דינים, חס ושלום, הוא על-ידי התפלה של הבעל כח, שעל-ידי-זה מוציא כל הדעת והרחמים שבלעה הסטרא אחרא בבחינת חיל בלע ויקאנו, ואזי נתגלה הדעת בבחינת כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים. וזה בחינת ענני דשפכי מיא וכו', בחינת רעמים וכו' עין שם היטב במאמר הנ"ל. וזה בחינת מימי המקוה שהם בחינת מימי הדעת והרחמים שמתגלין על-ידי בחינת רעמים שעל ידם באים גשמים, בחינת ענני דשפכי מיא, ומאלו המים נעשה מקוה ששם נטהרין מזהמת הנחש מפגם הנ"ל הבא מפגם הרחמנות וכו' כנ"ל, כי עקר התקון על-ידי-זה כמובן במאמר הנ"ל, והבן היטב:
וזה בחינת הבארות שחפר יצחק, כמו שכתוב, "וישב יצחק ויחפר את בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים". כי באמת חפירת הבארות הוא בחינת התגלות הדעת, בבחינת כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים כנ"ל, ועקר התגלות מימי הדעת שהוא בחינת בארות מים הוא על-ידי החסד, בחינת אברהם, כי הדעת הוא בחינת רחמנות, כמבאר במאמר הנ"ל, ועל-כן חפר אברהם את הבארות, אך כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם סתמום פלשתים וימלאום עפר, כי לפעמים הם יונקים מן הרחמנות ואזי נפגם הרחמנות ונפגם הדעת כנ"ל במאמר הנ"ל, כי בימי אברהם עדין לא נזדכך בשלמות זהמת הנחש, כמובא. ועל-כן יצא ממנו ישמעאל, ועל-כן היה התקון על-ידי יצחק, כי יצחק הוא בחינת דין והוא בחינת תפלה, בבחינת דין, כמו שכתוב, "ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב" שתקן תפלת המנחה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שהוא בחינת תפלה, בבחינת דין, ועל-ידי-זה דיקא מוציאין כל החיות וכו', מהסטרא אחרא, ונתגלה מימי הדעת וכו' בבחינת כי מלאה הארץ דעה כמים וכו', בבחינת אתה פוררת בעזך ים שברת ראשי תנינים על המים כנזכר לעיל במאמר הנ"ל. ועל-כן תקן יצחק את הבארות, שהם בחינת התגלות הדעת של אברהם שקלקלו פלשתים כנ"ל, ויצחק, שהוא בחינת תפלה, בבחינת דין, תקן זאת בבחינת וישב יצחק ויחפר את בארת המים וכו', כי עקר התקון על-ידי בחינת יצחק וכו' וכנ"ל. וזה בחינת מה שמזכיר גבורות גשמים בברכת אתה גבור, כי נקראים גבורות גשמים, כי הגשמים, שהם מימי הדעת, באין דיקא על-ידי בחינת גבורות יצחק, על-ידי בחינת תפלה, בבחינת דין, שעל-ידי-זה נתגלה הדעת כנ"ל, כי על-ידי-זה באין רעמים בחינת ענני דשפכי מיא כנ"ל. וזה בחינת מקוה שהיא בחינת מימי הדעת הבאים על-ידי התקון הנ"ל, כי המקוה נעשה על-ידי הגשמים, שהם בחינת גבורות גשמים, או מבאר ומעין, שהם בחינת בארות יצחק, כי דיקא על-ידי בחינת גבורות יצחק נתגלין מימי הדעת והרחמים בחינת מקוה כנ"ל. וזה עקר התקון, כי הוא בחינת תפלה, בבחינת דין של הבעל כח כנ"ל במאמר הנ"ל, ועל-כן על-ידי-זה דיקא נטהרין מזהמת הנחש וכו' כנ"ל. וזה בחינת הטבילה במקוה של הנדה או של אמות העולם כשמתגירין, כי על-ידי-זה יוצאין מבחינת דין, שהוא זהמת הנחש, פגם תאות נאוף ונכללין בכלל הרחמים והדעת, שעקר קדשת הזווג תלוי בזה כנ"ל:
ועל-כן הכהן, שהוא בחינת תכלית הרחמים והדעת, כמובא שהכהן הוא בחינת חסד גדול, כי הכהן הוא הראש משלשה מחין הנ"ל, משלשה מיני רחמנות הנ"ל, ועל-כן הכהן מזהר ביותר בקדשת הזווג, וצריך להתרחק מבחינת דין יותר ויותר ואפלו עם ישראל בעצמן בכל מקום שיש שום אחיזת הדין בעלמא, אסורה לו. וזה בחינת פסולי כהנה שהם, גרושה, זונה וחללה שכלם הם בחינת דין, ואף-על-פי שהם מזרע ישראל ומתרים באמת לישראל, אף-על-פי-כן מאחר שיש בהם אחיזת הדין על-כן אסורים לכהן, שהוא תכלית הרחמים והדעת וכנ"ל. וזה בחינת שבויה שאסורה לכהן, כי מאחר שנאחז בה הדין עד שבאה בשביה, על-כן אסורה לכהן, שהוא תכלית הרחמים, כי עקר קדשת הזווג תלוי בבחינת רחמים, שהוא בחינת דעת וכנ"ל:
וזה בחינת לא נתכהן פינחס עד שהרגו לזמרי, כי על-ידי שהרג לזמרי ואז עשה פינחס התקון על-ידי תפלה בבחינת דין, כמבאר במאמר הנ"ל, בחינת ויעמד פינחס ויפלל, ואז דיקא על-ידי-זה נתגלה תכלית הרחמים והדעת, בחינת ענני דשפכי מיא, שזהו בחינת מימי המקוה, שהיא תכלית הרחמים והדעת שנתגלין דיקא על-ידי בחינת גבורות יצחק כנ"ל. ועל-כן אז זכה פינחס לכהנה, שהיא תכלית הרחמים, כי דיקא על-ידי תפלה בבחינת דין של הבעל כח כמו פינחס, על-ידי-זה עקר התקון, ואז דיקא עקר התגלות הרחמים והדעת, שעל-ידי-זה נעשין גרים ונעשים רעמים בחינת ענני דשפכי מיא, הינו מימי הדעת והרחמים, ועל-ידי-זה זוכין לבחינת נהר יצא מעדן, שהוא בחינת קול המוכיח הראוי שעל-ידי-זה נטהרין ונתתקנין הכל במהרה בימינו, אמן: הלכה ג בהלכות פריה ורביה הלכה ג מאות טז וכו':