ליקוטי הלכות · אבן העזר · אשות ד
התאמת הקריאה
כהנים ולויים וישראל מתרים לבוא זה בזה והולד הולך אחר הזכר. ודין זה הוא מהמשנה קדושין פרק ג וזה לשון המשנה, כל מקום שיש קדושין ואין עברה, הולד הולך אחר הזכר. ואיזה זו? כהנת, לויה וישראלית וכו', וכל מקום שיש קדושין ויש עברה, הולד הולך אחר הפגום וכו':
על-פי התורה "אמצעיתא דעלמא" בסימן כד, עין שם. והכלל שעל-ידי עשית המצוה בשמחה, מעלין הקדשה מהקלפות בבחינת קטרת, ועל-ידי-זה זוכין לעלות מעלה מעלה עד שממשיכין ברכות השכל ומתקנין המסדר והמישב של השכל, שהוא בחינת כתר וכו', ועל-ידי-זה זוכין להשגת תשעה היכלין שהם למעלה מנפשין רוחין ונשמתין, שהם בחינת השגת אור האין סוף, בבחינת מטי ולא מטי, שעקר ההשגה על-ידי הרדיפה דמחשבה ועל-ידי המעכב, שהוא המסדר והמישב, שהוא בחינת כתר, שכל זה נתתקן על-ידי עשית המצוה בשמחה, עין שם כל זה היטב:
וזה עקר התכלית של האדם שבא לעולם הזה בשביל זה כדי להכיר אותו יתברך שהוא על-ידי בחינת הנ"ל, על-ידי שיעשה המצוות בשמחה, עד שיזכה שתרדף מחשבתו להשיג האור אין סוף עד שישיגו בבחינה הנ"ל על-ידי הרדיפה והמעכב, שעל-ידי-זה עקר השגת אורות הצחצחות הנ"ל, שהם תכלית הידיעה, תכלית הטוב הנצחי, אשרי הזוכה לזה. וזה עקר המצוה להעמיד בנים בעולם כדי להמשיך המחין מדור לדור, כי מח הבן ממח האב כדי שיזכה שירדף מחו להשיג אורות הצחצחות הנ"ל, ומחמת שאי אפשר להשיג אורות הנ"ל כי אם על-ידי הרדיפה והמעכב, על-כן אי אפשר להמשיך ההולדה כי אם על-ידי חבור איש ואשה כמו שכתוב, "לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו". כי איש ואשה נמשכין בשרשן העליון משתי הבחינות הנ"ל, שהם בחינת הרדיפה והמעכב, כי האיש הוא בבחינת המחין, והאשה נמשכת מבחינת צמצום ודין, כידוע שזה נמשך בשרשו מבחינת המעכב הנ"ל, שאף-על-פי שלמעלה בשרשו זה המעכב הוא אור צח, כי הוא המסדר והמישב את המחין, אף-על-פי-כן מאחר שהוא בחינת מעכב את המחין, משתלשל ממנו בחינת צמצום שמשם אחיזת האשה כידוע. ועל-כן למטה נאחזין בה הדינים ביותר ומשם נשתלשל אחיזת הקלפות והסטרא אחרא שנאחז בה ביותר מחמת שנמשכת מבחינת צמצום המחין שמשם אחיזת הדינים כידוע, אבל למעלה בשרשה נמשכת מבחינה גבה מאד, שהיא בחינת המסדר והמישב את המחין, שהוא בחינת כתר. וזה בחינת אשת חיל עטרת בעלה, 'עטרת' דיקא בחינת כתר הנ"ל, כי אי אפשר להשיג שום השגה, ובפרט להוליד המחין כי אם על-ידי תקון המסדר והמישב כנ"ל, ומחמת שאי אפשר להשיג אורות הנ"ל כי אם על-ידי שיכנס בהיכלי התמורות למקום הקלפות להעלות משם הקדשה בבחינת קטרת וכו', כמו שמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, אמרו ליה, מי יימר? עין שם. על-כן שם עקר המלחמה והנסיון בתאוה זאת. וזה בחינת גדל החיוב לשמח חתן וכלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וזה בחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מי שאין לו בנים ישמח אשתו בדבר מצוה. כי עקר עלית הקדשה מהקלפות הוא על-ידי השמחה, שעל-ידי-זה זוכה להשיג אורות הנ"ל, על-ידי התקון הרדיפה והמעכב שמשם שרש איש ואשה כנ"ל:
וזה בחינת כהן, לוי וישראל שהם חבל הקדשה, כי העקר הוא הכהן שהוא מקדש מכל ישראל, כי הכהן היה עוסק בעבודת הקרבנות וקטרת שעל-ידי-זה מבררין הקדשה מהקלפות ועולין מעלה מעלה עד שזוכין לבחינת ברכות המבארין שם, שהם בחינת ברכת כהנים, בחינת וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם, כמו שכתוב שם, דהינו ברכת השכל, ואז רודפין המחין להשיג אור האין סוף, אבל צריכין שגם הלוי יהיה נלוה אליו לשרתו, כי עקר תקון המעכב הנ"ל הוא על-ידי בחינת הלוי, שהוא בחינת צמצום ודין כידוע, שהוא בחינת המעכב כנ"ל, ועל-כן היה הלוי עוסק בשיר בשעת העבודה, כי שיר משמאלא, כמו שאיתא בזהר הקדוש, שמאל הוא בחינת צמצום, בחינת המעכב הנ"ל. וזה בחינת ועבד הלוי הוא, שהוא בחינת כתר, כמובן בזהר הקדוש, כי הלוי בבחינת המעכב הנ"ל, שהוא בחינת כתר, ומחמת שעקר התקון הנ"ל הוא על-ידי שמחת המצוות, על-כן היו ישראל במעמדן שהיו עוסקים בתורה בשעת העבודה, כי התורה בחינת שמחה, כמו שנאמר, "פקודי ה' ישרים משמחי לב". שעל-ידי-זה עקר עלית הקדשה מהקלפות, שזה עקר תקון עבודת הקרבנות שהיה עוסק בהם הכהן וכנ"ל:
ועל-כן כהנים, לויים וישראלים כלולים ומקשרים זה בזה, וכל אחד צריך לחברו, כי דיקא על-ידי שלשתם נשלם חבל הקדשה וזוכין להשגת אורות הנ"ל וכנ"ל. ועל-כן כהנים ולויים וישראלים מתרים לבוא זה בזה, כי חבור הקדוש של איש ואשה, שהוא בשרשו בחינת כלליות הרדיפה והמעכב להשיג אור האין סוף כנ"ל, שזה זוכין על-ידי שמחה דקדשה, בחינת שמחת חתן וכלה כנ"ל, זהו בעצמו בחינת כלליות כהן, לוי וישראל, כי כהן בבחינת הרדיפה של המחין, שהוא בחינת ברכת השכל, והלוי בבחינת המעכב, והישראל בבחינת השמחה של התורה והמצוות וכנ"ל. והכל נכלל יחד בשעת העבודה, שעל-ידי-זה נמשך השגת האור אין סוף שמשם הולדות המחין, שמשם כל ההולדות דקדשה וכנ"ל. ועל-כן הולד הולך אחר הזכר, כי אף-על-פי שהאשה יראת ה' גבה בשרשה מאד, כי נמשכת מבחינת כתר, בבחינת אשת חיל עטרת בעלה כנ"ל, אף-על-פי-כן עקר ההולדה הוא הולדת המחין לגלות ידיעת אלקותו בעולם, שזה נמשך על-ידי הזכר דיקא, שהוא בבחינת רדיפת המחין הנ"ל, ועל-כן הולד הולך אחריו, וכל זה במקום שיש קדושין ואין עברה, כי כשאין עברה בהזווג אף-על-פי שלאו כל אחד זוכה שיקדש את עצמו כל כך עד שיזכה על-ידי זווגו להשגת אורות הנ"ל, אף-על-פי-כן מאחר שאין על כל פנים עברה בזווגו יוכל להתתקן הכל על-ידי ההולדה שיוליד בנים, ומקים בזה מצוות התורה, כי על-ידי הולדת הבנים מדור לדור נמשכין המחין בכל דור ודור, עד שיכולין הבנים לזכות להשגת אורות הנ"ל:
אבל כשיש עברה אז הולד הולך אחר הפגום, כי תכף כשיש עברה גמורה בהזווג, אזי מתגברין היכלי התמורות שמשם התעוררות הזווג מחמת שצריכין לירד לשם לברר הקדשה משם, שמחמת זה יש מלחמה גדולה בענין זה, וכשאין עברה, על כל פנים, אזי מתגברת כח המצוה שצוה השם יתברך להוליד בנים, ונמשכין מחין קדושים על-ידי ההולדה, ואז הולד הולך אחר הזכר שממנו עקר המשכת המחין כנ"ל, אבל כשיש עברה, אזי מתגברין היכלי התמורות וממשיכין הולד אחר הפגום, כי הם אורבין תמיד על זה להמשיך הפגום חס ושלום, השם יתברך יצילנו:
וזה בחינת קדושי כסף שהאשה מתקדשת בכסף, כי הממון והעשירות בשרשו גבה מאד, כמובן בדברי אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, כי הוא נמשך בשרשו מבחינת הנ"ל, מבחינת התשעה היכלין הנ"ל שנעשו על-ידי הרדיפה והמעכב כנ"ל, כי כל מה שנאמר בהתורה הזאת שעולין והולכין מעלה מעלה עד שזוכין להשיג התשעה היכלין הנ"ל, כל זה הוא סוד כונות התפלה. שכלל הכונות הוא עלית העולמות שמלכות תעלה מן הקלפות ותלביש את נצח, הוד, יסוד, ונצח הוד יסוד תעלה לחסד, גבורה, תפארת וכו', כמבאר בכונות. ומי שזוכה לעסק בתקון זה עקר השלמות הוא כשעולה מעלה מעלה, עד שמחשבתו רודפת להשיג אור האין סוף, שתהיה הרדיפה בבחינת רצוא ושוב. ועל-כן עקר התקון על-ידי המסדר והמישב, שהוא המעכב את המחין מרדיפתם, שהוא בחינת כתר, כי בלא תקון זה היתה הרדיפה בלי מעכב, והיה נשאר שם, והיה מתבטל במציאות. והשם יתברך חפץ בקיום העולם, על-כן עקר השלמות על-ידי הרדיפה והמעכב וכנ"ל, ועקר שלמות התקון הוא כשזוכה לחזר ולהמשיך משם כל ההשפעות טובות, שזהו בחינת ירידת השפע שממשיכין אחר התפלה בשעת אמירת אשרי ובא לציון, כי בשעת תפלת שמונה עשרה זוכין לבחינת השגת אור הנ"ל, אבל צריך להיות בבחינת רצוא ושוב כנ"ל, ואזי כשהוא בבחינת ושוב, הוא ממשיך משם כל ההשפעות טובות, שמשם כל הממון והעשירות. ועקר צנור השפע שתוכל לירד למטה הוא על-ידי בחינת המעכב, על-כן שם מתחיל האור להצטיר. ואף-על-פי ששם אין שיך ציור כלל, אף-על-פי-כן מאחר שהוא בבחינת מעכב מתחיל האור להצטמצם קצת עד שעל-ידי-זה יש כח למטה שיצטיר בבחינת שפע ממש, עד שנמשך משם הממון והעשירות. וזה בחינת עטרת חכמים עשרם, כי העשירות נמשך מבחינת עטרה, בחינת כתר שהוא בחינת המסדר והמישב והמעכב את המחין בשעת רדיפתם וכנ"ל. וזה 'עטרת חכמים' דיקא, כי דיקא החכמים אמתיים שזוכין למחין הנ"ל, שהם עקר החכמה האמתית, עד שמחם רודף אחר השגות הנ"ל, אצלם דיקא העשירות מבחינת כתר ועטרה, כי הם ממשיכין העשירות משם, מבחינת כתר, שהוא המעכב, שעל-ידי-זה עקר תקון המחין כנ"ל, אבל אצל אחרים יש שהעשירות שלו נמשך מהיכלי התמורות שהם ממשיכין לפעמים השפע אצלם כשאין זוכים לתקן תקונים הנ"ל כראוי. ועל-כן האשה מתקדשת בכסף, כי הכסף, שהוא שפע העשירות, נמשך בשרשו משם, מבחינת כתר, שמשם שרשה כנ"ל. וזה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה שהעשירות הוא בחינה אחת עם האשה והוא חיותה, ובו תלויים הבנים, כמבאר בהתורה של אסור גזלה, עין שם היטב כנ"ל. כי העשירות, שהוא ירידת השפע, נמשך למטה על-ידי בחינת המסדר והמישב, שעל-ידי-זה רדיפות המחין הוא בבחינת רצוא ושוב, ועל-ידי-זה ממשיך שפע משם ומצטירת שתוכל לירד למטה כנ"ל, ושם שרש חיות האשה שנמשכת מבחינת צמצום ששרשו מבחינת המעכב כנ"ל, ועל-ידי-זה עקר הולדת הבנים, שהם הולדות המחין, שצריכין כשנכללין שם שיהיה בבחינת רצוא ושוב, עד שיחזר וימשיך המחין למטה שמשם הולדות הבנים שנמשכין ממח האב כדי שיגלו אלקותו בעולם מדור לדור, בבחינת דור לדור ישבח מעשיך. כי מחמת שבשרשם נמשכין ממקום גבה מאד מאד מבחינת התשעה היכלין הנ"ל, על-כן הם דיקא יכולין להודיע ולגלות אלקותו בעולם. וזה "וגבורתיך יגידו", 'וגבורתיך' דיקא, דהינו בחינת המעכב והמסדר שהוא שרש הגבורות הקדושות, שעל-ידי-זה דיקא ישבח להגיד ולפרסם אלקותו למטה לכל באי עולם. ועל-כן קטרת מעשרת, כי עקר עלית העולמות בבחינה הנ"ל הוא על-ידי בחינת קטרת ישמח לב כנ"ל, ועל-כן מעשרת, כי משם כל העשירות שהיא בחינת ירידת השפע אחר תפלת שמונה עשרה וכנ"ל:
וזה שנצטוו על מלאכת המשכן אחר מעשה העגל, וכל מעשה המשכן היה על-ידי העשירות, שהם, זהב וכסף ונחשת וכו', כי עקר חטא העגל היה על-ידי התגברות היכלי התמורות שהתגברו על-ידי שינקו מהעשירות, כמו שכתוב, "ודי זהב" בשביל זהב שהשפעת להם, והתגברו כל כך עד שבאו לידי עבודה זרה ממש ששם עקר ההמרה, רחמנא לצלן, בחינת ההימיר גוי אלקים וכו'. וכל זה נמשך מחמת שהשטן התגרה בהם והכניס בדעתם לחקר בענין השגות הנ"ל ולעמד עליהם להבינם בדעתם, ובזה פגמו מאד עד שבאו לידי עבודה זרה, כי באמת אסור לחקר שם כלל, כי לא מתדבקין ולא ידעין וכו', וזה שדקדק אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, בהתורה הנ"ל שגם שם צריכין אמונה הן בבחינת ברכת השכל, שהוא בחינת רדיפות המחין, הן בבחינת המסדר והמישב שגם שם צריכין אמונה בבחינת אמון מפלא, כמו שמבאר שם, כי אורות אלו אי אפשר להשיג כי אם כשמצרף אמונה להשכל, ואז דיקא יכול להשיגם בבחינת מטי ולא מטי, אבל אסור לעמד ולחקר שם, כי במפלא ממך אל תדרוש וכו', כי לא מתדבקין ולא ידעין ולית מאן דקימא בהו, כמבאר היטב בלשון הזהר הקדוש שמביא שם. וזה בחינת הפגם שפגמו ישראל בתחלה קדם מתן תורה כשלא היה להם מים, כמו שכתוב שם, "ועל נסתם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין". ואיתא בזהר הקדוש שהפגם שלהם היה שחקרו אם בחינת יש הוא בקרבם, אם בחינת אין, עין שם, הינו כנ"ל, שעקר הפגם שלהם היה מה שרצו לעמד ולהבין השגות הנ"ל שהם כלולים מיש ואין יחד, אבל אי אפשר לעמד עליהם, כי משיגין תשעה היכלין שנראה כאלו הוא בחינת יש מאחר שהם בחינת תשעה היכלין, ואף-על-פי-כן לא מתדבקין ולא ידעין, שזהו בחינת אין. ומי שיש לו אמונה חזקה ואינו נכנס לחקר בזה כלל, הוא זוכה להתענג על ה' ולחזות בנעם זיוו דיקא על-ידי-זה , על-ידי רדיפת המחשבה והמעכב, אשרי לו, אבל תכף כשרוצה לחקר בזה נכשל בזה מאד, כי יוכל לבוא לידי פרוד, חס ושלום, שבא על-ידי היכלי התמורות, שהם הסטרא אחרא דשריא בחבורא וסים בפרודא, דהינו שמפריד בין יש ואין עד שנסתפקו היש ה' בקרבנו אם אין, כי באמת הכל אחד רק שאי אפשר להבין ולחקר בזה כלל כנ"ל. ועל-כן באו לזה בעת שהיו צריכין למים, שהוא המשכת השפע שנמשך מבחינת השגות הנ"ל, ומחמת שראו שנתעכב השפע מלירד להם, על-ידי-זה התחילו לכנס בנסיון הנ"ל בחינת על נסתם את ה' היש וכו' אם אין וכנ"ל: וזה בחינת חטא העגל שאמרו, "כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". שטעו ואמרו שמשה נסתלק ונשאר למעלה, כי נכלל באין. ועל-כן אמרו, "קום עשה לנו אלקים" מזהב ועשירות, כי רצו להמשיך בחינת המעכב בעצמו עליהם מאחר שכל ההשפעות נמשך על ידו, על-כן פגמו ועשו פרוד בין בחינת המעכב, שמשם כל העשירות, ובין בחינת הרדיפה, ולא רצו שתרדף מחשבתם למעלה למעלה להשיג השגות הנ"ל בבחינת מטי ולא מטי, רק רצו שימשיכו עליהם אלקותו בבחינת ישות ממש, שזהו הטעות כל העובדי עבודה זרה שבדורות הקודמים, וכל זה מחמת תאוות עולם הזה, כי לעלות ולהכלל שם בבחינת התשעה היכלין הנ"ל צריכין לשבר כל התאוות ולהעלות הקדשה מהיכלי התמורות, והם רצו לילך אחר תאוותיהם, ורצו להפריד שפע העשירות שנמשך על-ידי המעכב הנ"ל ולעשות ממנו אלקות ממש, חס ושלום, ועל-כן באו אל אהרן, מחמת שאהרן היה מסגל לכהנה שכל עבודת הקרבנות וקטרת על ידו, שעל-ידי-זה דיקא זוכין להשגת תשעה היכלין הנ"ל, שמשם ממשיכין כל ההשפעות על-ידי שנצטירה בבחינת המעכב הנ"ל, והם פגמו ורצו לעשות הפרוד על ידו דיקא, חס ושלום, ועל-כן היה עקר התקון על-ידי מעשה המשכן שבא מהעשירות של ישראל, ואז דיקא נתכהן אהרן בכהנה ונצטוה על מעשה הקרבנות וקטרת שעל-ידי-זה נתתקן הכל על-ידי שהחזירו העשירות אל הקדשה לשרשו למעלה, ועשו ממנו משכן ששם עסק אהרן במעשה הקרבנות וקטרת, שעל-ידי-זה העלה הקדשה מהיכלי התמורות, עד שעלה מעלה מעלה, עד שזכה להשגות אורות הנ"ל כתקונה בבחינת מטי ולא מטי, שעל-ידי-זה נתתקן כל הפגמים הנ"ל שהיו בהפך מזה:
ונדב ואביהוא שהיו צדיקים נוראים, אבל הם פגמו להפך, שרצו רק לעלות למעלה למעלה בלי מעכב כלל, ועל-כן הקריבו קטרת שלא בזמנו ונכנסו בלי רשות. וכל הפגם שלהם היה שלא תקנו המעכב, שהוא המסדר והמישב, שזהו בחינת בקרבתם לפני ה' וימתו, שנתקרבו יותר מהראוי מחמת שלא תקנו המסדר והמישב, ועל-כן הזהר אהרן, "ואל יבא בכל עת אל הקדש וכו'". ועל-כן היה הפגם שלהם בגין דלא אנסיבו, כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי האשה נמשכת מבחינת המסדר והמישב הנ"ל, ועל-כן צריך הכהן שיהיה נשוי, כמו שאיתא בזהר, ובפרט הכהן הגדול ביום הכפורים שהיה אסור לעסק בעבודה כשלא היה נשוי, כי אי אפשר לתקן המסדר והמישב כי אם כשהוא נשוי אשה, שהיא נמשכת משם כנ"ל:
וזה בחינת איזהו עשיר השמח בחלקו, כי עקר תקון העשירות בקדשה הוא על-ידי השמחה דיקא, כי דיקא על-ידי השמחה מעלין הקדשה מהקלפות עד שזוכין לעלות ולתקן כל התקונים הנ"ל, עד שמשיגין אורות הנ"ל על-ידי בחינת הרדיפה והמעכב, שמשם הוא ירידת השפע, שהוא בחינת עשירות כנ"ל: הלכות כתבות:
וזה בחינת מה שחיב לתן לאשתו כתבה. ואסור לדור עם אשתו בלא כתבה, כי מכרח להמשיך לה שפע העשירות, שעל-ידי-זה עקר הקשר והחבור ביניהם, כי צריך להעלותה מהיכלי התמורות שנאחזין בה ביותר בבחינת רגליה ירדות מות, ולהעלותה על-ידי השמחה בבחינה הנ"ל, עד שתעלה לבחינת כתר, בבחינת אשה עולה עמו וכו', כדי שיהיה נמשך החבור מבחינת יחוד וחבור וכלליות הרדיפה עם המעכב וכו' כנ"ל. ועקר השלמות הוא כשזוכה לעלות לשם בבחינת רצוא ושוב, עד שיזכה להמשיך משם שפע, שזהו בחינת ירידת השפע אחר התפלה כנ"ל. כי יש לפעמים שאחד עולה ונכלל שם לפי שעה קלה, ותכף ומיד מגרשין אותו משם ואינו מקבל משם כלום, ולפעמים מתגרין בו אחר כך על-ידי-זה היכלי התמורות ביותר, כי הם אורבין עליו תמיד, וכשרואין שרוצה לברח מהם ולעלות למקום גבה הנ"ל, הם מתגרין בו יותר כשאינו ממשיך משם בחזרה רשימו טובה וחזקה שיוכל על ידה לעמד כנגדם, וכמובן מזה בהתורה "ויאמר בעז אל רות", עין שם סימן סה). כי בחינה הנ"ל מענין השגת התשעה היכלין וכו' אף-על-פי שהיא מדרגה גבה מאד מאד שאין זוכין אליו כי אם גדולי הצדיקים המבחרים הקדושים מאד, אף-על-פי-כן גם באנשים פשוטים המושכים עצמם אליו יתברך לעבדו באמת, גם אצלם נמצא לפעמים שמגיע אליהם איזה הארה והתנוצצות אלקות הנמשך משם מבחינת התשעה היכלין הנ"ל, וכמובן בהתורה "אנכי" בסימן ד בלקוטי חלק א וכו', שגם לאנשים פשוטים נפתח להם אור לפעמים בתפלתם אור האין סוף, עין שם. אך לכל אחד מגיע לפי העולם והמדרגה שהוא בו, כי גם בעולם העשיה יש בחינת התנוצצות מהתשעה היכלין הנ"ל, ואף-על-פי שגם התנוצצות בעלמא הוא זכיה גדולה מאד באיזה מדרגה שהוא, אף-על-פי-כן העקר הוא כשזוכה להמשיך חיות ושפע קדשה משם שיהיה לו כח על-ידי-זה להחיות את עצמו אחר כך בכל מה שיעבר עליו ולעמד במלחמה, כי בודאי אחר כך כשחוזר משם מתגרין בו יותר ההיכלי תמורות כדרך שני בני אדם שנלחמים זה בזה וכו', כמבאר במקום אחר, וצריך להתגבר נגדם על-ידי הרשימו טובה שנשאר מהתנוצצות הנ"ל, שעל-ידי-זה זוכה תמיד ביחודו ואחדותו ונעם דבקותו, ויוכל להמשיך על עצמו יראה על-ידי-זה לעמד נגד המתגרים בו אם ישמר את הזכרון היטב לזכר בו יתברך בכל פעם, אחרי אשר כבר חמל עליו השם יתברך והאיר לו איזה התנוצצות, וכמבאר בדבריו זכרונו לברכה שמי שרק מתנוצץ לו השם יתברך, עין שם בסימן רכב בלקוטי א:
ונחזר לעניננו, ועל-כן אסור לדור עם אשתו בלא כתבה, והכתבה לא נתנה לגבות מחיים ולא כל זמן שהיא עמו, רק לאחר מותו או לאחר גרושין, כי צריך שלא יהיה החבור, חס ושלום, כמו בעילת זנות, שהוא רק לפי שעה למלאות תאותו חס ושלום, רק שיהיה החבור קשר גמור וקים, כי אין שום זווג לבטלה חס ושלום, כי אפלו כשאינו בא לידי הולדה ממש נמשכין ממנו איזה נשמות, בחינת נשמת גרים, כמובא בזהר הקדוש. על-כן צריך לתן לה כתבה שיחיב את עצמו לתן לה שפע עשירות כשתצא ממנו שלא תשוב ממנו ריקם, להורות שנשאר רשימו מהחבור, כי המשיך שפע העשירות משם שעקר המשכת השפע על ידה, על-ידי שנצטיר האור בחזרתו בבחינת המעכב הנ"ל. וזה סוד מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שטעם הכתבה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, הינו כנ"ל, כי צריך שיהיה הקשר קים וחזק, וזה נעשה על-ידי הכתבה שמחיב עצמו שאפלו כשתצא ממנו לא תצא ריקם, רק שמחיב לתן לה שפע העשירות הנמשך מכלליות הרדיפה והמעכב ברצוא ושוב, ששפע הזאת נמשך על ידה דיקא. ועל-כן אם יוציאנה, ריקם, חס ושלום, אזי בעילתו בעילת זנות, כי מראה שלא המשיך על ידה שפע מלמעלה, על-כן חיב לתן לה כתבה כשיוציאנה שיהיה נשאר לה ממנו שפע העשירות שנמשך מהרשימו שנשאר מהחבור שעקר צנור השפע על ידה וכנ"ל, כדי שעל-ידי-זה תוכל להנצל מבחינת היכלי התמורות הרוצים להתאחז בה ביותר, בפרט בעת שנפרדת מבעלה על-ידי מיתה וגרושין ונשארת לבדה, כי עקר חיותה וכחה נגדם הוא על-ידי שפע העשירות, שהוא בחינת הכתבה שמקבלת מבעלה שנמשך מבחינת הרשימו וכנ"ל:
ועל-כן שעור כתבה דאוריתא הוא חמשים שקל כסף, שנלמד מפסוק, "ונתן לאבי הנערה חמשים שקל כסף". כי כל ההשגות וכל ההתבוננות נמשך מבחינת הרשימו הנשאר מהבטול והכלליות בבחינת התשעה היכלין הנ"ל: וזה בחינת חמשים שערי בינה, כי שער החמשים אי אפשר להשיג וצריכין להמשיכו דרך חמשים שערים עד שיהיה נתפס במח איזה רשימו משם. וזה בחינת תרומה שהוא תרי מה תרי ממאה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו אחד מחמשים, כי כל העשירות הנ"ל העקר הוא על-ידי הכהן שהמשיך ברכת השכל וכנ"ל, ועל-כן מגיע לו תרומה אחד מחמשים, כי הוא ממשיך משם בחינת חמשים שערי בינה, ועל-ידי שנותנין לכהן משפע התבואה אחד מחמשים, מתברכת כל התבואה ונמשך אליו קדשה דרך החמשים שערים הנ"ל, שעל-ידי-זה ראוי התבואה לאכילת ישראל שיוכל להכיר אותו יתברך על-ידי אכילת התבואה הזאת, שזה עקר כל המצוות התלויים באכילה, בפרט בלחם, כדי שיתקדש המאכל, כדי שיוכל על-ידי האכילה הזאת להמשיך חיות ודעת דקדשה להכיר אותו יתברך וכמבאר מזה כמה פעמים ). וזה בחינת אחוז אחד מן החמשים, שכשעובר האור דרך החמשים שערים, אז אחוז ונתפס במח איזה רשימו מהתנוצצות הנ"ל. וזה בחינת חמשים קרסי זהב שהיו מחברים יריעות הפנימיות שעל בית קדש קדשים על יריעות החיצוניות, כי עקר השגת התשעה היכלין הנ"ל היה בבית קדש קדשים ששם נכנס הכהן הגדול לפני ולפנים ביום הכפורים, ושם נכנס למקום שנכנס ועלה למקום שעלה בתכלית הבטול אל האור האין סוף, שהוא בחינת השגת התשעה היכלין הנ"ל שזכה להם ביום העשירי, שהוא יום הכפורים אחרי אשר כבר נתקדשו ישראל וזכו לתשובה בתשעה ימים הקודמים מראש השנה עד יום הכפורים, שהם כנגד התשעה היכלין הנ"ל שזוכה להם הכהן הגדול לפני ולפנים ביום העשירי שהוא יום הכפורים. ועל-כן היו חמשים קרסים מחברים יריעות החיצוניות עם יריעות הפנימיות, כי להמשיך אור הרשימו מהיריעות הפנימיות שעל גג בית קדש קדשים ששם עקר הבטול אל האור אין סוף צריך לילך ולעבר דרך חמשים שערים, שהם בחינת חמשים שערי בינה, שכנגד זה הם בחינת חמשים קרסים המחברים יחד שני היריעות הנ"ל, כי צריכין כמה קשרים לחבר וליחד ולקשר אור הרשימו אל המח כדי שתהיה נשארת קשורה ודבוקה בהאדם שיוכל לזכר את עצמו בכל עת בו יתברך, וכמו שאיתא בתקוני זהר, בשמע ישראל קראין ליה וכו', כדין קשרין ליה בכמה קשרין דציצית ותפלין וכו', עין שם, הינו כנ"ל והבן היטב. וזה בחינת חמשים יום של מתן תורה, בחינת חמשים שנה של יובל, כי עקר מתן תורה שאז זכו כל ישראל להשגת אלקות להכיר אותו יתברך, כמו שכתוב, "פנים בפנים דבר ה' עמכם", עקר ההשגה נמשך מבחינת בטול הנ"ל. על-כן צריכין להכין את עצמו ארבעים ותשעה ימי הספירה כדי שנוכל לקבל אור הרשימו ביום החמשים דיקא, כי אי אפשר לקבלו כי אם דרך חמשים שערים שכנגד זה הם חמשים יום וכנ"ל, וזהו בעצמו בחינת חמשים שנה של יובל, כי שנת היובל מקדשת מאד מאד, ועקר קדשתה ביום הכפורים שאז עקר הבטול אל האור אין סוף כנ"ל, על-כן צריכין לספר עד שנת החמשים וכנ"ל:
וזה בחינת וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, כי ארץ מצרים הוא בחינת מקום הסטרא אחרא, בחינת היכלי התמורות שישראל היו צריכין להיות שם בגלות כדי לברר הקדשה משם בכח הצדיקים הגדולים, שדיקא על-ידי שירדו לשם ועמדו במלחמה ובררו הקדשה משם, עלו בעליות גדולות, בעליה אחר עליה, עד שזכו להשגת התשעה היכלין הנ"ל שמשם נמשך קבלת התורה, שזה בחינת מה שאמר ליעקב, "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה". הינו שדיקא על-ידי שתרד למצרים מקום הקלפות בחינת היכלי התמורות, 'ואנכי אעלך גם עלה', שאעלך בעליה אחר עליה עד שתזכה להשגת הנ"ל וכנ"ל, שזהו בחינת מה שמבאר בהתורה הנ"ל על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, מי יימר, עין שם. וזהו "וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים", כי כשעולין מארץ מצרים, מבחינת היכלי התמורות ואזי זוכין להשגת הנ"ל, אז מקבלין אור הרשימו דרך חמשים שערים, שהם בחינת חמשים שערי בינה וכנ"ל. וזה, "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא וכו'", הינו כשיצאו ישראל מהיכלי התמורות והסטרא אחרא, שהם בחינת פרעה ומצרים, ואז זוכין לעלות להשגת התשעה היכלין הנ"ל, אז 'ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא', שלא הניחם לעלות ולהכלל שם תכף ומיד קדם שיתתקן בחינת המעכב הנ"ל, כי אז לא היה נשאר להם רשימו טובה ולא היה בהם כח לעמד במלחמה שמתגרה ביותר בעת ששבין מהבטול וכנ"ל. ולא נחם אלקים דרך ארץ פלשתים לשון מפלש, הינו שלא רצה להניחם דרך מפלש שיתגלה להם האור מיד בלי סבובים ועכובים הרבה, 'כי קרוב הוא', וכשיתגלה להם מיד האור לא יהיה נשאר ממנו רשימו, ולא יוכלו לעמד במלחמה כנ"ל. וזה, "כי אמר אלקים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה", הינו כנ"ל, ועל-כן , "ויסב אלקים את העם וכו'", שהסבם ועכבם בכמה סבובים ועכובים כדי שעל-ידי-זה יתתקן בחינת המעכב הנ"ל, שאז יוכלו לקבל אור הרשימו על-ידי בחינת חמשים שערים, שזהו בחינת וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים וכנ"ל:
וכל זה עובר על כל אדם הרוצה להתקרב אליו יתברך, שהעקר והיסוד שצריך להתגבר מאד מאד להיות בשמחה תמיד ולעשות המצוות בשמחה גדולה, וכל מה שיודע רחוקו יותר צריך להתגבר יותר ויותר להיות בשמחה, בפרט בשעת עשית איזה מצוה אשר הוא גם הוא זכה לעשות מצוותיו יתברך, אשר אור כל מצוה ומצוה אין כל העולמות יכולין לקבל כי אם ישראל עם קדוש שזוכין לעשותם בזה העולם, ואז יזכה לעלות מעלה מעלה עד שבחמלת ה' יזכה להכלל בבחינת התשעה היכלין הנ"ל כפי בחינתו, שזהו בחינת מה שנמשך עליו לפעמים איזה התנוצצות אלקות כל אחד כפי מה שיודע בנפשו שאי אפשר לדבר בזה כלל, ואזי העקר שיתגבר שלא יעבר ממנו ההתנוצצות לגמרי, חס ושלום, רק שישאר ממנו רשימו טובה ויראה לקשר הרשימו אליו בכמה וכמה קשרים קימים וחזקים, דהינו שלא יניח שיעבר ממחשבתו זכרון ההתנוצצות, ועל-ידי-זה יזכר את עצמו בכל פעם בו יתברך, כדי שיוכל לעמד במלחמה שמתגברת בו ביותר כשמתחיל רוח ה' לפעמו להתנוצץ אליו אלקותו יתברך וכנ"ל:
וכל זה מרמז היטב בפסוקי שיר השירים שכלו מדבר מנעם דבקות אלקותו יתברך. וזהו, "קול דודי דופק פתחי לי" וכו'. שמגיע אליו איזה התנוצצות, וכשאינו מתעורר להתקרב אליו יתברך כראוי שזהו בחינת פשטתי את כתנתי איככה אלבשנה וכו', שמתרשל ומתעצל להתעורר באמת לעבודתו יתברך, אז "דודי שלח ידו מן החור", שמרמז שהשם יתברך מתחיל לעוררו על-ידי יסורים, חס ושלום, כמו שפרש רש"י שם ענין כלל ישראל ששלח עליהם העכו"ם פלשתים וכו', ואז "פתחתי אני לדודי ודודי חמק עבר וכו'". זהו בחינת הנ"ל שלפעמים כשאין האדם מתגבר כראוי אזי הוא בחינת ודודי חמק עבר בקשתיהו ולא מצאתיהו, כי נסתר ממנו אורו יתברך ואינו יכול למצא אותו יתברך אף-על-פי שבימים הקודמים התנוצץ אליו אורו יתברך. ואז נאמר, "מצאני השמרים הסבבים בעיר", שהם הנטורי תרעא שהם נמשכין מבחינת היכלי התמורות הנ"ל. "הכוני פצעוני וכו'", כי אז מתגרים בו ביותר וכנ"ל. על-כן צריך כל אדם להתגבר מאד שיאחז עצמו בהתנוצצות הנ"ל ויקשר אותו במחו ומחשבתו בקשרים חזקים כדי שלא יהיה נשכח ממנו, עד שיזכה לבוא על-ידי-זה לתכלית הטוב, בבחינת אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו וכו', שיאחז בו בלי רפיון עד שיבוא עמו לבחינת הבית המקדש, שהיא בחינת בית אמי, כמו שפרש רש"י שם, הינו בחינת השגת הדעת האמתי שנקרא בית המקדש, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה בית המקדש בימיו. כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה כמה פעמים, אמן כן יהי רצון:
ועל-כן יצאו ממצרים בעשירות גדול כמו שהבטיח לאברהם אבינו, עליו השלום, "ואחרי כן יצאו ברכש גדול". כי זכו להמשיך שפע העשירות מבחינת השגת הנ"ל שזכו להם על-ידי שבררו הקדשה מהיכלי התמורות, שזהו בחינת יציאת מצרים כנ"ל:
וזהו בחינת ויפן כה וכה וירא כי אין איש וכו'. 'ויפן כה וכה' איתא בתקוני זהר שהם בחינת חמשין אתון של קריאת שמע, הינו בחינת הנ"ל כשנכללין באחדותו יתברך בשמע ישראל צריכין להמשיך אור הרשימו משם דרך חמשים שערים, בחינת חמשים אותיות של קריאת שמע. וזהו, "וירא כי אין איש", כי מי שזוכה להתבטל ולהכלל שם בבחינת התשעה היכלין הנ"ל, אז צריך להתבטל בתכלית הבטול כאלו אינו בעולם, בבחינת וירא כי אין איש, כי נתבטל לגמרי בבחינת וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו וכו'. ואז "ויך את המצרי", שהוא הסטרא אחרא, בחינת היכלי התמורות הנ"ל, אז זכה להכות ולהכניע ולשבר לגמרי את הסטרא אחרא, מאחר שכבר נתבטל בתכלית הבטול וזכה להמשיך האור משם בבחינת חמשים שערי בינה שהם חמשים אותיות של קריאת שמע וכנ"ל: שיך לעיל לענין חמשים קרסי זהב וכו':
וזה, "ונתת את הפרכת תחת הקרסים וכו'". כי הפרכת שבין בית קדש הקדשים לאהל מועד זה בחינת הפריסא הנזכרת במאמר הזהר הקדוש המובא בהתורה הנ"ל, עין שם, שהוא בחינת המישב והמסדר, בחינת המעכב הנ"ל שעל-ידי-זה עקר השגת התשעה היכלין שמשיגין בבית קדש הקדשים כנ"ל. ועל-כן שם היו החמשים קרסי זהב שהיו מכונין על הפרכת שהיה נתון תחתם, כי משם נמשך הרשימו על-ידי בחינת חמשים שערים כנ"ל:
וזה, "וירא אליו ה' באלני ממרא והוא ישב פתח האהל כחם היום". 'וירא אליו ה'' זה בחינת התגלות אלקות שזוכין על-ידי השגות התשעה היכלין הנ"ל שמשם כל ההשגות וכל ההתגלות כנ"ל, וזה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי שנכנסין בהיכלי התמורות ומבררין הקדשה משם, כמבאר בהתורה הנ"ל על מי יימר, עין שם. וזה בחינת באלני ממרא, 'ממרא' לשון תמורה, לשון ואם המר ימירנו. וזה 'באלני ממרא' בחינת השני אילנות, שהם, אילנא דחיי ואילנא דמותא, ששם אחיזת ההיכלי התמורות שרוצים להחליף ולהמיר אותם לרחק את האדם, חס ושלום, מאילנא דחיי אל ההפך, חס ושלום, ועל ידם דיקא נגלה אליו ה' עד שזכה לברר אותם, לברר הטוב מהרע ולהעלות הקדשה משם בבחינות הנ"ל, עד שזכה להתגלות אלקות בחינת וירא אליו ה', כי זכה לעלות בעליות הנ"ל עד שזכה להשגת התשעה היכלין שמשם כל ההתגלות הנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה הוא שנתן לו עצה על המילה, זה בחינת ופרעה הקריב, שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים, כי מי שחס על חייו האמתיים הנצחיים כל מה שרואה שהסטרא אחרא, שהם בחינת היכלי התמורות, מתגברים ומשתטחים ומתפשטים יותר ויותר, כמו כן הוא מתגבר ומתאמץ ומזדרז יותר להתקרב להשם יתברך מחמת שרואה שרוצים, חס ושלום, לדחותו לגמרי, חס ושלום, וזה בחינת התרחקות תכלית התקרבות, ירידה תכלית העליה. וזה בחינת הוא שנתן לו עצה על המילה, דהינו למול ערלת לבבו, כי דיקא על-ידי בחינת ממרא, בחינת היכלי התמורות שהתגברו והשתטחו עליו כל כך, על-ידי-זה דיקא נתיעץ למול את לבבו בבחינת ופרעה הקריב וכנ"ל: וזה, "והוא ישב פתח האהל כחם היום". ישיבה לשון עכבה זמן רב, כמו, "ותשבו בקדש ימים רבים", הינו שזכה לזה שיתגלה אליו ה' על-ידי שישב ונתעכב ימים רבים אצל פתח האהל, שהוא פתח הקדשה, שהוא בחינת מלכות שהיא מדרגה הראשונה שצריכין לעלות דרך שם עד שיבוא להשגת הנ"ל, שהיא נקראת פתח ושער כידוע, בחינת זה השער לה' וכו', אבל כשרוצין לכנס לשם, מתגברין ומתפשטין כנגדו הסטרא אחרא שהם היכלי התמורות מאד, וכל מה שהוא סמוך יותר אל הפתח, מתגברין ומתפשטין כנגדו מאד מאד, עד שיש הרבה שכבר היו אצל הפתח וחזרו, רחמנא לצלן, מחמת שלא ידעו שכבר הם אצל הפתח, או שמשתטחין כנגדו מאד מאד עד שקשה לו לשברם, כמבאר מזה בדבריו הקדושים בלקוטי תנינא בסימן נא), אבל הוא ישב ונתעכב פתח האהל. 'כחם היום' זה בחינת התגברות חמימות היצר הרע, שעל זה נאמר, "איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים". שאז זמן רע למרעה הצאן, כמו שפרש רש"י שם, כי צהרים בחינת חם היום, זה בחינת חמימות היצר שאז זמן רע לצאן קדשים שהצדיק רועה אותם הרוצים לגשת אל הקדש, ורבים נתרחקו על-ידי-זה , רחמנא לצלן, כמו שכתוב, "עד שיפוח היום וכו'". כמו שפרש רש"י שם, עין שם, שהיו ישראל מקרבין להשם יתברך בגדלה וכבוד עד 'שיפוח היום', שהתגבר חמימות היום וכו', ועל-ידי-זה נחרב הבית, אבל מי שאינו רוצה להטעות את עצמו וחושב על תכליתו הנצחי באמת אינו שב לאחור בשום אפן בעולם יהיה איך שיהיה, רק הוא יושב וממתין ומתעכב אצל הפתח ימים רבים כמה שיהיה, ואף-על-פי-כן מניחין אותו לכנס לתוך הפתח וחם היום לוהט אותו מאד ואף-על-פי-כן אינו מניח את מקומו ויושב ומתעכב אצל הפתח האהל של הצדיקים והכשרים עד שירחם מן השמים, בבחינת והוא ישב פתח האהל כחם היום כנ"ל. וזהו בחינת ויהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל, יהושע הוא בחינת התלמיד של הצדיק האמת שנקרא משה, כמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה, שבכל מקום שיש רבי ותלמיד הם בחינת משה ויהושע ואהל מועד, ועל שם זה נקרא התלמיד יהושע, על שם יה יושיעך, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שכל חיותו ותקותו הוא על כחו של רבו הצדיק שמתפלל עליו תמיד יה יושיעך, שהשם יתברך יושיעו מעצת הסטרא אחרא המתגברין ומשתטחין עליו בכל עת: וזה "ויהושע בן נון נער" שאפלו כשהיה בבחינת נער, בבחינת מעשי נערות, אף-על-פי-כן "לא ימיש מתוך האהל", כי אף-על-פי-כן עמד אצל הפתח הרבה עד שדחק את עצמו לתוך האהל ולא מש מתוכו וכנ"ל. וזהו, "וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו", 'שלשה' זה בחינת עלית הקדשה הנ"ל שהוא תמיד בבחינת שלשה, כי מלכות מלבוש נצח, הוד, יסוד שהם שלשה מדות וכן נצח הוד יסוד מלבוש חסד, גבורה, תפארת וחסד גבורה תפארת חכמה בינה דעת וכו', כמבאר בהתורה הנ"ל, וזה בחינת שלשה אנשים הנצבים עליו, כי הם עומדים עליו ולמעלה ממנו, כי צריך לעלות אליהם, כי בכל מדרגה שהוא עומדים עליו שלש בחינות שהם בחינת שלשה אנשים של מדרגה הגבה יותר שכלם כלולים משלשה שלשה כנ"ל. וזה בחינת קדשה משלשת, כי כל עלית הקדשה הוא בבחינת שלש שלש כנ"ל. וזה בריך רחמנא דיהיב לן אוריתא תליתאה על יד תליתאה ביום תליתאי וכו', מחמת שכל בחינת עלית הקדשה שזוכין על-ידי התורה הם בבחינת משלש כנ"ל. וזה, "וירא וירץ לקראתם", 'וירץ' זה בחינת זריזות ושמחה, כי זריזות הוא בחינת שמחה, כמובן בהתורה "אריכת אפים" בסימן קנה בלקוטי א), וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מצוה לרוץ לבית הכנסת ולדבר מצוה, כמו שנאמר, "שמחתי באמרים לי בית ה' נלך": כי מי שמסתכל על תכליתו באמת בודאי כשמגיע לילך לבית הכנסת או לדבר מצוה הוא רץ בשמחה גדולה ובזריזות גדול, כי רק זה הוא חיותו ותקותו לנצח וחוץ מזה הכל הבל הבלים, כי לא ישאר כלום משום דבר לא מעשירות ולא מצער העניות והדלות, ולא משום דבר תאוה וכבוד וקנאה ושנאה וקפידא, כמו שנאמר, "כי לא במותו יקח הכל" וכו' וכו'. וכתיב, "גם אהבתם גם קנאתם גם שנאתם כבר אבדה". ולא ישאר רק מה שיחטף בכל פעם איזה טוב לילך לבית הכנסת ולבית המדרש, ולעשות איזה מצוה. ועל-כן בודאי מחיב כל אחד לרוץ בזריזות ושמחה גדולה לדבר מצוה, וכל מה שיודע שרחוק יותר מהשם יתברך הוא מחיב לשמח יותר ויותר בעשית המצוה מחמת שהוא גם הוא שרחוק כל כך זוכה גם כן לעשות מצוה. וזהו בחינת וירא פרש רש"י, והבין, שהבין היטב והסתכל על התכלית באמת, ועל-ידי-זה "וירץ לקראתם", זה בחינת שמחת המצוה שעל-ידי-זה עקר עלית הקדשה מן הקלפות עד שזוכין לעלות בעליות הנ"ל, עד שבאין לבחינת השגת הנ"ל. וזהו "וירץ לקראתם מפתח האהל", זה בחינת התחלת עלית הקדשה שהוא בחינת פתח, בחינת מלכות כנ"ל, "וישתחו ארצה" זה בחינת בטול וכלליות באור האין סוף, כי כל ההשתחואות הם בחינת בטול שנופל לארץ ומשתחוה ופושט ידיו ורגליו בבטול כל ההרגשות מחמת גדל אור הצח שנגלה אליו, שזהו בחינת השגת התשעה היכלין, שהם בחינת השגת אור האין סוף, בבחינת מטי ולא מטי ששם עקר ההשתחויה בבחינת בטול כנ"ל, הינו שעל-ידי השמחה, שהוא בחינת וירץ לקראתם, על-ידי-זה זכה לבחינת השגת אורות הצחצחות הנ"ל ששם בחינת ההשתחויה כנ"ל. וזהו "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך", שבקש מהשם יתברך שלא יעבר ממנו, הינו שלא יעבר ההתגלות הזאת עד שישאר אצלו ממנו רשימה טובה וכנ"ל שצריכין להשתדל מאד שלא יעבר ממנו ההתגלות מהרה עד שישאר לו רשימה טובה שיוכל להחיות את עצמו תמיד, וזה שבקש אברהם מהשם יתברך שנתגלה אליו אז, "אל נא תעבר מעל עבדך". וזה "יקח נא מעט מים", זה רמז על המשכת השפע, שבקש שלא יעבר ממנו ההתגלות עד שימשיך משם שפע כנ"ל, שזה בחינת ירידת השפע אחר התפלה כנ"ל: הלכה ה בהלכות פריה ורביה הלכה ד: