ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלואה ד
התאמת הקריאה
המלוה את חברו בשטר גובה ממשעבדים, אבל מלוה על פה אינו גובה ממשעבדים גם מלוה על פה יכול לכפר, אבל נגד שטר אינו נאמן:
כי איתא בדברי אדוננו מורנו ורבנו שהלווה מחברו הוא בבחינת מחין דקטנות, כי עבד לוה לאיש מלוה. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, עשרה קבין שנה ירדו לעולם ותשעה נטלו עבדים ושנה היא בחינת הסתלקות המחין, בחינת מחין דקטנות, עין שם: ובשביל זה הזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד שלא ללוות בלא שטר, כמבאר כמה מעשיות בגמרא שלא רצה להלוות לחברו התלמיד חכם בערב שבת עד שיביא שטר וכו', עין שם, כי מחמת שההלואה היא בבחינת מחין דקטנות וזה ידוע שעקר אחיזת הסטרא אחרא שהוא הכפירה והשקר והשכחה, היא בבחינת מחין דקטנות שהם בחינת דינים, על כן צריכין לזהר מאד שלא להלוות בלא שטר כדי שלא יבוא לידי כפירה והכחשה או שכחה מחמת שהם נאחזים שם בההלואה שהיא בחינת מחין דקטנות וכנ"ל ועל כן צריכין שטר דיקא ולא סגי בעדים לחוד, כי שטר ממתיק בחינת מחין דקטנות, כי השטר צריך שיהיה נכתב כדין וכדת תורתנו הקדושה וצריכין לדקדק בו כמו בכתיבת ספרים קדושים, כמבאר בסימן מב סעיף ג שצריכין להתבונן בווין וזינין וכו' ויהיה הכתב מישר ושוה בכל דבריו וכו', כי השטר הוא בבחינת תורה שבכתב, כי על פיו אנו דנין הדין תורה בין הלווה והמלוה. וזה מרמז בדברי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו, מלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמי, כי השטר הנכתב כדין תורה הוא בבחינת כתיבת התורה וכנ"ל ועל כן השטר ממתיק ומבטל בחינת המחין דקטנות שהוא בחינת ההלואה שמשם אחיזת השקר כנ"ל, כי תורה שבכתב שהוא בחינת השטר, הוא מתקן וממתיק בחינת מחין דקטנות בבחינת בן חמש שנים למקרא שכשהאדם בן חמש שנים שאז הוא בבחינת מחין דקטנות, כי הוא קטן עדין ומחו בקטנות, אז צריכין ללמדו מקרא שהוא תורה שבכתב כדי לתקן ולהמתיק בחינת המחין דקטנות, וכן מובא בכתבי האריז"ל שתורה שבכתב נמשכת ממקום שנמשכת ויורדת למטה עד העשיה וזה ידוע שעקר אחיזת מחין דקטנות הוא בעשיה שהוא תכלית הגשמיות, הינו כנ"ל:
ועל כן מלוה בשטר גובה ממשעבדים ודיקא מקרקעות שהם נכסים שיש להם אחריות ולא ממטלטלים, אבל מלוה על פה אינו גובה ממשעבדים אפלו מקרקעות, כי כל דבר יש לו שרש למעלה, דהינו בהתורה שהיא שרש וחיות של כל הארץ ומלאה ושרש קרקעות ומטלטלין הם בבחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, כי כמו שהארץ היא שרש של כל הדברים שבעולם, כי הכל היה מן העפר, כי כל הפרות וכל הבגדים וכל המטלטלין והחפצים שבעולם הכל היה מן העפר ואף על פי כן מהעפר עצמו אי אפשר להנות ולטעם מפרותיו שכלם משרשים בה כי אם כשזורעין ונוטעין אותה ועובדין עבודתה, עד שעושה פרות ואז דיקא רואין גדלת הארץ ומעלתה שמגדלת פרות נפלאות כאלו, ואז דיקא נהנין ומתענגין ממנה בכל טוב הארץ שהצמיחה. כמו כן הוא בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שתורה שבכתב היא שרש הכל, שרש כל הדינים והמצוות שבתורה עם כל דקדוקיהם ופרטיהם וענפיהם וכונותיהם וכו', כי ליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, אבל אף על פי כן מתורה שבכתב בעצמה בלא תורה שבעל פה אי אפשר לידע ולקים שום מצוה כלל, כי מצות תפלין לא נאמרו כי אם בפסוק אחד 'וקשרתם' ואין יודעין אם על כף היד או על הקברת, ואם צריכין להניח הפרשיות בבתים ועל מה יהיו נכתבין וכן שאר דיני התפלין וכן בכל המצוות וכמבאר מזה במקום אחר וכאשר האריכו בזה בכמה ספרי קדושים על כן בודאי מתורה שבכתב בעצמה אי אפשר להתקים, כי אין יודעין לקים שום מצוה רק על ידי חכמינו הקדושים שחרשו וזרעו ונטעו והצליחו ועשו פרות ובררו לנו כל דיני התורה בכל מצוה ומצוה כפי מה שקבלו איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום, וכפי הדרשות שדרשו על פי שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן שנמסר להם איש מפי איש עד משה רבנו עליו השלום, שצריכין לדרש התורה באלו השלש עשרה מדות ומפיהם אנו חיין, כי על ידם אנו יודעין כל דיני המצוות בפרטיות שאנו מקימין כל ימינו אשר הם חיינו וכו' ועל ידם קיום כל העולמות. נמצא, שתורה שבכתב עם תורה שבעל פה הם בחינת הארץ ומלאה שהם קרקעות ומטלטלין ששרשם וחיותם נמשך משם וכנ"ל. ועל כן עקר כח השטר שהוא בבחינת תורה שבכתב עקרו על קרקעות דיקא שיכול להוציאם אפלו מלקוחות, כי עקר תורה שבכתב הוא בבחינת הארץ שהוא קרקעות וכנ"ל:
וזה בחינת מלוה בשטר קלא אית ליה, כי שרש השטר מבחינת תורה שבכתב כנ"ל שנתנה בקולות וברקים והקול בעצמו הוא בחינת הכתב בחינת קול ה' חצב להבות אש, שהיה הקול נכתב על הלוחות אש שחורה על גבי אש לבנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר הקולות היה בבחינת תורה שבכתב, כי הקול הוא הכתב כנ"ל, אבל תורה שבעל פה אף על פי שנתנה אז גם כן, כי ה' יתברך הראה אז למשה אפלו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש, אבל עקר נתינתה היה מפה לאזן, כי זהו החלוק שבין תורה שבכתב לתורה שבעל פה שתורה שבעל פה הוא בחינת סוד שאין האמות העולם יודעין ממנה, אבל תורה שבכתב נתנה בפרהסיא ונכתבה בספר לעין כל, ועל כן גם אמות העולם יודעין ממנה ולומדין אותה, שזהו עקר החלוק שבין אמות העולם לישראל וכמבאר בלקוטי תנינא בסימן כח, עין שם:
והנה מבאר שם, שמי שיודע להבחין ולהכיר בין התורות איזה נתנה לכתב ואיזה לא נתנה לכתב, הוא יכול להכיר את איש הישראלי בין האמות ואפלו אם אחד מישראל עומד בין כמה אמות יכול להכירו וכו', כי עקר ההבדל שבין ישראל לאמות הוא בבחינת מה שלא נתן לכתב, בחינת תורה שבעל פה, כמו דאיתא שבשביל זה נתנה תורה שבעל פה מחמת שצפה שיהיו ישראל בגלות ויעתיקו האמות לעצמן תורה שבכתב, על כן נתן לנו תורה שבעל פה שזה אינם יכולים להעתיק מחמת שהוא בעל פה. נמצא, שעקר ההבדל והיתרון של ישראל על האמות הוא בבחינת תורה שבעל פה שלא נתן לכתב ויש בכל אחד ואחד מישראל חלק מבחינת תורה שבעל פה שלא נתן לכתב ועל כן מי שמכיר בין התורות שנתנו לכתב ושלא נתנו לכתב הוא יכול להכיר בין ישראל לאמות, כי זה עקר הבדלם כנ"ל, עד כאן לשונו בסימן כח הנ"ל:
וזה בחינת ראש השנה ויום הכפורים וכל עבודתנו בימים ההם עד שמיני עצרת ושמחת תורה. כי עבודתנו בראש השנה וכו' עד שמיני עצרת הכל להקים ולבנות את בחינת מלכות שהוא בחינת אמונה כידוע, כי עקר התגלות מלכותו יתברך, להתודע ולהגלות, כי ה' יתברך הוא מלך על כל הארץ ומנהיג ומשגיח בעולמו בכל עת ורגע כל זה אי אפשר לגלות כי אם על ידי אמונה, כי בשכל אי אפשר להשיג אותו יתברך ולא דרכי הנהגתו, כי גבהו שמים מארץ וכו'. על כן עקר התגלות מלכותו וממשלתו הוא על ידי אמונה, כי בחינת מלכות הוא אמונה, כמובא וזה כל עבודתנו בראש השנה ויום הכפורים עד שמיני עצרת לנסר ולבנות בחינת מלכות אמונה שתהיה בבחינת פנים בפנים וכו', כמבאר בכונות. ועקר האמונה נמשכת על ידי התורה הקדושה שקבלנו בכתב ובעל פה, כמו שכתוב, "כל מצותיך אמונה". וכמו שכתוב (מכות כד): בא חבקוק והעמידן על אחת וצדיק באמונתו יחיה. ועקר שלמות האמונה הוא על ידי בחינת תורה שבעל פה שבזה עקר ההבדל של ישראל על האמות כנ"ל, כי באמת גם האמות כלם יש להם אמונה בה' יתברך בעצמו ואפלו העובדים עבודה זרה או שנפלו לשאר מיני כפירות בעניני הנהגתו יתברך אף על פי כן מאמינים בו יתברך שיש יחיד נמצא המחיב יתברך שמו וכמו שכתוב, "בכל מקום מקטר ומגש לשמי". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, דקרי ליה אלהא דאלהיא, כי בעקר האמונה בו יתברך רבם ככלם מודים. רק שבפרטיות האמונה להאמין שהוא יתברך מנהיג העולם כרצונו ומשגיח בו בהשגחה פרטית וכל השנויים שבעולם וכל מה שנעשה בעולם בכל עת ורגע הכל על ידו יתברך, כי גם הטבע בעצמה הוא מנהיג ברצונו יתברך, בענין זה הם נבוכים בדעות זרות וכפירות גדולות עד שמחמת זה נמצאים ביניהם קצת כופרים גמורים, אבל הם בטלים במעוטם, כי הם מבזים ביניהם בעצמן ככלבים וכלם מחרפים אותם והכל מודים בעקר האמונה בו יתברך, כמבאר בהספרים שמביאים דעותיהם, אבל אנחנו בני ישראל הבדילנו הוא יתברך מן התועים ונתן לנו תורת אמת בכתב ובעל פה ואנו זוכין לאמונה שלמה בכל הבחינות, כי אנו מאמינים בו יתברך ושכל הנהגת העולם בכל עת הכל על ידו יתברך, כמו שכתוב, "ואתה מחיה את כלם". וכתיב, "ואתה מושל בכל". וכן הרבה וזה בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה. כי תורה שבכתב זה בחינת עקר האמונה בו יתברך ותורה שבעל פה זהו בחינת האמונה בפרטיות להאמין שכל ההנהגות העולם בפרטי פרטיות בכל עת הכל על ידו יתברך לבד שזהו בחינת תורה שבעל פה שמבארת כל דיני ודרכי התורה בפרטיות, שעל ידי זה זוכין לאמונה בפרטיות, אבל בתורה שבכתב מבאר הכל רק בדרך כלל. ועל כן משם נמשכת האמונה בכלל, כי האמונה נמשכת כפי התורה שמשם עקר האמונה כנ"ל ועל כן האמות שאין להם רק האמונה הכלליות בו יתברך, אבל בפרטיות יש להם כפירות גדולות על כן עקר אחיזתם בבחינת תורה שבכתב שהיא בחינת אמונה הכללית, אבל על תורה שבעל פה חולקים מאד מחמת שהיא בבחינת אמונה בפרטיות שהם רחוקים ממנה וכופרים בה כנ"ל ובאמת שניהם אחד, הינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה שהם בחינת אמונה בכלל ואמונה בפרט שניהם אחד ואי אפשר לזה בלא זה ועל כן באמת האמות והכופרים שכופרים באמונה הפרטית ואומרים דעות זרות בהנהגתו יתברך על כן גם אמונה הכללית נפגמה אצלם מאד רק שבהעלם גדול יש להם איזה נקדה של אמונה העקרית וכן בתורה שבכתב אינם מאמינים גם כן בשלמות, כי אינם מקימים כלל אפלו, כמבאר בתורה שבכתב, רק שלומדים אותה ויש להם מעט אחיזה בה, אבל מתורה שבעל פה שהיא בחינת אמונה הפרטית הם רחוקים לגמרי וחולקים עליה מאד. ועל כן עקר ההבדל והיתרון של ישראל על האמות הוא בבחינת תורה שבעל פה שהיא בחינת אמונה הפרטית וכנ"ל:
וזה כל עבודתנו באלו הימים מראש השנה עד שמיני עצרת להשלים ולבנות את בחינת מלכות אמונה בבחינת פרצוף שלם בשלמות, הינו מה שהיתה בבחינת נקדה שזאת הנקדה של האמונה נשארת תמיד ואפלו אמות העולם מודים בעקר נקדת האמונה שיש יחיד נמצא יתברך וכנ"ל. אבל אנו צריכין לבנות ולהשלים את בחינת נקדת האמונה שתהיה בשלמות בבחינת פרצוף, הינו שתגדל ותתגלה אמונתו לעין כל שכל הנהגת העולם בכל עת ורגע בפרטיות הכל על ידו יתברך בעצמו, כי מלכותו בכל משלה. וזהו בחינת שלמות התורה, הינו שלמות תורה שבכתב על ידי תורה שבעל פה וכנ"ל ועל ידי זה נזכה להכיר מעלת וחשיבות ישראל שנבדלים מן האמות בבחינת תורה שבעל פה ועל ידי זה יתבטלו כל הדינים וכל הגזרות מישראל, כי איתא בספר האב שעקר כח האמות העולם לגזר גזרות על ישראל, חס ושלום, הוא על ידי שלומדים תורה, נביאים, כתובים, הינו כשישראל חוטאים, חס ושלום, וכל החטאים הם בחינת פגם האמונה, כמו שכתוב בספר האב וזה לשונו, הפשע מכניס כפירה באדם, כי כל מצוות התורה הם בחינת אמונה כנ"ל וכל מי שפוגם באיזה מצוה הן עשה, הן לא תעשה, הוא פוגם באמונה ועקר הפגם של ישראל הוא בבחינת אמונה הפרטית הנ"ל שהוא בחינת תורה שבעל פה שזה עקר קדשת ישראל ובזה הם מבדלים משאר העמים כנ"ל. כי שרש נקדת האמונה הכללית היא נשארת תמיד ועקר הפגם בבחינת אמונה הפרטית, בחינת תורה שבעל פה: וזה בחינת מה שכתוב בכתבים בכמה מקומות שכשיש פגמים בעולם אזי האמונה בחינת מלכות נקטנת שנסתלקין ממנה כל התשע ספירות ונשארת בבחינת נקדה אחת לבד, הינו כנ"ל והבן: וזה עקר הדין של ראש השנה ואז עשו בא מצידו, כמובא בזהר הקדוש שבא לקטרג על ישראל, כי אומר שחס ושלום, ככל הגויים בית יהודה מאחר שחטאו ופגמו באמונה הפרטית בחינת תורה שבעל פה ולא נשאר להם כי אם נקדת האמונה הכללית, בחינת תורה שבכתב ששם יש גם להאמות העולם אחיזה ועל כן הם רוצים לקטרג על ישראל מהו חשיבותם ומפני מה בחר ה' בהם מכל העמים מאחר שפגמו באמונה בבחינת תורה שבעל פה ועל כן הם רוצים להשוות, חס ושלום, ישראל כשאר האמות ולמשל עליהם ולגזר עליהם גזרות, חס ושלום, כי בבחינת תורה שבכתב יש להם גם כן אחיזה וכנ"ל. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי אפלו כשישראל חוטאים, חס ושלום, עדין יש הבדל גדול ביניהם לשאר האמות העולם, כי אפלו פושעי ישראל מלאים מצוות כרמון ולא זו אף זו, כי גם העוונות של ישראל נתהפכין לזכיות על ידי התשובה שעושין בראש השנה וכל עשרת ימי תשובה:
וזה בחינת הנסירה שנעשה בראש השנה, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בחינת תפארת ומלכות שבתחלה הם בבחינת אחור באחור וכתל אחד לשניהן, דהינו שתורה שבכתב ותורה שבעל פה שניהן נכללין ומערבין יחד וזה מחמת פגמי העולם, מחמת הניצוצות שעדין לא נתבררו מחטא אדם הראשון, כמבאר בכונות שמחמת זה חוזרין בכל שנה לתחלת מציאותן שהיה אחור באחור, כי צריכין בכל שנה לחזר ולברר ניצוצות מעמקי הקלפות וקדם הברור שבכל עת הם בבחינת אחור באחור, הינו שתורה שבכתב ותורה שבעל פה עדין מחברין ומערבין יחד ואזי התורה הנמשכת משם למטה היא מערבת יחד ואין נכר בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה ואזי אין יודעין מה לכתב ומה שלא לכתב, ואזי אין נכר בין ישראל לעמים כנ"ל, ואזי נתעורר הדין והקטרוג של הסטרא אחרא שהוא עשו וכו', מחמת שאין נכר ונראה מעלת וחשיבות ישראל, מחמת שאין מכירין מה לכתב ומה שלא לכתב וכנ"ל ואזי ישראל צועקים כל הקולות מעמקי עמקים בבחינת ממעמקים קראתיך ה' ומרבין בתפלות ותחנות וצעקות ושועות לה' יתברך ותוקעין בשופר ואזי מעוררין הקולות של מתן תורה, ואזי חוזרין וממשיכין התורה מחדש בהתחדשות נפלא בתוספת אור יותר ועל כן מזכירין בראש השנה כל ענין מתן תורה בברכת שופרות, כמו שמתפללין, "אתה נגלית וכו'". ואז על ידי קול שופר שהוא בחינת קולות של מתן תורה, על ידי זה נעשית הנסירה, כמבאר בכונות, הינו שאז נסר ונבנה בחינת מלכות אמונה שהיא בחינת תורה שבעל פה, דהינו שחוזרין וממשיכין אז אור התורה בהתחדשות נפלא עד שזוכין לנסר תורה שבעל פה מתורה שבכתב כדי שנזכה להכיר בין בחינת תורה שבכתב ובין תורה שבעל פה לידע מה לכתב ומה שלא לכתב ואזי יודעין להכיר אפלו הגרוע שבישראל בין אלפים מהאמות, ואזי הכל רואין מעלת וחשיבות וגדלת ישראל עם קדוש הנבחר מכל העמים ועל כן אז על ידי קול שופר נמתקין ונתבטלין כל הדינין מישראל מאחר שאז רואין ומכירין חשיבות ישראל על כן אין להם עוד פתחון פה להלשין ולקטרג ולגזר גזרות, חס ושלום, על ישראל מאחר שהכל רואין מעלות וחשיבות של ישראל אפלו של הגרוע שבגרועים על ידי שממשיכין עתה תורה בבחינת תקון הנ"ל שינסר תורה שבעל פה מתורה שבכתב עד שיודעין מה לכתב ומה שלא לכתב שעל ידי זה מכירין הגרוע שבישראל בין אלפים מהאמות כנ"ל:
כי על ידי הקולות אנו מבטלין כל כח אחיזתם ויניקתם משרשו, כי כל כחם לגזר, חס ושלום, הוא על ידי שלומדים תורה שבכתב כנ"ל מחמת שבבחינת תורה שבכתב יש להם איזה אחיזה כנ"ל וכל זה הוא רק כשיש פגמים וכל הפגמים מגיעים עקרם בבחינת תורה שבעל פה בבחינת אמונה הפרטית ואז נתעלם אור תורה שבעל פה ונכללת בבחינת תורה שבכתב ונעשים שניהם בבחינת אחור באחור וכתל אחד לשניהן ואזי גם תורה שבכתב חוגרת שק ונפגמה בעוונותינו, כי באמת אין שלמות ואור לתורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה ואזי מחמת שאור תורה שבעל פה נעלמת וגם בחינת תורה שבכתב נפגמה על ידי זה אזי האמות העולם שאחיזתם בבחינת תורה שבכתב הם מתגברים ורוצים לפרש התורה כדעתם הרעה וחולקים על ישראל ורוצים לגזר עליהם גזרות, חס ושלום. וכל זה נמשך מפגם ישראל בעצמן וכנ"ל והעקר מכתות הנמשכין אחר דרכי המחקרים והאפיקורסים שנתפשטו עתה מאד בעוונותינו הרבים ורוצים להפך הקערה על פיה, חס ושלום, ועושים בתי כנסיות לרעה לחנך נערי בני ישראל בדרכם ובלמודם הרע והטמא לנחרם ולעקרם משני עולמות, חס ושלום, אוי לעינים שכך רואות, אוי לאזנים שכך שומעות, אוי לנו על הרעה הגדולה הזאת הגדולה מכל הצרות באחרית הימים האלה בעוקבא דמשיחא, אוי מה היה לנו מה נאמר מה נדבר וכל הכפירות והאפיקורסות של אלו הכתות הוא בתורה שבעל פה, כי תורה שבכתב לומדים בפרושיהם הרעים, אבל על תורה שבעל פה חורקים שניהם כידוע, ומחמת זה רוצים להתגבר האמות שאחיזתן בתורה שבכתב כשאין בה שלמות על ידי תורה שבעל פה הם רוצים להתגבר ולגזר גזרות, חס ושלום, ועל כן כל גזרתם הוא להרחיק ישראל מהתורה הקדושה ועקר מתורה שבעל פה כידוע. אבל אנחנו בני ישראל אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ואנו תופסין אמנות אבותינו לצעק ולזעק ולהתחנן לה' יתברך קול גדול ולא יסף עד ישקיף וירא ה' משמים, ועל ידי הקולות שאנו צועקין, בפרט בראש השנה ועל ידי קול השופר על ידי זה אנו מעוררין רחמי ה' יתברך ועל ידי זה הוא מעורר זכות וכח מתן תורה שנתנה בקולות ואזי חוזר וממשיך לנו אור התורה מחדש בתוספת אור נפלא, ואזי נעשית בחינת הנסירה, דהינו שיכולין להכיר בין בחינת תורה שבכתב ובין בחינת תורה שבעל פה שעל ידי זה עקר היחוד והחבור והשלמות של תורה שבכתב עם תורה שבעל פה שמתחברין ומאירין זה לזה באור נפלא כי אין שלמות לזה בלא זה ואזי הכל רואין מעלת ישראל כנ"ל. ואזי אין להם כח לגזר שום גזרה, חס ושלום, מחמת שרואין חשיבות ישראל על ידי שנתגלה אור בחינת תורה שבעל פה בשלמות כנ"ל, ואזי נתבטל אחיזתם ויניקתם גם מתורה שבכתב, כי כשיש שלמות לתורה שבכתב על ידי תורה שבעל פה נתבטל אחיזתם ויניקתם הרעה וכנ"ל: ובתקון זה אנו עוסקין מראש השנה עד יום הכפורים שאז נגמרת הנסירה כנ"ל ועל כן אז ביום הכפורים הוא עקר נתינת התורה, כי אז נתנו הלוחות שניות, כי אז נגמר קבלת התורה בבחינת התקון הנ"ל כדי להכיר חשיבות ישראל כנ"ל, כי אז ביום הכפורים עולה המלכות בעליות גדולות. ומלכות היא בחינת תורה שבעל פה, בחינת אמונה הפרטית שנתעלה אז מאד ששם נכר ההבדל של ישראל על האמות ועל כן אז ה' יתברך מתרצה לישראל בשמחה ברחמים גדולים ומוחל לעונותינו בכל שנה מחמת שאז נכר חשיבות ישראל על ידי עלית המלכות שהוא בחינת תורה שבעל פה וכנ"ל:
וזהו בחינת סכות שאז ה' יתברך מגלה לעין כל חשיבות ישראל, כי אז אמא מסככא על בנין והכל רואין שישראל נצחו המלחמה, כמו שכתוב בזהר, מאן נצח? מאן דאחיד מאני
קרבא בידיה, והכל רואין אז כי חלק ה' עמו וכו', כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגלתו, כמובא בזהר. כי על ידי שננסר ונבנה בחינת תורה שבעל פה מראש השנה עד יום הכפורים, על ידי זה הכל רואין חשיבות ישראל בסכות וכנ"ל. וזהו בחינת שמיני עצרת ושמחת תורה שאז מסימין התורה וחוזרין ומתחילין אותה מחדש בכל שנה ושנה, דהינו שאנו חוזרין ומתחילין התורה בתוספת אור נפלא שזכינו לחזר ולהמשיכה מחדש בראש השנה וכנ"ל. והעקר הוא שחזרנו והמשכנו התורה בתוספת אור בבחינת תקון הנ"ל שנזכה להכיר בין מה שנתן לכתב, שהוא בחינת תורה שבכתב, בין מה שלא נתן לכתב, שהוא בחינת תורה שבעל פה, שעל ידי זה נכר חשיבות ישראל כנ"ל: וזה כל ענין סדר "וזאת הברכה" שמשה רבנו ברך את ישראל לפני מותו והזכיר וגלה מעלתם וחשיבותם על כל האמות לעין כל להורות שאין להם חלק ונחלה בנו אפלו בתורה שבכתב, כי הם לא רצו לקבלה רק אנו בני ישראל. וזה שכתוב בהתחלת הברכה, "ה' מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן וכו'". דהינו שהחזיר התורה על בני שעיר וישמעאל שהם כלל כל האמות ולא רצו לקבלה רק אנחנו בני ישראל עם קדוש קבלנוה מידו לידינו. וזהו, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" שהתורה צוה לנו דיקא ולא להם ואין להם חלק ונחלה בנו ואין להם כח לפרש ולבאר שום מקרא כדעתם הרעה, כי התורה נתנה רק לנו וכפי אשר אנחנו מפרשים אותה כפי קבלתנו כן יקום. וכל יניקתם וחיותם שצריכין לקבל מהתורה שמקימת הכל, צריכין לבוא אלינו ולקבל מאתנו די חיותם, כי התורה שבכתב ובעל פה הכל שלנו. וזהו שמסים: "אשריך ישראל מי כמוך וכו'". שמזכיר חשיבות ישראל על האמות וכנ"ל. וזהו, "ואתה על במותימו תדרך". שאנחנו נמשל בהם והם יהיו תחתינו, כי כל חיותם אפלו מתורה שבכתב הכל שלנו והם צריכין לשמע אלינו וכמו שנזכה לעתיד, כמבאר בכל הנחמות ישעיה וירמיה וכו'. וזהו שמסים, "ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל". ופרש רש"י, ששבר את הלוחות לעיניהם. ולכאורה תמוה מה ענינו לכאן שרוצה להזכיר גדלת משה וישראל שמזכיר שבירת הלוחות?! אך באמת על ידי שבירת הלוחות הראה משה גדל מעלת תורה שבעל פה שאין שום שלמות לתורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה, כי הם עשו את העגל ועבדו עבודה זרה ופגמו באמונה ועקר הפגם שלהם היה בבחינת אמונה הפרטית שהוא בחינת תורה שבעל פה, שזהו הפגם של כל עובדי עבודה זרה, כי באמונה הכללית, בחינת תורה שבכתב, הם מודים קצת בבחינת בכל מקום מקטר ומגש לשמי וכו' כנ"ל וכמו שמובן שם מענינו בפרשת העגל שאמרו, "קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש לא ידענו וכו'", שאמרו שצריכין אמצעי בין ה' יתברך וביניהם, כמובא בדברי אדוננו, מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "ויסב" (בסימן סב). ועל כן עקר טעותם היה בפרוש דברי משה שאמר, "לסוף שש אני בא". וטעו בין שש לשבע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו שטעו ופגמו בבחינת תורה שבעל פה שהוא פרוש תורה שבכתב, ועל כן טעו אז בהפרוש של דברי משה שהיו צריכין לפרשו בדרך האמת של בחינת תורה שבעל פה והם פגמו בזה ופרשו כדעתם הרעה של הערב רב ועל ידי זה עשו מה שעשו. נמצא, שעקר הפגם שלהם היה בבחינת תורה שבעל פה כנ"ל ועל כן כשירד משה וראה את המעשה הרע הזה שנמשך להם על ידי שפגמו בתורה שבעל פה כנ"ל, על כן מיד שבר את הלוחות לעיניהם, להורות להם שמאחר שכפרו בתורה שבעל פה, שוב אין קיום לתורה שבכתב, כי אין שום קיום לתורה שבכתב כי אם על ידי תורה שבעל פה כנ"ל. ועל כן מיד היו הלוחות כבדים על ידו ושברם מיד, להורות שלפי דבריהם שכופרים בתורה שבעל פה כל התורה נתבטלה, חס ושלום, אפלו שבכתב, כי אין קיום לזה בלא זה וכנ"ל: ובזה תקן משה תקון גדול וה' יתברך הסכים לדבריו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, 'אשר שברת' - יישר כחך ששברת, כדי שלא יהיה נשאר להסטרא אחרא והקלפות יניקה מתורה שבכתב שלא יוכלו להתגבר חס ושלום. ואזי אחר כך מיד כשהתפלל לפני ה' יתברך וחזר ופיסו שימחל לישראל אמר לו ה' יתברך שיחזר ויפסל לוחות שניות ויחזר ויכתב עליהן מחדש, דהינו שעתה צריכין לחזר ולקבל גם תורה שבכתב מחדש, כי צריכין לחדש הכל לחזר ולהמשיך התורה בבחינת תקון הנ"ל, בבחינת שלמות תורה שבכתב ותורה שבעל פה לידע מה לכתב וכו' כדי לחזר ולהמשיך בחינת אמונה הפרטית, כדי להכיר חשיבות ישראל ולא יתערבו עוד עם הערב רב ולא יטעו אחריהם ועל כן לא נתנו הלוחות אחרונות עד יום הכפורים שאז נגמר תקון זה כנ"ל ונקבע לנו לכל שנה ושנה לחזר ולהמשיך התורה בתקונים הנ"ל שעל ידי זה נמתקין כל הדינים ונתתקן הכל כנ"ל. ועתה נכון היטב מה שאנו מסימין התורה בזה ששבר משה הלוחות, כי זהו שבח משה וישראל, כי על ידי זה סלק ובטל יניקת האמות מתורה שבכתב שלא יוכלו למשל על ישראל, כי גלה שאין שלמות לתורה שבכתב בלא תורה שבעל פה וכנ"ל. ועל כן עתה דיקא אנו חוזרין ומתחילין התורה מחדש, 'בראשית ברא אלקים' וכו', כי עתה שנתגלה מעלת תורה שבעל פה, עתה יש להתורה שלמות ועתה אנו חוזרין ומתחילין התורה בתוספת אור שקבלנו בראש השנה ויום הכפורים כנ"ל. ועתה דיקא נתגלה האמונה בשלמות, כי ה' יתברך ברא הכל מראש ועד סוף ברצונו הטוב בחינת בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ, והולך ומבאר כל מעשי בראשית וכל מה שנעשה אחר כך הכל על ידו יתברך שמנהיג העולם כפי העבודה והתפלה של בני אדם התחתונים, כמו שכתוב, "כי לא המטיר ה' אלקים ואדם אין וכו'". ופרש רש"י, עד שבא אדם והתפלל וכו'. כי עתה אנו ממשיכין האמונה בשלמות בבחינת אמונה הכללית ואמונה הפרטית שהם בחינת תורה שבכתב ותורה שבעל פה ששניהם אחד בחינת ה' אחד ושמו אחד.: ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
ועקר ההלואה נמשכת מחטא אדם הראשון שנגזר אז "בעצבון תאכלנה", שמשם כל העניות ודחקות הפרנסה, שמשם נמשכין כל ההלואות. ועל כן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נאמר בברכה, "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה והעבטת וכו'". ועקר חטא אדם הראשון היה בחינת פגם האמונה כמובא. שמשם בחינת פגימת הירח, שמשם כל העניות, רחמנא לצלן, כידוע, כי חמה ולבנה הם בחינת משפיע ומקבל, בחינת מלוה ולווה, בחינת סהרא לוי מן שמשא, כמו שכתוב בזהר הקדוש (תקוני זהר תקון מד דף עט), מחמת שהלבנה נפגמה בעוונותינו שמשם אחיזת הסטרא אחרא ומשם כל העניות והדחקות וההלואות, על כן שכיח מאד ההכחשות והכפירות בין המלוה והלווה שנמשך מן הסטרא אחרא שיונקת מבחינת פגימת הלבנה וקטנותה שהוא בחינת מחין דקטנות, שהוא בחינת הלווה וכנ"ל. ועקר פגם הלבנה שמשם ההלואה הוא בבחינת פגם אמונה הפרטית שהוא בחינת תורה שבעל פה שהיא בבחינת לבנה, כי תורה שבכתב ותורה שבעל פה הם בבחינת חמה ולבנה כידוע. ומחמת זה בעצמו אסור להלוות בלא שטר ועקר כחו של המלוה על הלווה הוא על ידי השטר, כי זה הלווה שבא למדה זו שצריך ללוות זה בא מבחינת מעוט הירח שהוא בחינת פגם תורה שבעל פה, בחינת פגם אמונה הפרטית וכנ"ל ועל כן אין להמלוה לסמך על דברי הלווה בעל פה שמבטיחו לשלם לו מאחר שבחינת האמונה הפרטית בחינת תורה שבעל פה נפגמה אצלו שמשם בא שמכרח ללוות וכנ"ל. על כן צריך לקבל ממנו שטר דוקא שהוא בבחינת תורה שבכתב, שהוא בחינת אמונה העקרית שזאת הבחינה עדין נשארה אצלו, כי זאת הבחינה נשארת תמיד כנ"ל. ואפלו אם הלווה איש כשר ותלמיד חכם, אף על פי כן מאחר שכל בחינת ההלואה נמשך משם מבחינת פגם האמונה וכו' כנ"ל, על כן אין לסמך על דברים בעל פה רק לקח שטר וכנ"ל ועל כן עקר כחו של המלוה על הלווה הוא דיקא על ידי שטר, כי עקר סמיכות בטחונו של המלוה הוא רק על השטר שהוא בבחינת תורה שבכתב, בחינת אמונה העקרית שזה נשאר תמיד אפלו בעת המעוט של הירח, אבל על דברים שבעל פה אין לסמך, כי בבחינת ההלואה נפגם בחינת בעל פה שהוא בחינת אמונה הפרטית וכנ"ל, כי באמת ראוי לכל אדם שיעמד בדבורו אפלו כשאומר בעל פה בלא שטר, כי זה עקר שלמות האמונה שיהיה לו נאמנות אפלו בעל פה שזה נמשך מבחינת אמונה הפרטית שהיא בחינת תורה שבעל פה שזה עקר קדשת ישראל וכנ"ל. אבל מחמת שההלואה נמשכת מבחינת פגם אמונה זאת. על כן אסור לסמך על דבריו בעל פה כנ"ל וצריכין רק לקבל שטר בכתב שנמשך מבחינת תורה שבכתב בחינת אמונה העקרית שזה נשאר תמיד אפלו בעת הפגם וכנ"ל ועל כן עקר סמיכות המלוה הוא על קרקעות שהם נכסים שיש להם אחריות, כי קרקעות הם בבחינת תורה שבכתב, בחינת אמונה העקרית שהיא קימת תמיד בבחינת והארץ לעולם עומדת בחינת שכן ארץ ורעה אמונה:
ובזה תראה נפלאות, שעל כן העכו"ם שאחיזתן הוא רק בבחינת תורה שבכתב וכנ"ל, על כן הם מחמירים ביותר לבלי לסמך כלל בשום דבר על דברים שבעל פה ואין מקבלין שום טענה ואפלו שום בקשה אין מקבלין כי אם בכתב דיקא כידוע דרכיהם בזה, כי אצלם נפגם מאד בחינת אמונה הפרטית שהיא בחינת תורה שבעל פה על כן אין אצלם שום נאמנות בעל פה, אבל ישראל עם קדוש סומכין בכמה דברים גם על דברים שבעל פה כי הם חזקים גם באמונה הפרטית שהוא בחינת תורה שבעל פה כנ"ל. רק בענין הלואות ומשא ומתן וכיוצא צריכין שטר מחמת שהם נמשכין מבחינת פגם הלבנה שהוא בחינת פגם תורה שבעל פה כנ"ל, כי גם שאר משא ומתן נמשך גם כן משם שצריכין לברר ניצוצות שנפלו על ידי חטא אדם הראשון שהוא בחינת פגם הלבנה, פגם האמונה הנ"ל כידוע ועל כן צריכין כתב דיקא וכנ"ל. אבל אין מחמירין כל כך שיהיה הכל בכתב דיקא כמותם, כי אצל ישראל אפלו בבחינת הפגם, חס ושלום, לא נפגם כל כך, חס ושלום, כמו אצלם ועל כן בכמה דברים סומכים אצלנו גם על דברים שבעל פה, כי ישראל יש להם נאמנות גם בעל פה, כי הם חזקים גם בבחינת אמונה הפרטית שהיא בחינת תורה שבעל פה וכנ"ל: ראשי פרקים: