ליקוטי הלכות · חושן משפט א · גבית חוב מהלקוחות ואפותיקי ה
התאמת הקריאה
על פי התורה תקעו א בלקוטי תנינא סימן א, עין שם כל התורה:
וזה בחינת מה שעקר השעבוד של החוב חל על הקרקע דיקא, כי כל ההלואות נמשכין מפגם הבחינות הנאמרים בהתורה הנ"ל, כי שם מבאר שהצדיק האמת העוסק תמיד בתפלה בתכלית השלמות הוא בחינת המלוה הגדול שהכל מקבלים ולווים ממנו, כמו שאיתא בזהר, כל כוכביא לווין
דא מן דא סהרא לוי מן שמשא וכו', עין שם. כי כל הכוכבים ומזלות וכל הכחות הנמשכין מהם וכל המלאכים הממנים עליהם גבה מעל גבה, כלם מקבלים ולווים מדבר ה' שהוא בחינת תפלה בשלמות של הצדיקי אמת שהם בבחינת המלוה הגדול, כי הכל לווים ומקבלים כחם מהם מרום כל דרגין עד תכלית הארץ הגשמי הזאת שעליה גדלים כל העשבים והצמחים וכו'. ומאחר שכלם הם בחינת לווים מהמלוה הגדול שהוא הבעל תפלה, בודאי צריכים לסלק לו ההלואה שלווים ממנו. והסלוק הוא שמחזירים כחם להמלוה הגדול ומסיעין לו ועוזרים לו שיוכל להכניס כל כחותם לתוך דבור התפלה בבחינת ויצא יצחק לשוח בשדה, שתפלתו היתה עם כל שיח השדה שהחזירו כחם לתוך תפלתו וכו', עין שם. וכן כל באי עולם. ועקר הוא האדם כשמקבל איזה כח וחיות מזה העולם, כגון אכילה ושתיה או מלבושים וכסף וזהב וכו', צריך לידע ולהאמין שהכל נמשך מדבר ה' שהוא התפלה השלמה שעוסקים בה הצדיקי אמת, כי כל הדברים שבעולם הכל היה מן העפר שמשם גדל וצומח הכל. וכן כל הכסף וזהב ונחשת וכו', הכל היה מן העפר. והעפר מקבלת הכל מן הכחות הנ"ל. שכלם מקבלים ולווים זה מזה עד המלוה הגדול שהוא הבעל תפלה כנ"ל ועל כן כל מי שמקבל איזה דבר מהעולם הכל בבחינת הלואה מהמלוה הגדול כנ"ל. וצריך לראות לסלק להמלוה הגדול החוב שלוה ממנו בכל עת ושעה. והסלוק הוא שצריך להשתדל להחזיר כל הכחות לתוך התפלה שיתפלל עם כל הכחות שלוה ומקבל בכל עת מהמלוה הגדול, ולקשר כל תפלותיו אליו עד שתהיה נכללת תפלתו עם כל הכחות הנ"ל בתוך תפלת המלוה הגדול שתפלתו בתכלית השלמות. ואזי נשלם ונתעלה תפלת הצדיק שהוא המלוה הגדול בשלמות יותר ויותר, כי כל מה שישראל מתפללים בכונה ובכח יותר ומקשרים תפלתם וכחותם להצדיק הנ"ל נשלם ונתעלה תפלת הצדיק יותר ויותר וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהצדיק נתעלה על ידי ישראל כשעושים רצונו יתברך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלום נתתי לך גדלה כי אם בשביל ישראל (ברכות לב ע"א). ואזי כשתפלת הצדיק שהוא המלוה הגדול הנ"ל נתעלה יותר, אזי תכף חוזר ומשפיע כל הכחות מדרגה לדרגה מלמעלה מעלה עד תכלית הארץ הגשמי וחוזרים ונשפעים כל ההשפעות טובות לישראל העוסקים בתקון זה על ידי תפלותם שמקשרים להצדיק. נמצא, שכל מה שמסלקים החוב והלואה להצדיק המלוה הנ"ל תכף ומיד חוזר ונותן ומשפיע להם ומלוה להם בכפלי כפלים ואזי הם צריכים עוד לחזר כל הכחות אליו כנ"ל. ואזי חוזר ומשפיע להם ומלוה להם. וכן חוזר חלילה לעולם בבחינת כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' וכו', גלגל הוא שחוזר בעולם. כי הוא חוזר חלילה כמו גלגל החוזר וכעין שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין צדקה, יותר ממה שהבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם הבעל הבית: וכמו שפרש אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בהתורה "אית לן בירא" (סימן לא לקוטי א) וכו' בענין שתי התנועות של הגלגל ממזרח למערב וממערב למזרח וכו'. וזה אפלו בעני סתם. מכל שכן וכל שכן בענין הנ"ל. כשמקשרין עצמן להצדיק שהוא המלוה הגדול הן בענין התפלה כנ"ל. הן כשזוכין לתן לו ממון או חפצים שבכל זה מחזירין אליו הכחות שקבלו ולוו ממנו כנ"ל ואזי תכף חוזר ומשפיע להם בכפלי כפלים על ידי שהוא מתפלל עם כל הכחות האלו בשלמות יותר ואזי חוזר ומשפיע להם בכפלי כפלים ואזי צריכים עוד להחזיר כל הכחות להצדיק המלוה הנ"ל ואזי הצדיק חוזר ומתפלל בשלמות יותר ומשפיע להם יותר ויותר וכן חוזר חלילה לעולם. ואם היה העולם מתנהג כך, היו חוזרים כל ההשפעות טובות לישראל עד שהיה חוזר כל הגדלה לישראל כמו שאנו מצפין לזכות לזה כשיבוא משיח במהרה בימינו, כי תפלה בשלמות הנ"ל הוא בחינת התנוצצות משיח, כמו שמבאר שם, עין שם:
אבל כשאינו מקים כל זה ומקבל כחות השפע לעצמו ואינו משתדל לסלק ולהחזיר הכל לשרשו להמלוה הגדול כנ"ל, אזי הוא בבחינת לוה רשע ולא ישלם ומזה הטעם בעצמו קרא דוד את הרשע בשם לווה רשע ולא ישלם, כי כל הפגמים כלולים בזה, כי כל מה שפוגם בהחיות והכח והשפע שמקבל ואינו מחזירם לשרשו שהוא המלוה הגדול, הוא בכלל לוה רשע ולא ישלם וכנ"ל. וזהו לוה רשע ולא ישלם וצדיק חונן ונותן, הינו שהכתוב מתפלא ומתמיה על פגם הלוה רשע שאינו משלם ומחזיר הכחות להמלוה הגדול, שהוא הצדיק האמת העוסק בתפלה כנ"ל, כי הלא הצדיק חונן ונותן תמיד בלי הפסק כל ההשפעות טובות ותכף כשתחזיר ותשלם ותסלק לו הכחות, תכף ומיד הוא חוזר ומשפיע לך בכפלי כפלים כנ"ל ואיך תעז פניך בפני בעל חובך המלוה הגדול שהוא הצדיק החונן ונותן לך כל ההשפעות תמיד לבלי להשתדל לטובתך להחזיר לו כל הכחות תמיד על ידי תפלה וצדקה וכו' כנ"ל? וזה שכתוב שם באותו המזמור בסמוך בשבח הצדיק, "כל היום חונן ומלוה וכו'". כי הצדיק הוא בחינת המלוה הגדול הנ"ל שהוא חונן ומלוה כל היום תמיד בלי הפסק וכנ"ל:
וכל ההלואות שבעולם נמשכין מזה, מפגם הנ"ל, שעל ידי שפוגם בבחינה הנ"ל ואינו מסלק ההלואה להצדיק כנ"ל, על ידי זה בא לידי הלואה ממש שמכרח ללוות ממון מאחרים, כי בודאי כשעושין רצונו של מקום בשלמות אין צריכין לבוא לידי הלואה כלל, אדרבא, הוא מלוה לאחרים, כמו שכתוב, "והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה וכו". והכל הוא בבחינה הנ"ל כשזוכה לתפלה בשלמות על ידי שמקשר תפלתו לצדיק הדור שהוא בחינת המלוה הגדול, אזי הוא נכלל בו ואז הוא זוכה גם כן להיות מלוה ולא לווה בחינת והלוית וכו' ואתה לא תלוה. ולהפך להפך הוא צריך להיות לווה על ידי שפגם בבחינה הנ"ל ולא החזיר כל הכחות להיות נכלל בהמלוה הגדול וכנ"ל:
נמצא, שכל ההלואות באים מפגם התפלה וכנ"ל. ופגם התפלה הוא על ידי שלש עבודות המבארין שם בהתורה הנ"ל שהם בחינת עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וכו', עין שם. שהם נקראים עבודות הפך עבודת התפלה וכו', עין שם. ועל כן הלווה נקרא בשם עבד, בחינת עבד לוה לאיש מלוה, כי עקר ההלואה נמשך מפגם התפלה שנמשך על ידי פגם שלש העבודות הנ"ל, דהינו פגם האמונה ופגם הברית וכו'. ועל כן עקר העבדות והשעבוד חל על הקרקע, כי שם מגיע עקר פגם העבודות הנ"ל שמהם בא יגיעת וטרדת הפרנסה בחינת בזעת אפיך תאכל לחם, שהוא בחינת עבודה שצריך לעבד ולעמל בשביל הפרנסה שנמשך מחטא אדם הראשון שפגם בתפלה ופגם בבחינת שלש עבודות הנ"ל שהם, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, כמו שאיתא בזהר שאדם הראשון בחטאו פגם בכל זה, עין שם. ועקר הפגם הגיע להקרקע, כמו שכתוב, "ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה וכו'". שהם רבוי היגיעות שצריכין ביותר בעבודת האדמה. ועקר התקון הוא על ידי תקון התפלה בשלמות כנ"ל, שעקר התקון על ידי האדמה דיקא, כי משם, מעפר האדמה, משם דיקא צריכין להחזיר כל הכחות עד למעלה כנ"ל, כי ה' יתברך ברא הכל מראש ועד סוף בשביל האדם דיקא שהוא עומד על הארץ הזאת. ועל כן כל הכחות הנמשכין מדבר ה' ממעלה מעלה מדרגא לדרגא שכלם בבחינת לווין זה מזה וזה מזה, כל פעלתם אינה נשלמת עד שמגיעין הכחות עד למטה, עד תכלית העפר הגשמי הזה כשצומחין הצמחים על ידי הכחות, אז דיקא נשלם פעלות כל הכחות שקבלו ולוו זה מזה עד דבר ה' כנ"ל. ואז דיקא יכולים להחזיר ולסלק כל ההלואות בבחינה הנ"ל, דהינו על ידי שמחזירים כל הכחות לתוך התפלה שהיא בחינת דבר ה' שמשם התחלת המשכת כל הכחות הנ"ל. ולשם צריכין להחזירם, אבל אין יכולים להחזירם לשם שזהו בחינת סלוק ההלואה כנ"ל כי אם כשמגיעים הכחות עד הארץ דיקא ופועלים פעלתם בארץ להצמיח צמחים שהם חיות כל באי עולם. וכשבני אדם מקבלים ויונקים מאלו הצמחים שגדלו בארץ על ידי כל הכחות הנ"ל אז הם מחיבים להודות ולברך לה' יתברך ולהתפלל אליו יתברך ועל ידי זה הם מחזירים כל הכחות לשרשם כנ"ל, אבל כל זמן שלא באו והגיעו הכחות לארץ עדין לא נשלם פעלתם, ועל כן אי אפשר לסלק ההלואות, דהינו להחזיר כל הכחות לשרשם לדבר ה' כי אם כשמגיעים הכחות עד הארץ הגשמי כנ"ל. וזה בחינת (הושע ב), "והיה ביום ההוא אענה נאם ה' אענה את השמים והם יענו את הארץ. והארץ תענה את הדגן ואת התירוש ואת היצהר והם יענו את יזרעאל". ועין הפרוש בפרוש רש"י ומצודות דוד, שפרשו שכשה' יתברך משפיע בכחו לצק אל השמים מפלג הטוב התלויים במאמר נחשב שעונה להם על בקשתם שמבקשים תמיד לקבל השפע הטוב ממנו. וכן השמים כשמשפיעים כחם על הארץ נחשב שהם עונים להם. ואחר כך כשישראל מקבלים השפע מהארץ נחשב שהארץ עונה להם, ואזי תכף צריכים ישראל להחזיר כל הכחות שקבלו מהארץ. והארץ קבלה מלמעלה מעלה להחזיר הכל לשרשם שהוא דבר ה' על ידי שיתפללו בכחות אלו שעל ידי זה נכללים בבחינת המלוה הגדול שהוא הבעל תפלה שזוכה להכלל בדבר ה' כנ"ל, כי משם, מתפלה, שהוא דבר ה', נמשכו כל הכחות האלו ולשם צריכים להחזירם. וכמו שתרגם יונתן על פסוק זה, "והיה ביום ההוא אענה וכו'" - ויהי
בעדנא ההיא אקביל צלותכון אמר ה' אפקיד את שמיא וכו'. וזה בחינת כי כאשר ירד הגשם והשלג מן השמים וכו', עין לקמן: וזה בחינת מכנף הארץ זמרת שמענו, 'מכנף הארץ' דיקא כנ"ל. וזה בחינת ארץ נתנה יבולה יברכנו אלקים וכו' וייראו אותו כל אפסי ארץ. שדיקא כשהארץ נותנת יבולה שמחזרת כל הכחות לשרשם כמו שפרש אדוננו מורנו ורבנו בסימן יא שיבול הוא ראשי תבות, ו'יצא י'צחק ל'שוח ב'שדה וכו', עין שם. דהינו, שכל יבול הארץ חוזרים ונותנים כחם לתוך התפלה ואז דיקא 'וייראו אותו כל אפסי ארץ', שכלם יראים ממנו יתברך ומודים ומתפללים אליו, כי יראה בחינת תפלה, בחינת אשה יראת ה' היא תתהלל, כמו שמובא במקום אחר. ולהפך כשקין פגם בכל העבודות הנ"ל שהם עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים כי הרג את הבל זהו שפיכות דמים. וקנאתו היה על התאומה יתרה זהו גלוי עריות ואמר לה' יתברך, לא ידעתי, השמר אחי אנכי?! וגנב דעת העליונה, זהו בחינת פגם אמונה שהיא בחינת עבודה זרה. על כן נאמר בו: "ארורה האדמה בעבורך כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך". זהו עקר הפגם והקלקול העצום המגיע על ידי פגם שלש העבודות הנ"ל, שעל ידי זה פוגמים בתפלה, שעל ידי זה אין האדמה נותנת כחה להאדם להחזיר הכל לדבר ה' לסלק כל ההלואות כנ"ל בבחינת ארץ נתנה יבולה, בחינת ויצא יצחק לשוח בשדה וכו' שפגם בזה על ידי פגם שלש העבודות הנ"ל שהם מפסידין את התפלה, נאמר בו ההפך מזה ממש שהוא, "כי תעבד את האדמה לא תסף תת כחה לך". וכנ"ל:
נמצא, שעקר התקון של סלוק ההלואות שהוא על ידי שמחזירים כל הכחות לתוך התפלה הוא דיקא על ידי הארץ כשמגיעים הכחות עד הארץ וכנ"ל. ועל כן עקר שעבוד של ההלואה הוא על הקרקע דיקא, כי השעבוד שהוא בחינת עבדות שבא על ידי ההלואה שנמשכה על ידי שפגם בשלש עבודות הנ"ל, שהם הפסד התפלה, שעל ידי זה נפל לעבדות של ההלואה בחינת עבד לוה לאיש מלוה על ידי שלא סלק ההלואה של הכחות שכל הכוכבים וכו' לווין זה מזה וכו' שלא סלקם על ידי תפלה כנ"ל. כל זה השעבוד והעבדות עקרו נופל על הקרקע שעד שם צריכים שיגיעו הכחות מלמעלה מעלה, כי אז דיקא כשמגיעים עד הארץ הגשמי, אז דיקא צריכים לחזר לשרשם על ידי שחוזרים ומתפללים בהם, שזהו בחינת סלוק ההלואות הנ"ל ועל כן כשפוגמים בתפלה על ידי שלש העבודות הנ"ל, שעל ידי זה נופלים לעבדות ושעבוד של ההלואה כנ"ל, עקר השעבוד חל על הקרקע, כי משם דוקא סלוק כל החובות וההלואות כנ"ל:
על כן אין כח להלווה למכר הקרקע לאחר וכשמוכרה, אזי המלוה טורף הקרקע מהלקוחות, כי הקרקע תמיד בחזקת המלוה, כי מאחר שהוא מלוה לחברו הוא נגד חברו בבחינת משפיע שכחו בבחינת המלוה הגדול הנ"ל שהכל לווין ממנו והכל משעבדים אליו ועקר השעבוד על הארץ, כי הארץ ומלאה משעבד להמלוה הגדול להחזיר כל הכחות אליו כנ"ל וזה המלוה לחברו מקבל כח משם. ועל כן הקרקע של הלווה משעבדת לו להוציאה אפלו מהלקוחות, כי הקרקע דיקא משעבדת לסלק ההלואות ברוחניות להמלוה הגדול כנ"ל ועל כן גם בגשמיות סלוק כל החובות והלואות חל על הקרקע דיקא וכנ"ל:
וזה בחינת הקדש, חמץ ושחרור מוציאין מידי שעבוד, כי אלו השלשה הם בחינת תקון שלש העבודות הנ"ל שמפסידין את התפלה שמשם בא השעבוד והעבדות כנ"ל, כי הקדש זה בחינת תקון האמונה שהיא בחינת קדש, כמו שמבאר במקום אחר בחינת ועם קדושים נאמן. כי הקדש הוא בחינת עבודות הבית המקדש שמשם עקר עלית התפלה. כי 'הקדש' הינו קדשת הגוף, כגון שור לקרבן שהוא עבודות הבית המקדש ששם עקר האמונה שהוא כלליות הקדשה, בחינת מקדש ה' כוננו ידיך, בחינת ויהי ידיו אמונה. ועל כן שם עקר עליות התפלה, כמו שכתוב, "כי ביתי בית תפלה". כי תקון התפלה על ידי אמונה שהוא הפך העבודה זרה והכפירות שהם בחינת עבודה דסטרא אחרא שמפסיד התפלה כנ"ל. וחמץ הוא בחינת תקון גלוי עריות שהוא סטרא דמותא בחינת רגליה ירדות מות שהוא בחינת אסור חמץ, בחינת כל מחמצת לא תאכלו תמן חמץ תמן מת, כמו שאיתא בזהר הקדוש. כי עקר זאת התאוה באה על ידי חמוץ המח שהוא בחינת חמץ, כמובא בהתורה בחצצרות (סימן ה). ועל כן אסור חמץ בפסח, שהוא להכניע ולבער חמוץ המח, לבטל זאת התאוה זהו בחינת תקון גלוי עריות. ושחרור זה בחינת אל תהי בז לכל אדם, שהוא הפך שפיכת דמים כמו שמבאר שם כי אינו מבזה וממאס אפלו את עבדו בבחינת אם אמאס משפט עבדי (איוב לא) וכו', כי בודאי כשמשחרר עבדו הוא בשביל איזה נחת רוח שעשה לו ואפלו שעבדו משעבד לו ואף על פי כן אינו מבזה אותו ומשחררו שזהו בחינת 'אל תהי בז לכל אדם'. נמצא, שאלו השלשה, הקדש וחמץ ושחרור, הם ההפך משלש עבודות הנ"ל שהם מפסידין עבודות התפלה. על כן הם מפקיעין מידי שעבוד שבא על ידי פגם התפלה, שבא על ידי שלש עבודות הנ"ל, שמשם עקר השעבוד וכנ"ל:
וזה בחינת פורים שהוא להכניע ולבטל קלפת המן עמלק בכל דור ודור בכל שנה ושנה, כי המן עמלק, ימח שמם, הם ההפך מכל התקונים הנאמרים בהתורה הנ"ל שעל ידם זוכים לאחז בכסא הכבוד וכו', שעל ידי זה זוכים שתתקים ממשלתם על המלאכים, כמבאר שם, עין שם היטב מראש התורה עד סופה, כי עמלק כלול מכל הקלפות והסטרין אחרנין שכל כחם נמשך מקנאת המלאכים שרוצים להפיל את האדם, חס ושלום, שלא תתקים ממשלתו עליהם שמשם נמשך חטא אדם הראשון שגרם קלקול ומיתה לדורות שהיה על ידי קנאת המלאכים שהתקנאו בו הרבה על שהיו רואין גדלתו שהיו המלאכים צולין לו בשר ומצננין לו יין ונתקנאו בו עד שרכב הס"ם וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן בכל דור ודור עקר כח הס"ם וחילותיו הרוצים
להחטיא את האדם ולהפילו, חס ושלום, נמשך מקנאת המלאכים הנ"ל. ומשם יניקת עמלק שכלול מכל הקלפות שהם בחינת שרי השבעים עכו"ם שכלול מכלם בחינת ראשית גוים עמלק כמובא במקום אחר. והוא חותר תמיד לקלקל כל התקונים המבארים שם שעל ידם יכולין לאחז בכסא כבוד להנצל מקנאתם, כי מבאר שם שהתקון הוא על ידי יראה שהוא בחינת בנין ירושלים שזוכין לזה על ידי שלש רגלים שמכניעין השלש תאוות שהם בחינת שלש משמרות של הלילה שלשה מיני חשך שהם תאות ממון ותאות נאוף ותאות אכילה. ועמלק בהפך מכל זה. בחינת ולא ירא אלקים, כי הוא מתגבר בתאות אכילה בחינת הלעיטני נא הנאמר בעשו שממנו יצא עמלק: ועל כן חתר הבעל דבר להכשיל את ישראל בפגם אכילה שהוא מה שנהנו מסעדת אחשורוש שעל ידי זה התגבר המן עמלק. וכן תאות נאוף על ידו בבחינת אשר קרך בדרך כידוע. וכן תאות ממון בבחינת ולחוטא נתן ענין לאסף ולכנוס וכו'. זה המן. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בסימן נו בהתורה "וביום הבכורים". והתקון לכל זה הם השלש רגלים שכלם הם זכר ליציאת מצרים. ועמלק הוא ההפך מהשלשה רגלים, כי הוא שכופר ביציאת מצרים. ועל כן הוא הראשון שבא להלחם עם ישראל אחר שיצאו ממצרים באותות נוראות, כמו שכתוב, "ויבא עמלק וילחם עם ישראל וכו'". וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, משל לאמבטי רותחת בא בן בליעל וקפץ לתוכה וכו', כי הוא בן בליעל וחצוף ועז פנים כזה אף על פי שרואה אותות ומופתים כאלה אינו רוצה להכניע עצמו נגד האמת והוא הפך עבודת התפלה שמכניע ומבטל רפואות הרופאים והדאקטורים, כי עמלק הוא בחינת כפירות וחקירות הפילוסופיא שהוא הפך התפלה כמו שמובא במקום אחר, כי הוא כלול מכל השלש העבודות שהם מפסידין עבודות התפלה שהם, עבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים, דהינו הפך אל תהי בז לכל אדם, כי הוא מבזה ומביש הכל, כי הוא כופר גדול שהוא בחינת עבודה זרה. וכן גלוי עריות נמשך ממנו כנ"ל. וכן שפיכת דמים כי בא להלחם עם ישראל בחנם ולשפך דמם חס ושלום, כי הוא מבזה כל אדם ואין שום אדם נחשב בעיניו, אפלו העכו"ם ואמות העולם כי אם היה נחשב בעיניו לכלום איזה אדם שבעולם בודאי לא היה בא להלחם עם ישראל אחרי שפרעה וחילו, שהיה מלך אדיר וחזק כזה, נכנע ונפל לפני ישראל כל כך ופה שאמר, מי ה' וכו', אמר, ה' הצדיק וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. אבל עמלק ברשעתו הגדולה לא די שהיה שונא ומבזה את ישראל, אף גם פרעה וכל האמות היו מבזין בעיניו ולא היו נחשבין בעיניו לכלום. ואמר בלבו, פרעה ועבדיו הם נבזים ושפלים וחסורי דעה שהכניעו עצמן נגד משה, אבל הוא חכם ומבין ביותר ואינו מכניע דעתו אל האמת והאמונה להאמין בשום אות ומופת וכו' עד שבא להלחם עם ישראל. וזה עקר בחינת קלפות המן שבזה הכל, כי לא די שהוא משקע בכל תאוות רעות, אף גם הוא מבזה הכל כאלו אין שום אדם שיהיה לו דעת נגדו בחינת לא חשב אנוש. וכמו שכתוב בהמן, "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי לבדו ויבקש המן להשמיד וכו'". הרי שהיה מרדכי הצדיק מבזה בעיניו כל כך עד שלא נחשב בעיניו אפלו להנקם בו לבדו להרגו ולאבדו, כי כל כך היה מבזה בעיניו ועל כן רצה להתגבר להשמיד ולהרג ולאבד את כל היהודים, דהינו שפיכת דמים שהוא ההפך מבחינת אל תהי בז לכל אדם, כי הוא בזה הכל ביותר. וכמבאר ברשעת המסירה שלו כמה בזה את ישראל, כמו שכתוב: "ישנו עם אחד מפזר ומפרד בין העמים וכו'". וכמבאר בגמרא ומדרשים. ועל כן עקר פגם הכסא כבוד על ידו בבחינת, 'כי יד על כס יה' שאין השם שלם וכסא שלם עד שימחה זכר עמלק, כי עמלק הוא בחינת פגם הכסא כבוד על ידי שהוא מתגבר להחטיא את ישראל לקלקל, חס ושלום, כל התקונים הנ"ל שעל ידם אוחזין בכסא הכבוד שהוא שרשי נשמות ישראל שעל ידי זה שלמות הכסא, כי כל מה שישראל אוחזין שם ביותר ומקשרין עצמן לשם, מאירין יותר שרשי הנשמות ונשלם ונגדל הכסא כבוד ביותר, כי 'ברב עם הדרת מלך' ועל כן מתחלת המגלה לספר מכסא מלכות של אחשורוש, כמו שכתוב, "כשבת המלך על כסא מלכותו". כי כסאו של אחשורוש, שהוא מלכות הרשעה, הוא ההפך מכסא דקדשה, כי את זה לעמת זה עשה האלקים ועל כן רצו להתגבר בכסא מלכות דסטרא אחרא שלא להניח את ישראל לאחז בכסא הכבוד, ועל כן אז הכשילו אותם בכל הקלקולים הנ"ל שהחטיאום בסעדתו של אותו רשע שאז התקלקלו בזנות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וכן פגמו באמונה על ידי שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. הכל כדי לקלקל, חס ושלום, התקונים הנ"ל, כדי שלא יוכלו להתאחז בכסא הכבוד וכנ"ל:
והתקון היה על ידי מרדכי שהוא בחינת מר דרור מרי דכיא. שהוא בחינת הצדיק האמת שיכול לעשות ראש השנה שהוא דן את הכל לכף זכות שהוא ההפך מבזוי אנשים, כי הוא מקים 'אל תהי בז לכל אדם' וחותר בכל כחו להוציא את הכל מחרפות ובזיונות ולהכניסן לתוך כבוד דקדשה, כי הוא מקים אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו. וכמו שמבאר שם, עין שם. כי מר דרור בשמים ראש שהוא שמן המשחה על ידי זה מעלין כל הדברים לתוך הכבוד דקדשה, כי על ידי שמן המשחה נמשחו כל עבודת המשכן וכליו וכל הכהנים והמלכים שכלם קבלו כבודם ויצאו מחל לקדש, מבזוי לכבוד על ידי שמן המשחה שמקדש הכל, כי כל הכבוד דקדשה היה במשכן, כמו שכתוב, "משכן כבודו", וכתיב, "וכבוד ה' מלא את המשכן". וכן הכהנים ובגדיהם שהיו לכבוד ולתפארת כלם נתקדשו וזכו לכבודם על ידי שנמשחו בשמן המשחה ועל ידי זה היה להם כח לכפר על ישראל על ידי הקרבנות שהקריבו במשכן, שעל ידי זה בטלו מישראל כל הבזיונות והחרפות והבושות שהם העוונות והעלו את הכל מבזיון לכבוד והכל היה על ידי שמן המשחה שעל ידי זה היה כל קדשתו. וכן כל הכבוד של המלכים של ישראל היה על ידי שמן המשחה. ועל כן הגואל צדק נקרא בשם משיח על שם שנמשח בשמן המשחה, כי משיח יעסק בזה ביותר להעלות הכל מבזיון לכבוד ולקים בתכלית השלמות אל תהי בז לכל אדם, לבלי לבזות שום אדם שבעולם, רק לעסק עם הכל לתקנו, להעלותו מבזיון לכבוד דקדשה. כמו שכתוב, "יחס על דל ואביון ונפשות אביונים יושיע מתוך ומחמס יגאל נפשם וייקר דמם בעיניו". 'וייקר' דיקא הפך ויבז וכו' ועל כן הוא נקרא ביותר מהכל על שם שמן המשחה, כי נקרא משיח כנ"ל, כי זה עקר בחינת שמן המשחה שמעלה הכל מבזיון לכבוד דקדשה וכנ"ל ומשם היה שרש מרדכי הצדיק בחינת מר דרור בשמים ראש של שמן המשחה שזה הפך המן שהיה מבזה את הכל, כי הוא משתדל להעלות את כל אדם מבזיון לכבוד כנ"ל, כי הוא אוחז בכסא הכבוד על ידי שהתגבר להכניע ולשבר כל התאוות ולתקן כל הקלקולים הבאים על ידי קלפת המן עמלק כנ"ל עד שזוכה לבחינת כבוד ינחלם וכו' שעל ידי זה הוא בבחינת מקומו של עולם ויכול לעשות ראש השנה לדון את הכל לכף זכות, שכל זה הוא בחינת המשכן שנמשח בשמן המשחה, שהוא בבחינת קדשת הבית המקדש ששם עקר המקום דקדשה בחינת מה נורא המקום הזה, כי שם
נכללין בבחינת למעלה מהמקום, כי שם עקר הדבקות והכלליות להכלל בו יתברך שהוא למעלה מהמקום:
כי ה' יתברך מקומו של עולם, כי הוא יתברך למעלה מהמקום ואין לו שום מקום בכל העולמות העליונים הרוחניים והזכים בתכלית זכות הרוחניות עד שכל דרי מעלה שואלים איה מקום כבודו, אבל מאהבתו את ישראל שעקרם הם הצדיקים ששברו את תאותם וזכו לכל התקונים הנ"ל הוא מצמצם את עצמו, כביכול, עד שמשרה שכינתו בתוך הבית המקדש שבזה העולם הגשמי דיקא עד שנקרא מקומו, כמו שכתוב, "עד אמצא מקום לה' משכנות וכו'". וכן כל הצדיקים הם מרכבתו של מקום, כי זה עקר גדלתו יתברך שבוחר בעבודת הצדיקים שהם בזה הארץ הגשמי דיקא ומשם דיקא הם נכללים בו יתברך, שהוא מקומו של עולם, עד שנחשב שכאן בזה העולם דיקא הוא מקומו יתברך בבחינת מלא כל הארץ כבודו, בחינת מה נורא המקום הזה, בחינת עד אמצא מקום לה' הנ"ל. ועל ידי זה הם יכולים לעשות ראש השנה לדון את הכל לכף זכות שעל ידי זה עקר התקון של בחינת פורים שמצילים ישראל משפיכת דמים שרצה המן, ימח שמו, להשמידם ולאבדם על ידי רבוי הקלקולים והקטרוגים שמצא עליהם. אבל הצדיק האמת בחינת מרדכי מר דרור טרח ויגע ובזה עצמו בכל הבזיונות, כי מרדכי ידע את כל אשר נעשה מראש ועד סוף. ועד היכן הדבר מגיע בכל דור ודור, בכל שנה ושנה. ויצא בתוך העיר ויקרע את בגדיו וילבש שק ואפר ויזעק זעקה גדולה ומרה. וכן הכניס בכל ישראל לצום ולזעק הרבה, כמו שכתוב, "ודברי הצמות וזעקתם". כי הצדיק מבזה את עצמו בבחינת נבזה בעיניו נמאס, אבל שאר בני אדם כלם חשובים בעיניו מאד אפלו הגרוע והפחות מאד, כי הוא מקים בשלמות אל תהי בז לכל אדם, כי הוא בבחינת מקומו של עולם שדן את הכל לכף זכות כנ"ל, ועל ידי זה הציל את ישראל ונעשה תקף הנס של פורים בכל דור ודור ובכל שנה ושנה:
וזה בחינת מר דרור לשון חרות, הפך העבודות דסטרא אחרא הנ"ל שהם פגם התפלה, כי חרות הפך העבדות והשעבוד הנ"ל. וזה בחינת יובל שנאמר בו, "וקראתם דרור בארץ לכל ישביה". שהעבדים יוצאים לחרות והשדות חוזרים לבעליהם, כמו שכתוב, "בשנת היובל הזאת תשבו איש אל אחזתו ואיש אל משפחתו תשבו". והכל על ידי השופר, כמו שכתוב, "והעברתם שופר תרועה". שהוא בחינת שופר של ראש השנה שתוקעין בכל שנה, כי שופר של ראש השנה ושל יום הכפורים של יובל הם בחינה אחת. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה , נאמר תרועה בראש השנה ותרועה ביום הכפורים של יובל. והם למדים זה מזה לתן את של זה בזה, כי הם בחינה אחת, בחינת קבוץ גליות, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים וכו' שהם בחינת הבזויים והגרועים האובדים ונדחים בחרפת עוונותיהם וכלם ישובו ויבואו וישתחוו לפני ה' בהר הקדש בירושלים שהוא בחינת יראה שלם שעל ידי זה עקר התקון לאחז בכסא הכבוד שהוא בחינת מקומו של עולם כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. וכמו שכתוב שם בסוף התורה ששופר כלול מכל התקונים המבארים שם כמו שפרש שם על פסוק תקעו בחדש שופר, עין שם:
ועל כן עשה המן עץ גבה חמשים אמה לקלקל ולפגם, חס ושלום, בבחינת יובל שהוא שנת החמשים שאז מעבירין שופר תרועה שהוא בחינת ראש השנה שהוא ההפך מבזוי אנשים שהוא בחינת קלפת עמלק. ועל כן באמת בתקף כחו של מרדכי נתהפך הגלגל עליו ותלוהו עליו, כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, כי הצדיק האמת בחינת מרדכי רוצה לזכות את הכל אפלו הגרוע שבגרועים, כי הוא מקים בשלמות אל תהי בז לכל אדם כנ"ל, אבל כל זה אם זה הבזוי רוצה בתקונו של הצדיק, אבל כשזה הבזוי אינו חפץ בברכת תקון של הצדיק אדרבה, הוא מבזה ומחרף את הצדיק בכל הבזיונות ושופך דמו בבושות ובזיונות רבות עד שרוצה גם לשפך דמו ממש, חס ושלום, עם כל הנלוים אליו, חס ושלום, כמו המן שבזה את מרדכי כל כך עד שלא נחשב בעיניו אפלו לנקם בו לבדו, כמו שכתוב, "ויבז בעיניו וכו'" כנ"ל, על כן איש כזה בודאי אסור לזכותו. ואסור לחמל עליו כי הבא להרגך וכו'. ובזה פגם שאול המלך שלא שמר מצות ה' על ידי שמואל הנביא והחיה את אגג וכו'. כי סבר שגם אותו אין לבזות, עד שחמל עליו ועבר על מצות ה', כי שאול המלך היה קטן בעיניו מאד כי היה נחבא אל הכלים. וכמו שכתוב, "ויבזהו וכו' ויהי כמחריש". אבל באמת פגם בזה גם כן כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכל שכן במה שהחיה את אגג שממנו יצא המן, כי אף על פי שצריכין לקים אל תהי בז לכל אדם וכו', אבל זה המבזה כל אדם ורוצה לאבד את הכל בודאי צריכין להשתדל להרגו שלא יחריב את העולם, חס ושלום, שזהו בחינת מצות זכירת מעשה עמלק למחות זכרו מן העולם. ועל כן מרדכי תקן כל זה, כי הוא היה מקים אל תהי בז וכו' בשלמות כנ"ל, אבל כשבא המן לידו נקם בו הרבה וקים, ואתה על במותימו תדרך, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ולא רצה לחמל עליו ועל בניו ובזה תקן פגם שאול שחמל על אגג, כי אסור לסמך על דעתו נגד מצוות התורה שצותה למחות את זכר עמלק, כי זה המבזה כל אדם, וכשמתגבר, חס ושלום, הוא מכניס בלב שאר בני אדם לבזות כל אדם, כי בהתגברותו, חס ושלום, מתפשטת זהמת קלפתו בעולם חס ושלום, בודאי צריכים לשרשו מן העולם שלא ישאר זכרו בעולם כדי שתתבטל קלפתו מן העולם שמבזית הכל כדי שעל ידי זה נוכל לקים אל תהי בז לכל אדם, כי כל מה שמכניעין ועוקרים יותר קלפת המן שמבזה הכל. כמו כן מתגבר כח הצדיק שמקים אל תהי בז וכו'. שמכבד ומזכה את הכל וממשיך קדשת השופר של ראש השנה ויובל שעל ידי זה דנים את הכל לכף זכות וכו' וכנ"ל:
ועל כן כל שונאי ישראל שכללותם הוא המן עמלק, ימח שמם, כלם מתגרים על הבית המקדש וארץ ישראל, כמו שכתוב: "אמרו בלבם נינם יחד שרפו כל מועדי אל בארץ". וכמו שפרש רש"י שם: מחשבה אחת להם הראשונים כאחרונים להזדוג לפטרונם של ישראל תחלה וכו' שהרי שרפו כל מועדי אל בארץ וכו' פלשתים החריבו שילה נבוכדנצר החריב בית ראשון, טיטוס החריב בית שני. וכן המן ובניו, ימח שמם, בתחלת מלכות אחשורוש כתבו שטנה לעכב בנין בית המקדש וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי עקר השתוקקות של ה' יתברך הוא להשרות שכינתו למטה בארץ הזאת דיקא. כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, מיום שברא הקדוש ברוך הוא את עולמו נתאוה לקבע דירתו בתחתונים וכו'. וכמו שכתוב, "ד' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ". ועקר מקומו, כביכול, בזה העולם הוא במקום המשכן והבית המקדש, כי שם נקרא מקומו בבחינת עד אמצא מקום לה' וכו', בחינת מה נורא המקום הזה. שכך היה רצונו יתברך בבריאת עולמו שדיקא בזה הארץ הגשמי בתכלית הגשמיות, שם דיקא ימשיכו הצדיקים אלקותו למטה עד שיהיה נכלל גשמיות המקום דיקא בבחינת למעלה מהמקום, בבחינת מקומו של עולם וכנ"ל, אבל עקר בחינה זאת זוכים רק בארץ ישראל ובית המקדש ששם עקר קדשת המקום עד שנכללין דרך שם במקומו של עולם. ועל כן התגרו השונאים להחריב הבית המקדש ולהגלות את ישראל מארצם הקדושה כדי לסלק שכינתו מהתחתונים, חס ושלום, שזה כל תשוקתו יתברך. ובאמת גרמו חרבן גדול וצרה גדולה אשר על זה אנו צריכין לקונן הרבה בכל יום על אשר גלינו מארצנו בעוונותינו ונחרב בית מקדשנו, אבל אף על פי כן עדין לא אבדה תקותנו ותוחלתנו מה', כי בעבדותנו לא עזבנו אלקינו. ויט עלינו חסד בתקף מרירות גלותנו שנתן לנו צדיקי אמת בכל דור שהם בחינת מרכבתו של מקום שהם ממשיכים אלקותו למטה בארץ הזאת גם בתקף הגלות, כי בכל מקום שגלו ישראל שכינה עמהם והכל בכח הצדיקים שבכל דור ודור, כי הצדיקים אוחזים בכסא הכבוד כנ"ל שעל ידי זה נכללים במקומו של עולם מתוך העולם הגשמי הזה דיקא, כי זה כל מעלת הצדיקים הקדושים שזכו למה שזכו שהכל היה מחמת שהם במקום גשמי כזה. ומקדשין עצמן כל כך ופורשין עצמן מכל התאוות עד שזוכין לאחז בכסא הכבוד עד שנכללין מזה המקום שבארץ הגשמי הזאת דיקא, בבחינת מקומו של עולם כנ"ל. ועל ידי זה הם מגביהין את כל המקומות של זה העולם שיהיה נכלל בבחינת מקומו של עולם. שזהו בחינת קבוץ גליות, בחינת והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האבדים בארץ אשור והנדחים וכו'. כי הם דנים הכל לכף זכות על ידי שהם בבחינת מקומו של עולם ויודעין מקום כל אחד ואחד ומגביהין כל אחד ממקומו הגשמי לבחינת למעלה מהמקום ששם שרש מקומו של כל אחד ואחד. ועל ידי זה הכל יחזרו למקומם הקדוש לארץ ישראל וירושלים ובית המקדש בבחינת ובאו האבדים וכו' הנ"ל והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים. ועל ידי זה בעצמו יזכו הצדיקים שיהיה להם ממשלה על המלאכים שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת, כי המלאכים אינם יכולים כל כך להכלל בבחינת מקומו של עולם מחמת שלא היו במקום הגשמי של זה העולם ולא נבחנו בנסיון בגשמיות המקום הארצי הזה, אבל הצדיקים שהיו במקום הגשמי של זה העולם ונבחנו ונצטרפו, על ידי זה דיקא יכללו בבחינת למעלה מהמקום עד שיהיה מחצתן לפנים ממלאכי השרת:
נמצא, שעקר תקון האדם הוא דיקא על ידי שהוא בארץ הגשמי הזה. וכשזוכה לתקן מעשיו. זוכה על ידי הארץ הזאת דיקא להכלל בבחינת למעלה מן המקום וכנ"ל ובשביל זה נברא האדם. ואם לא היה חוטא בעץ הדעת היה זוכה לזה בחיים חיותו, אבל מחמת שחטא מיד נגזר עליו מיתה לדורות שלא יוכל לזכות לזה אפלו אם יתקן מעשיו כי אם לאחר מיתתו כשישוב אל העפר דיקא, כמו שכתוב, "כי עפר אתה ואל עפר תשוב". כי מחמת קלקול חטאו הוא צריך לירד יותר ויותר לתוך גשמיות העפר, דהינו שימות ויהיה נקבר בתוך הארץ עד שיתהפך גופו לעפר ממש. ואז דיקא ישוב מן העפר דיקא לחזר ולחיות בתחית המתים ולשוב לשרשו משם דיקא, להיות נכלל בבחינת למעלה מהמקום, בבחינת הקיצו ורננו שכני עפר דיקא. ועקר התקון על ידי הצדיקים הגדולים שתקנו מעשיהם בתכלית השלמות עד שגם בחייהם היו אוחזים בבחינת כסא הכבוד שעל ידי זה יכולים לעשות ראש השנה לדון הכל לכף זכות על ידי שנכללים בבחינת מקומו של עולם כנ"ל, אבל גם הצדיקים הקדושים האלו הם גדולים במיתתם יותר מבחייהם, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי אחר מיתתם הקדושה דיקא כשהם שוכנים בתוך העפר הגשמי דיקא, משם דיקא הם נכללים יותר ויותר בבחינת מקומו של עולם, בבחינת ירידה תכלית העליה. ועל כן אז דיקא הם ממליצים טוב ביותר על ישראל אשר כל קיומנו עתה על ידם, כמו שכתוב בזהר הקדוש, אלמלא תפלת הצדיקים המתים על החיים לא אתקים עלמא רגעא חדא. כי אחר מיתתם כשהם שוכנים בתוך העפר ממש, אז דיקא הם נכללים יותר ויותר בבחינת מקומו של עולם כנ"ל, ואז יכולים ביותר להמליץ טוב על ישראל לזכותם לפי מקומם וכנ"ל. ועל כן הולכים בערב ראש השנה דיקא על קבריהם הקדוש, כי אז אחר מיתתם הקדושה, אז דיקא הם עושים ראש השנה בתכלית השלמות יותר ויותר מבחייהם, כי עתה על ידי קבורתם הקדושה בארץ הגשמי הזאת שהוא בחינת ארץ ישראל, בבחינת צדיקים יירשו ארץ, על ידי זה דיקא הם נכללים יותר ויותר בבחינת למעלה מהמקום בשלמות נפלא, שעל ידי זה נמשך החסד הנפלא של ראש השנה לדון את הכל לכף זכות כמו שמבאר שם, שעל ידי זה הם עושין ראש השנה שהוא חסד נפלא וכו', עין שם: וזה שדקדק הפסוק כשהזכיר הצדיקים הקדושים שכל תקותנו עליהם. דקדק להזכיר שם שהם בארץ, כמו שכתוב, "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם". 'אשר בארץ המה' דיקא, כי דיקא על ידי שהם שוכבים בתוך הארץ העפר הגשמי אחר הסתלקותם ששם תכלית נקדת המרכז הגשמי מאד. משם דיקא עולין למעלה מעלה מה שאין שום מלאך ושרף יכול לעלות לשם כנ"ל. ומשם, מתוך הארץ הגשמי שנקברו שם, משם דיקא הם מעלין ומתקנים הכל יהיה מי שיהיה ומיטיבין עמנו בכל הטובות בבחינת ואדירי כל חפצי בם וכנ"ל: