ליקוטי הלכות · חושן משפט א · העושה שליח לגבות חובו והלכות הרשאה ה
התאמת הקריאה
על פי התורה הנ"ל. ועל פי מה שכתבנו למעלה יתבאר קצת רמזים בהלכות העושה שליח לגבות חובו. ובהלכות הרשאה שהם שיכים זה לזה, כמבאר שם בחשן משפט בסימן קכא וקכב. וזה לשון השלחן ערוך בתחלת סימן קכא, שלח לו חובו או פקדונו על ידי שליח אם אמר לו המלוה לשלחו על ידו ונאבד פטור, אפלו לא אמר לו פה אל פה, אלא ששלח לו בכתב, שלח לי על ידי פלוני ושלחם על ידו ונאבדו, פטור. והוא שיכיר שהוא כתב ידו וכו'. ועין שם בסעיף א וסעיף ב וסעיף ג ובסעיף ד, עין שם: כי כבר מבאר שכל העבודות שהאדם עובד ה' יתברך, בפרט עבודת התפלה שהיא עקר עבודה שבלב, הכל צריכים לקשר להצדיק האמת שהוא בחינת המלוה הגדול שצריכים לסלק לו כל החובות וההלואות שלווין ומקבלין ממנו בכל יום ובכל עת ובכל שעה שהם כל ההשפעות שהאדם מקבל. והסלוק הוא על ידי הכחות שהאדם מכניס בעבודתו, בפרט בתפלה כשזוכה לקשר הכל להצדיק האמת שהוא בחינת המלוה הגדול, על ידי זה מקים בחינת סלוק כל החובות וההלואות שלוה ומקבל בכל עת וכו' וכנ"ל. ולפעמים האדם רחוק מאד מהמלוה הגדול שהוא הצדיק האמת בעצמו ואינו יכול לצאת ידי חובתו לסלק חובו הנ"ל כי אם על ידי שליח שהם שארי צדיקים או כשרים ויראים המקרבים להצדיק המלוה הגדול הנ"ל. שאינו יכול לקשר עצמו להצדיק הנ"ל כי אם על ידם שהם בחינת שליחים ורוצה לסלק חובו על ידי בחינת שליחות חוב ההלואה על ידי שליח. אזי הדין, אם האמת שהוא שלוחו, כגון שאמר לו בפרוש שראוי לסמך עליו, או ששלח לו כתב ידו שהם בחינת התורות והחדושים נפלאים שגלה שכלם מסורים ביד שלוחו זה, אזי אפלו אם נאבדו בדרך קדם שבאו ליד המלוה הגדול אין האחריות על הלווה וכבר נפטר מחובו, כי המלוה הגדול כחו גדול ועצום ויוכל למצא חובותיו בכל מקום שהם, ובלבד כשנשלחו על ידי שלוחו הנאמן באמת, אבל אם שלחם על ידי שליח שלא נשלח מהמלוה הגדול כלל, רק הוא בעצמו עשאו לשליח בעצמו, כי נדמה אליו לאיש צדיק ונתקרב אליו וקשר כל עבודתו אליו, כי סבר שיש לו כח להביא הכל לשרשו להמלוה הגדול ובאמת לא נשלח ממנו כלל ונאבד בדרך, אזי האחריות על הלווה, מאחר שבאמת לא נשלח מהמלוה הגדול כלל. כי זה ידוע בכל הספרים שבכל העבודה של האדם, ובפרט העבודות התפלה צריכין זכות גדול שיוכל להעלות תפלתו למקום הצריך שתעשה התקון הצריך בכל העולמות, ובפרט בשרש נשמתו. וקדם שהתפלה והעבודה עולה לשם יש לה סכנות רבות ועצומות בדרך מרבוי המקטרגים האורבים על הדרכים כידוע בספרים. על כן עקר תקון העבודה, ובפרט עבודת התפלה היא על ידי שמקשרים הכל להצדיק האמת שהוא בחינת המלוה הגדול כנ"ל, אבל זה הצדיק הגדול רחוק מאד מאד מהעולם עד שיש כמה וכמה שאינם יכולים להתקשר אליו בעצמו כי אם על ידי שלוחיו שהם אנשיו ותלמידיו האמתיים. ואז כל האחריות על המלוה בעצמו, אבל כשאינו נזהר ומניח עצמו לטעות ומקשר עבודתו למי שאינו שלוחו של המלוה הגדול כלל, אזי כל האחריות עליו בעצמו וכנ"ל:
וזה בחינת דיני הרשאה. וזה לשון השלחן ערוך בסימן קפב סעיף א:
אף על פי שלווה ששלח למלוה חובו בצוויו על ידי שלוחו ונאבדו, פטור. כמו שנתבאר. אם ירצה הלווה לא ישלחנו לו על ידי שלוחו וכו', עד שיבוא בהרשאה וכו'. ועקר הדין הוא, שאין השליח יכול להכריח את הלווה להעמידו בדין שיסלק לו חובו כי אם כשיש בידו הרשאה, אבל בלא הרשאה אף על פי שהוא באמת שליח שנשלח מהמלוה לגבות חובו יכול הלווה לומר, לאו בעל דברים דידי את ויבוא המלוה בעצמו ויתבעני בדין, הינו כי אפלו כשהוא באמת בחינת שליח מהמלוה הגדול, דהינו שהוא באמת מאנשי הצדיק והצדיק צוהו שישתדל לגבות חובותיו, דהינו שילך ויזהיר ויזכיר את הכל שיעסקו בעבודת ה', ובפרט בתפלה שזה בחינת סלוק חובות ההלואה כנ"ל, אף על פי כן אין לו כח לדון את העולם בעצמו להכריחם בדינא ודינא שיסלקו החובות הנ"ל, כי לשפט ולדון את העולם שזהו בחינת ראש השנה, שהוא יומא דדינא, אין כח לשום אדם כי אם להמלוה הגדול בעצמו שיכול לאחז עצמו בכסא הכבוד שהם שרשי נשמות ישראל שהוא דיקא יכול לעשות ראש השנה לדון את כל העולם לפי מקומם וכו', כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל. אבל שאר בני אדם אף על פי שהם בחינת שלוחיו לא נעשו שלוחים כי אם לזרז ולהזכיר שיסלקו חובותם כנ"ל, אבל לא להכריחם ולדונם בדין ומשפט, כי מי יודע מקום של כל אחד ואחד איך לדונם ולשפטם לפי מקומם, כי זה אין יודע כי אם הצדיק האמת המלוה הגדול בעצמו שיכול לעשות ראש השנה וכו', כמו שמבאר שם, עין שם היטב. ועל כן אין להשליח כח לתבעם בדין ומשפט כי אם כשבא בהרשאה בפרוש על זה וגם הוא נקרא אשר לא טוב עשה בעמיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ומבאר בשלחן ערוך, "ואשר לא טוב עשה בעמיו", זה הבא בהרשאה וכו', כי אין מי שיוכל לשפט ולדון את העולם כי אם בחינת המלוה הגדול בעצמו שהוא יכול לעשות ראש השנה כנ"ל, כי הוא יודע לדון הכל לכף זכות בחסד וברחמים גדולים לפי מקומם, כי הוא יודע מקום כל אחד ואחד וכו', אבל מי שהוא בבחינת שליח, אינו יכול לדון ולשפט כלל, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל שאין מי שיוכל לשפט את העולם כי אם מי שהוא בבחינת מקומו של עולם וכו'. ויותר מזה מבאר בסוד נוראות המעשה השיכה לתורה הזאת הכתובה ברמז בעלמא מעט ראשי פרקים בספר חיי מוהר"ן:
ועל כן לא נתרצה משה רבנו בשליחות השליח כשאמר ה' יתברך , הנני שלח לפניך מלאך וכו'. ובקש משה ואמר, אם אין פניך הלכים אל תעלנו מזה וכו'. וה' יתברך הודה לו ואמר לו, פני ילכו והנחתי לך וכו'. כי אין מי שיכול לשפטנו ברחמים וחסד כי אם ה' יתברך בעצמו שהוא מקומו של עולם. וכן הצדיק האמת בחינת משה הנכלל בו וכו' כנ"ל. וכמו שפרש רש"י שם על פסוק "השמר מפניו אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם". כי אין בידו לסלח, כי הוא רק שליח וכו', הינו כנ"ל. ועל כן כשנתרצה ה' יתברך למשה שלא ישלח שליח, רק שילך בעצמו עם ישראל, אז גלה לו מדת טובו ורחמיו המרבים שאינם כלים, כמו שכתוב, "אני אעביר כל טובי על פניך וכו' וחנתי וכו' ורחמתי וכו'". אז אמר לו, הנה מקום אתי, שדרשו רבותינו זכרונם לברכה מזה שהקדוש ברוך הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו וכו', הינו כי זה עקר גדל נפלאות רחמיו וחסדיו שאינם כלים לעולם מחמת שהוא יתברך בחינת מקומו של עולם וכו'. על כן הוא יודע מקום כל אחד ואחד ועל ידי זה הוא דן את הכל בחסד וברחמים גדולים, כמבאר שם היטב בהתורה הנ"ל, עין שם היטב:
וזה בחינת משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ונסמך לזה מיד, הם אמרו שלשה דברים הוי מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סיג לתורה. כי זה ידוע במדרשים ובכל הספרים מגדל קטרוג המלאכים על קבלת התורה שאמרו, מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך על השמים וכו'. וכן בבריאת אדם הראשון קטרגו המלאכים מאד ואמרו, מה אנוש כי תזכרנו, בר נש דאת עתיד למיברי עתיד למחטא קמך ולארגזא קמך וכו'. וכל זה הוא בחינת מה שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בתחלת התורה הזאת שהמלאכים מתקנאים ומתגרים מאד בהאדם שנברא שיהיה לו ממשלה עליהם, כי מגדל הקנאה קטרגו על בריאתו ואחר כך קטרגו על משה כשרצה לקבל את התורה. וכן בכל אדם ובכל זמן הם מקטרגים ומתגרים בכל אחד, בפרט במי שרוצה לכנס בעבודת ה' להתנדב אליו יתברך, שעל ידי זה יכול לבוא לזה התכלית שבשבילו נברא, שיהיה לו ממשלה עליהם, הם מתגרים ומתקנאים בו מאד ורוצים להפילו, חס ושלום. וכל מה שחותר יותר להתקרב לה' יתברך הם מתגרים בו ביותר. ומזה באים כל הנפילות וההתרחקות של רב בני אדם, בפרט בדורות הללו בעקבות משיחא, כי כל כח של היצר הרע וחילותיו שמתגרים על כל אדם באיזה בחינה שהוא, הכל נמשך מקטרוג המלאכים הנ"ל. ומי שהוא איש חיל ורוצה לחוס על חייו ותכליתו הנצחי הוא מתגבר כארי ועז כנמר בכל פעם ואינו מניח עצמו לפל בכל פעם, אבל עקר ההתגברות הוא על ידי כל מה שנאמר בהתורה הנ"ל, עין שם, דהינו שיאחז את עצמו בכסא הכבוד שהוא שרשי נשמות ישראל שזהו בחינת מאחז פני כסה וכו' הנאמר במשה כשקטרגו עליו המלאכים בשעת קבלת התורה וכו'. ולזכות לזה צריכים לכל התקונים הנאמרים שם, דהינו לתקן היראה שבלב על ידי תקון השלש מדות שהם תאוות אכילה ומשגל וממון וכו' שנתתקנים על ידי שמקבלים כראוי השלש רגלים וכו' ועל ידי זה זוכין להשפעת נבואה ועל ידי השפעת הנבואה זוכין לתפלה וכו' עד שזוכין לאחז בכסא הכבוד, ועל ידי זה יכולין לעשות ראש השנה לדון את הכל לכף זכות על ידי שהוא בבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה יודע מקום כל אחד ואחד ויכול לקים, אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו וכנ"ל: והנה לכאורה קשה להבין העצה שכתוב בתורה הזאת לעמד כנגד קטרוג המלאכים על ידי שיאחז עצמו בכסא הכבוד וכו', כי הלא זה בעצמו קשה עלינו מאד ביותר. ואם אמנם ברחמיו לא העלים מאתנו כל העצות והדרכים איך לזכות לזה, דהינו על ידי שבירת השלש מדות הנ"ל. והעצה לשברם הוא על ידי קבלת השלשה רגלים כראוי וכו' עד שזוכין להשפעת הנבואה וכו' עם כל זה גם העצות בעצמן קשים עלינו לקימם. (וכמו שכתבנו זה במקום אחר כמה פעמים), ובפרט שבאמת כל התגרות המלאכים שמשם נשתלשל כל כחות היצר הרע וחילותיו הוא בענין התאוות הנ"ל שהם תאוות ממון ומשגל ואכילה, שהם בחינת שלש משמרות, שלש מיני חשך וכו', ובפרט גדל ההתגרות על התפלה כידוע רבוי הבלבולים מאד בשעת התפלה. ואם כן מאין יבוא עזרנו לעמד כנגד קטרוג המלאכים שמהם כח היצר הרע שכורה שחת בכל עת על כל אדם להפילו ולהורידו מאד, חס ושלום. על כן באמת אין לנו על מי להשען כי אם על אבינו שבשמים ועל כח הצדיק האמת שממשיך חדושי תורה בכל עת חדושים אמתיים המביאין לידי מעשה שזהו בחינת קבלת התורה בכל דור בכל שנה ושנה כידוע, כי זה הצדיק הוא בחינת משה שהוא עקר כלל קבלת התורה בכל דור, שהוא כבר נצח המלחמה וזכה לשבר כל התאוות הנ"ל וכו' עד שזכה לכל התקונים הנ"ל, עד שזכה לאחז עצמו בכסא הכבוד ולעשות ראש השנה, שעל ידי זה נצול מקנאת המלאכים, עד שגברה ידו וחטף התורה לידו והורידה למטה ומסרה לישראל. ומגדל כחו העצום הוא מתגבר עד שיכול להציל את כל אחד ואחד מישראל הרוצה להתקרב אליו באמת להצילו מקנאת המלאכים לבל יפילו אותו בשום אפן בעולם. וזה על ידי שיכול לעשות ראש השנה על ידי בחינה הנ"ל, דהינו שיכול לדון את הכל לזכות בחסד נפלא על ידי שיודע מקום כל אחד ואחד, כי הוא בבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל. ועל ידי זה הוא מכניס את כל אחד לכף זכות באמת ומוצא נקדות טובות בכל מדה ובכל תקון מהתקונים הנ"ל אפלו בהגרוע שבגרועים עד שיכול לזכות גם אותו לכל התקונים הנ"ל, עד שיזכה לפי בחינתו לאחז עצמו בכסא הכבוד, עד שלא יוכלו להפילו בשום אפן, כי הצדיק האמת לוחם בעדו מלחמת ה'. והעקר על ידי שהצדיק זוכה להיות נכלל בבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה יודע מקום של כל אחד ואחד, שעל ידי זה יכול לעשות ראש השנה כנ"ל:
וזה בחינת משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע שאנו עוסקין במסכתא הקדושה הזאת בימי הספירה שבין פסח לעצרת, שאנו מכינים עצמנו לקבלת התורה בשבועות בכל שנה ושנה, דהינו לזכות מעתה לקבל התורה מחדש באפן שנזכה לקימה, שזה העקר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה. ועל כן התחיל התנא במסכתא הזאת, שהיא אבות, משה קבל תורה מסיני דיקא, כי סיני הוא בחינת ענוה ושפלות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבשביל זה נתנה התורה בהר סיני מפני שהוא הר נמוך, להורות שאי אפשר לזכות לקבלת התורה כי אם על ידי ענוה ושפלות כמו משה רבנו עליו השלום, כי אי אפשר לקבל את התורה ולהורידה לישראל לזכות את כל אחד ואחד שיזכה לקימה כי אם על ידי ענוה ושפלות אמתי כמו משה, כי על ידי ענוה אמתיית שהוא בחינת אין ממש, הוא דיקא יכול לעלות ולכלל בבחינת מקומו של עולם, שהוא בחינת למעלה מהמקום, ששם דיקא יודעים מקום של כל אחד ואחד ויכולים לזכות את כל אחד ואחד כנ"ל. כי מי שאינו בתכלית הענוה הזאת ואינו בתכלית הבטול רק עדין יש לו איזה ישות, עדין הוא בתוך בחינת מקום ואינו נכלל בשלמות בבחינת למעלה מהמקום, ועל כן אינו יודע את מקום של כל אחד ואחד ואינו יכול לדון את כל אחד לזכות לפי מקומו וכנ"ל, רק זה הצדיק שהוא ענו כמשה, שהוא אין ממש בתכלית הבטול באמת ומאחר שהוא בבחינת אין באמת אין לו שום מקום כלל, על כן הוא נכלל באמת בבחינת למעלה מהמקום ויכול לעשות ראש השנה, דהינו לזכות את כל אחד ואחד לפי מקומו כנ"ל, מאחר שיודע מקום כל אחד וכנ"ל. ועל כן מכל המעלות והקדשות של משה רבנו, עליו השלום, אדון כל הנביאים והחכמים, לא שבחה התורה אותו כי אם במעלת הענוה, כמו שכתוב, "והאיש משה ענו מאד וכו'". כי זה העקר, שעל ידי זה דיקא זכה לקבלת התורה ולמסרה לישראל, כי עקר קבלת התורה שזכה משה היה עקר הגבורה והמלחמה שיקבלה באפן שיוכל למסרה ליהושע תלמידו שיוכל למסרה לישראל מדור לדור לעולם, כי על משה בעצמו לא היו המלאכים מקטרגים כל כך, כי ידעו גדל קדשתו העצומה שכבר נצח ושבר היצר הרע בתכלית, אך כל עקר קטרוגם היה על שרצה משה לקבל את התורה ולמסרה ליהושע תלמידו שתהיה נמשכת לישראל לדורות עולם. ועל זה סברו שיש להם כח לקטרג מחמת שראו שאין מעשי הדורות עולים יפה ועל כן סברו שיכולים לקטרג כמו שקטרגו על בריאת אדם הראשון מחמת שראו שסופו לחטא. ואף על פי שעכשו כבר ראו מעשה ה' שה' יתברך גמר כרצונו וכבר היו בעולם האבות אברהם ויצחק ויעקב והשבטים הקדושים עד שיצא אור נפלא כזה שהוא משה רבנו שהתגבר ונצח המלחמה כראוי, אף על פי כן קטרגו על מה שרוצה למסרה לישראל לדורות, כי ראו שעתידים לחטא באותו הדור, מכל שכן בדורות האחרים, בפרט בסוף הדורות, אבל משה בעצם כחו לא די שהתגבר עליהם וקבל את התורה אף גם קבלה בכח כזה עד שיוכל למסרה ליהושע תלמידו שיוכל להמשיכה מדור לדור לעולם. וכל זה זכה על ידי שקבלה מסיני שהוא בחינת שפלות אמתי, שעל ידי זה נכללים בבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה יכולים להטות כלפי חסד ולזכות את כל אחד ואחד לפי מקומו, שעל ידי זה יכולים להציל אפלו את הגרוע שבגרועים מקטרוג המלאכים עד שגם הוא יזכה לבחינת קבלת התורה ולהמשיכה לדורות, כי המשכת התורה מדור לדור חובה על כל אחד ואחד מישראל, כמו שכתוב, "ושננתם לבניך ודברת בם וכו' ולמדתם אתם את בניכם וכו'". וכמו שמבאר בהתורה "כי מרחמם" וכו' שהחיוב על כל אחד מישראל לעסק בישוב העולם, דהינו לדבר עם חבריו לעוררם לעבודתו יתברך וכו', אבל הבעל דבר מתגרה על כל אדם ואינו מניחו לעסק בזה ואם ירצה להתגבר כנגדו, הוא מתגרה בו ביותר ויותר כידוע וכנ"ל. על כן עקר התקון על ידי הצדיק שהוא ענו כמשה שעל ידי זה יכול לעלות ולכלל בבחינת מקומו של עולם, שעל ידי זה הוא מזכה את כל אחד ואחד ומצילו מקטרוג המלאכים עד שמזכהו שגם הוא יאחז עצמו בכסא הכבוד וכו' וכנ"ל, כי כל התקונים המבארים בתורה הנ"ל עקר תכליתם הוא ענוה ושפלות שזה עקר תכלית שלמות הכל כידוע, כי מבאר שם שהתקון על ידי בנין ירושלים, דהינו תקון היראה שבלב ועקר תכלית היראה הוא ענוה בבחינת עקב ענוה יראת ה', שעל ידי זה ה' יתברך מקבל תפלתו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמבאר בדבריו זכרונו לברכה וכן כלם:
וזה, משה קבל תורה מסיני שהוא בחינת ענוה ושפלות אמתי, שעל ידי זה הוא בבחינת מקומו של עולם ויכול לעשות ראש השנה לדון את הכל לכף זכות, על ידי זה דיקא קבל את התורה ומסרה ליהושע שהיה לו כח למסרה ליהושע תלמידו אף על פי שהוא בעצמו לא היה לו זה הכח בשלמות עד שהצרך משה להתפלל עליו, יה יושיעך מעצת המרגלים, שעל שם זה נקרא יהושע, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי המרגלים פגמו בכל הנ"ל על ידי שפגמו בארץ ישראל ששם ירושלים ובית המקדש שכלול מכל התקונים הנ"ל, כי שם בארץ ישראל ובית המקדש הוא עקר תקון של קדשת השלש רגלים, כמו שכתוב, "שלוש פעמים בשנה יראה כל זכורך וכו'". ועל כן שם עקר מקום הנבואה הנמשכת מבין שני הכרובים וכו'. ושם עקר התפלה, כמו שכתוב, "כי ביתי בית תפלה". ושם שער השמים לעלות ולכלל דרך שם, לעלות מבחינת מקום לבחינת למעלה מהמקום. ועל כן נקרא הבית המקדש בשם מקום, כמו שכתוב "ויפגע במקום וכו' מה נורא המקום הזה". כי שם נכללין במקומו של עולם ועל כן שם מקום המשפט, כי שם ישבו הסנהדרין בלשכת הגזית, כי המשפט צריך להיות ברחמים להטות כלפי חסד להפך בזכות כל אחד. כמו שכתוב, "ושפטו העדה והצילו העדה", וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן היה עקר המשפט בבית המקדש, ששם נכללין במקומו של עולם, שעל ידי זה יכולין לדון את הכל לזכות כנ"ל (וכמו שמבאר מזה במקום אחר).
והמרגלים פגמו בארץ ישראל, ועל כן פגמו בכל זה, ועל כן לא יכלו לעמד כנגד קטרוג המלאכים עד שהפילו אותם, שזה בחינת מה שאמרו , ושם ראינו את הנפילים שהם בני המלאכים שמחזאי ועזאל שנפלו מלמעלה על ידי שקטרגו על בריאת האדם. ועדין הם מקטרגין, והם התגרו בהמרגלים, כמו שכתוב שם, "ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם". כי המרגלים נפלו בעיניהם כנגדם. וזה היה עקר הפגם שלהם, כי לא האמינו בעצם תקף נפלאות כחו של משה רבם שיש לו כח להצילם מקטרוג המלאכים ולזכותם בקדשת קבלת התורה לדורות ולהנחילם ארץ ישראל והבית המקדש ששם עקר התקון כנ"ל. ויהושע נצול מעצת המרגלים על ידי גדל כחו של משה רבו שלא מש מתוך האהל וברכו, יה יושיעך מעצת המרגלים. ולא די שנצול מהם, אף גם זכה לקבל את כל התורה ממשה ולהמשיכה לדורות. והכל בכחו של משה על ידי שהיה ענו כזה עד שזכה להכלל בשלמות בבחינת מקומו של עולם וכו' וכנ"ל. וזה, משה קבל תורה מסיני, שהוא בחינת שפלות וענוה. ומסרה ליהושע וכו', כי דיקא על ידי בחינת סיני היה לו כח לקבלה ולמסרה ליהושע תמיד להמשיכה לדורות כנ"ל:
וזה, ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. זה רמז על כל התקונים הנאמרים בתורה הנ"ל. שעל ידם זוכין שיוכל לאחז את עצמו בכסא הכבוד, שעל ידי זה נצולין מקנאת המלאכים כנ"ל. וזה בחינת ויהושע לזקנים, זקנים הם בחינת השלשה אבות שנקראים זקנים, כמו שכתוב באברהם, "ואברהם זקן בא בימים". וכן ביצחק, "ויהי כי זקן יצחק" וכן ביעקב כתיב, "ועיני ישראל כבדו מזקן". וכמובא במדרש רבה. והשלשה אבות הם בבחינת השלש רגלים כידוע ועל ידי השלש רגלים שהם בחינת האבות, בחינת זקנים שעל ידם מתקנים השלש תאוות הנ"ל, על ידי זה זוכין להשפעת הנבואה, כמו שכתוב שם. וזה, וזקנים לנביאים. ועל ידי נבואה זוכין לשלמות התפלה. וזה, וזקנים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה שהם בחינת תקון התפלה, כי כל תקון התפלה נמשך על ידי אנשי כנסת הגדולה שהם סדרו לנו כל סדר התפלה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ואף על פי שכל התקונים הנ"ל צריך כל אדם לקימם כדי לזכות לאחז עצמו בכסא הכבוד כנ"ל, אך אף על פי כן זה ידוע ומבאר בכמה מקומות שכל התקונים הם בכלליות ובפרטיות בכמה וכמה בחינות. ועל כן כל צדיק יש לו מדה ותקון בפני עצמו, אף על פי שבודאי הוא כלול מכל תקוני המדות כמו מדת חסד לאברהם וגבורה ליצחק, אף על פי שבאמת בודאי היה לאברהם שלמות בכל המדות, אך עקר תקון מדת החסד נחשב לאברהם וגבורה ליצחק וכו'. וכמו כן בענין הנ"ל והבן:
וזה שנסמך מיד למשנה זאת, הם אמרו שלשה דברים, הוו מתונים בדין, הינו שצריכין להיות מתון בדין לבלי לחטף לדון את חברו, כי המשפט לאלקים הוא וצריכין להיות מתון מתון היטב היטב איך לדון את חברו, כי אי אפשר לדון את חברו כי אם כשהוא בבחינת מקומו של עולם וכו' כנ"ל. וזהו, והעמידו תלמידים הרבה, כי בודאי מי שהוא בבחינה זאת יכול להעמיד תלמידים הרבה, כי לא ירחק שום תלמיד אף על פי שאינו כדאי לפי מעשיו לקרבו, אף על פי כן ימצא בו איזה זכות ונקדה טובה על ידי שהוא בבחינת מקומו של עולם וכנ"ל. וזהו: ועשו סיג לתורה, כי אף על פי כן הוא צריך לעשות סיג וגדר ומחצה לתורה לרחק את מי שהוא להפך ממש, כי אף על פי שצריכין לדון את הכל לכף זכות לפי מקומו, אף על פי כן מי שהוא חולק גמור, והעקר על ידי שאינו מבטל גבהו וגאותו שעושה מעשה זמרי כמו שיודע בעצמו, ואף על פי כן מטעה את עצמו ואינו רוצה להכניע את עצמו נגד הצדיק האמת, מכל שכן כשחולק עליו ומבזה אותו. ואזי הבא לטמא פותחין לו, שמגרשין אותו מלהתקרב אל נקדת האמת על ידי הסיגים והגדרים שעושה הצדיק בעצמו לתורתו שלא יתקרב אליו זר. ועקר ההתרחקות הוא מחמת הגסות והגאות שהוא ההפך ממש מבחינת סיני שהוא ענוה והשפלות שמשם קבל משה את התורה ומסרה ליהושע וכו' וכו' לדורות עולם, אבל אף על פי כן בהכרח הבחירה חפשיית, כי הכל נברא בשביל הבחירה. ועל כן אף על פי שצריכין לדון את הכל לזכות כדי להעמיד תלמידים הרבה, אף על פי כן צריכין לעשות סיג לתורה, לרחק מי שראוי לרחקו מחמת גסותו עד אשר יכנע לבבו הערל ושב ורפא לו. וכן מובן בדבריו זכרונו לברכה בכמה מקומות שהצדיק אומר תורתו בבחינה זאת לקרב את מי שרוצה להתקרב ולרחק ההפך בבחינת זכה נעשה לו סם חיים לא זכה וכו'. כי ישרים דרכי ה' וכנ"ל: