ליקוטי הלכות · חושן משפט א · שתפין ד
התאמת הקריאה
אין השתפות מתקים בדברים לבד אלא בקנין וכל דבר כפי קנינו וכו', עין שם בשלחן ערוך:
על פי התורה "צוית צדק" וכו' (סימן כ"ג), עין שם. והכלל, שכל העבודות זרות תחובים בממון ומי שנופל לתאות ממון, חס ושלום שאינו מאמין שכל הפרנסה והרוח הוא רק מה' יתברך ואומר כחי ועצם ידי וכו' ומטריד את עצמו ביגיעות גדולות ומסכן את עצמו למרחקים בשביל הממון וכו', הוא עובד כל העבודה זרה שבעולם, אבל הנושא ונותן באמונה ומקים דבורו במשא ומתן, וההן הן והלאו לאו ואינו משנה ומחליף דבורו אפלו בשביל כל הון דעלמא ומאמין שכל הרוח הוא רק מה' יתברך והוא שמח בחלקו ואינו נבהל להון וכו' הוא בבחינת אנפין נהירין בחינת שמחה, בחינת חיים, ומקשר בבחינת שבעים פנים דקדשה, אבל המשקע בתאות ממון, שהוא עובד כל העבודה זרה כנ"ל, הוא מקשר בכל השבעים פנים דסטרא אחרא שהם בחינת עצבות ומרה שחרה, שבעים אנפין חשוכין, עבודה זרה בחינת מיתה, כי הממון ממית אותו משני עולמות, רחמנא לצלן. ועקר התקון לתאות ממון הוא על ידי שמירת הברית ועל ידי התקשרות לצדיק האמת, שהוא בבחינת תקון הברית בתכלית השלמות, כי אלמלא מלחא לא הוי עלמא יכול למסבל מרירותא, הינו שהעולם מלא מרירות מדאגות וטרדות ויגיעות ורדיפת הפרנסה עד שלא היה באפשרי לסבל המרירות הזאת שקשה ממות, בחינת מוצא אני מר ממות את האשה וכו', שהוא הפרנסה, כמו שמבאר שם. אך עקר החיות וקיום העולם הוא על ידי הצדיק השומר הברית, שהוא בחינת ברית מלח עולם, שהוא ממתיק המרירות של העולם הזה ומבטל תאות ממון ומכניס אמונה ובטחון בלב ישראל, שעל ידי זה מתקים העולם וכו', עין שם כל זה היטב. ומבאר שם, שמחמת זה כל מי שחולק על הצדיק האמת נופל ביותר לתאות ממון, שהיא בחינת שמד, עבודה זרה, בבחינת 'ויגרש מפניך אויב ויאמר השמד'. כי אין לו מלח להמתיק המרירות וכו', עין שם:
ובשביל זה צריכין קנין דוקא במשא ומתן ואין מתקים שום מקח ועסק בדברים לבד בלא קנין. כי כל השנויים והחלופים שבמשא ומתן נמשכים מהסטרא אחרא, שהיא העבודה זרה, אנפין חשוכין, שהם סביב הממון. וכל מי שיורד לשם לשא ולתן בממונו, צריך לזהר מאד מאד שלא יתאחזו בו הקלפות וסטרא אחרא שסביב הממון שהם בחינת העבודה זרה של שבעים אמות, שהם בחינת תאות ממון כנ"ל. וצריך לזה יגיעה גדולה ולהתקשר הרבה לצדיקי אמת ולהרבות בצדקה עד שינצל מתאות ממון, שהם כלל כל העבודה זרה כנ"ל. וזה בחינת קשים מזונותיו של אדם כפלים כיולדה, כמבאר שם בסוף, עין שם היטב. כי קדם שמרויח ממון כשר צריך לעבר דרך השבעים עבודה זרה כנ"ל ולצעק ק"ם (מאה ארבעים) קלין כדי להנצל מהם ואז זוכה להרויח ממון כשר שרק זה נקרא רוח וכו', כמבאר שם. וכל השנויים והחלופים שבמשא ומתן הכל משם, מהעבודה זרה הנ"ל, שהם נאחזין בהמשא ומתן והם הפילו אותו לתאות ממון עד שמחמת זה נפתה לבו להחליף דבורו ולשנותו שנחשב כעובד עבודה זרה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל המחליף דבורו כאלו עובד עבודה זרה. ומחמת זה אין המקח נתקים בדברים לבד, כי לא סמכה דעתם של הקונה והמוכר על דברים לבד, כי אם כשהיה איזה קנין גמור כפי תקנת חכמינו זכרונם לברכה, כגון משיכה או הגבהה וכו', כי אי אפשר להכניע העבודה זרה שמשם השנויים כנ"ל כי אם על ידי הידים דיקא שהם בחינת עשיה, כמבאר בהתורה חותם בתוך חותם (בסימן כ"ב) עין שם, שעקר יניקת העבודה זרה מבחינת ידים בבחינת ויקח אותו מידם וכו' ועקר הכנעת העבודה זרה על ידי ידים, כמו שכתוב, "ויתנו אל יעקב וכו'", עין שם. ועל כן אין המקח נגמר בדברים לבד, כי על ידי דברים לבד אי אפשר להכניע העבודה זרה שסביב הממון שמשם כל השנויים כנ"ל כי אם כשעשו איזה קנין שהוא בחינת עשיה בחינת ידים, כי כל הקנינים הוא שעושה איזה מעשה בידים, כגון קנין סודר או משיכה והגבהה ומסירה וכו'. ועל ידי העשיה בחינת ידים אז דיקא נכנע העבודה זרה, כי עקר הכנעתה על ידי ידים כנ"ל ואז נתבטלין השנויים שבאים משם. ואז דיקא מתקים המקח:
ועל כן גם השתפים שבאו להשתתף אין השתפות מתקים בדברים לבד כי אם בקנין, כי ענין השתפות מה ששנים מתחברים ומשתתפים יחד לעשות משא ומתן זה נמשך מבחינה הנ"ל מחמת שהמשא ומתן הוא מקום סכנה מאד, כי כל העבודה זרה תחובים שם כנ"ל וכל הנפילות הם שם, כי זה עקר הנפילה כשנופל לתאות ממון, חס ושלום, ששם כל העבודה זרה ומחמת זה קשה הפרנסה והרוח מאד מאד, בחינת קשים מזונותיו כפלים וכו'. כי העבודה זרה והסטרא אחרא שהם בחינת תאות ממון - חסרון הבטחון והאמונה, הם מעכבים ומונעים השפע, כי אל אחר אסתרס ולא עבד פרין כמובן שם. ואפלו מי שמרויח ממון אם אינו בקדשה ומשקע בתאות ממון, חס ושלום, אין הרוח נחשב לכלום, כי, אדרבא, עתה חסר לו ביותר ומלא דאגות ויגונות יותר מבתחלה וסובל מרירות העולם הזה יותר ויותר מבתחלה, כי עתה חסר לו הרבה מאד כפי הנהגתו עתה וכפי מחשבותיו ושטותיו עתה כידוע כל זה. וכמבאר שם בהתורה הנ"ל ובמקום אחר בדברינו, עין שם. ומחמת כל זה מצוי ששניהם משתתפין יחד, כי מזלא דבי תרי עדיף זה בחינת 'טובים השנים מן האחד שאם יפלו האחד יקים את חברו' וכו', כי עקר כל הנפילות הם בתאות ממון כנ"ל. ועל כן מתחברים שנים ומשתתפים יחד כדי שהאחד יקים את חברו, הינו, כי עקר הנפילה בתאות ממון הוא מחמת מחלקת והעקר על ידי שחולקין על הצדיק האמת וכנ"ל, כי הצדיק האמת הוא בחינת ברית מלח עולם שהוא ממתיק מרירותא דעלמא כנ"ל וכשחולקין עליו אין לו בחינת מלח להמתיק המרירות, ועל ידי זה הוא נופל למרירות תאות ממון שזה עקר הנפילה בבחינת ויגרש מפניך אויב וכו', כמו שמבאר שם. כי המחלקת על הצדיק גורם כמה מיני קלקולים, כי על ידי זה נתרבה מחלקת בישראל ובין כל העולם בין כל אחד לחברו ונתרבין מלחמות בעולם, כי הצדיק הוא ברית מלח, בחינת ברית שלום, שהוא עושה שלום בין כל ההפכים וכשפוגמין בכבודו, מכל שכן כשחולקין עליו, אין מי שיעשה שלום ונתרבה המחלקת מאד, כי רב דעות בני אדם משנים ומהפכים זה מזה, כי כשם שמשנים בצורותיהם כן הם משנים בדעותיהם. וכשאין מאיר בהם הארת הצדיק, בחינת ברית שלום, ממילא מתרבה המחלקת מאד. ועל ידי רבוי המחלקת שבישראל מזה מתגבר, חס ושלום, תאות ממון ביותר, כי כל אחד מפיל את חברו, שהוא חולק עליו כמובן בהתורה הנ"ל, שכל מי שהוא בבחינת שמירת הברית ביותר יכול להפיל את חברו הפחות בשמירת הברית 'לתאות' ממון, עין שם. וזה ידוע שאין כל ישראל שוין ונחשב אחד לגבי חברו בבחינת שמירת הברית. וכשהיה ביניהם אהבה, היה אחד עוזר ומקים את חברו מתאות ממון, כי על ידי התחברותם יחד היו בכלל שמירת הברית: כי ישראל בכלל הם בבחינת שמירת הברית, וכמו שכתוב, "ועמך כלם צדיקים", הינו 'ועמך כלם', כשעמך ישראל הם כלם יחד, שמתחברים יחד באהבה ושלום, אזי הם נחשבים צדיקים, כי מתחבר יחד חלקי שמירת הברית של כל אחד ועל ידי זה נחשבים כלם צדיקים. וגם על ידי שמתחברים יחד באהבה ושלום אזי יש להם כח ביותר לקבל הארת הצדיק יסוד עולם ששם עקר השלום כנ"ל, והוא מאיר עליהם בחינת שמירת הברית ועל ידי זה מצילם ממרירותא דעלמא, שהוא תאות ממון וכנ"ל, אבל על ידי המחלקת, חס ושלום, אין יכולין לקבל הארת הצדיק, כי הארת הצדיק גדולה מאד וקשה לקבלו כי אם בהתחברות כלם יחד, שאז יש להם כלים לקבל הארת הצדיק הגדולה עד שיאיר עליהם בשלמות להוציאם מיון מצולת תאות ממון המאבדת רב העולם, רחמנא לצלן, וגם כי הם חולקים על הצדיק בעצמו וגם כל אחד חולק על חברו וכל אחד מפיל את חברו, חס ושלום, וכנ"ל, ומזה בא התגברות תאות ממון שהתפשטה מאד מאד בעולם שממררת חיי האדם עד שמתים מתוך יגון ואנחה וכעס ומכאובות ומאומה לא ישאו בידם לעולם הבא, כי כל ימיהם היו טרודים להמשיך על עצמן מרירות ויגונות תאות הממון וטרדת הפרנסה. ומזה נמשך שמתחברים שנים יחד ומשתתפים לעסק באיזה משא ומתן, זה בחינת טובים השנים מן האחד שאם יפלו וכו' כנ"ל, הינו על ידי ששנים מתחברים יחד, לפי בחינת התחברותם והתקשרותם נמשך בחינת שלום בין נפשותם, ומתחברים יחד בחינת צדיק שיש בכל אחד ואחד מהם. כי בכל אחד מישראל יש נקדה שהיא בחינת צדיק, בחינת שמירת הברית, כמבאר במקום אחר. ועל ידי התחברותם יחד נמשך עליהם הארת הצדיק יסוד עולם, ועל ידי זה יש להם כח יותר להתחזק מלפל לתאות ממון שמשם קשי וכבדות הפרנסה כנ"ל, כי הם מקימים ומחזיקים זה את זה בבחינת שאם יפלו האחד יקים את חברו וכנ"ל. ועל כן אין השתפות מתקים אלא בקנין כמו המשא ומתן, כי התחברות השתפים זה בחינת שלום, שהוא בחינת תקון הברית וכנ"ל, שמשם שבירת תאות ממון, שהוא עבודה זרה כנ"ל. ועל כן צריכין קנין, שהוא מעשה בידים, שעל ידי זה דיקא נכנע העבודה זרה שהיא תאות ממון, שהיא בחינת מחלקת, שהיא מתגרה תמיד לקלקל השלום ולבטל השתפות. על כן צריכין קנין דיקא, שהוא בחינת עשיה, שעל ידי זה דיקא נכנע העבודה זרה ונמשך אמת ואמונה בחינת שלום שיתקים השתפות וכנ"ל. כי אמת שהוא בחינת אנפין נהירין, בחינת שבירת תאות ממון וכו', כמו שמבאר שם, הוא בחינת שלום, כמו שכתוב, "האמת והשלום אהבו:
וזה בחינת קנין סודר שרב הקנינים על ידו, כי קנין סודר, שהוא על ידי הבגדים, על ידי זה ממשיכין הארת הצדיק, שהוא בחינת תקון הברית בבחינת 'ופרשת כנפיך על אמתך' (כמובא במקום אחר), שעל ידי זה מתבטל תאות ממון עבודה זרה, שמשם השנויים כנ"ל. ועל כן לפנים בישראל היה הקנין על ידי נעל, 'שלף איש נעלו ונתן לרעהו' כו', כי נעל הוא שמירה להרגלין ששם עקר הממון בבחינת 'ואת כל היקום', כמו שמבאר שם, ושם עקר אחיזת העבודה זרה בבחינת ורחצו רגליכם, זה עבודה זרה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. ועל כן שקר אין לו רגלים וכו', והנעל הוא שמירה להרגלין שלא יתאחזו בו הקלפות והעבודה זרה, כי המנעלים נמשכין מבחינה גבוה, מבחינת החשמ"ל, שהוא בחינת אור הפנים (כמו שמובא במקום אחר וכמובא בכונות). ועל כן היה לפנים המקח על ידי המנעלים שנתן איש לרעהו, להורות שמתקשרים יחד בבחינת שמירת הברית שהוא שבירת תאות ממון שנמשך על ידי שמירת המנעלים שנמשכים מבחינת אור הפנים שהוא בחינת תקון הברית. כי עקר קיום המשא ומתן שלא ישתנה הוא על ידי שמכניעין ומבטלין העבודה זרה שרוצה להתאחז בהממון שהכנעתה על ידי בחינת תקון הברית וכנ"ל:
וזה בחינת מה שנסמך פסוק "עיני כל אליך ישברו וכו'", לפסוק "סומך ה' לכל הנפלים". כי עקר כל הנפילות הם לתאות ממון, חס ושלום כנ"ל שאז נופל לכל השבעים עבודה זרה של כל השבעים אמות וזה עקר אריכת הגלות, רחמנא לצלן, כי עקר הגלות בגוף ונפש הוא רק בענין הממון מה שלוקחים מסים ונתינות הרבה מישראל וגם כל אחד משקע בתאות ממון, רחמנא לצלן כפי נפילתו, חס ושלום, ומפני זה לא נאמר נו"ן באשרי, מפני שיש בה מפלה וכו', כמו שכתוב, "נפלה לא תוסיף וכו'". כי על הנופלים בתאות ממון נאמר נפלה לא תוסיף, קום, כי מכל הנפילות אפשר לקום, אך מי שנופל לתאות ממון אי אפשר לו לקום משם, כמובן בהמעשה של הבעל תפלה, עין שם, ועל זה נאמר: "נתנני ה' בידי לא אוכל קום". וכמו שאיתא במדרש, שזה נאמר על מרירות הפרנסה שעשאו עבד מכודן (הינו משעבד) לעצמו וכו' (עין שם במדרש איכה על פסוק זה). ועל זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה, ואפלו הכי בא דוד וסמכן ברוח הקדש, שנאמר, "סומך ה' לכל הנפלים", הינו שבודאי כפי התגברות תאות ממון ומרירות הפרנסה לא היה אפשר להתקים כלל ברוחניות ובגשמיות, אך לולי ה' שהיה לנו יאמר נא ישראל, כי ה' יתברך עוזר לנו בכל דור ושולח לנו צדיקי אמת שבעצם כחם אף על פי שחולקים עליהם הם בחכמתם הנפלאה, סומכים את ישראל בהעלם גדול, ועל ידי זה יש לנו קיום בגלות הארך המר הזה שעקר הגלות הוא תאות ממון שבא מתאות המשגל כנ"ל (וכמבאר במקום אחר). וזה בחינת מה שסמכה דוד ברוח הקדש, שנאמר "סומך ה' לכל הנפלים". כי רק ה' יתברך ברחמיו סומך אותנו על ידי הצדיקי אמת, שעל ידי זה יש לנו קיום כנ"ל. ועל כן נסמך לזה, "עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו וכו'". כי זה עקר הסמיכה מה שה' יתברך סומך לכל הנופלים, דהינו שמצילם מתאות ממון ומכניס בהם אמונה שיצפו לישועת ה' ויתלו עיניהם אליו לבד לבטח בו יתברך שממנו כל הפרנסה, שזהו בחינת עיני כל אליך ישברו וכו'. ועל כן במערבא מתרצי לה הכי, נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, הינו שבודאי מאחר שבחסדי ה' הוא סומך אותנו לבלי לשאר, חס ושלום בנפילה זאת של תאות ממון שגרוע מן הכל עד שסוף כל סוף יקימנו גם מנפילה זאת, בודאי אחר כך לא תוסיף כנסת ישראל לפל עוד כלל, כי זה עקר אריכת הגלות. עד שנזכה שיבוא משיח שבחכמתו יקים אותנו מנפילה זאת של תאות ממון, כי יתקים אז, "והשליכו איש את אלילי כספו ואלילי זהבו וכו'" ואז לא יוסיפו ישראל לפל עוד, כי אז יתתקן הכל. וכמובן בהמעשה של הבעל תפלה שתאות ממון לא נתתקן כי אם עד שבאו כלם אל המלך בעצמו ואז הראה להם הדרך אל החרב שהיה כתוב על היד וכו', שעל ידי זה נתתקן תאות ממון, ואז נתתקנו כל הכתות הרעות ויצאו מטעותם. נמצא, שכשיתתקן תאות ממון אז יתתקן הכל ואז יתקים נפלה ולא תוסיף לפל עוד, כי ה' יתברך יאמר לה, קום בתולת ישראל! הינו שה' יתברך בעצמו, כביכול, יקים אותה מנפילתה, כי אי אפשר לצאת מתאות ממון לגמרי כי אם בישועת ה' שזוכין לקבל מהצדיק האמת שיודע כל הדרכים איך להוציא מזה, וכמובן בהמעשה הנ"ל. ה' יתברך יאיר עינינו ועיני כל ישראל שנזכה להתקרב לצדיקי אמת שיוציאו אותנו מכל התאוות ומכל הטעותים, ובפרט מתאות ממון, ונשוב כלנו לעבדו יתברך כל חיינו לעולם, אמן: הלכה ה' בהלכות 'שתפים בקרקע' הלכה ה':