ליקוטי הלכות · חושן משפט א · הלכות מכירה
התאמת הקריאה
ובו ענין ספירה ושבועות:
וזה בחינת משא ומתן, וזה בחינת ספירה ושבועות. כי מבאר בהתורה הנ"ל שצריכין לבקש ולחפש מאד מאד את הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש וכו' שעקר האמונה השלמה, דהינו אמונת חדוש העולם על ידו, כי עקר האמונה על ידי ברור המדמה וכו' וברור המדמה הוא רק על ידי הצדיק שיש לו בחינת רוח נבואה רוח הקדש וכו'. ועל כן היה כל העולם תלוי עד ששה בסיון, כמו שפרש רש"י על ה' דהששי וכו' שבו קבלו ישראל את התורה וכו' וכו', עין שם כל זה היטב. וכבר כתבנו מזה במקום אחר שרבנו זכרונו לברכה קדם הסתלקותו שאז אמר זאת התורה הנוראה בראש השנה האחרון ואז אחר אמירת התורה הנ"ל הזהיר אותי ביותר לכתב אזהרה הגדולה הזאת, שצריכין לזהר בנפשו מאד מאד לבקש ולחפש הרבה אחרי הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש. כי עקר אמונת חדוש העולם שהוא עקר היהדות נמשך על ידו דיקא וכו' וכנ"ל. וכמבאר מזה במקום אחר:
וזה בחינת ספירה ושבועות זמן מתן תורתנו. כי כבר כתבנו שצריכין לזהר בזה מאד לבקש ולחפש אחרי צדיק אמתי כזה. וכל אדם שבעולם מקטן ועד גדול צריך לזהר בזה מאד כל ימיו לבקש ולחפש רבי אמתי כזה, כי לא דברה תורה במתים שהם מי שאינו חפץ בחיים ואינו חס על נפשו כלל לבקש הצלה לנפשו לנצח להצילו ממה שהוא צריך להנצל בחייו ובמותו כפי מעשיו אשר הוא יודע בנפשו במה הוא מבלה ימיו להבל ולריק. והלואי היה על כל פנים להבל ולריק, אבל עוד הוא חוטא ומקלקל ופוגם כמו שיודע בנפשו. ולא די לו בזה, אף גם הוא מחפש למצא מומים באחרים, ובפרט בהכשרים והיראים החסים על נפשם ולא ישית אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר, איך אני מטעה את עצמי לקרא תגר על הכשרים לאמר להם סורו טמא וכו' וכו'? כמצוי עכשו כאשר נבא הנביא מקדם על אנשים כאלה, כמו שכתוב, "האומרים קרב אליך אל תגש בי כי קדשתיך וכו'" (ישעיה סה). ועל אנשים כאלו אין שיך אזהרה הנ"ל, כי ישחקו ויתלוצצו גם מאזהרה הזאת גופא וכל מה שיאמרו להם דברי אמת וצדק ומוסר השכל ונפלא, יפטירו בשפה יניעו ראש בליצנות כפולה ומכפלת לרעת נפשם וכו'. אך אף על פי כן אין דור יתום מן האמת לגמרי ובכל דור ודור ובכל עת נמצאים תמימים וכשרים קצת החסים על נפשם החפצים ומתגעגעים ליראה את שמו יתברך אשר עליהם נאמר "העניים והאביונים מבקשים מים ואין. ולשונם בצמא נשתה וכו'" (ישעיה מא), שזה נאמר על לחם ומים של תורה, כמו שפרש רש"י שם. עליהם ועל כיוצא בהם מגדול שבגדולים עד קטן שבקטנים, עליהם צריכים להזהיר ולהזכיר אזהרה זאת אלפים פעמים שיזכרו מאד בכל יום ויום לחפש ולבקש הרבה את הצדיק האמת הנ"ל שיוכל לתקנם באמת לנצח. ועקר הוא האמונה השלמה וכו' וכנ"ל:
כי אפלו מי שזוכה למצא לעצמו רבי או חבר אמתי שקבל מצדיקי אמת דברי אמת המועילים לנפשו באמת, אף על פי כן עדין צריך לחפש הרבה בכל יום, כי אפלו אם היו כבר מעשיו מתקנים כראוי צריך גם כן לחפש עוד ועוד, כי ידוע שאין האדם עומד וכו'. וכתיב, "לכל תכלה ראיתי קץ רחבה מצותך מאד". מכל שכן וכל שכן שרב ורב מעשיהם אינם עולים יפה, בפרט בעתים הללו כאשר יודע כל אחד בנפשו, על כן צריכין תמיד לחפש ולבקש הרבה אחרי הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש הנ"ל, כי בודאי אין החפוש והבקשה אחרי גוף הגשמי של הצדיק כי אם אחרי רוח הקדש שלו שעל ידי זה עקר ברור המדמה, שזה תקונו, וזה צריכין לחפש ולבקש תמיד, כי ממה נפשך אם לא מצאו עדין כלל בודאי הוא צריך לילך על ידיו ועל רגליו לבקשו ולחפשו בכל כחו בכל העולם כלו מקצה ועד קצה כל ימיו אשר הוא חי על פני האדמה אולי יוכל למצא חיי נפשו לנצח, על כל פנים יום אחד או שעה אחת לפני מותו. ואם כבר נדמה לו שמצא את הצדיק האמת, בודאי זה צריך לבקש ולחפש עוד יותר ויותר, כי יכול להיות שהוא יושב אצל הצדיק ועדין אורו חשוך אצלו ואינו מרגיש נעימות אמתת עצותיו הקדושים וכו', ומחמת זה הוא רחוק עדין מתקונו. וכמו שמבאר בהתורה ויהי הם מריקים בסימן י"ז מזה, עין שם. כי עקר החפוש הוא אחר הרוח הקדש של הצדיק כנ"ל. ולזה צריכין יגיעה גדולה וחפוש הרבה עד שימצא. ואם יחפש באמת בודאי ימצא, כי אין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו ויגעתי ומצאתי תאמין וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
ואפלו הרב האמת בעצמו צריך לחפש ולבקש הרבה עד שיוכל למצא ולהשיג קדשת הרוח הקדש של רבו האמתי שקבל ממנו עד שימצא את עצמו עד שידע איך לדבר וליעץ ולהנהיג את עם עני ודל החוסים בו, כי לבעל בחירה קשה מאד מאד לעזר כי אם בחסדי ה' הנפלאים מאד מאד שממשיכין הצדיקי אמת אבות העולם שוכני העפר בכל יום וכו', אבל צריכין לזה על כל פנים איזה אתערותא דלתתא. ועל כן זה העסק לעסק עם בני אדם לקרבם אל האמת לאמתו עמק מאד מאד, עמק עמק מי ימצאנו וצריכין לזה חפוש ובקשה הרבה הן מהרב, הן מהחבר, הן מהתלמיד ואז אם תדרשנו ימצא לך:
וזה בחינת ספירת העמר שהוא הכנה לקבלת התורה בשבועות, שהוא יום הששי בסיון שכל העולם תלוי בו, הינו אמונת חדוש העולם שהוא העקר, תלוי ביום הקדוש והנורא והנשגב הזה, כי בו קבלו ישראל את התורה שעל ידי זה נמשך עליהם רוח הקדש על ידי משה רבנו, כמו שכתוב, "פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו'", כמו שמבאר שם בהתורה הנ"ל. והארת קדשה הזאת נמשך בכל שנה ושנה מחדש. ועל ידי רוח הקדש הזה נתברר המדמה שעל ידי זה זוכין לאמונת חדוש העולם בשלמות כנ"ל, אבל צריכין לזה איזה אתערותא דלתתא ועל כן אנו מכינין עצמנו לזה כל ארבעים ותשעה ימי הספירה על ידי מצות ספירת העמר, כי על ידי הנפת העמר שעורים והקרבתו התחילו לברר המדמה שזה בחינת התקון הנעשה על ידי העמר שעורים, כי שעורים הוא מאכל בהמה ששם עקר בלבול המדמה ועל ידי הקרבת העמר שעורים מבררין המדמה בחינת בהמיות. וזה התקון נעשה ממחרת השבת שהוא יום הראשון של פסח שבו יצאנו ממצרים, ששם במצרים עקר התגברות הבלבולים הרעים של המדמה, שמשם כל הכפירות של המחקרים הרעים הכופרים בחדוש העולם, ימח שמם וזכרם. וכמובא במקום אחר שפרעה ומצרים הם בחינת הרע שבמדמה וכו', עין שם. וזה עקר גלות מצרים שנמשך מחטא אדם הראשון מזהמת הנחש, שהם זהמת המנחשים והקוסמים, שהם בחינת נביאי השקר, שהם בחינת מנהיגי השקר שבכל דור הן מכתות המחקרים והפילוסופים הנוטים אחר חכמות חיצוניות שרבם ככלם רעים וחטאים לה' מאד, ואפלו מכתות הרחוקים מזה נמצאים גם כן הרבה מנהיגים של שקר כידוע, וכלם נמשכים מבחינת זהמת הנחש שבא על ידי חטא אדם הראשון, שזהו בחינת זהמת מצרים, שהוא בחינת בלבול המדמה, שמשם כל הכפירות ועקר הוא כפירות חדוש העולם. ובפסח יצאנו מזה, כי ביום זה יצאנו מגלות פרעה ומצרים באותות ובמופתים נוראים מאד מאד אשר לא נשמעו ולא נראו. שעל ידי זה ראו הכל כי ה' ברא עולמו מחדש יש מאין ומנהיג ומושל בעולמו לעשות בו כרצונו. וכל זה נעשה על ידי הציר נאמן לשולחיו, שהוא משה רבנו רבן של כל הנביאים, שהמשיך גם אז איזה בחינת רוח הקדש על כל אחד עד שנתבררו קצת ממדמה שלהם, שעל ידי זה עקר האמונה כנ"ל. ועל כן זוכין ביום שאחריו, שהוא ממחרת השבת, להקריב עמר התנופה, שהוא בחינת ברור המדמה כנ"ל. ואז מתחילין לספר שבעה שבועות כנגד שבעת ימי בראשית להורות שכל שבעת ימי בראשית שבהם נברא העולם כלם תלויים ועומדים עד יום הששי, שהוא ששי בסיון, שאז זמן מתן תורתנו, שאז עקר המשכת הרוח הקדש, שעל ידי זה עקר שלמות ברור המדמה, שעל ידי זה עקר אמונת חדוש העולם כנ"ל, כי אף על פי שכבר התחיל להתברר המדמה על ידי העמר, אבל זה ידוע שכל התקונים שנעשו בפסח בשעת יציאת מצרים היה הכל על ידי בחינת אתערותא דלעלא. ועל כן אף על פי שנמשך אז הארה גדולה ועצומה מאד מאד, שהוא בחינת רוח הקדש, בחינת ועברתי בארץ מצרים. ותרגומו, ואתגליתי וכו'. אף על פי כן מאחר שהיה רק על ידי בחינת אתערותא דלעלא בלי שלמות אתערותא דלתתא, על כן היה ההארה רק לפי שעה כדי שנוכל אנחנו להתעורר מעצמנו לחפש ולבקש אחר הצדיק האמת בחינת משה, אבל אחר כך נסתלק ולא נשאר רק הרשימו, כמובא. ועל ידי כח הרשימו הזה אנו עסוקין אחר כך לעסק בעמר התנופה, שעל ידי זה אנו מבררין המדמה, על ידי הרשימו מהרוח הקדש שנמשך עלינו ביום ראשון' של פסח על ידי תקף הרוח הקדש שהמשיך משה רבנו אז. ומאז אנו מתחילין לספר ספירת העמר כדי לטהרנו מזהמת הנחש שהם בלבולי המדמה, שהוא בלבולי האמונה כנ"ל. ואנו סופרין שבעה שבועות, שהם בחינת כלל שבעת ימי בראשית, להורות שכלם ספורים ומנויים ומתקימים רק לעמר, שהוא ברור המדמה שאנו ממשיכין עלינו בכל יום קדשת ברור המדמה שנמשך עלינו ממחרת השבת על ידי הנפת העמר וכו'. ועל ידי זה אנו מכינים עצמנו שנזכה לברר המדמה בשלמות ביום החמשים הקדוש שהוא שבועות, שהוא יום הששי בסיון שכל העולם, דהינו אמונת חדוש העולם תלוי בו וכנ"ל. כי אז אנו מקבלין את התורה על ידי משה, שהוא עקר המשכת הרוח הקדש עלינו, על ידי בחינת אתערותא דלתתא, על ידי מצות ספירת העמר וכנ"ל. כי בענין זה של אתערותא דלתתא שצריך להיות קדם אתערותא דלעלא יש נפלאות תמים דעים. כי באמת הכל ממנו יתברך, "כי מי הקדימני ואשלם" כתיב. אך ה' יתברך מסבב בנפלאותיו וחסדיו הנעלמים מאד כדי שנוכל להתעורר. ואחר כך אנו צריכין להתעורר קצת בבחינת אתערותא דלתתא וגם זה בסיוע דלעלא ואחר כך נמשך בחינת אתערותא דלעלא וכו' וכמבאר מזה בדברינו בכמה מקומות ואין כאן מקום להאריך בזה:
אבל גם אחר כך שקבלו ישראל את התורה וזכו לבחינת רוח הקדש על ידי הצדיק האמת שהוא משה רבנו ופסקה זהמתן זהמת הנחש אז, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אף על פי כן עדין היו צריכין לחפש ולבקש הרבה עוד למצא ביותר שלמות את הרוח הקדש של משה רבם ואז היו זוכים למה שהיו זוכים, אבל השטן התגרה בהם מאד על ידי הערב רב, שהם המנחשים והקוסמים של מצרים שלא נטהרו מזהמת הנחש, שמהם נמשכו בחינת נביאי השקר הנ"ל עד שהסית והדיח אותם בכפירות גדולות, עד שעשו אותו מעשה של העגל. וכל זה בא להם על ידי שלא נזהרו באזהרה הנ"ל לבקש ולחפש עוד ועוד את הרוח הקדש של הצדיק האמת משה רבם כדי לברר עוד את האמונה הקדושה ולחזקה יותר ויותר. ומחמת שנתרשלו בזה התגרה בהם השטן והכשילם כל כך בכפירות כאלה עד שעשו עבודה זרה ממש. שכל זה נמשך מכפירת אמונת חדוש העולם. כידוע למבינים אמתיים שכלל הכפירות שבעולם הן של הדורות הקודמים שעבדו עבודה זרה ממש, הן של הדורות של עכשו שטועים על ידי חכמות שקר, כלם נמשכין מכפירות חדוש העולם, מחמת שאמונת חדוש העולם אי אפשר להשיג בשום שכל ומופת שכלי של הגיון כי אם על ידי רוח הקדש של הצדיק האמת שבכל דור שהראשון והרבי שבכלם הוא משה רבנו וכנ"ל:
וזה שבאו אל אהרן ואמרו לו, "קום עשה לנו אלהים כי זה משה האיש לא ידענו מה היה לו". ועתה בוא וראה אתה המעין המסתכל בתורה בעין האמת, שמפרש כאן שכל טעותם היה בענין הנ"ל שלא השתדלו לחפש קדשת רבם משה כראוי עד שנפלו לטעות כזה על ידי הערב רב, שמאחר שאינם יודעים מה היה לו למשה, על כן רצו לעשות להם אלהים אחרים. ולא שתו אל לבם האמת, כי, אדרבא, מאחר שמשה עשה להם טובות כאלה וגלה להם אלהותו יתברך בהתגלות נפלא ונורא כזה, בפרט בשעת מתן תורה. ואם עכשו נעלם מהם, אדרבא, זה לטובתם כדי שישתדלו לחפש ולבקש את קדשת הרוח הקדש שלו יותר ויותר עד שיתבררו ביותר ויותר כאשר היה באמת שמשה עלה למרום כדי לקבל שארי מצוות התורה, כדי לתקנם ולבררם בשלמות יותר ויותר, רק הם היו צריכים לעמד על עמדם ולצפות לישועת ה' ולחפש ולבקש ולהתגעגע אחריו עד שהיה חוזר ובא אליהם והיה מלמדם ומאיר בהם כל התורה. וכמו שעשה יהושע שעמד אצל ההר והמתין שם על משה רבו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, והיה תולה עיניו למרום ומצפה רק שיחזר ויתגלה אליו, אבל בעוונותינו הרבים לא נזהרו בזה עד שנכשלו כל כך שמשם כל החרבנות וכל הגליות, כי חזר ונמשך זהמת הנחש שמהם הכפירות של עכשו שעל ידי זה אריכת הגלות בעוונותינו הרבים. ועקר התקון על ידי צדיקי אמת שבכל דור שיש להם איזה בחינת רוח הקדש גם עכשו כאשר האריך בזה בהתורה הנ"ל, אבל צריכין לחפש ולבקש אחריו מאד בכל עת אפלו מי שכבר התחיל למצאו וכו' וכנ"ל:
וזה שאמר להם משה, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון. הן בעודני חי עמכם ממרים היתם וכו' הקהילו אלי וכו'. ואעידה בם וכו'", שהוא שירת האזינו. והקשה רש"י, והלא כל ימי יהושע לא השחיתו וכו'?! אלא מכאן, שכל זמן שתלמידו קים כאלו לא מת וכו'. וקשה, הלא הצדיק האמת נקרא חי לעולם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "ובניהו בן יהודע בן איש חי וכו'?" מכל שכן וכל שכן משה רבנו בודאי חי וקים לעולם וכמפרש במדרש רבה שמשה רבנו לא מת, כי הוא עומד ומשמש במרום. וכמו שאיתא בזהר הקדוש (פרשת תרומה דף קעד), תא חזי משה לא מית ומאי דכתיב, "וימת משה?" הוא מסטרא דילן וכו', עין שם. ומבאר שם, דבכל אתר לצדיקיא קרי בה מיתה הוא מסטרא דילן, עין שם. אך באמת הכל ניחא, כי זהו בעצמו כונת המדרש שהביאו רש"י, הינו שרש"י בשם המדרש מפרש כונת הפסוק שאינו כפי פשוטו שאחרי מותו הפשוט ישחיתו כי הלא אנו רואין שלא השחיתו אחרי מותו הפשוט, כמו שכתוב, "ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע וכו'". אלא על כן מוכח מזה שפרוש תבת מיתה הנאמר אצל הצדיק הרבי האמת שיש לו תלמידים שהוא בחינת משה אינו כפשוטו מיתה ממש, חס ושלום, כמו שאר בני אדם, כי בודאי הצדיק חי וקים תמיד, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בכמה מקומות אין מספר, שהצדיקים במיתתן קרויים חיים. רק פרוש תבת מיתה הוא כמו שאיתא בספר הזהר הקדוש המובא לעיל שמשה לא מת רק מה שכתוב אצלו וימת משה הוא מסטרא דילן וכו'. ועל כן באמת כל זמן שתלמידו של אדם קים כאלו לא מת, אף על פי שבאמת אנו רואין שכבר מת ונקבר, אף על פי כן באמת לאמתו לא מת כלל, רק מצדנו, שאין אנו רואין אותו, אבל מחמת שתלמידו קים ואומר תורתו משמו ומלמדה לאחרים, בודאי לא מת גם מצדנו, כי עקר החיות הוא חכמת התורה הקדושה, כמו שכתוב, "כי היא חייך. וכמו שכתוב, "החכמה תחיה", הינו חכמת התורה הקדושה, שרק היא החכמה האמתיית המחיה כל הנפשות, כמו שכתוב , "תורת ה' תמימה משיבת נפש". ועל כן כל זמן שתלמידו של הצדיק קים ומגלה תורתו הקדושה בודאי לא מת. ועל כן מה שכתוב וימת משה, הוא רק מסטרא דילן, כמו שאיתא בזהר הנ"ל. ואם כן לפי דרכנו עתה יתפרש המקרא כך, כי ידעתי, אחרי מותי, כי השחת תשחתון, הינו בכל עת שיהיה נקרא אחרי מותי, דהינו שלא תעסקו כראוי בתורתי ולא תחפשו ותבקשו אותי היטב כראוי (כאשר הוכיחם על זה הנביא ישעיה ס"ג, "ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים וכו'") אז יהיה נקרא 'אחרי
מותי', שהוא בחינת המיתה, שהוא מסטרא דידכו ואז 'השחת תשחיתו וכו''. אבל כל ימי יהושע והזקנים שעסקו היטב בתורת משה וסלסלו וחפשו בה קדשת רוח הקדש של משה, בודאי לא השחיתו, כי עבדו את ה' כל ימיהם. ואז בודאי נחשב שמשה חי, כי באמת לא מת משה וכו' וכנ"ל. וכן נוהג מדור לדור לעולם שבכל עת שנמצאים צדיקים שעוסקים כראוי בתורת משה באותו העת נחשב כאלו לא מת משה גם מסטרא דידן. ובעת שמתרשלים בה, חס ושלום, אז נקרא, חס ושלום, לגבי דידן 'אחרי מותו':
וזה מה שצועק הנביא (ישעיה נז), "הצדיק אבד ואין איש שם על לב ואנשי חסד נאספים באין מבין כי מפני הרעה נאסף הצדיק". כי באמת צריכין לחפש את הצדיק האמת תמיד אפלו המקרבין אליו וכנ"ל שיזכו להתקרב אליו ביגיעות יותר ויותר כדי לקבל ממנו יותר ויותר עצות וכו'. כי הצדיק מסתתר בכל פעם מהעולם מחמת קלקולם
ונתרחק מהם הרבה עד שקשה להם לקבל ולינק מאורו הגדול כי אם על ידי יגיעות ובקשה וחפוש הרבה. וזה גם בחייו, מכל שכן אחר הסתלקות לעלא ולעלא, צריכין לחפשו ולבקשו יותר ויותר לסלסל ולחפש בתורתו הקדושה ולילך בדרכיו ואורחותיו הקדושים, ולבקש ולהתחנן הרבה לפני ה' יתברך עד שיוריד דמעות הרבה עד שישפך לבו כמים לפני ה' עד שיזכה למצא ולהשיג פנימיות כונת תורתו הקדושה שזהו בחינת הצדיק בעצמו, כי עקר הצדיק הוא תורתו הקדושה ששם גנוז רוח הקדש שלו. וצריכין להאמין שבודאי נמצא אחד או רבים שהם תלמידיו האמתיים שקבלו תורתו ודרכיו ועצותיו ורמזיו הקדושים שיכולים להחיות את הכל, כי אין דור יתום ובודאי לא נסתלק הצדיק עד שהשאיר אחריו ברכה, שהם התלמידים האמתיים שלו, שהם בחינת החליפות שלו, (כמו שמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם בסימן ז' לקוטי תנינא, עין שם היטב), שכשהם מגלים תורתו הקדושה נחשב כאלו לא מת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכנ"ל. וכמבאר שם בסימן ז' הנ"ל, שכשמגלים דעתו הקדושה הוא מתלבש בדבוריהם ונחשב כאלו הוא חי ממש, וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "אגורה באהלך עולמים", וכי אפשר לאדם לדור בשני עולמות?! אלא כל תלמיד חכם שאומרים דבר הלכה בשמו, שפתותיו דובבות בקבר וכו'. וכמבאר מזה הרבה בספרים, בפרט בההספדות שנדפסו בספרי הדרושים שכלם הולכים בדרך ההקדמה האמתיית הזאת שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהצדיק החכם האמתי הוא חי לעולם. וכמו שאמר רב, אחים בהספדאי דהתם קאימנא וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על רבנו הקדוש שבא לביתו בכל ערב שבת וכו'. אבל צריכין לחפש ולבקש מאד מאד את זה התלמיד האמתי שקבל דעת רבו כראוי עד שיש בדבוריו בחינת רוח הקדש, בחינת רוח הבא מן הקדש וכו' (כמבאר בהתורה תקעו הנ"ל) שעל ידי שמגלה באורי תורתו הקדושים של רבו זכרונו לברכה נתברר המדמה של כל המקרבין, וכל אחד כפי קרובו וכפי בקשתו וחפושו יותר מתברר אצלו המדמה יותר, שעל ידי זה מתברר ומתחזק יותר אמונת חדוש העולם שזה עקר קיום העולם, שזהו בחינת ששה בסיון קבלת התורה שהיה העולם תלוי בו כנ"ל. וכל זמן שנמצאים אנשים כשרים שעוסקין בזה כנ"ל נקרא הצדיק, שהוא בחינת משה, 'חי'. ובעת שמתרשלים בזה נקרא אחרי מותו, חס ושלום, שעל זה נאמר, "כי ידעתי אחרי מותי וכו'". הינו בכל עת בכל דור שתתרשלו בזה כנ"ל. ועל כן אחרי מות יהושע והזקנים שקלקלו והשחיתו דרכם ועבדו עבודה זרה, שהוא הפך האמונה הקדושה, אז נחשב לגבי דידהו כאלו מת משה, שעל זה נאמר, "כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחתון". אבל תכף כשהקים להם ה' מושיע, כגון עתניאל בן קנז שהיה השופט הראשון, אזי תכף נחשב משה חי. וכן משופט לשופט וכן בכל דור ודור עד שסוף כל סוף אף על פי שהתורה הולכת ומתמעטת ומשתכחת מישראל, חס ושלום, כאשר נבאו על זה מכבר, אף על פי כן יהיו נמצאים כמה וכמה יחידי סגלה שיתחזקו בכל הנ"ל לשוטט ולחפש ולבקש את דבר ה' שהוא דברי חדושי תורה של הצדיקים האמתיים ויבקשו עד שימצאו התלמידים אמתיים שהם בבחינת יהושע ועל ידי זה תתחזק האמונה כנ"ל, שעל ידי זה יהיה חדוש העולם וכו' ויתתקן הכל וכנ"ל וכמבאר בהתורה כנ"ל, עין שם:
ועל כן כל מה שמסתלקין הצדיקים מן העולם ביותר, חס ושלום, צריכין לחפש ולבקש הרבה יותר, כי כל צדיק אמתי ותלמידו הוא בחינת משה ויהושע, כאשר שמעתי מפיו הקדוש. כי הצדיק הרבי האמתי הוא בחינת משה שהוא רבן של ישראל והתלמיד הוא בחינת יהושע. וזה בחינת פני חמה ופני לבנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה. ועל כן אחר הסתלקות של הצדיק הרבי האמתי צריכין לחפש יותר, כי אחר הסתלקות הצדיק, שהוא בחינת חמה, אזי סהרא שלטא, שהוא בחינת התלמיד, שהוא בחינת פני יהושע כפני לבנה. והלבנה מתמעטת ומתמלאת בכל עת והכל כפי עבודת בני ישראל, כי זה ידוע שכל עבודתנו הוא למלאת פגימת הלבנה וכו' ועקר מלוי ותקון הלבנה מפגימתה הוא על ידי הבקשה והחפוש הנ"ל אחרי הצדיק האמת, שזהו בחינת ובקשו את ה' אלקיהם ואת דוד מלכם שאומרים בעת קדוש הלבנה, כמו שאנו מבקשים בסוף ברכת קדוש הלבנה, ויהי רצון מלפניך למלאת פגימת הלבנה וכו' ויקים ובקשו וכו' וכנ"ל. על כן אחר הסתלקות הצדיק, שאז הוא בחינת שליטת הלבנה, צריכין לחפש ולבקש יותר היכן נמצא קדשת רוח הקדש של הרבי האמת שהוא בחינת משה, שהוא בחינת פני חמה, כי הלא גם בחיי הצדיק היו צריכין לבקשו מאד, אף על פי שבהחמה אין בה שום מעוט, אף על פי כן לפעמים היא מתכסית על ידי עננים המחשיכין אור החמה, הינו שלפעמים נתכסה ונעלם אור הצדיק הרבי האמת שהוא בחינת חמה על ידי בחינת העננין דמכסין על עינין, שהם בחינת קלפת עשו וישמעאל שמהם נמשכין כל מיני התנגדות והסתרות של הצדיק האמת שעל ידי זה אין יודעין ממנו. ואפלו מי שזוכה לבוא אצלו צריך יגיעות לקבל ממנו מה שצריך וכו' וכנ"ל. אבל בודאי אחר הסתלקותו צריכין לבקש אור קדשת השארתו יותר ויותר מאחר שאז הוא בחינת שליטת הלבנה שמתמעטת ומתמלאת והכל כפי תקון או קלקול, חס ושלום, על ידי מעשי בני אדם כידוע ומובן בזהר הקדוש. ועל כן אז צריכין בקשה וחפוש יותר ויותר אחר אור הצדיק האמת עד שיוציא בחינת הלבנה מכסויה ופגימתה והעלמתה. וכמובא בזהר הקדוש על פסוק "תקעו בחדש שופר בכסא ליום חגנו". סהרא כד אתכסיא על ידי חובין, כדין אמרה, אל תראוני שאני שחרחרת, שזהו בחינת ראש השנה, שהוא בעת דאתכסיא סהרא שמתקנים בחינת פגימת הלבנה על ידי התקיעות בחינת תקעו וכו' בכסא וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא: איזהו חג שהחדש שהוא הלבנה מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה. על כן תקון זה הנ"ל נעשה בראש השנה ביותר, אבל צריכים לחפש בכל השנה עד שיזכה בראש השנה להתקרב לצדיק אמתי כזה שקבל הארת בחינת הרוח הקדש של רבו, כדי שיזכה לשלמות האמונה וכו' וכנ"ל. וזהו בחינת שבועות גם כן, כי שבועות וראש השנה הם בחינה אחת כמו שמזכירין בראש השנה בברכת שופרות השופר של קבלת התורה, כמו שאומרין, "אתה נגלית וכו'" הינו כנ"ל:
וזהו "הצדיק אבד ואין איש שם על לב", הינו שבאמת הצדיק לא מת כנ"ל רק שאבד אבדתו, הינו את נפשות ישראל שלא זכו לחפש אחריו כראוי עד שנסתלק ואז הם כאבודים ושכוחים בחינת נשכחתי כמת מלב הייתי ככלי אובד, וכמו שפרש רש"י שם שהאבדה נקראת על שם האובדה, עין שם. כי האבדה בעצמה אין לה דעת להבין שנאבדה מבעלה ועל כן אין האבדה נקראת כי אם על שם האובדה שעל כן לא נאמר ככלי נאבד וכמו שפרש רש"י כנ"ל רק הצדיק האובד הוא מרגיש כאב האבדה, כי הוא יודע הרחמנות שעליהם. וזהו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', שאין שום אדם משים אל לבו להבין מרירת הצרה של הסתלקות הצדיק שהוא אבד אבדת הנפשות הנ"ל מה שבאמת עקר הצרה להנפשות הנאבדים אבל אין מתעוררין להבין מרירת צרתם. ואנשי חסד שהם אנשי הצדיק שנקראים אנשי חסד על שם הצדיק שהוא בחינת איש חסד באמת, כי הוא עוסק להמשיך בחינת חוט של חסד הנאמר בתורה הנ"ל בחינת עולם חסד יבנה וכו' וכו', עין שם היטב וצועק הנביא שגם האנשי חסד נאספים באין מבין, כי מפני הרעה נאסף הצדיק, הינו כנ"ל שלא נסתלק ולא נאסף הצדיק כלל רק מפני הרעה נאסף הצדיק, הינו בחינת רעה הנאמר בחטא העגל שהוא פגם האמונה שבא על ידי שנתרשלו לחפש אחרי משה כשעלה למרום כנ"ל ושם נאמר, "למה יאמרו מצרים ברעה הוציאם וכו'". וכתיב, "וינחם ה' על הרעה וכו'". ובכל עת שישראל מתרשלים לחפש אחר הצדיק האמת שהוא בחינת משה אז מתעורר, חס ושלום קטרוג הרעה הנ"ל ואז נחשב שהצדיק מת ונאסף, כמו שכתוב לעיל על פסוק "כי ידעתי אחרי מותי וכו'", וזהו 'כי מפני הרעה נאסף הצדיק', הינו בעת שאתם מרעין מעשיכם ואינכם מחפשים כראוי אחרי הצדיק שאבד אתכם כנ"ל אז נאסף הצדיק. אבל כשתחזרו ותתעוררו לבקש אחריו כראוי אזי הוא נחשב חי ממש, כי הצדיקי אמת נקראים חיים תמיד כנ"ל:
וזהו "תעיתי כשה אבד בקש עבדך", כי האדם שהוא בבחינת אבדה מרבו כנ"ל אף על פי שכל האבדות נקראים על שם האובדה מחמת שאין בהאבדה דעת להבין שנאבדה, אף על פי כן האדם יש לו בחירה וצריך לשום אל לבו שהוא כשה אובד שנקרא שה אובד על שם האובדה מחמת שכבר נתרחק כל כך עד שכמעט אין לו דעת להבין שנאבד ונתרחק מהצדיק, אבל אף על פי כן כל זמן אשר הוא חי ומרגיש בעצמו איזה חיות כל שהוא צריך לצעק, על כל פנים זה בעצמו 'תעיתי כשה אבד', עד שאין לי דעת כלל להיכן נאבדתי ונתרחקתי מבעל האבדה, אבל אני מבקש ומתחנן 'בקש עבדך וכו'', הינו בקש אתה את עבדך עד שתמצאני, כי אני נתרחקתי כל כך עד שאין בי דעת כמו שה אובד (ועין במקום אחר מה שמבאר בסימן ר"ו על פסוק זה תעיתי וכו', עין שם ותצרפו לכאן). ואז כשיצעק ויתחנן כך באמת כמה פעמים יהיה נחשב גם כן שמבקש ומחפש את הצדיק ואז יזכה למצאו, כי רחמי ה' יתברך ורחמי הצדיקים אמתיים אינם כלים לעולם:
הכלל, שצריכין לבקש ולחפש מאד מאד את הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש כדי שיזכה לברר המדמה שעל ידי זה מתבררת האמונה וכו' שכל העולם תלוי בזה וכו' וכנ"ל. וזה "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו", 'על משכבי בלילות' זה בחינת שנה שהוא בחינת המדמה ששולט ביותר בלילה ושנה ועל כן אז צריכין לחפש ביותר אחרי הצדיק האמת בבחינת אזכרה נגינתי בלילה עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי, נגינתי זה בחינת הנגון הקדוש והנורא והנעים וכו' שמתעורר על ידי הצדיק האמת שמברר המדמה וכו' עד שזוכין לקול הנגון והשיר שיתער לעתיד וכו' כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל ובזה הנגון יש לכל אחד מישראל איזה חלק בו, כי כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שעקר שעשוע עולם הבא יהיה על ידי קול הנגון והשיר הזה שיתער לעתיד שדוד המלך שהוא בחינת משיח מזכיר מזה הרבה, כמו שכתוב, "שירו לה' שיר חדש וכו' אלקים שיר חדש אשירה לך וכו'" וכן הרבה כי כל ספר תהלים שהוא בחינת עשרה מיני נגינה נמשך מבחינת קול הנגון והשיר הזה שהוא שיר פשוט כפול וכו'. ועל כן הטוב הנעלם בכל אחד מישראל הוא בחינת איזה נקדה מהנגון הזה: וזהו 'אזכרה נגינתי בלילה' הינו בלילה בעת התגברות המדמה הרוצה לבלבל אותו כמו שהוא מבלבל את כל אחד ואחד כפי דרכו, ואז האדם צריך לומר לנפשו אזכרה נגינתי, הינו הטוב הנ"ל, 'בלילה', בעת התגברות המדמה, 'עם לבבי אשיחה ויחפש רוחי', שצריך לשוח עם לבבו לחפש רוחו הטוב בחינת החלק הטוב שיש לו ברוח הקדש של הצדיק האמת שכלול מכל נפשות ורוחות ונשמות של כל ישראל. וכל אחד מישראל צריך לחפש מאד אחרי הצדיק הזה כדי למצא רוחו הטוב, רוחו הקדש כדי שיתברר בחינת לילה בחינת מדמה שלו, כדי שיזכה לחלקו הטוב לעולם הבא שהוא בחינת קול הנגון הנ"ל. וזהו 'על משכבי בלילות', שהוא בחינת התגברות המדמה, 'בקשתי את שאהבה נפשי', זה הצדיק האמת שהוא בחינת משה וכמו שאיתא במדרש על פסוק זה: 'את שאהבה נפשי', זה משה. 'בקשתיו ולא מצאתיו', כי לא במהרה זוכין למצא אותו, כי צריכין יגיעות הרבה וזמן זמנים הרבה עד שמוצאין אותו ואת הרוח הקדש שלו וכנ"ל. 'אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחבות', ואיתא במדרש שם, בכרכים ובמדינות 'אבקשה את שאהבה נפשי' זה משה, 'בקשתיו ולא מצאתיו'. כי צריכין לבקשו ולחפשו מאד מאד בעיר ובשוקים וברחובות בכרכים ובמדינות, כי בכל העסקים שעושין הן תורה ותפלה ומצוות ומעשים טובים והן משא ומתן ושאר עסקים צריכין לכון בכל עשיה שעושין ובכל דרך ועיר וכרך שהולכין אולי יזכה על ידי עסק ונסיעה זאת למצא את שאהבה נפשו זה משה שהוא בחינת הצדיק האמת הנ"ל. כי כל חיותו ותקותו לנצח וזרעו וכל דורותיו עד סוף כל הדורות, וכל הנפשות והעולמות התלויים בו ובזרעו כלם תלויים בהצדיק האמת הנ"ל, אבל אף על פי שבקשתיו כל כך, אף על פי כן בקשתיו ולא מצאתיו. "מצאוני השמרים הסבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם", 'השמרים הסבבים בעיר' הם בחינת נטורי קרתא האמתיים שהם העוסקים בתורה ותפלה ושיחה בינם לבין קונם וכו', שהם עקר השומרים נטורי קרתא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמר, אייתי לן נטורי קרתא וכו'. וגם נקראים שומרים, כי הם בבחינת נפשי לה' משמרים לבקר שמרים לבקר וכו', כי גם אלו התלמידים שהם בבחינת שומרים הנ"ל שעוסקים בתורה ותפלה כנ"ל גם הם עדין לא זכו למצאו כראוי, כי צריכין לזה חפוש אחר חפוש אפלו מי שמצאו קצת עד שימצא בחינת הרוח הקדש שלו כראוי וכנ"ל ועל כן הם בבחינת שמרים לבקר שמרים לבקר שהם רק עומדים על משמרתם בתקף והתחזקות גדול ועצום מאד ושומרים וממתינים לישועת ה' עד שימצאו אותו כראוי. כי הממתין נקרא "שומר", כמו שכתוב, "ואביו שמר את הדבר". כי צריכין לזהר בשעת ההמתנה לבלי להסיח דעתו מן התקוה כמו השומר שצריך לזהר שלא להסיח דעתו מן השמירה, כמו כן הממתין ומצפה לישועת ה' נקרא שומר, כי צריך להמתין ולא יסיח דעתו מן התקוה כל ימי חייו עד ישקיף וירא ה' משמים. וזהו "משמרים לבקר" 'לבקר' דיקא. כי כשזוכין למצא הצדיק הזה כנ"ל, זוכין לבחינת בקר הנזכר שם בהתורה הנ"ל בחינת להגיד בבקר חסדך וכו', בחינת חדשים לבקרים וכו'. וזהו 'מצאוני השמרים הסבבים בעיר' בחינת שמרים לבקר הנ"ל. 'את שאהבה נפשי ראיתם 'כמעט שעברתי מהם וכו'', כי שאלתי את השומרים הנ"ל, מה מענה מצאתם בפיו, כמו שכתוב בפרוש רש"י כפי דרכו, והם כיונת אלם וקשה להם להשיב להשואלים אותם, כי הם כבר מצאו אותו קצת ועדין הם שמרים לבקר שמרים לבקר עד שימצאוהו כראוי בשלמות, עד שיזכו לבקר הנ"ל, שהוא גאלת נפשם בשלמות. וזה השואל רוצה שישיבו לו תכף וימלאו לו תקותו מיד. ומחמת שלא השיבוהו כרצונו רצה להתרחק גם מהם, כי אמר הלא גם בהם לא מצאתי תקותי כראוי וזהו כמעט שעברתי מהם ונתרחקתי מהם, חס ושלום, אבל ברחמי וחסדי ה' שאינם כלים חמל עלי ולא עברתי ונתרחקתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, זה משה בחינת הצדיק האמת ופרוש כמעט הוא כמו 'לולא ה' עזרתה לי כמעט שכנה דומה נפשי'. שפרושו, לולא עזרת ה' כמעט נפלתי לגיהנם, חס ושלום, אך ה' עזר לי בחסדו והצילני וזהו פרוש כמעט שעברתי מהם, הינו שכבר היה כפשע ביני ובין המות וכמעט שנפלתי באין סומך, חס ושלום, שהתחלתי לעבר מהם ולהתרחק מהם מחמת שלא מצאתי מענה שלמה בפיהם כרצוני, אבל בחמלת ה' לא עזבני ותמך בידי לבלי לעבר ולהתרחק מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי, שהוא בחינת הצדיק הנ"ל. עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי. ופרשו במדרש, זה סיני ואהל מועד ששם קבלו את התורה. שזהו בחינת שבועות קבלת התורה, שעל ידי זה עקר ברור המדמה שהוא ברור האמונה בשלמות וכנ"ל. וכן מרמז במדרש שם שהשומרים הם בחינת התלמידים של הצדיק האוחזים בו ואינם מניחים עצמן לטעות בבלבולים והטעיות של העולם שכלם מבלבול המדמה. כי מבאר במדרש שם מצאוני השמרים הסבבים זה שבטו של לוי וכו', הינו כנ"ל, כי כל שבט לוי לא טעו אחר העגל ונשארו דבוקים באמת במשה רבם והם טהרו את ישראל אחר כך מחטא העגל וכמו שהביא שם במדרש הנ"ל. וזה לשונו, זה שבטו של לוי היך מה דאת אמר 'עברו ושובו משער לשער וכו', שזה נאמר אחר חטא העגל שצוה אותם לעבר משער לשער לטהרם מפגם העגל. וכמו כן בכל דור התלמידים הנשארים דבוקים בהצדיק האמת הם בבחינת לוי, בחינת וילוו עליך וישרתוך וכו' (וכמו שמבאר במקום אחר מזה), הינו כנ"ל: שיך להלכות שלוחין: על פי התורה 'תקעו תוכחה הנ"ל:
וזה בחינת ובני ישראל נסעו מבארות בני יעקן מוסרה שם מת אהרן וכו' ויכהן אלעזר בנו תחתיו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י, והלא בהר ההר מת?! אלא שחזרו לאחוריהם על ידי מלחמת הכנעני וכו' ובני לוי החזירום וכו' ואז חזרו והספידוהו ונדמה להם כאלו אז מת וכו', הינו כנ"ל שהצדיק אינו מת כלל רק מצדנו כשאין מחפשין אותו כראוי וכו' וכנ"ל. וזהו 'שם מת אהרן', כי אז הרגישו מיתתו כאלו מת שם, כי אז הבינו קלקולם ופגמם, כי כשאהרן נסתלק כתיב: "ויראו כל העדה כי גוע אהרן". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה שאמרו ישראל, אפשר אדם שעצר המגפה ועמד כנגד מלאך המות ימות?! והראו אותו להם מטל במטה וכו'. ואחר כך כתיב, "וישמע הכנעני מלך ערד כי מת אהרן וכו'", כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, הינו כי ישראל פגמו בזה שהרהרו אחר משה ואלעזר ולא רצו להאמין שמת אהרן כאלו, חס ושלום, הסתירו אותו בפניהם כדי לתן גדלה לאלעזר בנו (ועין במדרש פרשת חקת מבאר שם שאמרו נסקל אתכם בשביל זה, עין שם). ואף על פי שהזכירו גדלת ומעלת אהרן שעמד נגד מלאך המות ועצר המגפה ואיש כזה איך שיך שימות אף על פי כן פגמו כנגד כבוד משה ואלעזר שהרהרו אחריהם. ואז הכרח משה להראות להן את אהרן מטל במטה, לומר, שבודאי האמת כן הוא שאהרן לא מת והוא חי וקים ומטל במטתו במנוחתו בשלום, אשרי לו, אבל אף על פי כן מצדכם הוא מת ואתם צריכים לקבל קדשת אהרן הכהן על ידי אלעזר בנו שצוה ה' יתברך למסר כל כחו וגדלתו של אהרן לאלעזר, ועל ידי אלעזר אתם יכולין בכל עת להמשיך עליכם קדשת אהרן הכהן הראשון אם תחפשו ותבקשו את קדשתו כראוי וכנ"ל. ומחמת הפגם שלהם גרמו ששמע הכנעני מלך ערד שהוא עמלק שמת אהרן ונסתלקו ענני כבוד כי עמלק הוא מעולם רצועה מרדות לישראל, כי הוא זהמת הנחש, זהמת הערב רב של מצרים, שהוא בחינת זהמת הרע שבמדמה, שהיא בחינת נביאי השקר, בחינת מנהיגים של שקר שבכל דור ודור שרוצים בכל פעם להסתיר ולהעלים אמתת קדשת הצדיק האמת, ובפרט אחר הסתלקותו וכנ"ל. ועקר כחו, חס ושלום, הוא כשאין ישראל מחפשין אותו כראוי וכנ"ל. ועל כן אז דיקא בא עליהם הכנעני שהוא עמלק וכנ"ל והיו צריכים אז לשום אל לב כל זה לחפש אותו עתה על כל פנים כראוי, אבל הבעל דבר מתגרה בכל עת והסיתם לשוב לאחוריהם והכל בעצת ראשי המתנגדים של משה ואהרן שהם דתן ואבירם וכיוצא בהם, הינו שחזרו לילך ולשוב למצרים שהוא הרע של המדמה: כי זה עקר התגרות והסתת הבעל דבר שמבקש תואנות ועלילות לשוב לפל, חס ושלום, לזהמת המדמה, בפרט אחר הסתלקות הצדיק שאומר הרי כבר אפס תקוה, חס ושלום, ועמלק מתגבר, שהוא בחינת עצם התגברות היצר הרע שמתעורר בהתגברות עצום בכל פעם ועתה מה נעשה עוד. והכסילים חוזרים לאחוריהם, שזהו בחינת מה שקורין חסידים נפולים, רחמנא לצלן, שזה גרוע מהכל, כמו ששמעתי מפיו הקדוש, אבל בני לוי החזירום, כי עקר קיום העולם בכל דור הוא על ידי בחינת בני לוי שהוא בחינת אותם שאינם טועים בעגל ובכל הנסיונות שנסו ישראל את הקדוש ברוך הוא, שכלם הם בחינת פגם אמונה, כמו שכתוב, "ולא האמינו באלקים ולא בטחו בישועתו ויתאוו תאוה במדבר וכו'". ובני לוי דבקו בה' ובמשה רבם ולא טעו אחרי המתנגדים והחולקים על משה רבנו והם קימו את כל העולם. ועל כן באמת זכו שהבדיל ה' יתברך אותם אליו לעמד לפניו לשרתו וכו', ועל כן גם במלחמה הזאת של הכנעני שהוא עמלק שבא עליהם אחר הסתלקות אהרן שהתגרה בהם הבעל דבר כל כך עד שחזרו לאחוריהם, עמדו בני לוי באמתתם ורדפו אחריהם והחזירום אל הקדשה לשוב ולילך לארץ ישראל. ואז שבו בתשובה והסתכלו כל ישראל בעצמם שפגמו הרבה וחזרו והספידו את אהרן כאלו מת אז, כמו שכתוב, "שם מת אהרן וכו'". כי ראו שכל מיתתו הוא מצדם ורק עכשו הם מרגישים ענין מיתת אהרן שמיתתו הוא רק מצדנו כנ"ל, ועל כן צריכין לבכות ולספד עליו הרבה בכל עת עד שנמשך קדשתו עלינו בכל פעם. וזהו שכתוב שם, "ויכהן אלעזר בנו תחתיו". והוא פליאה על פי פשוטו של פרוש רש"י כי אם תרץ מה שכתוב 'שם מת אהרן' שהוא מחמת שחזרו והספידוהו וכו' עדין קשה הרבה על מה שכתוב שם, "ויכהן אלעזר בנו תחתיו". והלא כבר נתכהן אלעזר תכף במיתת אהרן, כמו שכתוב בפרשת חקת? אך התורה מרמזת לנו שישראל התחילו לתקן פגמם הנ"ל שהרהרו אחר משה ואלעזר וכו' כנ"ל ולא חפשו את אהרן כראוי וכנ"ל. ועתה על ידי ההספד שהרגישו מיתתו כראוי וכנ"ל והתחילו להתגעגע אחריו ולחפשו כראוי אז דיקא 'ויכהן אלעזר בנו תחתיו', כי רק עתה נמשך בשלמות התקון של הכהנה הגדולה של אלעזר שנתכהן תחת אהרן אביו. כי כן הדבר שבכל פעם שבוכין על הסתלקות הצדיק ומחפשין ומבקשין אותו כראוי, אזי מוצאין קדשתו בודאי על ידי הבן או התלמיד שממלא מקום אביו ורבו: כי זה כלל גדול שאין הצדיק מסתלק מן העולם עד שנולד אחר תחתיו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, עד שלא מת עלי זרחה שמשו של שמואל הרמתי וכן הרבה שחשבו שם. אבל צריכין לחפש ולבקש אחר זה הרבה הרבה, בפרט בדורות הללו. ועל כן כשהספידו כראוי על אהרן, שזהו בחינת החפוש והבקשה כראוי אחר הצדיק כנ"ל אז דיקא ויכהן אלעזר בנו תחתיו, כי רק אז נתכהן אלעזר בשלמות תחת אהרן וזכו לקבל התקונים הנעשים על ידי הכהן הגדול שמכפר על כל ישראל, אף על פי שאלעזר מצדו כבר נתכהן על פי הדבור כראוי, אבל מאחר שלא קבלו ישראל קדשתו כראוי, כי הרהרו אחריו כנ"ל. על כן מצד ישראל עדין לא נתכהן כראוי. וגם אפלו בעצמו לא היתה קדשת כהנתו בשלמות כל זמן שלא קבלו ישראל קדשתו כראוי. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כלום נתתי לך גדלה אלא בשביל ישראל וכו'. אבל עכשו ויכהן אלעזר בנו תחתיו על ידי שחפשו אחר אהרן וכו' וכנ"ל. כי כן צריכים בכל עת, בפרט כשנסתלק הצדיק האמת שצריכין לבכות ולספד עליו הרבה, אבל צריכין לזהר מאד שלא להכשל על ידי זה לומר שכבר מת הצדיק ואפס תקוה, חס ושלום, ולא נשאר עוד בעולם חליפתו והשארתו, כי זהו פגם עצום מאד, כי בודאי הצדיק לא מת ובודאי נשאר השארת קדשתו אצל בניו ותלמידיו, רק שצריכין לחפש ולבקש אחר זה מאד מאד וכנ"ל. ועל ידי כל חפוש ובקשה מוצאין בודאי קדשת השארתו אצל בניו ותלמידיו, שזהו בחינת שם מת אהרן ויכהן אלעזר בנו תחתיו אז דיקא וכנ"ל:
וזה בחינת שין הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה והחזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. כי בודאי על ידי האבל וההספד המר על הצדיק האמת בחינת משה נשכחין כמה הלכות, כי האבל וההספד הוא בחינת הסתלקות המחין, כמובא. אבל אסור להשאר בזה, חס ושלום, רק צריכין לבכות ולהספיד עליו מאד אבל שיהיה ההספד לחיים ולא להפך, חס ושלום, לתקן ולא לקלקל על ידי זה שלא לומר, חס ושלום, שכבר אפס תקוה כדרך כמה אנשים שאומרים כך על הסתלקות הצדיקים שאומרים שעתה כבר לא נשאר לנו כלום, חס ושלום, אבל באמת הם שוגים בזה הרבה הרבה כי אף על פי שמצד אחד אומרים קצת אמת, כי בודאי לא נשאר ממש צדיק כזה, כי בודאי כשנסתלק משה לא נשאר עוד צדיק ממש כמשה, כי פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה אוי לאותה בושה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. אבל אף על פי כן אסור לשאר, חס ושלום, בזה לומר, חס ושלום, שמחמת זה אפס תקוה, כי נהפך הוא, כי לא יטש ה' את עמו לעולם, כי ממשלתך בכל דור ודור. וכתיב: "מחשבות לבו לדור ודור". על כן צריכין להאמין שאף על פי שצריכין להתגעגע מאד אחרי הצדיק האמת בחינת משה, אף על פי כן צריכין לסים בדברי נחמה לנחם ולשמח עצמו בהשארתו, דהינו התורה הקדושה שנשאר ממנו על ידי ספריו ותלמידיו, כי מהצדיק האמתי בודאי נשאר השארה טובה לנצח רק צריכין לחפש ולבקש הרבה וכנ"ל. וזה בחינת הנ"ל שבימי אבלו של משה נשתכחו כמה הלכות מחמת מרירות ההספד שהוא בחינת הסתלקות המחין, אבל עתניאל בן קנז בעצם צדקתו וחכמתו ראה שאין זה תכלית טוב לעסק רק בהספד ולומר שחס ושלום, אפס תקוה עד שחס ושלום, ישתכחו עוד הלכות, חס ושלום, על כן התאמץ בבחינה הנ"ל לנחם ולשמח עצמו שבודאי עדין יש תקוה רק צריכין לחפש ולבקש הרבה כנ"ל, עד שהחזיר כל ההלכות בפלפולו, פלפול זה בחינת שמחה בחינת חדי קדשא בריך הוא בפלפולא, כי פלפול של אמת - לעין ולחפש בהתורה אמתת עמקות עצות התורה הקדושה לעבדא - שזה העקר, זהו בודאי שמחה גדולה, כמו שכתוב: "פקודי ה' ישרים משמחי לב". וזהו עקר בחינת החפוש והבקשה הנ"ל, כמו שכתוב, "לכל תכלה ראיתי קץ וכו'". ופרש רש"י, לסלסל ולפלפל בה. נמצא שהסלסול שהוא החפוש והבקשה, כמו שכתוב, "סלסלה ותרוממך". וכמו שפרש רש"י שם, הוא בחינת פלפול אמתי ועל ידי זה זוכין לשמחה כנ"ל שהוא בחינת הרחבת הדעת והמחין, ועל כן על ידי זה החזיר כל ההלכות שנשתכחו על ידי האבל וההספד כנ"ל. כי זה עקר התקון לנחם ולשמח עצמו אחר כך ולחפש ולבקש לסלסל ולפלפל בתורתו עד שנחזר ההלכות, שהם בחינת אמתת עמקות עצותיו הקדושים, שזהו בחינת שמוצאין את הצדיק וכו' וכנ"ל:
וזהו בחינת ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו (מלכים ב' יג). ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, שלשה חלאים חלה אלישע, אחד שדחה את גחזי ואחד שגרה דבים בתינוקות ואחד שמת בה. והכל אחד, כי זה בזה תלוי, כי אלישע שהיה נביא גדול מאד אף על פי כן גלו לנו רבותינו זכרונם לברכה ששגה בזה שדחה את גחזי בשתי ידים, כי בענין הבקשה והחפוש הנ"ל אחר הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש יש בזה עמקות הרבה מאד, כי המניעות לזה מתפשטים ומשתטחים מאד העקר מצד פגם המקבלים, אבל פגם המון בני ישראל הצריכים לחפש ולבקש ולקבל קדשת הצדיק מתגבר לפעמים כל כך, חס ושלום, עד שגורמים גם איזה שגיאה להצדיק) הרבי האמתי בעצמו עד שהוא גם הוא נעלם ממנו הדרך איך יוכל לתקן את ישראל. ובזה יש דברים נסתרים הרבה וכמובן קצת מזה בהתורה קרטליתא (סימן יח לקוטי א) ובמקומות אחרים, ובפרט בכמה שיחות וכו'. וזה בחינת כל הטענות והוכוחים שהיה בין הקדוש ברוך הוא ומשה רבנו שה' יתברך ברוך הוא הפציר הרבה במשה שילך בשליחותו לגאל ולתקן את ישראל ומשה מאן במאון אחר מאון והכל בבחינת הנ"ל מחמת שידע שהוא דבר קשה וכבד מאד' מאד, כי ידע שבקרוב יקלקלו וכו' ומחמת זה אמר, "והן לא יאמינו לי". ואמר, "מי אנכי כי אלך אל פרעה וכי אוציא את ישראל ממצרים". כי ראה שישראל עדין אין אמונתם שלמה מעצם זהמת מצרים שהוא פגם המדמה שנאחז בהם כל כך. וגם תלה הדבר בקטנותו שהוא אין בו כח לברר ולתקן המדמה שלהם להוציאם מפגם אמונתם, ועל כן אמר והן לא יאמינו לי, שטען שתי טענות שמצדם ומצדו קשה להכניס בהם האמונה. וזה והן דיקא, לא יאמינו לי דיקא, כי הם פגומים מזהמת מצרים כנ"ל ואני אין בכחי לעזר, כי היה ענו בעיניו מאד, אבל ה' יתברך הקפיד על זה ואמר, "הבא נא ידך בחיקך וכו' ויוצאה והנה מצרעת וכו'". וכן נהפך המטה לנחש וכו'. ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ומובא בפרוש רש"י שבכל זה רמז לו שפגם בלשון הרע שדבר על ישראל כמו שפרש רש"י שם, הינו שרמז לו שמה שהוא ממאן כל כך הוא מחמת שגם הוא בעצם נוראות קדשתו עדין יש בו אחיזת פגם לשון הרע שהוא בחינת פגם המדמה כמו שכתוב בהתורה ויהי מקץ סימן נ"ד, עין שם. הינו שזה שאומר והן לא יאמינו לי זה נמשך מפגם המדמה שנפגם כל כך בעונותינו עד שנוגע איזה שגיאה דקה ממנו גם בהצדיק האמת בעצמו עד שאינו מאמין בעצמו שיש לו כח לתקן את ישראל. וזהו גם כן מופת המים שנהפכו לדם, כי הדם זה עקר התגברות המדמה שהוא מתגבר על ידי הדמים כמובא שבשביל זה נקרא מדמה על שם הדמים וכו'. וזהו כל ענין הדמים שנזכר בכונת פסח שכל אחיזת מצרים היה בהדמים, כמו שכתוב בכונות על פסוק "ואומר לך בדמיך חיי וכו'", הינו בחינת פגם המדמה שזה עקר גלות מצרים כנ"ל שהיה נאחז בהדמים שלא נזדככו אז. ועל כן הראה למשה זאת במופת הדם שצריכין להעניש את המצרים בדם להפך כל המים שלהם לדם, להראות להם שאין להחכמים שלהם שום דעת ושכל אמתי, כי המים שהוא בחינת הדעת כמו שכתוב, "כי תמלא הארץ דעה לדעת את ה' כמים וכו'" (ישעיהו יא), אצלם נפגם כל הדעת הזה עד שנתהפך לדם שהוא בחינת פגם המדמה שנאחז בהדמים רעים שלא נזדככו מחמת רבוי תאוותיהם הרעות. וכל הגאלה תלוי בזה שה' יתברך ישפיע נבואתו ורוח קדשו על משה בהשפעה גדולה כל כך עד שבתקף קדשתו יברר המדמה של כל ישראל וכנ"ל. ואף על פי שאחר כך יפגמו על ידי חטא העגל ושאר הנסיונות עד שיגרמו מה שיגרמו חרבן בית ראשון ובית שני, אף על פי כן אתה מכרח לילך בשליחותם, כי תפעל הרבה לטובה, כי התורה שתתן לישראל תתקים לנצח ואם יהיה נעשה מה שנעשה, אף על פי כן התורה תתקים בכל דור ודור על ידי הצדיקי אמת בעלי רוח הקדש שיהיו בכל דור שימשיכו קדשת קיום התורה מדור לדור לנצח. ואף על פי כן מאן משה אחר כך ואמר: "שלח נא ביד תשלח". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, יודע אני שאיני גואלם לעתיד. ואז, "ויחר אף ה' במשה" והכרח לילך. כי באמת כמו שהעולם צריכין לחפש את הצדיק, כמו כן צריך גם הצדיק בעצמו לחפש את עצמו ואת ישראל, כי גם הצדיק אינו יודע מעצמו, בפרט בדבר גדול ועמק כזה לעזר את ישראל לברר המדמה שלהם, כי לבעל בחירה קשה מאד לעזר (כמבאר בדברינו כמה פעמים). על כן מאן משה ואמר "שלח נא ביד תשלח", מאחר שאני יודע שעקר גמר הגאלה האחרונה לא יהיה עתה על ידי. והשיב לו ה' יתברך, אדרבא, עתה שאתה יודע האמת כל כך על כן מחמת זה דיקא אתה צריך לילך ותצליח בשליחותי, כי מאחר שאתה יודע שגם אתה צריך לחפש ולבקש להלן יותר, זהו עקר השלמות. על כן לך ואנכי אהיה עמך ותצליח הרבה בשליחותי ותגאלם ותתן להם התורה שתתקים לנצח. ואם יהיה אחר כך מה שיהיה סוף כל סוף יגמר התקון על ידי זה בעצמו על ידי שימצאו כשרים ותמימים בכל דור ודור שהם בחינת בני לוי הנלוים אל ה' ואל הצדיק האמתי באמת, שהם יחפשו ויבקשו את קדשת הצדיק האמת בכל דור עד שימצאו קדשתו בכל פעם ועל ידי זה יגמר התקון וכו' וכנ"ל:
ועל כן גם אלישע אף על פי שהיה גדול בנבואה מאד, אף על פי כן מעצם רבוי הקלקולים של גחזי תלמידו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "ויגש גחזי להדפה וכו'", על ידי זה גרם שנפל ונתרחק מאלישע ונדחה מעולמו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהוא אחד מההדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא. ומעצם קלקוליו על ידי זה גרם שגיאה גם לאלישע רבו שנתיאש לבקשו כראוי ודחפו בשתי ידים, מחמת שראה שהוא פגום ומקלקל מאד בתאות נאוף ותאות ממון כמו שכתוב בענין נעמן. אבל אף על פי כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ששגה אלישע בזה עד שנחלה מחמת זה כנ"ל, כי אף על פי כן היה צריך אלישע לבקשו ולחפשו עוד כי רחמי ה' יתברך אינם כלים לעולם והיה צריך לבקש עוד רחמנות כזה אצל ה' יתברך עד שיוכל להרים גם את גחזי מזהמתו הגדולה. וכן מה שגרה דבים בתינוקות, כי אף על פי שאלישע הסתכל בהם שאין בהם לחלוחית טובה כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק "ויפן בהם ויראם וכו'", אף על פי כן לא היה לו לסמך על זה רק לחפש ולבקש גדלת רחמי ה' יתברך עוד עד שיוכל לקרב אותם גם כן כי אין רצונו יתברך כלל לרחק שום בריה רק לקרב. וכמו שמצינו הרבה שהקפיד ה' יתברך על גדולי הצדיקים הנוראים על שלא למדו זכות כראוי על ישראל כמו אליהו כשאמר קנא קנאתי וכו' וכן הושע וישעיה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה:
וזהו "ואלישע חלה את חליו אשר ימות בה". כי הא בהא תליא, כי מחמת שדחה את גחזי ואת התינוקות, שבא העקר על ידי רבוי קלקולם של גחזי ותינוקות שלא בקשו אחר קדשת הצדיק אלישע כראוי עד שגרמו שגיאה גם אליו בעצמו כנ"ל, על ידי זה דיקא ' חלה את חליו אשר ימות בה', כי רק מצד זה נקרא הסתלקות אלישע בשם מיתה וכנ"ל, אבל אלישע בעצמו בודאי חי וקים לעולם כנ"ל, כי הלא אפלו מת גמור שנקבר אצלו ונגע בעצמותיו הקדושים חי וקם על רגליו, כמו שכתוב: "ויהי הם קוברים איש וכו'". הרי שאלישע יכול להחיות מתים ממש על ידי נגיעה בעצמותיו, מכל שכן שהוא בעצמו לא מת, חס ושלום, ומכל שכן שהוא יכול להחיות בני אדם החיים עדין להחיותם בהשארת תורתו ורוח קדשו רק שצריכים לבקשו מאד וכנ"ל:
וזה בעצמו בחינת מה שכתוב אצל אלישע כשנסתלק ממנו אליהו לשמים (מלכים ב' ב'), "ויכה את המים ויאמר איה ה' אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו וכו'. ויאמרו נחה רוח ה' על אלישע וכו'". כי אלישע בקש וחפש את קדשת אליהו רבו כראוי גם אחר הסתלקותו ואמר איה ה' אלקי אליהו וכו' וזכה באמת שחצה את המים בנס גדול כל כך וגלה אמונת אלקותו יתברך בעולם ונחה עליו רוח אליהו וכו', אבל שאר בני הנביאים אמרו, "ילכו נא ויבקשו את אדניך וכו'". ואמרו רבותינו זכרונם לברכה, מכאן, שהתחיל רוח הקדש להסתלק מהם כשנסתלק אליהו לשמים. הינו כנ"ל, כי בני הנביאים התפלאו איך שיך שיסתלק ויתעלם אליהו שהיה גדול בנבואה כל כך ואמרו שבודאי הוא נמצא עדין בעולם. והפצירו באלישע שישלח אנשים לבקשו והכרח אלישע למלאת רצונם לשלח לבקשו שלא יאמרו וכו' כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אבל בקשו ולא מצאו כי באמת שגו בני הנביאים הרבה בזה אף על פי שהיו נביאים ובעלי רוח הקדש, כי לא כך צריכין לבקש, רק צריכין להתחנן הרבה לפני ה' יתברך ולבקש ולחפש קדשתו על ידי למוד תורתו הקדושה ועל ידי תפלות ותחנונים וצעקות הרבה, כמו שכתוב: "ויזכר ימי עולם משה עמו איה המעלם מים וכו'" וכנ"ל, ואז דיקא יוכל למצא קדשת רוח קדשו כמו שעשה אלישע שאמר איה ה' אלקי אליהו וכו' וזכה באמת שנחה עליו רוח אליהו וכנ"ל:
וזה בחינת משא ומתן בחינת קנין סודר שעל ידי זה עקר כל הקנינים שלא יוכלו לשנות עוד. כי כל המשא ומתן הוא לברר ניצוצי האמונה, כי יש בכל חפץ שבעולם בחינת ניצוצות הקדושים שהם בחינת ניצוצי האמונה הקדושה וצריכין לבררם שבשביל זה כל המשא ומתן, כמו שכתוב, "נשאת ונתת באמונה". וכמבאר בדבריו זכרונו לברכה כמה פעמים. וכבר מבאר שעקר האמונה הוא על ידי ברור המדמה, שזה נעשה על ידי המשא ומתן שנושאין ונותנים בחפצים ובמעות ומוכרין וקונין ומחליפין זה בזה, שכל זה נעשה עקרו על ידי המדמה שבו כל החמשה חושים שהם הראות והשמע וכו' שעל ידו נעשין כל העסקים, כי כח השכל האמתי, שהוא שכל העיוני, הוא רחוק מכל זה כנ"ל רק המדמה הוא שליח השכל כנ"ל. ועל כן עקר הקנין הוא על ידי קנין סודר שהוא בבגדים, כי הבגדים והלבושים שרשם מבחינת הדמיונות המבארים שם שהם התארים והשבחים שאנו מדמים בהם את ה' יתברך שכלם בבחינת המדמה, כמו שכתוב שם על פסוק "בכסא ליום חגנו וכו'", עין שם בסוף התורה הנ"ל. ואלו התארים והשבחים הם הם בחינת הדמיונות של הנביאים שמדמין בהם ה' יתברך בחינת וביד הנביאים אדמה, אשר על כן עקר ברור המדמה של כל אדם הוא רק על ידי רוח נבואה רוח הקדש, כי רק הנביאים ובעלי רוח הקדש יודעין באמת לדמות אותו יתברך ועל ידי זה יש להם כח לברר המדמה של כל הנלוים אליהם שעל ידי זה עקר האמונה כנ"ל. וכל אלו הדמיונות הם בחינת לבושיו יתברך בחינת ה' מלך גאות לבש וכו' שהנביאים בחינת צדיקי אמת מדמין ומלבישין אמתת אלהותו וממשלתו יתברך בכמה וכמה תארים ושבחים ודמיונות כדי שיהיה נתפס בלבנו אור אמתתו וכבודו יתברך לנצח ומשם שרש העליון של הלבושים, כי קדם חטא אדם הראשון לא היו שום לבושים, כמו שכתוב, ויהיו שניהם ערומים וכו'". כי אור השגתם היתה גדולה ונפלאה מאד מאד עד שהיו יכולים להשיג אמתתו יתברך בלי שום לבושים של עכשו ועל כן גם למטה בגשמיות לא היו צריכים לבושים כלל, אבל אחר החטא ואדם ביקר בל ילין והגביר המדמה על השכל, אזי תקונו היה על ידי לבושים בחינת ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם. כי הכרח, כביכול, להלביש ידיעת אלקותו בכמה וכמה דמיונות של הנביאים שהם בחינת לבושין כמובא בזהר הקדוש ומובא בדברינו במקום אחר. ומשם נשתלשלו גם הלבושים הגשמיים של כל אדם, כי כל דבר יש לו שרש למעלה כידוע. ועל כן על ידי קנין סודר שהוא בלבושים על ידי זה נגמר המקח שלא ישנו עוד, כי המלבוש שרשו מלבושים העליונים הנ"ל שהם בחינת הדמיונות של הנביאים שעל ידם עקר ברור המדמה, שעל ידי זה האמונה בשלמות, ועל ידי זה עקר תקון המשא ומתן שיהיה באמונה ולא ישנו עוד, כי כל השנויים שבמשא ומתן הכל על ידי בלבול המדמה שהוא פגם האמונה, כי בודאי באמת צריך האדם לעמד בדבורו אפלו בלא קנין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין זה, כל המקים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו. אך מחמת שעל פי רב אין המדמה מברר שמשם כל השנויים שהם בחינת פגם אמונה, על כן תקנו חכמינו זכרונם לברכה, 'קנין סודר' שנמשך מלבושים העליונים שהם בחינת ברור המדמה שעל ידי זה תקון וברור האמונה, ושוב לא ישנו עוד וכנ"ל:
וזה בחינת חשמל שהוא בחינת לבושין, כי מלבוש בגימטריא חשמ"ל, כי כל השגת הנבואה של הנביאים היה על ידי בחינת תקון המרכבה שהוא בחינת המרכבה שראה יחזקאל וכן ישעיה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כל מה שראה יחזקאל ראה ישעיה וכו' וכן כל הנביאי אמת. ועקר השגת המרכבה היה מתוך החשמל כמבאר שם בפסוק, כי קדם החשמל ראה 'רוח סערה וענן גדול ואש מתלקחת ונגה לו סביב', שכל זה הם בחינת הקלפות הקודמין ומסבבין לפרי שהם בחינת בלבולי המדמה שהם בחינת כמה וכמה מיני מחשבות רעות ובלבולים וכפירות וסברות חיצוניות ושקרים וכזבים של המחקרים והמכשפים שמהם משתלשלים כמה וכמה מיני בלבולי אמונה לשאר בני אדם וכלם נמשכין מבחינת המרכבה דסטרא אחרא שהם בחינת רוח סערה וענן גדול וכו'. ועקר יניקתם על ידי בחינת ונגה לו סביב שהוא בחינת הקלפה שמערב טוב ורע ששם הברור קשה מאד כידוע. ומי שנפתה אחריה, חס ושלום, יכול לפל לבחינת שלש קלפות הטמאות לגמרי שהם רוח סערה וכו', וכל זה בחינת בלבול המדמה שיש בו כמה וכמה בחינות, יש בלבולים שהם בבחינת נגה שמערב טוב ורע ויש בלבולים שהם בחינת רוח סערה וכו', בחינת קלפות הטמאות לגמרי שהם בחינת כפירות גמורות, רחמנא לצלן, והכל כפי מעשיו וכפי מדותיו שכלם בבחינת המדמה כנ"ל וכמו כן באים עליו הבלבולים הנ"ל וכן להפך, כי זה תלוי בזה, כי כל מה שמתבלבל מחשבתו בבלבולי המדמה הנ"ל ביותר כמו כן נופל למעשים מקלקלים יותר וכן חוזר חלילה, חס ושלום, עד שיכול לבוא למה שיבוא לאבד את עולמו לגמרי, חס ושלום, ועקר התקון על ידי בחינת רוח הקדש של צדיקי אמת שיונקים מרוח הקדש של משה רבנו, עליו השלום, שקבלו כל ישראל בשעת מתן תורה שעל ידי זה עקר ברור ותקון המדמה שהוא תקון האמונה כנ"ל. ואלו הצדיקי אמת בחינת נביאי אמת נכנסין ויוצאין בשלום מכל אלו בלבולי המדמה שהם בחינת המרכבה דסטרא אחרא, בחינת רוח סערה וכו' הנ"ל, עד שמשיגין בחינת החשמ"ל שהוא בחינת שרש הלבושין דקדשה שמתוכם משיגין כל מעשה מרכבה דקדשה, שהם עקר בחינת וביד הנביאים אדמה, בחינת הדמיונות המבררים האמתיים שמשיגין הנביאים שעל ידי זה מתברר המדמה כנ"ל. וכל החכמות של המחקרים אפלו מה שחוקרים חקירות האלהות שנקרא אצלם שכל העיוני כלם בכח המדמה המבלבל שלהם מחמת קלקול מעשיהם, כי לא קבלו את התורה ועדין הם מזהמים בזהמת הנחש, כי אמתת שכל העיוני שהוא השגת אלהות באמת אין משיגין כי אם הצדיקים שקדשו את גופם בקדשה גדולה עד שזכו לבחינת רוח נבואה רוח הקדש באמת. ושאר כל בני אדם צריכין רק לקבל מהם ככל אשר יורו אותנו וצריכין לבקש צדיק כזה מאד וכנ"ל, כי רק הם יודעים להלביש השגת אלהותו בצמצומים רבים וכו' שעל ידי זה מבררין המדמה בבחינת וביד נביאים אדמה שעל ידי זה עקר האמונה כנ"ל:
וזה בחינת נסיעות לדרכים ועל כן רב המשא ומתן נעשה על ידי נסיעות, כי רב הנסיעות הם על ידי בהמות שורים וחמורים וסוסים שבהם התגברות המדמה כידוע. וצריך כל אדם לזכר את ה' בנסיעתו בדרך, כמו שכתוב בפרשת שמע ישראל שהוא אמונת היחוד , "ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך וכו'", הינו שיכון בנסיעתו בשביל התכלית הנצחי, כגון במשא ומתן שנוסע להרויח ממון כדי שיתן צדקה (כמו שמובא במקום אחר בהתורה האי מאן דאזל למינסיב סימן כ"ט עין שם). מכל שכן כשנוסע לדבר שבקדשה, בפרט כשנוסע להתקרב לצדיק אמת לשם שמים ואזי על ידי נסיעתו מתקן תקון גדול, כי מעלה כח הבהמיות שהוא כח המדמה שהוא בחינת כח הבהמיות שנושאין אותו, מעלה הכל לשרש השכל האמתי מאחר שפנימיות כונת נסיעתו בשביל ה' יתברך ותורתו הקדושה. נמצא, שמעלה ומקשר וכולל המדמה בהשכל האמתי שזה עקר עבודת האדם כנ"ל. וזה שכתב רבנו זכרונו לברכה במקום אחר שעל ידי הנסיעות בקדשה מתקן פגם האמונה, כי על ידי הנסיעות מעלה ומברר המדמה שהוא כח הבהמיות שעל ידי זה עקר תקון האמונה כנ"ל. וגם כשהולך ברגליו נתתקן בחינה זאת כי הרגלין בחינת מדרגה התחתונה, בחינת עשיה, בחינת מדמה וכשמכון בהלוכו בדרך לשם שמים באמת אזי מעלה את בחינת רגלין שהם בחינת מדמה אל השכל בבחינת וישא יעקב את רגליו, בחינת לבו נשא את רגליו, הינו בחינת לב מבין, בחינת השכל נושא את הרגלין, בחינת המדמה שיעלה ויכלל בהשכל וכנ"ל. וזה בחינת רגלי עמדה במישור, הינו בחינה הנ"ל על ידי זה במקהלים אברך ה', כי כל הברכות והשבחים והתארים שמברכין ומשבחין אותו יתברך כלם על ידי ברור המדמה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל:
ופרעה ומצרים שהם בחינת הרע שבמדמה כנ"ל שמשם עקר גלות מצרים שכולל כל הגליות שעקרם גלות הנפש שהעקר הוא פגם האמונה. שהסטרא אחרא והקלפות מתגברים על כל אחד בבלבולי המדמה שהם בלבולי האמונה. על כן פרעה כשהתגבר לרדף אחר ישראל היה עקר התגברותו על ידי המרכבות טמאות שלו בבחינת ויקח שש מאות רכב בחור וכל רכב מצרים וכו'. וישראל התיראו מאד מזה, כמו שכתוב, "וייראו מאד ויצעקו בני ישראל אל ה'". כי עקר תקון הנפש של איש הישראלי הוא תקון המחשבה שיגביר כח השכל על המדמה שיהיה המדמה טפל להשכל שזהו בחינת מה שכתוב בזהר הקדוש: אין הרוכב טפל לסוס אלא הסוס טפל להרוכב. כי סוס הוא בחינת תקף פגם זהמת המדמה שעקר בלבוליו הם על ידי תאות המשגל שהוא בחינת זהמת מצרים, בחינת וזרמת סוסים זרמתם, בחינת סוסים מיזנים משכים היו וכו' (ירמיה ה'). ושם עקר המלחמה של כל אחד כידוע וכמו שכתוב בתחלת התורה הנ"ל שהשלש מחין הם בחינת שלש מחצות פרוסות בפני תאוה זאת. אבל כשהם נפגמים, חס ושלום אזי מתגבר הרוח שטות שעל ידי זה באים כל הפגמים והעברות, חס ושלום כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות. וזה בעצמו בחינת בלבול המדמה המבאר שם אחר כך (באות ח') עין שם היטב קשר התורה הנוראה הנ"ל: כי הצדיק האמת הבעל כח שזוכה להתפלל התפלה בבחינת דין עד שמוציא הנפשות והתפלות וכו' מהסטרא אחרא בבחינת חיל בלע ויקאנו וכו', הוא זוכה לכל התקונים הנאמרים שם, עד שזוכה לבחינת רוח נבואה רוח הקדש שעל ידי זה מתקן ומברר המדמה שהוא תקון האמונה, הינו שזה הצדיק מתקן הנפשות הפגומות שהמדמה מבלבל אצלם שעקר הבלבול נמשך מחטאות נעוריהם שהעקר פגם תאוה הנ"ל שהוא עקר בלבול המדמה. וצריך כל אחד החס על נפשו לבקש צדיק כזה כל ימי חייו כדי שיברר אצלו המדמה בכל פעם ויכניס בו אמונה שלמה עד שיתקנו בשלמות, כי הרבה הרבה צריך לעבר על כל אחד ואחד, כי לאו כל אדם זוכה להתתקן מיד, כי יצר לב האדם רע מנעוריו, בפרט מאחר שכבר פגם וקלקל המדמה שלו הרבה קדם שבא אל הצדיק. וכל מה שעוסקין לתקנו מתגבר עליו הבעל דבר בהתגברות גדול מאד ביותר, כי כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו.על כן הרוצה לחוס על נפשו ולחשב על תכליתו לנצח באמת צריך לשום אל לבו היטב להיות חזק בדעתו בהתחזקות עצום לאחז עצמו בהצדיק הזה העוסק בתקון נפשו ולחפש ולבקש עמקות אמתת עצותיו ודרכיו האמתיים והתמימים וכנ"ל, ולקים אחזתיו ולא ארפנו עד וכו': נמצא, שעקר התקון הוא שיהיה המדמה טפל להשכל, שזהו בחינת שהסוס טפל להרוכב המזכר בזהר הקדוש. ומצרים שהם בחינת פגם המדמה הם בהפך וזה היה תקף התגברותם בבחינת ויקח שש מאות רכב בחור וכו' כנ"ל. וישראל התיראו מזה ותפסו אמנות אבותם ויצעקו אל ה', כי זה עקר העצה הכלליית לצעק בכל פעם שמתגברים עליו המחשבות רעות הנ"ל שהם בלבול המדמה שבא ממרכבות דסטרא אחרא בחינת מרכבות פרעה, לצעק מאד אל ה' ולצעק ולצעק וכו' עד ישקיף וכו'. ועל ידי זה נתעוררו רחמי ה' יתברך ולחם בעצמו עמהם והפילם, ועל כן התחיל משה שירת הים בנפלאות שבח גבורה נפלאה הזאת שהפיל ה' יתברך מרכבות טמאות שלהם. וזהו "אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים", 'סוס ורכבו' דיקא שהקדים הסוס להרוכב, כי זהו עקר תקף זהמתם של בחינת מצרים שמתגברים על כל אחד בגלות הנפש שרוצים להגביר הסוס על הרוכב, חס ושלום, ומזה נמשך כל מרירת הגלות שסובל כל אחד מבלבולי מחשבותיו הרעים שהם בלבול המדמה. ועל ידי הצעקה לה' זכו שה' יתברך הפיל סוס ורוכבו וכנ"ל. וכן כתוב בסוף, "כי בא סוס פרעה ברכבו וכו' וישב ה' עלהם את מי הים וכו'". כי אף על פי שהתגברו כל כך במרכבות טמאות שלהם על כל אחד עד שרצו להגביר הסוס על הרוכב, אף על פי כן ה' יתברך ברב גאותו וגדלו הפיל סוס ורוכבו נגד ישראל והשפילם ועל ידי זה נתברר המדמה וזכו לאמונה שלמה בה' יתברך ובהצדיק האמת בחינת משה, כמו שכתוב, "ויאמינו בה' ובמשה עבדו":
כי בענין בלבול המדמה כלול כל התאוות הן תאוה הנ"ל הן תאות ממון וחסרון הבטחון וטרדת הפרנסה. והכל הוא בחינת פגם האמונה והכל תלוי זה בזה ואין יודעין מהיכן ההתחלה ועל כן קשה מאד לתקן. ואי אפשר לתקן כי אם על ידי הצדיק האמת שיש לו בחינת רוח הקדש וכו' כנ"ל. ובלבד שיבקש אותו מאד עד שימצאנו ואפלו אחר כך צריך לבקש עוד הרבה בכל פעם וכו' וכנ"ל עד שיזכה לאמונה שלמה ביותר בכל פעם עד שיתתקן בשלמות וכו' וכנ"ל. ועל כן נקרא הבטחונות של שוא והבל בשם סוס, כמו שכתוב, "אלה ברכב ואלה בסוסים, ואנחנו בשם ה' אלהינו נזכיר". וכתיב, "לא בגבורת הסוס יחפץ וכו'". וכתיב: "שקר הסוס לתשועה וכו'". כי בחינת סוס הוא בחינת תקף זהמת המדמה, בחינת זהמת מצרים שנאמר בהם, "הוי הירדים מצרים לעזרה ועל סוסים ישענו וכו'" (ישעיה לא), שמשם נמשך פגם תאות ממון שרודף אחר הממון ביגיעות יתרות בחנם ועושה מהטפל עקר ומהעקר טפל, שתולה העקר בהסבות שהם הנסיעות והטרחות של המשא ומתן ושוכח בה' יתברך ואפלו כשמזכירין אותו בה' יתברך ובתכליתו הנצחי הוא אומר, הלא כתיב, "וברכך בכל אשר תעשה" שדרשו חכמינו זכרונם לברכה, שלא יהא יושב בטל וכו'. ואינו משים אל לבו לבלי להטעות את עצמו, כי בודאי האמת הוא שצריכין איזה עסק, אבל חלילה להפך הדבר לעשות מהסבה של העסק עקר ולרדף אחר המשא ומתן ביגיעות וטלטולים וסכנות בגוף ונפש כאלה, ומתורה ותפלה עושה טפל עד שהרבה משליכים עסק התורה לגמרי אף על פי שבנעוריהם היו לומדים מפלגים וכו' עד שכמעט שוכחים גם את התפלה וכו', בפרט בדורות הללו ה' יתברך ירחם. וכל זה בכלל דברי הזהר הקדוש שהזהיר שלא יהיה הרוכב טפל להסוס רק הסוס יהיה טפל להרוכב וכנ"ל. וזהו, "שקר הסוס
לתשועה וכו'" שהוא פגם המדמה כנ"ל, "הנה עין ה' אל יראיו למיחלים לחסדו" זה בחינת ההפך לגמרי ממרכבות הטמאות שהם בחינת סוס ורוכבו כנ"ל, כי הכנעת ובטול אלו המרכבות דסטרא אחרא הם על ידי הצדיק האמת הנ"ל שזוכה לכל התקונים הנאמרים שם בהתורה הנ"ל עד שזוכה לקול הנגון הנ"ל המשקה את הגן שמשם גדלים כל הריחות שהם היראות. שזה הנגון הוא בחינת שיר של חסד שיתער לעתיד כשיהיה חדוש העולם בחינת עולם חסד יבנה בחינת להגיד בבקר חסדך וכו', עין שם. וזהו הנה עין ה', שהוא השגחתו השלמה אל יראיו המיחלים לחסדו הנ"ל בחינת להגיד בבקר חסדך. שהם זוכים ליראה שלמה כנ"ל והם מכניעים הסוס ורוכבו ומגלים לכל העולם, כי שקר הסוס לתשועה, כי הם מבררים ומתקנים המדמה וכנ"ל. וזהו גם כן בחינת לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה ה' את יראיו את המיחלים לחסדו, הינו כנ"ל:
ועל כן מזהר המלך ולא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים ולא ישיב את העם מצרימה וכו'. כי כל זה בחינת זהמת המדמה כנ"ל שהמלך מזהר על זה ביותר, כי המדמה בשרשו בקדשה הוא בחינת מדת מלכות אמונה שמשם כל התארים והשבחים לה' יתברך בחינת ה' מלך גאות לבש בחינת הוד והדר לבשת וכמובן לעיל. ועל כן המלך מזהר שלא לפגם בחינת מלכות, חס ושלום, על ידי בלבול המדמה שהוא בחינת תאות המשגל, שהוא בחינת רבוי סוסים, שהוא זהמת מצרים וכנ"ל:
ושלמה המלך שהיה חכם מאד מכל אדם ורצה לסמך על חכמתו להרבות סוסים ונשים, התחרט אחר כך מאד והתודה על עצמו שטעה מאד בזה, כמו שכתוב (משלי לא), "לאיתיאל ואכל". שטעה ואמר, אתי אל ואוכל לעמד בזה, אבל באמת לא כן הוא. כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי - מי עלה שמים וירד כמשה וכו', הינו שהודה על עצמו שטעה במה שרצה להתחכם כנגד תורת משה ורצה לסמך על חכמתו לעמד כנגד בלבול המדמה אף שירבה נשים וסוסים. ובאמת לא כן הוא, כי באמת אי אפשר בשום אפן לברר המדמה כי אם על פי תורת משה דיקא שהוא בחינת רוח נבואה רוח הקדש האמתי שמשם מקבלין כל הנביאים וכל הצדיקים בעלי רוח הקדש שבכל דור, כי משה רבנו הוא רבן של כל הנביאים ואפלו מי שזוכה לרוח הקדש צריך לילך רק בדרך תורת משה ולבלי לסור מתורתו ימין ושמאל אפלו כחוט השערה ואז דיקא יכול לברר המדמה על ידי רוח קדשו ששואב מתורת משה דיקא, אבל שלמה פגם בזה ובקש להיות כמשה ולעבר על מצוותיו להרבות נשים וסוסים. ועל כן התחרט מאד על זה ואמר אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי, כי גם אותי ברב חכמתי מבלבל המדמה הרבה עד שטעיתי כל כך, כי המדמה מטעה ומבלבל גם את החכמים הגדולים מאד וכנ"ל, כי מי עלה שמים וירד כמשה שזכה לעלות לשמים ולקבל את כל התורה כלה וזכה לרוח נבואה כזו שאין כמוהו, כמו שכתוב, "ולא קם עוד נביא בישראל כמשה וכו'". ועל כן אי אפשר לברר המדמה כי אם על ידי תורתו הקדושה לבלי לסור ממצוותיו אפלו כחוט השערה, ואז דיקא יכולין לזכות לברור המדמה על ידי רוח הקדש של הצדיקי אמת שבכל דור שממשיכין מתורת משה דיקא וכנ"ל:
ולעתיד יתנהג העולם על ידי השגחה לבד ויתבטל הבטחונות של שוא והבל עד שיתבטל עסק הסוחרים לגמרי. וזהו (זכריה יד), "ביום ההוא יהיה על מצלות הסוס קדש לה' וכו' ולא יהיה עוד כנעני וכו'". כי עכשו טעות המדמה שהוא בחינת זהמת הסוס מתגבר כל כך עד שמלבישין גם את הסוס בעשירות כזה בכסף וזהב וכו' היש שטות מזה. אבל לעתיד יתברר ויתתקן הכל עד שיעלו גם מצלות הסוס תקף שטות זהמת המדמה, יעלו ויבררו גם כן שיהיה קדש לה'. ואז באמת יתבטל עסק הסוחרים בחינת ולא יהיה עוד כנעני וכו', כי לא ירדפו ישראל עוד אחר טרדת המשא ומתן רק ישימו בטחונם בהשגחת ה' יתברך לבד עד שיתקים בהם ועמדו זרים ורעו צאנכם וכו'. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים וכו'. וזהו שנסמך והיה הסירות ביום ההוא קדש לה' וכו', כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעל ידי כל הנ"ל זוכין להכניע מזונא דגופא ולהגביר מזונא דנשמתא, וזה והיה הסירות שמבשלים בהם שהיה תחלה בבחינת מזונא דגופא עתה יהיה קדש לה', כי יתגבר מזונא דנשמתא על מזונא דגופא על ידי ברור המדמה שהוא תקון האמונה שעל ידי זה זוכין לשיר של חסד הנ"ל שעל ידי זה מתגבר מזונא דנשמתא כנ"ל, עין שם היטב בהתורה הנ"ל ותבין:
וזה "לססתי ברכבי פרעה דמיתיך רעיתי", הינו כנ"ל שעקר המלחמה עם פרעה היה להכניע מרכבות הטמאות שלו שהם בחינת התגברות הסוס על הרוכב, בחינת התגברות תקף זהמת המדמה על השכל, שזה היה עקר תקף צרת גלותם של ישראל. וכן הוא בכל דור ודור, כי מצרים כולל כל הגליות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. וה' יתברך בעצמו לוחם עמהם, כי הוא מלחמה גדולה וארכה שיש לכל אדם בימי חייו וצריך לצעק הרבה אל ה' ולתלות עיניו למרום בכל פעם שה' יתברך ילחם בעדו ויעזרו לכבש מלחמה זאת. ואז ה' יתברך ירחם עליו ויושיעו כמו שהיה ביציאת מצרים וקריעת ים סוף. וזהו 'לססתי ברכבי פרעה' ועין פרוש רש"י שם. הינו כשיצאתי עם סוס שלי כנגד רכבי פרעה, כי זה כלל שאין הדין נמתק אלא בשרשו ועל כן יצא ה' יתברך כנגד רכבי פרעה עם בחינת סוס שלו שהוא שרש העליון של הסוס כדי להכניע רכבי פרעה להפיל סוס ורוכבו דסטרא אחרא הרוצים להגביר הסוס על הרוכב וכנ"ל. ואז דמיתיך רעיתי", 'דמיתיך' בחינת המדמה שלך נתברר ונעשה בחינת רעיתי שהוא בחינת אמונה השלמה, בחינת ורעה אמונה שהיא נקראת "אחת היא רעיתי יונתי תמתי" וכו', שנאמר על ישראל שהם חזקים באמונה עם ה' יתברך ותורתו כיונה תמה עם בן זוגה וכמו שפרש רש"י שם. הינו כנ"ל שה' יתברך לוחם, כביכול, עם בחינת סוסו להפיל רכבי פרעה שהם בחינת מרכבות הטמאות הרוצים להגביר הסוס על הרוכב, חס ושלום, ואז כשהפילם נתברר המדמה שעל ידי זה נשלם האמונה, שזהו בחינת דמיתיך רעיתי וכו' וכנ"ל:
וזה שמובא בפרוש רש"י והוא מהמדרש שהיו הסוסים מושכים את המצריים לתוך הים וזה לשון המדרש, תני רבי ישמעאל, "וינער ה' את מצרים בתוך הים". מלמד, שהסוס היה זורק רוכבו למעלה והוא יורד למטה והסוס למעלה ממנו וכו', עין שם, הינו שנענשו מדה כנגד מדה ממש, כי תחת שהם היו רוצים להגביר הסוס על הרוכב כנ"ל כנגד זה נענשו ששלם לעושי הרעה כרעתם שהגביר הסוס על רוכביהם והפילם והענישם ועקרם מן העולם. ועין במדרש על פסוק זה, לססתי שמאריך שם בענין כבד המלחמה שלחם ה' יתברך, כביכול, עם פרעה להגביר סוסו, כביכול, על פרעה ורוכבו, עין שם מה שאיתא שם, חזר ורכב פרעה על סוס אדם על סוס לבן ושחר, כביכול, נגלה הקדוש ברוך הוא על סוס לבן, אדם, שחר, הדא הוא דכתיב, "דרכת בים סוסיך וכו'". וכל זה הוא בחינה הנ"ל, כי עקר המלחמה הוא בבחינה הנ"ל מה שה' יתברך צריך ללחם עם הסטרא אחרא שהוא בחינת פרעה ומצרים שהם ערות הארץ תקף זהמת המדמה שרוצים בכל פעם להגביר, חס ושלום, זהמת המדמה שהוא בחינת זהמת הסוס כנ"ל על השכל. ומעצם המלחמה צריך ה' יתברך, כביכול, בעצמו ללחם עמהם וזה בחינת סוס אדם לבן שחר שיצא בהם פרעה וה' יתברך יצא כן כנגדו, כי יש בענין מלחמה זאת של זהמת המדמה עם השכל כמה וכמה בחינות לפעמים מתגבר על האדם במחשבות ורעיונים והרהורים אלו שהם בחינת סוס אדם ולפעמים בבחינת סוס לבן ושחר. וזהו בחינת גלות ארבע מלכיות שראה זכריה (כמו שכתוב בקפיטל ו'), ואראה והנה ארבע מרכבות יצאות מבין שני ההרים וההרים הרי נחשת במרכבה הראשנה סוסים אדמים, ובמרכבה השנית סוסים שחרים. ובמרכבה השלשית סוסים לבנים, ובמרכבה הרבעית סוסים ברדים אמצים שהם בחינת ארבע גליות כמו שמפרש שם אחר כך. וזה ידוע שעקר הגלות הוא גלות הנפש מה שבגלות המר מתגבר מאד הסטרא אחרא על הקדשה. ועקר המלחמה הוא במחשבה מה שהחיות טמאות, שהם בחינת מרכבות טמאות, שהם מחשבות רעות והרהורים רעים ורעיונים מבלבלים מתגברים על השכל שמשם כל הקלקולים, רחמנא לצלן, כאשר יודע כל אחד בנפשו, (וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה במקום אחר (סימן רלג) שמחשבות קדושות הם בחינת חיות טהורות וכן להפך עין שם) ועל כן ראה המרכבות טמאות בבחינת סוסים בכמה גונין אדמים לבנים שחרים, כי יש בענין הרעיונים רעים כמה וכמה מיני גונין וכן היה בגלות מצרים כנ"ל. וצריכין לצעק הרבה לה' עד שה' יתברך יעזרו שלא יפל בידם רק יגביר הרוכב על הסוס, כי באמת המחשבה ביד האדם להטותה כרצונו ואפלו אם לפעמים המחשבה יוצאת מדרך הישר לחוץ, חס ושלום, הוא יכול לתפסה כמו הסוס שתופסין אותו במתג ורסן להטותו לדרך הישר כמו שכתב כל זה אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה בסימן מ"ו בלקוטי תנינא ובמקום אחר. והבן היטב לעבדא ולעצה להציל נפשך על ידי כל הנ"ל:
על פי כל הנ"ל יתפרש היטב מאמר רבותינו זכרונם לברכה בקדושין פרק א וזה לשונו, אמר רבי יהושע בן לוי כל המלמד בן בנו תורה מעלה עליו הכתוב כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך". וסמיך לה, "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב". רבי חיא בר אבא אשכחא לרבי יהושע בן לוי דשדי ריסנא ארישה וקא ממטי לה לינוקא לבי כנישתא אמר לו, מאי כולי האי? אמר לו, מי זוטרא, מאי דכתיב, "והודעתם לבניך". וסמיך לה, "יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב" מכאן ואילך רבה בר הונא לא טעים אומצא עד דמייתי לה לינוקא לבי מדרשא. רבי חיא בר אבא לא טעים אומצא עד דמקרי לינוקא ומוספיה. כי צריכין לחבר סוף התורה הנ"ל בתחלתה, הינו מה שמבאר שם בסוף שברור המדמה הוא על ידי רוח הקדש שהוא בחינת מתן תורה שכל העולם היה תלוי בו וכו' וזה הרוח הקדש זוכין על ידי כל התקונים המבארים שם מתחלה ועין שם היטב מבאר שם מענין תקון השלשה מחין שהם שלש מחצות פרוסות בפני זאת התאוה והם בחינת שלשה מיני רחמנות, בחינת אם תשקר לי ולניני ולנכדי עד כאן רחמי האב על הבן שהם בחינת שלש תפלות ביום וכו'. וכל זה נתתקן על ידי הצדיק הבעל כח שמתפלל תפלה בבחינת דין שעל ידי זה זוכה לכל התקונים הנאמרים שם עד שזוכה לרוח הקדש, בחינת רוח נבואה שהוא בחינת מתן תורה, שאז זכו כל ישראל לרוח נבואה, שעל ידי זה מתברר המדמה, שזה עקר תקון האמונה ועל ידי זה זוכין לחדוש העולם של לעתיד שהוא בבחינת ארץ ישראל השגחה שעל ידי זה זוכין להשיר של נפלאות שיר של חסד שיתער לעתיד, שעל ידי קול השיר הזה דיקא יכולין להוכיח את ישראל בתוכחה של משה וכו' שעל ידי זה נכנע מזונא דגופא ומתגבר מזונא דנשמתא שהוא בחינת ריח, בחינת יראה וכו', עין שם כל זה היטב היטב: ועתה מבאר היטב מאמר רבי יהושע בן לוי הנ"ל, כל המלמד בן בנו תורה, שזהו בחינת שזכה לשלש בחינות רחמנות הנ"ל שעקר הרחמנות הוא הדעת האמתי של התורה ללמדה ולהמשיכה מאב לבן ולבן הבן, כי עד כאן רחמי האב על הבן כנ"ל. נמצא, שזכה לבחינת תקון המחין שנמשך על ידי הבעל כח הנ"ל על כן בודאי נחשב כאלו קבלה מהר סיני ששם זכו כל ישראל לבחינת רוח הקדש, כי גם הוא בודאי זוכה לבחינת רוח הקדש מאחר שזכה להמשיך שלשה מיני מחין הנ"ל שהם שלשה מיני רחמנות הנ"ל, שהם המחין האמתיים של התורה, שהם בחינת אב ובן ובן הבן, שזה נמשך מהתקונים הנ"ל של הבעל כח הנ"ל, שעל ידי זה זוכין לרוח הקדש שהוא בחינת קבלת התורה כנ"ל ועל כן בודאי נחשב כאלו קבל את התורה מהר סיני כמו שנאמר, "והודעתם לבניך ולבני בניך". וסמיך לה, "יום וכו'", כי בשביל זה נסמכו זה לזה. להודיע, שעקר קבלת התורה הוא לברר המדמה על ידי הרוח הקדש שמקבל כל אחד מישראל בכל דור על ידי התורה שמקבל מרבו האמתי כנ"ל. ועקר ברור המדמה הוא לתקן המדמה ולבררו בכל פעם מכל השטותים והבלבולים שנדבקו בו שכלם הם בחינת בלבול האמונה עד שיתקן את מחו שיהיו המחין שלו בבחינת שלש מחצות פרוסות הנ"ל שהם בחינת שלשה מיני רחמנות מאב לבן ולבן הבן. ועל כן מאחר שזכה ללמד תורה ולהמשיך קדשת המח של התורה עד בן הבן, על כן בודאי זכה לבחינת התקונים הנ"ל, על כן נחשב כאלו קבלה מהר סיני וכו' וכנ"ל. וזהו רבי חיא בר אבא אשכחיה לרבי יהושע בן לוי דשדי ריסנא ארישיה וממטי לה לינוקא לבי כנישתא וכו'. ופרש רש"י, שהיה מלבוש פחות שחטפו במקום הסודר וכו', אבל דברי רבותינו זכרונם לברכה עמקים מאד ויש בהם רזין עלאין: ועתה על פי הנ"ל תבין נפלאות ה' שרמז בדבריו הקדושים עצות עמקות אמתיות המכרחים לכל אדם החס על נפשו להוציאה מגלות התאוות, ובפרט מרעיונים והרהורים רעים השוטפין על מחו ורוצים לבלע אותו, חס ושלום, שהעקר לבלי להתפחד מהם כלל, רק לעשות את שלו במה שהוא עוסק ואפלו כשמחשבתו מורדת ויוצאת לחוץ צריך לתפסה כמו סוס ברסן להחזירה לדרך הישר, כמבאר שיחות קדושות אלו הרבה בספריו הקדושים וכמובא לעיל מזה, ועל זה נאמר, "אל תהי כסוס כפרד אין הבין". שנאמר לענין קדשת הברית כמו שאיתא בזהר הקדוש. וזהו, "במתג ורסן עדיו לבלום", שצריכין לתפס המחשבה כמו הסוס במתג ורסן וכנ"ל. וזהו עקר תקון המחין כששומרין את המחין מפגם הרהורים הנ"ל, שזה העקר. ואז זוכה לברור המדמה שהוא בחינת תקון הלבושין כנ"ל, שזהו בחינת קבלת התורה, בחינת רוח הקדש וכנ"ל. וזהו בחינת דשדי ריסנא ארישיה, בחינת תקון המחין שבראש, שהוא בחינת ריסנא שתופסין המחין ברסן שלא יצאו לחוץ וזה היה במקום הסודר שהוא מלבוש חשוב, הינו כי עקר מלבוש חשוב הוא רק כשהמח קשור אצלו בבחינת רסן שלא יצא לחוץ להרהר, חס ושלום שזה עקר תקון הלבושין, שהוא בחינת תקון המדמה כנ"ל וזהו, דשדי ריסנא ארישיה וקא ממטי לינוקא וכו'. כי הכל אחד, כי הלמוד עם הבנים, שהוא עקר תקון המחין כנ"ל, כל זה זוכין רק על ידי בחינת ריסנא הנ"ל על ידי ששומרין את המח מפגם ההרהורים כנ"ל. וזהו שאמר לו: מי זוטרא מאי דכתיב, "והודעתם לבניך וכו'". וסמיך לה, "יום וכו'". כי כל זה בחינת קבלת התורה, בחינת רוח הקדש כנ"ל. ועתה מה טוב ומה נעים סמיכות וקשר דברי רבותינו זכרונם לברכה שסמך לזה מכאן ואילך רבה בר הונא לא טעים אומצא עד דמיקרי לינוקא וכו'. כי על ידי כל הנ"ל זוכין לקול השיר הנ"ל שעל ידי זה נכנע מזונא דגופא וכו' ועל כן בודאי טוב ויפה עשה שלא רצה לאכל ולטעם דבר עד שלמד עם בנו, שעל ידי זה זכה להכניע מזונא דגופא וזכה שתהיה אכילתו בבחינת מזונא דנשמתא, כי זה עקר קדשת איש הישראלי שצריך להשתדל כל ימיו שתהיה אכילתו רק בבחינת מזונא דנשמתא, ואפלו כשאוכל לא תהיה אכילתו בבחינת מזונא דגופא שיכון, חס ושלום, בשביל הנאת גופו רק כל אכילתו תהיה בבחינת מזונא דנשמתא (וכמובא מזה במקום אחר) וזה זוכין על ידי התקונים הנ"ל. ועל כן לא טעים דבר עד דמיקרי לינוקא, שזהו בחינת התקונים הנ"ל שעל ידם זוכין שתהיה אכילתו בבחינת מזונא דנשמתא כנ"ל. וזה רבי חיא בר אבא לא טעים מידי עד דמיקרי לינוקא ומוספיה. ופרש רש"י, מהדר לה. מה שקרא אתמול ומלמדו עוד פסוק יותר, הינו שרבי חיא בר אבא הוסיף לתקן ביותר שלא רצה לטעם עד שקרא עם התינוק מה שלמד כבר ועוד הוסיף ללמדו יותר, כי זה עקר שלמות התקון הנ"ל להיות מוסיף והולך בכל פעם ולא יסתפק במה שלמד כבר עם בנו או תלמידו שנחשב גם כן כבנו רק בכל פעם יוסיף והולך, כי עקר התקון להמשיך בחינת אמונת חדוש העולם שעל ידי זה זוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד בבחינת חדשים לבקרים וכו' שבשביל זה צריך האדם להתחדש בכל יום ולהתחיל בכל יום מחדש. ועל כן צריך הרב כשלומד עם בנו ותלמידו לחזר עמהם מה שלמד כבר ולהוסיף לחדש להם עצות ותחבולות אמתיות להנצל משטף מים רבים של זה העולם. שזה עקר הלמוד העולה על הכל, כי לא המדרש הוא העקר וכו'. ועל ידי זה דיקא זוכין לבחינת חדוש העולם של לעתיד על ידי שמחדש בתורה בכל פעם ומחדש ללמד תוספות עצות והתחזקות בתורה ועבודה עם תלמידיו ובניו בכל פעם שעל ידי זה זוכין לקול השיר הנ"ל, שעל ידי זה מכניעין מזונא דגופא כנ"ל. ועל כן לא טעים מידי עד דמיקרי לינוקא ומוספיה, בחינת תוספות חדושין דאוריתא אמתיים המביאין לידי מעשים טובים שעל ידי זה עקר התקון הנ"ל לזכות למזונא דנשמתא וכנ"ל:
וזהו (מלכים ב'), "ויהי המה הלכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש ויפרדו בין שניהם". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה, טעמא שהיה ביניהם דברי תורה. ואמר לו, היו ראויים לשרף, כי שני תלמידי חכמים המהלכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה ראויין לשרף (סוטה דף מט), כי כבר מבאר ענין הנסיעות שהוא להגביר הרוכב על הסוס, הראש על הרגלין ועל כן שני תלמידי חכמים ההולכין בדרך צריכין לזהר ביותר שיהיה ביניהם דברי תורה, שהוא בחינת קבלת התורה, שהוא ברור המדמה, שהוא בחינת התגברות הרוכב על הסוס וכו' כנ"ל, שהוא עקר תקון הליכת הדרך כנ"ל. וזהו "ויהי המה הלכים הלוך ודבר בדברי תורה והנה רכב אש וסוסי אש" דיקא "ויפרדו וכו'". כי ההסתלקות ממנו היה דיקא על ידי רכב אש וסוסי אש, להורות שהוא רבי אמתי שמסר תורתו לאלישע תלמידו שעל ידי זה ירדו מלמעלה רכב אש וסוסי אש הפך סוס פרעה ורוכבו שהוא פגם המדמה, כי הוא זכה לבחינת רכב אש וסוסי אש שהקדים הרכב להסוס, כי הסוס טפל לרוכב. והיו כלם של אש להכניע הרע של המדמה שמשם עקר המיתה שנגזר על אדם הראשון, אבל אליהו לא מת, כי זכה לרכב אש וסוסי אש להכניע הרע שלהם, כי מהאש יצאו והאש תאכלם ועל ידי זה דיקא נסתלק ממנו לחיי עולם, כי הצדיק האמת הזוכה לכל הנ"ל אינו מת. וזה רואין ביותר על ידי אליהו שלא מת כלל והוא חי וקים לעולם, וממנו נלמד לכל הצדיקים אמתיים שאף על פי שמתו ונקברו הם חיים וקימים לעולם. וכמו שכתב אדוננו מורנו ורבנו זכרונו לברכה על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, אין אדם מת וחצי תאותו בידו וכו', עין שם (סימן קמד), הינו מאחר שברר המדמה ששם כל התאוות הבהמיות עד שהיה גם חצי תאותו בידו, בודאי אינו מת וכנ"ל. ועל כן למדו רבותינו זכרונם לברכה מזה ששני תלמידי חכמים ההולכים בדרך ואין ביניהם דברי תורה בחינת רוח הקדש, בחינת ברור המדמה, שצריכין ביותר בדרך שהוא בחינת צאתך ששם התגברות המחשבות המבלבלות של המדמה ביותר, שעקר התקון על ידי דברי תורה כנ"ל, על כן כשאין ביניהם דברי תורה ראויין לשרף על ידי הרע שבמדמה שהוא בחינת אש, אבל על ידי דברי תורה, שהוא בחינת הלא כה דברי כאש, שהוא בחינת קבלת התורה שנתנה באש, בחינת המשכת רוח הקדש הנ"ל, על ידי זה מבררין המדמה וכו' ונתתקן הכל וכנ"ל. ועל כן צעק אלישע, "אבי אבי רכב ישראל ופרשיו", 'רכב ישראל דיקא, כי צעקתו היה על שנסתלק ממנו רבו שהשפיע עליו רוח הקדש שנמשך ממרכבה העליונה על ידי שהתגבר במחשבתו להכניע מרכבות הטמאות וזכה להגביר הרוכב על הסוס וכנ"ל, על כן יפה צעק 'אבי אבי רכב ישראל', כי משם כל קדשת הרוח הקדש שקבל ממנו וכנ"ל. וזה שתרגם יונתן, רבי רבי דטב להון לישראל מרתיכי וכו'. כי בודאי הצדיק האמת, כמו אליהו, הוא מנצח כל המלחמות על ידי בחינה הנ"ל על ידי שמגביר המחשבות קדושות על ההפך שעל ידי זה מכניע כל המרכבות דסטרא אחרא בחינת סוס ורכבו כו', שעל ידי זה נופלים ממילא כל השונאים והחולקים דסטרא אחרא. ועל כן הוא בודאי טוב לישראל מכל מרכבות ופרשים שמכינים למלחמה, כי עקר נצחון המלחמה הוא רק על ידי בחינה הנ"ל על ידי שהצדיק מגביר הרוכב על הסוס, השכל על המדמה וכו', וכנ"ל, שזהו בחינת לא בגבורת הסוס יחפץ וכו', שקר הסוס לתשועה וכו', הנה עין ה' אל יראיו וכו' שעל ידי זה עקר התשועה וכנ"ל על ידי שהם מגבירים המרכבה דקדשה וכו' וכנ"ל:
וכן מבאר במדרש על פסוק "לססתי ברכבי פרעה" הנ"ל שעקר מלחמת ה' יתברך נגד פרעה ומצרים היה על ידי בחינת המרכבה הקדושה כמו שמאריך שם בענין מלחמת ה' יתברך עם פרעה שבכל מה שהתגבר פרעה כן יצא ה' יתברך נגדו, כמו שכתוב שם חזר ורכב פרעה על סוס אדם וכו' אף הקדוש ברוך הוא כן וכמובא לעיל באות ל"ב יצא פרעה הרשע בשריון וכובע, כביכול, הקדוש ברוך הוא כן וכו' הביא נפט, כביכול, הקדוש ברוך הוא כן וכו' וכו' לבלב בקולו, כביכול, ועליון יתן קולו וכו', עין שם שמאריך בזה. ואם כי מן הנמנע לעניי הדעת כמונו להשיג כונת המדרש הזה, כי הדברים תמוהים מאד מהו ענין כל הדברים האלה שעשה פרעה וה' יתברך עשה כן כנגדו, וגם הלא הרבה רוח והצלה לפניו ומה זה קול הרעש הזה שפרעה התגבר נגד ה' יתברך וישראל בכמה מיני התגברות הנ"ל סוס אדם ושחר ולבן וכו' ויצא בשריון וכובע והביא נפט ואבני בליסטרות וחרבות ורמחים וחצים וכו' והרעים בקולו ולבלב בקולו וכו' וכו' וה' יתברך כביכול, הכרח לצאת כנגדו בכל פעם בכל אלו הדברים, הלא ה' יתברך יכול להפילו כרגע בפעם אחת?! אך אם אי אפשר להבין בפרטיות דברי המדרש לאשורו, על כל פנים אנו מחיבים להוציא ממנו רמזים אמתיים לעבודת ה' יתברך, כי כל דברי המדרש הנ"ל מרמזים על מלחמת היצר שעקר המלחמה הוא על ידי מחשבות רעות ובלבולים רבים ועצומים של המדמה כנ"ל, שהיא בחינת פרעה כנ"ל. ועל פי דרך זה יכול כל אחד להבין קצת דברי המדרש הנ"ל למי שישים אל לבו להסתכל על עצם תקף רבוי המלחמה שלוחם המדמה עם השכל. ומי שחס על נפשו ועוסק במלחמת ה', שזהו עקר המלחמה כמובא בכל ספרי מוסר שכל המלחמות הגשמיות נקראים מלחמה קטנה, נגד מלחמה זאת, שהיא מלחמה ארכה מאד, הוא יכול להבין מעט כל דברי המדרש הנ"ל, כי פרעה, שהוא בחינת בלבול המדמה, מתגבר על האדם בכל פעם בשנויים עצומים ובלבולים רבים ושונים, שהם בחינת סוס אדם ולבן ושחר וכו' וממש נלחם נגד הקדשה כמו היוצא בשריון וכובע ונפט וכו' ומרעים ומלבלב בקולו, כי רבו מספר בכמה וכמה מיני בלבולים והתגברות שמתעורר ומתגבר נגד האדם הרוצה להתגבר עליו, שכל מה שהאדם מתגבר כנגדו בישועת ה', כמו כן הוא מתגבר ביותר בכל פעם בשנויים אחרים: ולולא עזרת ה' ונפלאות חסדיו העצומים היה נופל בידו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו היה וכו'. ועל כן מכרח, כביכול, ה' יתברך להלחם כנגדו בכל מה שהוא לוחם כנגד קדשת ישראל, כי,כביכול, ה' יתברך בעצמו אינו יכול להכניעו ולבטלו בפעם אחד שלא להחריב את העולם שנברא רק בשביל שיהיה בחירה שעל כן ההכרח שיהיה כח להרוח סערה וכו' שהוא בלבול המדמה להתגבר בכל פעם וכמו שמבאר בסימן ל"ח על מאמר רבותינו זכרונם לברכה וסערה בזרוע של הקדוש ברוך הוא וכו', עין שם, על כן מכרח ה' יתברך כביכול, ללחם בעצמו בתחבולות גדולות ונפלאות, להכניע בכל פעם הרע שבמדמה, שהוא בחינת פרעה. ובכל מה שפרעה הרשע, שהוא בחינת הרע שבמדמה, מתעורר להתגבר מחדש בדמיונות רעים וכוזבים, שהם רעיונים רעים, בכמה וכמה מינים שונים, כמו כן, כביכול, ה' יתברך לוחם כנגדו בבחינות אלו ממש כי ה' עזוז וגבור ה' גבור מלחמה. וכמו שכתוב בשירת הים, "ה' איש מלחמה". ועקר גבורת מלחמתו יתברך הוא כנגד הסטרא אחרא, שהוא בחינת הרע שבמדמה שיש לו כח גדול ועצום מחמת כח הבחירה וכנ"ל, אבל ה' יתברך בעצמו בודאי חזק ממנו, "כי אתה מרום לעולם ה'" כתיב , ונאמר, "מקולות מים רבים אדירים משברי ים אדיר במרום ה'". ועל כן ה' יתברך יוצא לעזרת האדם הנכנס לגשת אל הקדש להתקרב אליו יתברך באמת והסטרא אחרא, שהוא המדמה, מתגבר כנגדו בכל פעם בשנויים עצומים כנ"ל וה' יתברך יוצא כנגדו בבחינות אלו ממש, שכל זה מרמז בהמדרש הנ"ל במלחמת ה' יתברך עם פרעה, שהוא בחינת המדמה הפגום וכנ"ל: והמשכיל באמת יכול להבין בנפשו דברים רבים מתוך דברינו אלה, כי אי אפשר לבאר מה שעובר על כל אחד בכל יום ובכל עת וה' יתברך מציל בנפלאותיו כל הבא לטהר וכנ"ל. וזהו שסים שם במדרש הנ"ל, כיון שכלה פרעה כל זה התחיל הקדוש ברוך הוא מתגאה עליו אמר לו רשע יש לך רוח יש לך כרוב יש לך כנפים מהיכן הטיסן הקדוש ברוך הוא? אמר רבי יודן, מבין גלגלי המרכבה שמטן הקדוש ברוך הוא והטיסן עליהם וכו'. הינו כנ"ל שעקר בחינת מלחמה זאת הוא להגביר בחינת מרכבה דקדשה על מרכבה דסטרא אחרא וכנ"ל וזהו שכתוב שם אחר כך ארחב"פ בשר ודם שהוא רוכב על טעונו על דבר שיש בו ממש, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן טוען את רכובו ורוכב על דבר שאין בו ממש, הדא הוא דכתיב, "וירכב על כרוב ויעף וכו'". הינו כנ"ל שעקר המלחמה הוא על ידי תקון המרכבה דקדשה, שכל עקר התקון הוא בחינת ארון נשא את נושאיו, שזה כל ענין המרכבה דקדשה שהאופנים נושאים את החיות והחיות את הכסא וכו' ובאמת הוא להפך, כי 'רוח החיה באופנים' ועל כן החיות נושאים את האופנים וכן הכסא נושא את החיות וכן למעלה מעלה, כי כל החיות ממנו יתברך לבד, כי הוא, כביכול, נשא ונושא, כמבאר בזהר הקדוש ומובא בדבריו זכרונו לברכה בסימן ס"ט על ענין ברכה שנותנין וכו', עין שם בלקוטי תנינא. וכל זה הוא הפך הסטרא אחרא שרוצים להגביר הסוס על הרוכב כנ"ל, כי צריכים להאמין שכל כח הסוס שהוא בחינת תקף המדמה הכל ממנו יתברך, כי הוא מחיה את כלם ויכול להנהיג הכל כרצונו, רק בשביל כח הבחירה נתן כח להמדמה, שהוא בחינת מרכבה דסטרא אחרא, להטעות את האדם כאלו יש לו כח, חס ושלום, אבל באמת מי שרוצה להתגבר עליו יכול להתגבר עליו להכניעו ולהנהיגו כרצונו, כי באמת הסוס טפל לרוכב וכו' וכו' עד המרכבה העליונה שנאמר שם: "וירכב על כרוב ויעף", שהוא טוען את רכובו, כי הוא נושא את נושאיו וכנ"ל. ואם יחזיק ידו בה' ויצעק אליו ויביט אליו ויתלה עיניו אליו בכל פעם בודאי יעזרו ה' וילחם בעדו, בכל מיני מלחמות ותחבולות רעות שמתגבר המדמה שהוא בחינת פרעה כנגדו, כי בכל מה שמתגבר בחינת פרעה כנגדו, שהוא בחינת סוס אדם ולבן ושחר וכו' ומלבלב ומרעים בקולו וכו' וכו' בכל אלו הבחינות יוצא ה' יתברך כנגדו, כי גם כל חיותם ממנו, וכמו שכתוב, "ואתה מחיה את כלם וכו' "וכנ"ל. וזה שסים שם במדרש הנ"ל, "דמיתיך רעיתי", דעולמי שקבלו תורתי, שאלו לא קבלוה הייתי מחזיר עולמי לתהו ובהו וכו'. הינו כנ"ל שעקר התקון הנ"ל הוא בחינת קבלת התורה שעל ידי זה עקר ברור המדמה שבזה תלוי כל העולם, שזהו בחינת ה' דהששי שכל העולם היה תלוי עד ששי בסיון שבו קבלו את התורה שהוא בחינת רוח נבואה, שעל ידי זה עקר ברור המדמה, שעל ידי זה עקר האמונה וכו' וכנ"ל:
וזה בחינת כ' סיון שמתענין בו על הריגת הקדושים, כי עקר ההריגה היה על חטא הנ"ל על שהתרשלו לבקש ולחפש את הצדיקי האמת שהוא בחינת משה שהיה בימיהם, שהם בחינת נביאי אמת, כי הצדיק האמת ממשיך תורה בכל דור, שהוא בחינת רוח הקדש, בחינת ברור המדמה, שעל ידי זה עקר שלמות האמונה שהוא קיום העולם כנ"ל. והמשכת התורה הוא על ידי יחודא דקדשא בריך הוא ושכינתה ועקר היחוד על ידי נפשות ישראל המחפשים ומבקשים אותו באמת עד שמוצאים אותו בכל פעם ומשברים מניעות ובאים ביגיעות אליו בכל פעם כדי לקבל ממנו תורת אמת שהוא בחינת רוח הקדש שעל ידי זה בעצמו הצדיק ממשיך תורה, כי מקבץ נפשותם בחינת ולוקח נפשות חכם וגורם על ידי זה יחוד הנ"ל, כי מעלה הנפשות בבחינת מ"נ ועל ידי זה ממשיך תורה וכו' וכנ"ל (כמו שמבאר בהתורה אשרי השגחה בסימן י"ג עין שם). אבל כשאין הנפשות משתדלים לבקשו ולילך אחריו אזי אינו יכול לעשות היחוד להמתיק הדינים ואזי מתגברים, חס ושלום, הדינים הקשים עד שמכרחין למות ולהרג על קדוש השם כמה וכמה נפשות ואזי על ידי מיתתם והריגתם נעשה היחוד הנ"ל, כמבאר (בסימן רס) בענין נפש חיה הוא שמו וכו', עין שם. ומזה היה כל רבוי ההריגות ושפיכות דמים הרבה של ישראל. ובשביל זה מתענין בכ' סיון, כי התענית הוא תשובה ועקר תקון התשובה אי אפשר כי אם על ידי הצדיק האמת, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה כמה פעמים. וזה עקר הצעקות שצועקין ומתפללין ומרבין בסליחות ביום התענית, כמו שכתוב, "אנשי אמנה אבדו וכו'". "אבד חסיד מן הארץ וכו'" וכן הרבה. ועל כן מרבין להזכיר זכות שוכני עפר, כמו שכתוב, "זכר לנו ברית אבות, ברית ראשונים וכו' וכו' עשה למען אוהביך שוכני עפר", כדי להמשיך עלינו כח הרוח הקדש של הצדיקי אמת וזכותם הרבים עד שנזכה למצא המנהיג האמתי וכו' שעל ידי זה עקר התקון כנ"ל, כי על ידי התענית ממשיכין שלום, כמו שמבאר בסימן קע"ט על מאמר רבותינו זכרונם לברכה, מרבה צדקה מרבה שלום. ועל ידי השלום נזכה למצא המנהיג האמתי. כי עקר העלמת הצדיק האמת הוא מרבוי המחלקת כידוע, גם על ידי התענית מכניעין מזונא דגופא נגד מזונא דנשמתא, כי כשזוכין למצא את הצדיק האמת אזי זוכין על ידו לאמונה שלמה וכו', עד שזוכין לשיר של חסד הנ"ל שעל ידי זה נכנע מזונא דגופא וכו', אבל כשאין זוכין למצא הצדיק האמת אזי צריכין להתענות הרבה. ועל ידי התענית שמשברין תאות אכילה, על ידי זה נכנע מזונא דגופא וממשיכין קדשת הצדיק, שהוא בחינת מזונא דנשמתא, ועל ידי זה יזכה למצאו על ידי שהמשיך עליו קדשתו על ידי התענית שהוא בחינת מזונא דנשמתא, כי אז ביום התענית המח, שהוא הנשמה, נזון תחלה (כמו שכתוב במקום אחר). ועל כן תקנו זה התענית על הריגת ישראל בסיון שאז קבלו ישראל את התורה ואחר כך קלקלו מיד בחטא העגל שבא על ידי שלא השתדלו לחפש היטב כראוי את קדשת משה כנ"ל ועל ידי זה באו כל החרבנות וכל הריגת ישראל, רחמנא לצלן, ועל כן מתענין אז בסיון שהוא קבלת התורה לתקן זאת: וזה בחינת פרשת ויחל שקורין בכל יום שמתענין, כי כל התעניתים עקרם בשביל זה, כי כל הצרות נמשכין מחרבן בית המקדש שהיה על ידי שפגמו בכבוד הצדיקי אמת, שהם בחינת נביאי אמת, כמו שכתוב: "ויהיו מלעבים במלאכי אלהים וכו'". ועל כן קורין "ויחל", שמדבר מרבוי תפלות משה על חטא העגל שהוא בחינת פגם הנ"ל כנ"ל עד שפעל לעורר רחמיו יתברך לקבל לוחות שניות, שהם עקר התקון, כי זכה להמשיך תקון לדורות שבכל דור יוכל כל אחד לעורר רחמיו יתברך על ידי שלש עשרה מדות שהמשיך על ידי שמזכירין ומעוררין עצם רחמנותו יתברך שמו שהוא עד אין סוף ואין תכלית, כי רחמיו לא כלים, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה. שעל ידי זה זוכין כמה כשרים ויחידי סגלה לחפש ולבקש ולמצא את הצדיקי האמת שבכל דור שעל ידי זה יתתקן הכל, כמו שכתוב, "ובא לציון גואל ולשבי פשע ביעקב וכו'". שהם השבים באמת לה' יתברך שממשיכין הרוח הקדש של הצדיקי אמת בכל דור כמו שנסמך לזה מיד, "ואני זאת בריתי אתם אמר ה' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך וכו' עד עולם". הינו בחינת רוח הקדש הנ"ל, וזהו בחינת מה שסים שם בפרשת ויחל, "הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה נפלאת אשר לא נבראו וכו' וראה כל העם אשר אתה בקרבו את מעשה ה' כי נורא הוא אשר אני עשה עמך". כי סוף כל סוף יגמר ה' יתברך על ידי עצם הנפלאות והנוראות שהוא עושה בכל דור. וכן עתיד לעשות עמנו חסדים נפלאים ונוראים על ידי עצם כח קדשתו של משה רבנו שמתפשט בכל דור, כמו שאיתא בזהר הקדוש, אתפשטותא דמשה בכל דרא. ועל ידי זה יגמר ה' בעדנו שנזכה למצא הצדיקי אמת ולהתקרב אליהם באמת שעל ידי זה יתתקן הכל וכנ"ל: ועין בסימן ר"ס על פסוק נפש חיה הוא שמו הנ"ל מה שמבאר שם בענין הצדיק שהוא מפרסם ואינו מפרסם שמוסר שמו, שהוא בחינת נפשו על קדוש השם שעל ידי זה מציל רבבות נפשות מהריגה וכו', עין שם בלקוטי א, כי סובל בזיונות ושפיכות דמים ממש וכו'. ומשם ילמד כל אחד הרוצה להתקרב לצדיקי אמת שצריך על כל פנים למסר שמו, שהוא נפשו, בשביל זה, הינו שיתרצה לסבל בזיונות ושפיכות דמים הרבה על ידי שנקרא על שם הצדיק האמת ויבטל כבודו, שהוא בחינת שמו, בחינת נפשו, יבטל הכל בשביל כבוד ה' יתברך שיתגדל על ידי שיתקרב להצדיק האמת שיתקן נפשו ועל ידי זה יזכה למצאו ולהתקרב אליו עד שיזכה לחיי עולם, כי אי אפשר להתקרב לצדיקים וכשרים אמתיים הנלוים אליהם כי אם על ידי מסירת נפש. ועקר המסירת נפש הוא בחינה הנ"ל לבטל כבודו, שהוא בחינת שם, בחינת נפש, ולסבל בזיונות שהוא בחינת שפיכות דמים ממש כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה וכמו שכתוב, "יש בוטה כמדקרות חרב וכו'". והכל צריכין לסבל בשביל בקשת
האמת לאמתו. ואז דיקא יזכה לידע האמת למי להתקרב, כי בכרס מלאה, ורדיפת הכבוד והעשר, ולהרבות בבגדים ותכשיטין כל אחד יותר מיכלתו בכפלי כפלים וכו' כאשר מצוי עכשו בעוונותינו הרבים על ידי כל זה אי אפשר למצא האמת. אדרבא, כל מה שיגלו לו דבורים אמתיים ונפלאים, יהפך הכל מהפך אל הפך. רק אם יפקיר כבודו באמת ולא יחוס על כבודו בשביל האמת אז יזכה לידע האמת, וכנ"ל: