ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · מתנת שכיב מרע ה · פסקאות חסרות, מאור הגנוז
התאמת הקריאה
יב וזה בחינת מאמר הזהר הקדוש (פרשת בלק דף קצא עמוד א): תאנא, מאי דכתיב: "אל תראוני שאני שחרחרת?" אבל בשעתא דאיהי גו רחימא סגיא לגבי רחימא דילה אזעירת גרמה בזעירו סגי עד דלא אתחזי אות מנה בר זעירא דנקדה חדא. ומאי איהו אות י', כדין אתכסיאת מכל חילין ומשרין דילה ואיהי אמרת אל תראוני שאני שחרחרת, דלית באות דא חורא כשאר אתון ולית אתר לאעלא לכו תחות גדפאי וכו' דאנא נקדא חדא זעירא. מה עבדי אנון גברין תקיפי חילא וכו'. וכדין מגו קלין ושאגין דאנון גברין תקיפי חילא נפיק דודה רחימא דילה מגו היכלה בכמה מתנן ובכמה נבזבזין ובריחין ובבוסמין ואתי לגבה ואשכח לה בלא דיוקנא ושפירו כלל קריב לגבה ומנשק לה עד דאתערית זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין ובחדוה דרחימא דעמה אתבניאת ואתעבידת בתקונהא בשפירו דילה, ועל דא כתיב "גברי כח עשי דברו" דבתקפא וגבורתא דילהון גרמין דא עשי דברו ודאי מתקנין לה ומהדרין לה דיוקנא קדמאה, עד כאן לשונו:
ואם כי דברי הזהר הקדוש הזה עולים ברום גבהי מרומים וכמובן מעט בכונות וגם הכונות אי אפשר להבין וכו', אבל זה צריכין לידע ולהאמין שעקר דבריו הקדושים נאמרים לכל אדם בפרט, כי כל אחד מישראל הוא חלק אלוק ממעל והוא אחד מהנפשות ישראל הכלולים בכנסת ישראל אשר עליו נאמר כל המאמר הקדוש הזה. כי כמו שנאמר כל זה על כלל כנסת ישראל כמובן למשכיל, כמו כן נאמר על כל אחד מישראל בפרט:
יג הינו כי בעת שנפש מישראל יורדת ונקטנת, שזהו בחינת ירידה הנ"ל שקדם העליה, ואז היא נקטנת בעיני עצמה מאד מאד, אבל כל זה מגו רחימא סגי לגבי רחימא דילה שהוא ה' יתברך, כי מחמת שבשרשה היא בוערת לה' יתברך ברשפי שלהבת האהבה, על ידי זה היא חפצה רק לעשות רצון קונה בשלמות, אבל השאור שבעסה מתגבר מאד כנגדה עד שנקטנת ואז 'אזעירת גרמה בזעירו סגי' עד שלא נשאר ממנה שום אות רק בחינת נקדה שחרה, בחינת נקדה דאות י'.
כי מכל המעשים טובים נעשים אותיות, שהם עקר הפאר והיפי של נפש הישראלי שנקראת דבר, כמובן במאמר הנ"ל שנאמר על פסוק "עשי דברו", שקורא כנסת ישראל שכלולה מכל הנפשות בשם דבר, כי עקר בנינה ותקפה ותפארתה של נפש הישראלי הוא על ידי הדבור, בבחינת (בראשית ב) "ויהי אדם לנפש חיה", ותרגומו: לרוח ממללא. אבל בעת ירידתה נקטנת מאד עד שלא נשאר ממנה שום אות כי אם בחינת נקדה חדא דאת י', שהוא בחינת נקדת האמונה, שהוא בחינת קצא דאת ד', שהיא בחינת יו"ד, שזה החלוק שבין דלת לריש, שזהו בחינת "לא תשתחוה לאל אחר" וכמובא.
ואיהי אמרת "אל תראוני שאני שחרחרת" וכו' ואתכסיאת מכל חילין ומשרין דילה. כי כל נפש מישראל יש לה כמה חילות ומשרין קדושין התלויים בה כידוע. וגם כמה נפשות תלויים בה, כי חיב כל אדם לומר 'בשבילי נברא העולם' ואם כן צריך כל אחד לדבר עם כמה בני אדם ביראת שמים, וכמו שכתוב במקום אחר, אבל מעצם קטנותה היא מתכסית מכל חילין ומשרין דילה ואומרת: "אל תראוני שאני שחרחרת" וכו' ולית אתר לאעלא לכון תחות גדפאי וכו' דאנא נקדה חדא זעירא כי אני בקטנות עצום מאד ודי מה שאני חי בירידה וקטנות כזה.
מה עבדי אנון גברי תקיפי חילא וכו' וכדין מגו קלין ושאגין דאנון גברי תקיפא חילא נפיק דודה מגו היכלה בכמה מתנן ובריחין ובבוסמין וכו' עד ועל דא כתיב "גברי כח עשי דברו", דבתקפא וגבורתא דילהון גרמין דא וכו'. הינו שעקר תקון נפש הישראלי הנ"ל הוא על ידי "גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו" שהם הצדיקים גברי כח שזכו לבחינת נעשה ונשמע הנ"ל, שעל ידיהם מחזקין ומאמצין נפש הישראלי אפלו בתכלית הירידה והקטנות כי גורמין שה' יתברך מרחם עליו ומאיר בדעתו התנוצצות אלקותו, שזהו בחינת דנפיק דודה מגו היכלה וכו' בכמה מתנן וכו' ובריחין ובוסמין שמאיר בה ומזכיר אותה כמה וכמה טובות וחסדים שעשה עמה ומחיה אותה בכמה וכמה חדושי תורה המחיין ומשיבין את הנפש, שהם בחינת ריחין ובוסמין טבין וכו' עד דאתערית זעיר זעיר מגו ריחין ובוסמין וכו'.
ועל דא כתיב "גברי כח עשי דברו", כי העקר הוא מה שעושין ובונין את הדבור ממש שהוא עקר בחינת הנפש כנ"ל, הינו מה שחוזרת הנפש ומתחלת לדבר דבורים קדושים, הן לפני ה' יתברך שחוזרת ומתחזקת ומתאמצת לפרש שיחתה לפני ה' יתברך, הן מה שחוזרת לדבר עם חברים ביראת שמים עד וכו' והכל בכח גברי כח עשי דברו הנ"ל, שהם בחינת הצדיקים שזכו לנעשה ונשמע הנ"ל, שעל ידי זה כל תקותנו לנצח וכנ"ל. והבן היטב היטב להתחזק על ידי זה בכל מה שיעבר עליך כל ימי חייך:
יד וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל שהמלאכים אמרו: אשר תנה הודך על השמים, שיתן להם את התורה והשיב להם ה' יתברך: למצרים ירדתם? יצר הרע יש ביניכם? וכו'. כי גם המלאכים נקראים גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו שמקדימין נעשה לנשמע, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מי גלה רז זה לבני וכו'? על־כן שאלו שיתן להם את התורה, כי עקר כלל התורה הוא בחינת נעשה ונשמע, נגלה ונסתר כנ"ל, הינו שעל־ידי התורה זוכין לעלות מדרגא לדרגא וכו', על־כן שאלו המלאכים מאחר שגם הם עשי דברו לשמע וכו' שמקדימין נעשה לנשמע, על־כן ראוי שתנתן להם התורה כדי שהם יזכו לעלות לנעשה ונשמע גבה מעל גבה וכו' כנ"ל.
והשיב להם ה' יתברך שאי אפשר להם לבוא לזה, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על־ידי שיהיה ירידה קדם העליה, כי הירידה תכלית העליה ואתם מחמת שאין לכם יצר־הרע אין שיך אצלכם ירידה ואם אוריד אתכם לזה העולם לא תוכלו לעלות כמו שנכשלו המלאכים שירדו, על־כן אי אפשר לכם לקבל התורה ולזכות לעלות מדרגא לדרגא לבוא לנעשה ונשמע הגבה ביותר. וזהו שאמר להם: למצרים ירדתם? 'ירדתם' דיקא, מרמז על הירידות שצריכין קדם העליה שכלם כלולים בבחינת "אנכי ארד עמך מצרימה" וכו', שכולל כל הגליות שהם כלליות הירידות שקדם העליות, ומאחר שאין שיך אצלכם ירידות מצרים, כי אין בכם יצר הרע אינכם יכולים לקבל את התורה לזכות לנעשה ונשמע הגבה ביותר, שזה עקר קבלת התורה, כי אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על־ידי ירידה שקדם העליה וכנ"ל:
טו גם כי ההתחזקות בשעת ירידה הוא על־ידי שמאמינים בעצם נפלאות חסדיו עד אין סוף שהוא בחינת תפלת ה' וכנ"ל, ומאחר שאתם מקטרגים על בריאת האדם וכן על נתינת התורה לישראל כי שניהם בחינה אחת כידוע. והכל מחמת שאינכם מאמינים בנפלאות נסתרות ה' יתברך שיש אצלו חסדים נעלמים מאד שעל־ידי־זה יכול להעלות מכל הירידות שבעולם להפכם לעליות גדולות, על־כן בודאי אינכם ראויים לקבל התורה ולעלות מדרגא לדרגא, כי עקר העליה על־ידי התחזקות האמונה בעצם נפלאות חסדיו וכו' וכנ"ל:
כי רק בשביל זה נברא האדם וירד לעולם הגשמי הזה המלא קלפות והסתות וכו' כדי שיוכל להוציא החסדים הנעלמים מאד מאד מההעלם אל הגלוי שזה עקר גדלת הבורא יתברך, כי עקר גדלתו הוא החסד שנקרא גדלה וכל מה שמוציאין חסדו מההעלם אל הגלוי נתגלה גדלתו יתברך יותר וזה עקר בחינת ירידה תכלית העליה, כי על־ידי הירידה ואף־על־פי־כן מחזק עצמו על־ידי האמונה בעצם חסדיו יתברך עד אין קץ ותכלית על־ידי זה מגלה חסדיו ומוציא החסד הנעלם בחינת נסתר הנ"ל מההעלם אל הגלוי שזה עקר גדלתו יתברך שבשביל זה ברא העולם כדי לגלות רחמיו וחסדיו וכו'. וזה עקר עליתו שהוא מה שהשיג בחינת נשמע, בחינת תפלה, בחינת נסתר הגבה יותר שכל בחינות אלו הם בחינת חסדים הגבהים ביותר שהיו נסתרים מאד וכנ"ל, וזוכה להשיגם על־ידי שהתחזק בעצם הירידה להשתוקק לה' יתברך ולהתפלל ולהתחנן אליו יתברך על־ידי גדל העזות דקדשה שהכניסו בו הצדיקים גברי כח הנ"ל, להאמין בחסדיו העצומים שאינם כלים לעולם וכנ"ל.
טז ונחזר לענין מתנה. וזה בחינת מה שהצריכו רבותינו ז"ל שהנותן יתן מתנה גלויה דיקא. וצריכין לכתב בשטר מתנה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא, כי היכי דלא להוי מתנתא טמירתא, כי כבר כתבנו ששרש ענין מתנה נמשך מבחינת צדקה בחינת חסד עליון שעושה ה' יתברך עם בני אדם וכו' וכנ"ל, שזהו בחינת נסתר, בחינת תפלת ה', בחינת נשמע וכו', שזה עבודת הצדיקים הגדולים להמשיך החסד הנפלא הזה על־ידי בחינת תפלת ה'. ואנחנו צריכין להתחזק להאמין בכחם ולהמשיך עלינו החסד הזה שעל־ידי־זה נזכה תמיד לשוב אליו יתברך מכל הירידות שבעולם וכנ"ל. ועקר העבודה בזה הוא להמשיך החסד מההעלם אל הגלוי, כי ה' יתברך טוב ומטיב תמיד קדם הבריאה ואחר הבריאה וטובו אינו נפסק לעולם, אך כל הבריאה היתה לגלות טובו ורחמנותו, הינו לגלות דיקא להוציא טובו וחסדו מההעלם אל הגלוי, שזה עקר התגלות גדלתו וכנ"ל.
וזה בחינת כל השירות ותשבחות שאומרים לפניו יתברך שבכלם מזכירין גדלתו וחסדו יתברך בבחינת (תהילים קו) הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו, וכתיב: "חסדי ה' עולם אשירה" וכו'. כי עקר תהלתו ושבחו כשעושה חסד עם בריותיו ומגלה החסד הנעלם וכמו שאומרים בכל התפלות והשירות והתשבחות מרבוי חסדיו. וכמו שאומרים בסליחות של ערב ראש השנה: ומה יתרון אם תפקד עלינו כדרכנו לא באלה שבחיך וכו' אבל הדבר שהוא לך לשם ולתהלה להתנהג עם בניך במדת רחמים וכו'.
ועל־כן אין קיום להשטר מתנה כי אם כשנכתב באתגליא, כי עקר בחינת מתנה נמשך מאוצר מתנת חנם שלמעלה מבחינת חסד חנם העליון הנ"ל שהעקר להמשיך החסד מהעלם אל הגלוי, וכל זמן שהוא בהעלם אינו נקרא בשם חסד וכמו שכתוב בזהר הקדוש חסד דאתפשט לבר. ועל־כן צריכין לכתב בשטר מתנה כתבוהו בשוקא וכו', כי עקר קיום המתנה הוא רק על־ידי התגלות החסד דיקא וכנ"ל:
יז וזה בחינת שלש עשרה מדות של רחמים שזכה משה להמשיך שה' יתברך למדו סדר תפלה ונתעטף כשליח צבור ואמר לו: כדרך שאני עומד ומתפלל כך יהיו עושין בני בעת צרה. וזהו כל ענין הנ"ל שה' יתברך למדו סדר תפלתו בעצמו בחינת תפלת ה' ולמדו שכך יהיו עושין בניו שיזכירו כל מדותיו של רחמים ועל־ידי זה יהיו נענין תמיד, כי הבטיחו שאינן חוזרות ריקם, כי על־ידי שמזכירין מדות רחמיו המרבים על־ידי זה מוציאין החסד מהעלם אל הגלוי והכל בכח תפלת ה', שזהו בחינת שה' יתברך נתעטף כשליח צבור והתפלל בעצמו ולמדו שעל־ידי זה יזכו גם כל בני ישראל בכל עת צרתם בכל הירידות שבעולם בגוף ונפש להמשיך החסד מההעלם אל הגלוי על־ידי שיזכירו בפה דיקא מדות רחמיו, כי עקר ההתגלות על־ידי הדבור כידוע, בחינת עשי דבור הנ"ל.
וזהו גדל מעלת רבוי התפלות ובפרט ההתבודדות והשיחות הרבים בינו לבין קונו. והעקר להרגיל עצמו להזכיר בכל פעם רבוי רחמיו שכבר עשה עמנו ועמו בפרטיות ועל־ידי זה יזכה לעורר רחמיו ולהתחזק בעזות דקדשה בכל הירידות שבעולם ולא יניח עצמו לפל בשום אפן עד אשר ישוב אל ה' וירחמהו.
ועל־כן נוהגין שקדם הסליחות אומרים פסוקים המדברים מגדלתו עד אין חקר שהם הפסוקים מן "לך ה' הצדקה וכו' שומע תפלה" וכו', כי אין אנו יכולים להתחיל לדבר ולבקש מלפניו סלח נא לעצם רבוי פגמינו וכו' כי אם על־ידי שמזכירין עצם גדלתו עד אין חקר כי עקר גדלתו יתברך הוא רבוי רחמיו וחסדיו וכנ"ל:
יח וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבת י:): הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ולמדו משבת שאמר ה' יתברך: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש לתנה לישראל, לך והודיעם. וזה לשון רש"י: צריך להודיעו מתן פלוני אתן לך. וזה דרך כבוד דשמא יתביש לקבלה ומתוך כך מתרצין בדברים ואינו בוש בדבר וכו'. כי ה' יתברך הטביע באדם שיהיה בוש לקבל מתנת חנם מחברו וכמו שאנו מבקשין: ואל תצריכני לידי מתנת בשר ודם וכו'. וזה מחמת שהאדם עקרו נברא שיקבל שכרו במשפט ולא יאכל נהמא דכסופא וכנ"ל, אבל מחמת שראה שלא יתקים העולם על־ידי משפט לבד ושתף מדת הרחמים בחינת צדקה הנ"ל, בחינת מתנת חנם ומשם נמשך בעולם שיש מתנת חנם שאחד נותן לחברו, אבל טבע האדם שהוא בוש לקבל מתנת חנם, כי הוא בחינת נהמא דכסופא. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: מאן דאכיל דלאו דילה בהית לאסתכולי באפה.
על־כן אמרו רבותינו ז"ל שהנותן מתנה לחברו צריך להודיעו מתחלה כדי שלא יתביש כל־כך לקבלה, כי באמת מאחר שזה הנותן נתרצה לתן מתנה לחברו, בודאי הוא אוהבו וזה מחמת שראה איזה התגלות האהבה אליו מחברו וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: אי לאו דעבד לה ניח נפשה לא הוי יהיב לה, רק שמחמת זה הנחת רוח שעשה לו לא היה מגיע לו מתנה כזאת רק שנתעורר אצלו אהבה לחברו עד שנתרצה לתן לו מתנה כזאת, על־כן צריך להודיעו ואז ירגיש חברו ויזכיר עצמו עצם האהבה שביניהם שהוא אוהב מאד את חברו וחברו אוהבו ביותר עד שנותן לו מתנה זאת באהבה. ואז יתרצו זה לזה כמו שפרש רש"י שם שמתוך כך מתרצין זה לזה בדברים ואינו בוש בדבר.
כי בודאי כשהאהבה חזקה מאד באחדות גמור בין שני אנשים באמת שוב אין אחד בוש מחברו לקבל ממנו אפלו מתנה מרבה בחנם מאחר שמרגיש שחברו נותן לו בלב שלם ובעין יפה מאד עד שיש לחברו נחת גדול מזה שחברו מקבל ממנו עד שנחשב אצלו כאלו הוא מקבל ממנו מתנה. וכעין שאמרו רבותינו ז"ל שאם המקבל אדם חשוב, נחשב קבלתו כאלו נתן לחברו מתנה. אך עקר הבושה מאחר שאינו רואה ומרגיש עצם אהבת חברו אליו, על־כן צריך להודיעו שמתוך כך מתרצין זה לזה, כי המקבל בודאי אוהב אותו מכבר וכנ"ל, אך עתה נתוסף אצלו אהבה ביותר ואזי נתוסף האהבה ביותר גם אצל הנותן עד שנגדלת האהבה ביניהם כאלו הם אחדות ממש ואזי שוב אין אחד מתביש לקבל מחברו וכנ"ל. וכמו שראינו שהבן אינו מתביש לקבל אפלו מתנה מרבה מאביו וזה מחמת שהבן יודע עצם אהבת אביו אליו ושכל תשוקת אביו להיטיב עמו בכל טוב שבעולם, על־כן אינו מתביש לקבל מאביו.
וכל זה למדו רבותינו ז"ל מה' יתברך שאמר מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו', לך והודיעם. כי עקר שרש כל המתנות שבעולם נמשך בשרשו ממתנת חנם של ה' יתברך כנ"ל, וה' יתברך מודיע תחלה מתנת חנם שלו, שזהו בחינת שמוציא החסד מהעלם אל הגלוי, שזהו עקר קיום החסד כנ"ל, כי ה' יתברך חפץ מאד בטובת ישראל ורוצה לתן להם מתנת חנם ואף־על־פי־כן לא יתבישו לקבלו ולא יהיה נהמא דכסופא. על־כן מעצם אהבתו את עמו ישראל, על־כן הוא מודיע לנו על־ידי צדיקיו האמתיים שהוא רוצה לתן לנו מתנת חנם כדי שיתוסף אצלנו אהבה אליו יתברך ואזי יחזר ויתוסף האהבה אצלו יתברך אלינו, כי כמים הפנים לפנים. וכן חוזר חלילה עד שמגדל האהבה נהיה נכללים בו יתברך בבחינת בין כך ובין כך אנו קרויים לך בנים, ואזי שוב לא נבוש לקבל מתנת חנם שלו ועל־ידי זה נזכה להתקרב אליו תמיד מכל הירידות שבעולם, כי על־ידי בחינת מתנת חנם שלו שכבר הודיעונו הצדיקים רבוי רחמיו וחסדיו עד אין סוף יכולים להתקרב תמיד אליו יתברך וכנ"ל. וזה בחינת ביום ההוא לא תבושי מכל עלילתיך וכו'. וכתיב: "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבשו עמי לעולם וידעתם כי בקרב ישראל אני ואני ה' אלקיכם וכו' ולא יבשו עמי לעולם". וכן בפסוקים רבים.
וזהו גדל מעלת התקרבות לצדיקי אמת שהם מודיעים לכל אחד בכל פעם איך שהוא עצם רבוי רחמיו וחסדיו. ועל־ידי ההודעה הזאת מוציאין החסדים מהעלם אל הגלוי ועל־ידי זה נתוסף אצלנו האהבה וההשתוקקות אליו יתברך מכל מקום שהוא וכן חוזר חלילה כנ"ל וכל מה שנתוסף האהבה בין כל אחד מישראל לאביו שבשמים, כמו כן יוצא ומאיר ביותר החסד מהעלם אל הגלוי. ועל־ידי זה יכול לקבל מתנת חנם שלו באהבה ולהתקרב אליו על־ידי זה וכנ"ל:
יט וכל זה נלמד משבת דיקא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וכו'. כי כל זה בחינת שבת קדש כי כל זה נמשך משני הכתרים הנ"ל שזוכין הצדיקי אמת שהם בחינת נעשה ונשמע, תורת ה' ותפלת ה' וכו' וכנ"ל, וכל זה הוא בחינת שבת, כי בשבת נתנה תורה, ובכל שבת חוזר ומקבל הצדיק שהוא בחינת משה את הכתרים הנ"ל, כמובן בכונות ישמח משה במתנת חלקו בענין האלף אורות וכו', עין שם. כי כל עקר בחינת מתנת חנם נמשך מהכתרים הנ"ל שהם בחינת שבת. ועל־כן נקרא שבת מתנה שיש לו בבית גנזיו יתברך והודיעם מתחלה כדי שיכינו עצמו לקבלה וכנ"ל.
ועל־כן אמרו רבותינו ז"ל: שבת צריך הכנה, כמו שכתוב (שמות טז): והכינו וכו'. כי בודאי צריך כל אחד להכין עצמו בכל ששת ימי המעשה לקבל מתנה טובה הזאת וכן צריך להכין עצמו כל ימי חייו שנקראים ערב שבת כדי שיזכה לאכל בשבת שהוא עולם הבא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל (עבודה זרה ג.): מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. כי עקר הוא ההכנה, הינו בחינה הנ"ל שידע שאם לא יוכל לזכות לקבל במשפט יש אצלו אוצר מתנת חנם וכנ"ל, שיכולין לזכות על־ידי זה בכח הצדיקי אמת שעלו לשם וכנ"ל וכבר הודיעו לנו מזה, אך העקר שעל־כל־פנים אנו צריכין להכין עצמנו לזה לידע ולהאמין בכל זה ולצפות לחסדו תמיד וכו', עד שיזכה לדבר דבורים לפניו יתברך לבקש מלפניו שיקרבו במתנת חנם אף־על־פי שהוא אינו כדאי כלל וכלל ועל־ידי זה בעצמו יוסיף לגלות החסד עליון הנ"ל ולהוציאו ביותר מההעלם אל הגלוי עד שיזכה לקבלו ולקרב אליו יתברך בבחינת מתנת חנם ואף־על־פי־כן לא יתביש לעולם על־ידי עצם האהבה, כי יזכה להיות בבחינת בן שאינו מתביש לקבל מאביו וכנ"ל, כי בחינת נעשה ונשמע הנ"ל הוא בחינת אב ובן, כמו שמבאר בהתורה הנ"ל, עין שם. ועקר הוא הנשמע בחינת תפלה ששם היא בחינת אב ובן כחדא, עין שם. ועקר בחינת מתנת חנם חסד חנם הנ"ל נמשך מבחינת תפלה נשמע, על־כן על־ידי זה בודאי אינו מתביש לקבל מתנת חנם מאחר שנכלל הבן בהאב שאז בודאי מתבטל הבושה מגדל האהבה והאחדות וכנ"ל:
כ ועל־כן נוהגין ישראל שמתחילין לומר סליחות במוצאי שבת וכמו שאומרין אז: במוצאי מנוחה קדמנוך תחלה, כי עקר הכח לבוא לפניו יתברך בחטאינו המרבים ולבקש סלח נא, הוא רק בכח שבת קדש שאז חוזרים להצדיק האמת בחינת משה הכתרים הנ"ל בחינת נעשה ונשמע שעל־ידי זה עקר המשכת החסד עליון מחדש בכל שנה שהוא בחינת מתנה טובה וכו' וכנ"ל, שעל־ידי־זה עקר הסליחה, כמו שכתוב (במדבר יד): סלח נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכו':
כא וזהו בחינת מה שהולכין על קברי צדיקים בערב ראש השנה, כי הצדיק כל תשוקתו תמיד לעלות מדרגא לדרגא וזה עבודתו כל ימי חייו. ואפלו כשעולה למקום שעולה אינו מסתפק עצמו בזה כלל רק חותר ומתגעגע וכו' לעלות יותר ויותר וכמבאר מזה במקום אחר (בספר חיי מוהר"ן ועין בספר שבחי הר"ן לג, לד). אבל אי אפשר לעלות מדרגא לדרגא כי אם על־ידי ירידה שקדם העליה כנ"ל. וכל הימים שהצדיק חי בזה העולם אף־על־פי שהוא צדיק גדול במדרגה עצומה מאד, אף־על־פי־כן יש לו איזה בחינת ירידה לפי בחינתו קדם כל עליה, כי אי אפשר לעלות כי אם על־ידי בחינת ירידה כנ"ל. אבל כשנסתלק מזה העולם ושם בעולם הבא אין שיך ירידה, והצדיק משתוקק אף־על־פי־כן לעלות בכל פעם מדרגא לדרגא, כי אף־על־פי שנסתלק למקום שנסתלק וזוכה לרב טוב אשר עין לא ראתה וכו', אף־על־פי־כן הוא חפץ לעלות יותר ויותר, כי לגדלתו אין חקר, אבל אי אפשר לעלות כי אם על־ידי ירידה כנ"ל ושם אין שיך ירידה כנ"ל.
על־כן כשבא אחד על קברו וצועק על רבוי עונותיו, שהם בחינת ירידות, אזי גורם תענוג גדול להצדיק, כי אזי הצדיק מוריד עצמו למקום ירידתו של זה שבא על קברו להושע שם, כי כבר הבטיחנו שאין שום ירידה בעולם שלא יוכל להושיעו ולהעלותו משם סוף כל סוף ואזי נחשב להצדיק כאלו ירד בעצמו. ועל־ידי זה הצדיק עולה עוד לעלא ולעלא וכו' לפי בחינתו בבחינת ירידה תכלית העליה, כי זוכה לחתר ולמצא עוד חסדים נפלאים ונעלמים מאד מאד ולגלות אותם מההעלם אל הגלוי באופן שיוכל להושיע ולהעלות את זה גם מאותה הירידה העצומה שירד עכשו, שאי אפשר להושיעו ולהעלותו כי אם על־ידי חסדים חדשים לגמרי מאחר שהוסיף לפגם ולחטא עוד כל־כך. אבל הצדיק בעצם כחו ממשיך עתה חסדים חדשים נפלאים שזה עקר העליה הבאה על־ידי הירידה כנ"ל שעל־ידי אלו החסדים מעלהו ומושיעו גם מזאת הירידה.
וזה עקר תענוג ושעשוע הצדיק יותר מכל תענוגי עולם הבא שיש לו כשהוא עושה טובה נצחית לאיש הישראלי שירד למקום שירד, כי זה עקר עבודתו בחייו ולאחר הסתלקותו שהוא עומד ומשמש במרום, שעקר העבודה והשמוש לעזר לישראל בכלל ובפרט בעת צרתם, שעקר הצרה הגדולה מכל הצרות הוא צרות הנפש, כמו שכתוב בהתורה 'כי מרחמם ינהגם'. כי על־ידי שמושיע לישראל בירידות כאלה על־ידי זה נתגלין חסדים חדשים נפלאים שהם עקר גדלת הבורא יתברך שצריכין לגלות בכל פעם יותר ויותר, כי לגדלתו אין חקר וכנ"ל, שזה עקר תענוג ושעשוע הצדיק כשמשיג יותר גדלת הבורא יתברך שהוא גדלת רחמיו וחסדיו יתברך וכנ"ל, שנתגלין עתה דיקא על־ידי שמקרב ומעלה ומגביה אותו מירידה העצומה הזאת. נמצא שדיקא על־ידי האיש הזה שבא מירידה כזאת על קברו, על ידו דיקא זוכה הצדיק אחר הסתלקותו לבחינת ירידה תכלית העליה וכנ"ל והבן היטב:
כב וזהו: אלה תולדת נח נח וכו', זה בחינת הצדיק האמת שעקרו על־ידי שזוכה לבחינת נעשה ונשמע הנ"ל, בחינת גברי כח עשי דברו לשמע וכו'. וזה בחינת נח נח, ניחא לעלאין, ניחא לתתאין. נח לעלא, נח לתתא, כמו שכתוב בזהר הקדוש (בראשית דף נח:), הינו בחינת נעשה ונשמע הנ"ל, שהוא בחינת נגלה ונסתר, בחינת בראשית ברא וכו' שהוא עלא ותתא, כי הנסתר כנגד הנגלה הוא בחינת עדן עלאה לגבי עדן תתאה שהוא בחינת נגלה וכו'. וזהו אלה תולדת נח נח, שכל התולדות שבעולם כלם נמשכין מהצדיק הזה שזכה לנעשה ונשמע בשלמות, שהוא בחינת נח נח, הן ההולדות ממש, כי כל הדורות נמשכין ממנו וכו' כמו שכתוב במקום אחר, הן כל הולדות ההשפעות והברכות כלם נמשכין ממנו, כי הוא בחינת עדן עלאה ועדן תתאה ששם הנהר היצא מעדן להשקות וכו' שמשם כל ההשפעות טובות וכל הברכות שבעולם.
וזהו: איש צדיק תמים היה בדרתיו, כי הוא צדיק תמים בכל הדורות שנמשכין ממנו, כי מאיר בכלם צדקתו וקדשתו, כי את האלקים התהלך נח, האלקים ב"ה" הידיעה, הינו כי אלהים בחינת מדת הדין, וכפי מה שהוא מדת הדין בכל דור בכל עת שזהו בחינת 'האלקים'־ הדין הידוע כפי הדור והעת, התהלך נח – להמתיקו ולבטלו על־ידי שזכה לנעשה ונשמע העליון בחינת תורת ה' ותפלת ה', שעל־ידי זה יודע לבטל כל מיני דינים שבעולם כפי הדור וכפי העת, כי נח בחינת המתקת הדינים בחינת ניחא, בחינת ונח מצא חן בעיני ה'.
וזה שמזכירין בראש השנה בתחלת ברכת זכרונות וגם את נח באהבה זכרת, כי עקר עבודת ראש השנה להמתיק הדין שבאותו ראש השנה על־ידי החסד עליון שממשיכין על־ידי תפלת ה' כנ"ל, שזהו בחינת תולדת נח נח וכנ"ל:
כג וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל: דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמי, ומתקימת מתנתו על־ידי דבוריו לבד. כי התורה הקדושה מלבשת בכל הדברים שבעולם, כי רק היא מחיה ומקימת הכל וכלליות התורה היא בחינת נעשה ונשמע, שהוא בחינת תורה ותפלה וכו' כנ"ל. וכל עסקי המשא ומתן נעשים על־ידי זה, כי כמו שהתורה הקדושה, הנעשה הוא מה שכבר השיג, והנשמע שהוא הנסתר, הוא מה שאינו ביד שכלו וצריך להשיגו, כמו כן הוא בכל החפצים והעסקים והמשא ומתן של האדם שכלם מקבלים מהתורה מבחינות אלו, כי החפצים שהם כבר ביד האדם זה בחינת נעשה, כי כבר הם עשויים וגמורים בידו, אבל החפצים שאינם עדין בידו וחפץ להשיגם הם בחינת נשמע נסתר שהוא בחינת תפלה רצון ודבקות, כי אי אפשר להשיג הנשמע שהוא הנסתר כי אם על־ידי רצון חזק ותפלה וכנ"ל. וכמו כן הוא בענין החפצים שאינם עדין בידו שהם עדין נסתרים ורחוקים ממנו ואינו יכול להשיגם כי אם על־ידי הרצון. ועל־כן באמת לאמתו אי אפשר להשיג שום דבר כי אם על־ידי תפלה. ומשם נשתלשל כל עסקי המשא ומתן שבין אדם לחברו שזה חפץ בחפץ פלוני שעדין אינה בידו, שזהו בחינת נסתר, כנ"ל. וזה חפץ בחפץ או בממון שביד חברו ועל־ידי זה נגמרים הקנינים. ועקר הקנין הוא שכל אחד ישיג בחינת הנסתר בחינת הנשמע, שמה שעדין לא היה בידו שהוא בחינת נסתר עתה יגיע לידו שאז יהיה בבחינת נעשה, כי מה שכבר ביד האדם הוא בחינת נעשה וכנ"ל.
נמצא שגמר קנין המשא ומתן הוא שיהיה נכלל בחינת הנשמע ונעשה יחד שיהיה מהנשמע והנסתר בחינת נעשה וכו' וכנ"ל. ועל־כן תקנו רבותינו ז"ל שאין המקח והמתנה נגמר בדברים כי אם בקנין, כי בודאי באמת ראוי לאדם לעמד בדבורו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל שם (בבא מציעא מח.): כל המטלטלין נקנין במשיכה וכל המקים דבורו רוח חכמים נוחה הימנו, אך אף־על־פי־כן לא רצו רבותינו ז"ל להחמיר על האדם שיתקים הקנין בדבור לבד, כי לאו כל אדם זוכה לשלמות הדבור:
כי כמו שבעקר השגת הנשמע והנסתר שיזכה שיתגלה לו בבחינת נגלה אי אפשר כי אם על־ידי הדבור שהוא עקר התפלה שצריכה להיות בדבור דיקא, שזהו בחינת גברי כח עשי דברו לשמע בקול דברו שהצדיקים גבורי כח עושים ומתקנים להאי דבר (כמו שכתוב בזהר הקדוש), ועל־ידי זה, לשמע בקול דבור, שזוכים על־ידי הדבור לבחינת נשמע, בחינת לשמע וכו', כי עקר השגת הנשמע והנסתר הוא על־ידי התפלה שהיא בדבור. ואם היה כל אדם זוכה לדבור התפלה בשלמות בודאי היה כל אדם זוכה בכל פעם להשגת הנשמע, כי ה' יתברך שומע תפלת כל פה, וחפץ להיטיב ולגלות לכל אדם מישראל נסתרות שבתורה, רק מחמת שלאו כל אדם זוכה לשלמות הדבור ועקר מחמת שאינו משתדל להרבות בדבורי התפלה ולקדש דבורו כראוי על־כן לאו כל אדם זוכה להשיג הנשמע והנסתר.
ומזה נמשך מה שתקנו רבותינו ז"ל שאין המקח נגמר בדברים לבד, כי החפץ של המקח קדם שנקנה לזה הוא בבחינת נסתר, בחינת נשמע כנ"ל שאי אפשר שיגיע לרשות הקונה שיהיה תחת יד רשותו, שזהו בחינת נעשה, כי אם על־ידי הדבור, שזהו בחינת הדבורים שמדברים בשעת המשא ומתן שעל־ידי זה נעשה המשא ומתן ומשיג כל אחד החפץ או המעות שהיה מתחלה נסתר ממנו וכנ"ל, אבל עדין אין המקח נגמר בשלמות על־ידי הדבור לבד ויכול עדין כל אחד לחזר וזה מחמת שרב בני אדם, בפרט המון עם העוסקים במשא ומתן רבם אין דבורים בשלמות מחמת שלא זכו ברוחניות בענין עסק התורה להשיג הנשמע והנסתר שבתורה על־ידי דבורם, על־כן גם בענין המשא ומתן תקנו חכמינו ז"ל שאין מתקים מקחם על־ידי דבורם לבד, כי אין דבורם בשלמות שיהיה נגמר על־ידי דבורם המשא ומתן שהוא בחינת שמשיג כל אחד הנסתר ממנו שיהיה בבחינת נעשה בכלל מעשה ידיו שהם ברשותו וכנ"ל.
ועל־כן באמת אמרו רבותינו ז"ל שאין רוח חכמים נוחה מזה שאינו עומד בדבורו, כי בודאי ראוי לאדם שיראה להשלים דבורו, כי בזה תלוי קיום התורה לזכות להשיג בחינת נשמע ונעשה הגבה יותר בכל פעם, שזה מטל על כל אדם מישראל. וזהו: אין רוח חכמים נוחה הימנו, 'רוח חכמים' דיקא, כי עקר מעלת החכמים שהם מתיגעים עד שמשיגים בכל פעם חדושים שהיו נסתרים מהם, שזהו השגת הנשמע שיהיה בבחינת נעשה כנ"ל, על־כן אין דעתם נוחה מזה שאינו עומד בדבורו שהוא בהפך מזה וכנ"ל, אבל אף־על־פי־כן לא רצו לתקן שיתקים המקח על־ידי הדבור לבד מחמת שידעו שבאמת רב העוסקים במשא ומתן אין לדבורם שלמות ואינם אומרים הדבור בדעת שלם ומישב מחמת שאינם משתדלים להשיג הנסתר, שזהו עקר שלמות הדעת, על־כן ראו שאי אפשר שיתקים המקח על־ידי הדבור לבד בלי קנין מחמת שדבורם אינו דבור שלם להשיג על־ידו החפץ שאינו ברשותו שהוא בחינת נשמע וכנ"ל. ועל־כן תקנו שאין המקח נגמר כי אם על־ידי עשיה ממש, דהינו משיכה או קנין סודר וכיוצא שעל־ידי עשיה דיקא ימשיכו את החפץ מבחינת נסתר נשמע לבחינת נעשה, כי עקר שלמות כלליות הנשמע בנעשה הוא כשבא לידי עשיה, דהינו על־ידי השגת הנשמע והנסתר יתגבר ביותר לעשות טוב יותר ויותר מבתחלה ולהכניס בחבריו ותלמידיו עצות והתעוררות והתחזקות שיעשו טוב (ועין לקמן באות כד יתבאר ענין זה ביותר):
ועל־כן בשכיב מרע תקנו שיהיו דבריו מתקימין ככתובים וכמסורים כשמת מאותו החלי, כי כל עבודת האדם כל ימי חייו וכל מה שבא לזה העולם הוא רק בשביל זה בשביל השגת הנעשה והנשמע, שהוא בחינת קבלת התורה וקיומה שרק בשביל זה בא האדם להעולם שיהיה יגע בתורה עד שישיג הנסתר ממנו לעשות מתורת ה' תורתו, כמו שהתחיל דוד המלך עליו השלום ספר תהלים בזה אשרי האיש וכו' כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה וכו'. וכמו שדרשו רבותינו ז"ל: בתחלה קדם שמתיגע בה היא תורת ה' ואחר כך נעשית תורתו, שזהו בחינת שעושה מהנשמע נעשה, מהנסתר נגלה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל. וכל אדם צריך להתיגע כל ימיו לעלות מדרגא לדרגא להשיג בכל פעם בחינת נעשה ונשמע הגבה יותר לעשות בכל פעם מהנשמע הגבה יותר בחינת נעשה וכו' וכמו שכתוב בהתורה הנ"ל. ומי שזוכה לזה בשלמות אשרי לו, אבל על־כל־פנים כל אחד מישראל כפי מה שהוא, בהכרח שיהיה לו איזה חלק כל שהוא בזה, כי זה כל האדם לקים את התורה שכלולה בנעשה ונשמע.
וכל אחד כפי שמקים מצות התורה וכפי מה שמתגעגע וחושק בכסופין ורצונות טובים להכיר את ה' יתברך ולהשיג ולהבין מה שנסתר ממנו, כמו כן הוא זוכה לאחר פטירתו להשיג ולהבין מה שלא השיג בחייו שזה עקר בחינת חלקו לעולם הבא, כי עקר שעשוע עולם הבא הוא השגת התורה שהוא בחינת השגות אלקות. רק מי שזכה על־ידי יגיעתו להשיג גם בעולם הזה סתרי תורה וזכה כל ימיו להשיג בכל פעם נסתרות הגבהים יותר וכנ"ל, הוא זוכה בסוף להשיג אחר מותו בעולם הבא השגות עצומות גבוהות ונוראות מאד מאד אשר עין לא ראתה, אשרי לו. אבל על־כל־פנים אפלו הקטן שבקטנים מאחר שהוא בכלל ישראל שיש להם לכל אחד חלק לעולם הבא בהכרח שישיג לאחר מותו מה שהיה נסתר ממנו בעולם הזה כפי יגיעתו בעבודתו יתברך בזה העולם שהוא בחינת השגת הנשמע, כי כלל העולם הזה הוא בבחינת נעשה, כי הוא עולם המעשה וכמו שכתוב: "היום לעשותם". והעולם הבא בכלל הוא בבחינת נשמע נסתר, בבחינת ולמחר בעולם הבא לקבל שכרם ועקר הקבול שכר הוא השגת הנסתר, בחינת נשמע וכנ"ל:
נמצא שהאדם אחר מותו בהכרח שיהיה נכלל אצלו בחינת נשמע בנעשה לפי בחינתו וכנ"ל, ועל־כן בודאי דבריו של שכיב מרע מתקימין ככתובים ומסורים, כי עכשו בהכרח שיהיה קיום לדבריו, כי הוא הולך לבית עולמו שכל תכליתו ותקותו לזכות לאיזה חלק לעולם הבא שהוא השגת הנשמע שיהיה נכלל בנעשה וכנ"ל, שזה זוכין על־ידי שלמות הדבור בבחינת עשי דברו לשמע וכו' כנ"ל. ועל־כן בהכרח שיהיה קיום לדבריו גם בכל מה שצוה קדם מותו, כי הכל אחד כנ"ל, כי מה שאין המקח והמתנה מתקים על־ידי הדבור הוא מחמת שאין להדבור שלמות להמשיך על־ידו מנשמע לנעשה, מנסתר לנגלה וכנ"ל, אבל עכשו בסופו בהכרח לקים דבורו שיהיה לדבורו שלמות, כי עתה בהכרח שישיג בחינת הנשמע והנסתר אצלו, כי זה כל תקותו וחלקו לעולם הבא. ועל־כן תקנו שיתקים דבורו בכל מה שצוה לתן, כי על־ידי קיום הדבור נמשך כלליות הנשמע בנעשה בענין קיום התורה כנ"ל שעתה בהכרח שיבוא לזה לפי בחינתו, כי זה חלקו מכל עמלו שישיג הנשמע שיהיה נכלל בהנעשה, דהינו בכל מה שעשה איזה מצוה ועבודה בזה העולם ועל־כן תקנו שיתקים דבורו וכנ"ל:
וזה שדקדקו ואמרו: דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, 'ככתובין ומסורים' דיקא בחינת נעשה ונשמע, כי הנעשה הוא בחינת תורה שבכתב, בחינת נגלה והנשמע הוא בחינת תורה שבעל פה, שהוא בחינת נסתר, כי מה שנסתר ונעלם בתורה שבכתב מגלים החכמים בעל פה. וזה בחינת כתובים ומסורין, כתובים בחינת תורה שבכתב, בחינת נעשה, ומסורין, בחינת תורה שבעל פה שנמסר למשה בעל פה, שהוא בחינת נשמע כנ"ל, ועל־כן השכיב מרע שבהכרח שיבוא לזה באיזה בחינה לאחר מותו כנ"ל על־כן דבריו ככתובין ומסורים דמי וכנ"ל:
כד ועל־כן נקרא התגלות הנסתר בשם נעשה, כמו שכתוב שם שצריכין לעשות מהנשמע נעשה, מהנסתר נגלה. כי עקר שלמות השגת הנסתר הוא רק כשבא לבחינת נעשה לבחינת עשיה, דהינו כשהצדיק זוכה להשיג הנסתר בשלמות גמור עד שיגלה על־ידי זה עשיות טובות שיביא בני אדם על־ידי־זה לידי מעשים טובים, כי לא המדרש עקר אלא המעשה, ועל־כן אפלו כשהצדיק משיג איזה השגה גבה ונסתרת מאד אינה נחשבת אצלו כל זמן שאינו מבין על ידה איך להביא את בני אדם לידי מעשים טובים על־ידי זה להחזירם בתשובה ולחזקם וכו', כאשר הבננו כל זה ממנו ז"ל.
וזהו בחינת מעלת משה רבנו עליו השלום, שזכה לקבל את כל מצות התורה והורה לנו איך לקים את כל המצות ועל־כן הוא עולה על כל הצדיקים שהיו לפניו, כי אף־על־פי שגם האבות והצדיקים שלפניו השיגו השגות ונסתרות הרבה אבל עדין לא קבלו את התורה ולא זכו עדין להכניס קיום כל מעשה המצות בעולם רק קצת מצות הכניסו בזרעם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. אבל משה זכה לקבל את כל התורה והמצות ומסרה לישראל כי זכה להשיג הנסתר בבחינה הנ"ל להביאו לידי מעשה כנ"ל. ואחריו באים כל הצדיקים ועוסקים בזה להכניס קיום התורה והמצות בעולם. ועל־כן שלמות הצדיק ומעלתו הוא כשזוכה על־ידי השגתו נסתרות להמשיך על־ידי־זה עצות ודרכים ונתיבות ותחבולות וכו' איך להביא ישראל לידי מעשה שזה עקר שלמות הנסתר, כי לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ועל־כן נקרא התגלות הנסתר בשם נעשה שממשיכין מנשמע לנעשה וכנ"ל:
כה ועקר התקוה הוא על־ידי הצדיקים שזכו לבחינת תורת ה' ותפלת ה' ממש, כי ה' יתברך בעצמו כביכול, עוסק בתורה ותפלה בכל יום, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, ועוסק כביכול לעשות מתפלה תורה, מנשמע נעשה, הינו שמתפלל בעצמו להמשיך רחמים וחסדים חדשים בכל פעם ולהכניסם בתוך התורה שיהיה נעשים מהם עצות ודרכים וכו' להכניס קיום התורה בעולם שזה שלמות השגת הנסתר לעשות מהנשמע נעשה וכנ"ל והבן היטב כי עמק הוא:
כו והעקר שתבין מזה עד היכן רחמי ה' יתברך מגיעים עד אין קץ ותכלית ותבין היטב פרוש הפסוק "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", הינו שתבין פשטיות הדבורים לילך בהם להתחזק על ידם יהיה איך שיהיה, כי החסדים הנמשכים על־ידי תפלת ה' בעצמו בודאי אינם כלים לעולם:
כז וזה בחינת (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט וכו'. כי זה עקר דרך ה' לעשות צדקה ומשפט שהוא בחינת נעשה ונשמע, תורה ותפלה, שהם בחינת צדקה ומשפט, כמבאר לעיל היטב. וזהו: למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וכו', הינו בחינת צואת שכיב מרע שמצוה את בניו ואת ביתו שעקר תקון הצואה הוא בחינת לעשות צדקה ומשפט לכלל הנשמע בהנעשה, שזה עקר התקון של הנפטר, כי זה כל חלקו לעולם הבא וכנ"ל:
כח ועל־כן נסמך מקרא זה לענין פרשת סדום שאמר ה' יתברך: המכסה אני מאברהם את אשר אני חפץ לעשות בסדם וכו' ואברהם היו יהיה וכו' כי ידעתיו וכו'. הינו כי ה' יתברך חפץ ומתאוה לתפלתן של צדיקים והיה חפץ מאד שאברהם יתפלל לפניו על סדם וכמובן במדרש שהביא שם משל שה' יתברך היה מתענג מתפלת אברהם. כי אף־על־פי שאברהם לא פעל בקשתו להציל את סדם מגזרתם, אף־על־פי־כן תפלתו אינה נאבדת, וגם באמת פעל הרבה מאד, כי זכות תפלתו להציל את סדם פעלה שעל־ידי זה נצול לוט וזרעו שמהם ישתלשל ויצא התנוצצות דוד־משיח וכמו שאמרו רבותינו ז"ל. כי אף־על־פי שכבר נשתלח המלאך להציל, אבל אף־על־פי־כן עדין היו צריכין אתערותא דלתתא להרבות בתפלה ותחנונים לגמר הישועה להציל את לוט מתוך ההפכה להוציא ממנו דוד ומשיח. ועל־כן נסמך לזה פסוק "כי ידעתיו" הנ"ל שמדבר מענין צדקה ומשפט הנ"ל, כי כל כח התפלה לבטל הגזרה הוא רק על־ידי זה שמבקשין מה' יתברך אף־על־פי שרוצה להביא איזה דין וגזרה חס ושלום, שמגיע כן בודאי על־פי משפטו באמת, אף־על־פי־כן יש אצלו בחינת צדקה בתוך המשפט שהצדיקים בתפלתם יכולים לעורר עד שיהיה נמשך צדקה וחסד כזה לתוך המשפט שיושב לדון ולשפט עד שיבטל את הגזרה לגמרי, כי הוא יתברך במשפט עושה צדקה שהוא פלאי פלאותיו הנסתרים מאד שאי אפשר להבין כנ"ל. ועל־כן הזכיר ה' יתברך ענין זה דיקא של צדקה ומשפט קדם שגלה לאברהם גזרת סדם כדי שיתפלל עליהם, כי עקר כח התפלה הוא רק על־ידי־זה וכנ"ל:
כט וזה: כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, כי הוא 'דרך ה" בודאי, 'לעשות צדקה ומשפט', דהינו שבתוך המשפט יעשה צדקה שזה אי אפשר להבין כלל כנ"ל, כי הוא בחינת דרכי ה' שאי אפשר להבין שעל זה בקש משה רבנו עליו השלום: הודיעני נא את דרכיך, שבקש לידע דרכי ה' דרכי משפטיו וצדקתו איך הוא מנהיג עולמו בצדקה ומשפט כדי שידע איך להתפלל על ישראל, וכמו שפרש רש"י שם: ואת תשלום השכר שלי בעם הזה הודיעני, שרצה להשיג איך יוכל לבטל כל מיני גזרות שאינן טובות מישראל. עד שפעל אחר־כך שהשיב לו ה' יתברך: אני אעביר כל טובי על פניך וכו'. וגלה לו כל השלש עשרה מדות של רחמים, שהם בחינת תפלת ה' וכנ"ל (באות י"ז). נמצא שבחינה זאת של צדקה ומשפט הנ"ל הוא בחינת דרכי ה'. וזהו בחינת ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט, כי שמירת צדקה ומשפט הוא בודאי דרך ה' כנ"ל.
אבל כל אדם מישראל שהוא מזרע אברהם צריך לילך בזה, כי צריכין להתדבק במדותיו יתברך, כמו שאמרו רבותינו ז"ל. ועל־כן אהב ה' יתברך את אברהם למען אשר יצוה את בניו וכו' ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט. כי כל בניו וזרעו לדורות עולם צריכין לזהר לשמר דרך ה' הזה לילך בדרך זה של בחינת צדקה ומשפט, להאמין תמיד שיש דרכי ה' הנעלמים מאד שהם בחינת צדקה ומשפט הנ"ל שעל־ידי זה עקר קיום התורה תמיד בכל אחד מישראל כפי מה שהוא בכל תקף התגברות הגלות בכלל ובפרט, כי על־ידי זה עקר ההתקרבות לה' יתברך לכל אחד בכל מקום שהוא באותו העת והשעה, כי על־ידי בחינת משפט לבד קשה להתקרב, כי כפי גדלת ה' יתברך, בחוט השערה שפוגמין בהתורה היה ראוי על־פי המשפט שיבוא על האדם מה שיבוא חס ושלום, כמו שמבאר בלקוטי תנינא (סימן מט). וצריכין לבטח ברחמי צדקתו שיעשה עמנו צדקה וחסד ומתנת חנם, אך אם כן אין צריכין לעשות כלום מאחר שמקבלין רק על־ידי צדקה ומתנת חנם, על־כן צריכין לבטל דעתו נגד דעת הצדיקי אמת ולהאמין בדרכי ה' שאוהב צדקה ומשפט שבמשפט בעצמו עושה צדקה כנ"ל שאי אפשר להבין זאת כנ"ל. וכל אחד צריך לשמר דרך ה' לילך בזה להחזיק עצמו בה' יתברך ותורתו תמיד על־ידי הצדקה שלא יפל בדעתו משום דבר שבעולם, כי הלא יש בחינת דרך ה' שאי אפשר להבין שהוא בחינת צדקה וחסד חנם הנ"ל, אך אף־על־פי־כן כל אשר תמצא ידי לעשות עדין מעט דמעט טוב, ולהתרחק מהרע, אני מחיב לחטף כל ימי חיי כל מה שאוכל כדי לקים משפטי התורה הקדושה כל מה שאוכל. ואם כי איני מקים חלק אלף ורבבה וגם פגמי מרבים מאד הלא יש בחינת צדקה הנ"ל. אך אף־על־ פי־כן צריכין להתחזק לקים בכל יום ועת כל מה דאפשר, שזהו בחינת משפט, דהינו מצות ומשפטי התורה.
נמצא שכל אדם צריך לילך בדרך זה לשמר דרך ה' שהוא בחינת צדקה ומשפט, שהוא בחינת דרכי ה' שאי אפשר להשיג שעל־ידי זה כל אחד יוכל לשאר קים בעבודת ה' כל ימי חייו וכנ"ל, אבל כל דרך זה התחיל מאברהם, ועקרו נמשך על־ידי יעקב שהיתה מטתו שלמה, כמובא במדרש פרשת בחקתי, רבנן אמרי: לא נברא אברהם אלא בזכות יעקב, הדא הוא דכתיב: "למען אשר יצוה את בניו וכו' לעשות צדקה ומשפט" ואין צדקה ומשפט אלא יעקב, שנאמר (תהילים צט): "משפט וצדקה ביעקב אתה עשית". וכן הצדיקים הגדולים האמתיים שבכל דור ממשיכים זה הדרך עלינו כדי לבטל מאתנו כל מיני גזרות שאינן טובות על־ידי זה, ולחזקנו בקיום התורה בעמק ירידתנו בגלות המר הזה, כי עקר ההתחזקות והקיום הוא על־ידי זה וכנ"ל. ועקר בחינה זאת יהיה נגמר על־ידי משיח צדקנו שיבוא במהרה בימינו, שנאמר עליו (תהילים עב): "משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך". וכן בדוד, שהוא בחינת משיח נאמר: "ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו", כי עקר ישועת ישראל על־ידי דוד משיח הוא על־ידי בחינה זאת, שהוא בחינת משפט וצדקה. שעל־ידי זה מבטלין כל הגזרות שאינן טובות וממתיקין כל מיני דינים שבעולם ומכניסין עצות ודרכים והתחזקות בכל אחד מישראל שיתעורר בכל פעם מחדש להתקרב אליו יתברך שזה עקר הישועה וכנ"ל:
ל וזה: (תהילים לו) "צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה" וכו'. שאף־על־פי שמשפטיך תהום רבה שירדנו בגלות הזה עד עמקי התהום בבחינת "וחשך על פני תהום" שנאמר על הגלות האחרון הזה שאנו בו עתה, אף־על־פי־כן "צדקתך כהררי אל", כי הצדקה הנעלמת בהמשפט הוא גבה מאד כהררי אל ועל־כן גם עתה אף־על־פי שמשפטיך תהום רבה, אף־על־פי־כן צדקתך כהררי אל, נעלמים במשפטיך תהום רבה, רק שאין אנו מבינים דרכיך ואנו כבהמות בלי דעת, כי אי אפשר להבין דרכיך אלה רק אנו מחיבים לבטח בצדקתך ולחטף טוב כל מה דאפשר כנ"ל. וזהו: "אדם ובהמה תושיע ה'", כמו שדרשו רבותינו ז"ל: 'בני אדם שערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה', כי באמת זהו עקר החכמה האמתית לעשות עצמו כבהמה ולילך בדרך הזה שהוא בחינת צדקה ומשפט כנ"ל, וזהו 'אדם ובהמה', שהאדם העושה עצמו כבהמה כנ"ל, תושיע ה' בודאי, כי מה יקר חסדך אלקים, כי חסדך יקר ונעלם מאד ואי אפשר להשיג ולהבין עד היכן רחמיך וחסדך מגיעים. וזהו: בני אדם בצל כנפיך יחסיון, שחוסים ומסתתרים בכל צרתם בגוף ונפש, בצל כנפיך שאף־על־פי־כן לא תעזבם על־ידי רחמי צדקתך וכנ"ל. ירוין מדשן ביתך ונחל עדניך תשקם, 'עדניך', לשון רבים בחינת עדן תתאה ועדן עלאה דסתים וגניז, שהוא בחינת נעשה ונשמע, תורה ותפלה, שהם בחינת צדקה ומשפט הנ"ל, בחינת תורת ה' ותפלות ה'. ומשם תשקם ברחמיך להפך כל הירידות לעליות ולהפך הכל לטובה בגשמיות ורוחניות וכנ"ל:
לא ועל־כן אומרים זה הפסוק צדקתך הנ"ל בשבת במנחה שאז הוא רעוא דרעוין ונתבטלין כל רגזין ומארי דדינין וכו', כמו שכתוב בזהר הקדוש. והכל בכח הצדיקי אמת שנסתלקו, שהם בחינת משה ויוסף ודוד, כי עקר בחינה זאת נמשך רק על־ידי גדולי הצדיקים שנסתלקו וכנ"ל (באות יא). וזהו שאומרים אחר־כך וצדקתך אלהים עד מרום אשר עשית גדלות אלהים מי כמוך, כי צדקתו מגיע עד מרום, כי כבר עשה ה' יתברך גדולות ונוראות, ישועות גדולות ונפלאות על־ידי צדקתו, כי אלהים מי כמוך להבין דרכיך אלה וכנ"ל. וזהו "צדקתך צדק לעולם", שצדקתו הוא צדק לעולם, כי עושה תמיד רק צדקה וחסד חנם, ואף־על־פי־כן, ותורתך אמת, כי התורה שהיא בחינת משפט, היא אמת, אף־על־פי שהוא יתברך עושה תמיד צדקה וחסד לפנים ממשפטי התורה, כי דרכיו אי אפשר להבין, כי דרכיו יתברך הם בחינת תורת ה' ותפלת ה', בחינת נעשה ונשמע, שמלביש בכל פעם הנשמע שלו בהנעשה, הצדקה בהמשפט, התפלה בהתורה וכנ"ל, שעל־ידי זה עושה המשפט בצדקה וחסד נפלא באפן שישאר כל אחד קים בעבודתו יתברך וכנ"ל. וכל זה בזכות וכח הצדיקים הגדולים שנסתלקו בחינת: יוסף, משה, דוד, שנסתלקו בשבת במנחה ברעוא דרעוין, ועל־כן אנו אומרים אז כל זה וכנ"ל:
לב וזה בחינת מה שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צז.): שלשה דברים באים בהסח הדעת: משיח, מציאה, עקרב. ורמזו בזה שאין להאדם לחשב מיום לחברו ואפלו משעה לחברתה, כי אפלו בכל רגע נעשים שנויים נפלאים ומשנים מאד מאד לטוב, ולהפך חס ושלום, כמו שכתוב (איוב ז): "ותפקדנו לבקרים לרגעים תבחננו". ומי שמשים לב לזה יכול לראות נפלאות הבורא יתברך בכל עת ורגע, ויבין כי אין האדם יודע כלל מה נעשה עמו בכל עת ורגע, ויבין היטב אמתת הפסוק "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום". וכתיב: "אל תתהלל ביום מחר כי לא תדע מה ילד יום". וכתיב: "לכל זמן ועת לכל חפץ, מה יתרון העושה באשר הוא עמל כי לא ידע האדם את עתו כדגים שנאחזים במצודה רעה וכצפרים האחזת בפח" וכו'. וכתיב: "והסכל ירבה דברים לא ידע האדם מה שיהיה ואשר יהיה מאחריו מי יגיד לו" (קהלת י).
וכל זה מרמז בדברי רבותינו ז"ל הנ"ל, ללמד דעת את האדם שהולך ותועה במחשבותיו הרבים שחושב בכל עת תחבולות רבות ודאגות שונות בענין פרנסתו ועסקיו של זה העולם וכלם להבל ולריק, כי פתאם באים עליו חס ושלום פגעים וצרות שלא עלו על דעתו שהם בבחינת 'עקרב' הבא ונושך פתאם בהסח הדעת. ולפעמים להפך שדואג על פרנסתו והצטרכותו הרבים עד שדאגתו מכלה חייו ופתאם בא לו ישועה שמזמין לו ה' יתברך איזה רוח גדול או קטן או איזה חפץ ופרנסת היום וכו'. והכל בהסח הדעת, כי על־פי רב הרוח והפרנסה של האדם באים בהסח הדעת אם ישים לבו לזה. על־כן מי שרוצה לחוס על חייו ושלא ייגע לריק ולא ילד לבהלה, צריך להשתדל להתגבר מאד על רבוי מחשבותיו ותחבולותיו רק לתלות עיניו למרום בכל עת, כמו שכתוב (תהילים סב): "אך לאלקים דומי נפשי כי ממנו תקותי" וכו'. וכתוב: "גל על ה' דרכך ויכנו מחשבתיך" וכו'. וכתיב: "השלך על ה' יהבך" וכו':
כי באמת אי אפשר להבין דרכיו יתברך כלל איך הוא מתנהג עם כל אדם בפרטיות, והשנויים שעוברים על אדם אחד בעצמו בכל יום ובכל עת אשר אי אפשר לשער, כי זה ידוע וכל ישראל מאמינים בזה שה' יתברך כלו טוב ומנהיג עולמו בחסד ובריותיו ברחמים וכל כונתו יתברך בכל מה שעובר על ישראל בכלל ובפרט ובפרטי פרטיות בכל יום ובכל עת ובכל שעה, הכל לטובה, כי כל מה דעבד רחמנא לטב עבד. אך כל ההרפתקאות והתלאות העוברים על האדם הכל מחמת ענין הנ"ל, מחמת שה' יתברך אוהב צדקה ומשפט וכל הצדקות והחסדים הרבים שעושה הוא מלביש בבחינת משפט בדרכיו הנפלאים שאי אפשר להבין כלל, כי במשפט עושה צדקה וכנ"ל.
ועל־כן אין שום עצה ותחבולה להנצל מפגעי העולם כי אם על־ידי תפלה ותחנונים שירבה להתפלל בכל יום. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל: לעולם יקדים אדם תפלה לצרה וכו', מכל שכן כשבא עליו איזה צרה חס ושלום, או דחק. והתפלה מועלת תמיד, כי ישועתו תבוא כהרף עין בהסח הדעת דיקא, כמו שרב הצרות בחינת 'נשיכת עקרב' בא בהסח הדעת, וכמו שנשמע מפי כמה אנשים שצועקים על עצמם ומודים על אולתם ואומרים אוי ואבוי הלא אתמול לא עלה על דעתו שיחלה בנו החביב עליו או שיעדר חס ושלום, והיה דואג פרנסה, ועכשו הוא רואה כסילותו. וכן בשארי צרות ופגעים חס ושלום, כגון עלילות ושרפות חס ושלום וכו'. ועל כלם אין עצה ותחבולה להנצל מהם כי אם לתלות עיניו למרום ולהקדים תפלה לצרה וכמו שתקנו לנו רבותינו ז"ל כמה תפלות, כמו שאומרים בכל יום בבקר תכף אחר ברכת השחר: יהי רצון מלפניך שתצילני וכו' מעזי פנים וכו' מפגע רע מעלילה וכו'. וצריך לכון היטב בתפלות האלו שתקנו לנו חכמינו ז"ל, וגם להוסיף בעצמו תחנות ובקשות כפי העת והשעה, כי זה עקר שלמות התפלה שיחדש בעצמו דבר בתפלתו כפי העת, כמו שאמרו רבותינו ז"ל: איזהו תפלות קבע, כל שאינו יכול לחדש בה דבר (ועין במקום אחר מזה).
כי כל הטובות והישועות באים רק בהשגחתו יתברך פתאם בהסח הדעת בבחינת 'מציאה' הבאה בהסח הדעת והכל נמשך מבחינת משפט וצדקה הנ"ל שבהם מנהיג ה' יתברך את עולמו בחסד, כי מדה טובה מרבה לעולם, והכל נמשך מבחינת תורה ותפלה, שהם בחינת נעשה ונשמע כנ"ל. ועקר המתקת הדינים ובטול הצרות, בפרט בעתים הללו הכל נמשך רק מבחינת תפלת ה' ממש שזוכין הצדיקי אמת לעורר בתפלתם. וכן כל אדם הכרוך אחריהם ומרגיל עצמו להרבות בתפלות ותחנות ובקשות בכל יום ובכל מה שעובר עליו אף־על־פי שהוא בקטנות, אף־על־פי־כן מאחר שמקשר עצמו לצדיקי אמת שזכו לתפלת ה' כנ"ל, על־ידי זה מעוררין החסדים הנפלאים הנמשכין משם כנ"ל שעל־ידי זה כל תקותנו באחרית הימים האלה. ועל־כן אלו החסדים והישועות באים פתאם בהסח הדעת, כי הם למעלה מהדעת על־כן באים רק בבחינת 'מציאה' בהסח הדעת. אבל מחמת שבהכרח שהצדקה והחסד יהיה מלבש בבחינת משפט כנ"ל, על־כן לפעמים בא בחינת נשיכת עקרב חס ושלום שהם בחינת הפגעים והתלאות הבאים בהסח הדעת. כי בודאי אי אפשר להבין כל זה כנ"ל כי הם בחינת דרכי ה' כנ"ל, אבל בודאי מדה טובה מרבה תמיד, כי הוא יתברך אוהב הצדקה יותר מהמשפט וכמבאר במקום אחר, רק שאי אפשר לבטל בחינת המשפט לגמרי, כי הוא קיום העולם וכנ"ל.
ותקון כל זה הוא רק על־ידי צדיקי אמת, שהם בחינת משה־משיח (כמו שמבאר במקום אחר). והם ממשיכים אורו של משיח בעולם שעל־ידי זה כל התקוה. כי רק משיח יתקן כל זה בשלמות להצילנו בכל עת מבחינת נשיכת עקרב ולזכותנו לכל הטובות וההצלחות בגשמיות ורוחניות בחינת מציאה, כי משיח יזכה לבחינת השגת המשפט וצדקה וכנ"ל, כי יזכה לעורר תמיד בחינת תפלת ה', כמו שכתוב במזמור: "לשלמה משפטיך למלך תן וצדקתך לבן מלך" וכו', שנאמר עקרו על משיח. ומדבר שם הרבה ממשפט וצדקה, כמו שכתוב שם: "ידין עמך בצדק" וכו' ובסוף נאמר: "ויתפלל בעדו תמיד", שה' יתברך יתפלל בעדו, הינו תפלת ה' ממש הנ"ל שעקרו יזכה משיח, שעל־ידי זה תהיה הגאלה שלמה על־ידו, ועתה ממשיכין עלינו הצדיקי אמת חסדים נפלאים משם בשביל לקימנו על־ידם באחרית הימים האלה וכנ"ל. ועל־כן כללו רבותינו ז"ל שלשה דברים אלו ביחד: משיח ומציאה ועקרב (מה שהוא תמוה מאד לכאורה) ואמרו שהם באים בהסח הדעת, כי בודאי באים בהסח הדעת מחמת שהם בחינת דרכי ה' הנעלמים מאד והם גבוהים מהדעת מאד, כי הם בחינת משפט וצדקה הנ"ל, על־כן גם למטה באים בהסח הדעת דיקא וכנ"ל: