ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · מתנה ומתנת שכיב מרע א
התאמת הקריאה
מתנה באנס אינה מתנה כלל אפלו לא מסר מודעה, ואפלו גלוי דעת לבד שאינה נותנה ברצון מבטל המתנה. אבל מכירה באנס הוי מכירה אם לא מסר מודעה:
על פי מה שמבאר לעיל כמה פעמים דברי רבנו נרו יאיר, שכל הנפשות שרשם בעשירות. ובשביל זה הגוזל את חברו כאלו נוטל את נפשו ונפש בניו ובנותיו, כי הם תלויים בעשירות, עין שם במאמר גזלה (סימן סט):
והנה לפי זה היה ראוי שיאסר באסור גדול גם לתן לחברו מתנה מרצונו מאחר שהנפש תלויה בהממון ואיך יהיה האדם רשאי לתן לחברו ממונו הלא הוא נוטל את נפשו של עצמו. אך באמת הנה עקר מעלת העשירות הוא שמגדל השם והנפש, כי השם הוא הנפש ואזי הכל תאבים להדבק בנפשו. ועקר הוא שהעשירות הוא חומה לשמר מכעס, שעל ידו טורף נפשו באפו חס ושלום, כי הכעס הפך העשירות, עין כל זה היטב בסוף המאמר, מפני מה עיניהם של תרמודיים טרוטות? (סימן נט). ועל כן אדרבא, זה עקר מעלת העשירות שירחיב ידו ויתן מתנות לעניים, ואפלו לעשירים ברצון טוב כדי לקנות אהבה ורעות עם נפשות רבים בבחינת ואהבי עשיר רבים, בבחינת וכל הרע לאיש מתן. ואזי יגדל שמו ונפשו מאד על ידי האהבה והכללות שנכלל עם רבים שאוהבים אותו ודבקים בו על ידי מתנת ידו הטובה. וכמובא שם שעקר גדול השם והנפש הוא שרבים יהיו תאבים אליו כדי שיוכל לגיר גרים, עין שם, וזה על ידי מתנת ידו כנ"ל. וכמו שכתוב )משלי יח), מתן אדם ירחיב לו ולפני גדולים ינחנו. ופרש רש"י, שיש לו שם שהוא עשיר ונדיב. נמצא, שעל ידי המתנות יגדל השם שהוא הנפש. וכל זה עקר דוקא על ידי האהבה והרצון שנותן ברצון טוב, שאזי אף שמחסר ממונו שהוא חסרון הנפש, עם כל זה, אדרבא, על ידי האהבה והרצון יגדל שמו ונפשו, כי הכל תאבים לו ואוהבים אותו כנ"ל. וכמו שכתב רבנו גם במקום אחר שעקר מעלת נתינת הצדקה שעל ידי זה קונה לו רעים ואוהבים, עין שם היטב במאמר ויהי הם מריקים שקיהם (סימן יז), עין שם. ועל כן בבחינה זו אפלו כשנותן מתנה קונה לו אוהבים ונגדל שמו ונפשו כנ"ל. וכן איתא בדברי רבנו נרו יאיר, במקום אחר (בסימן סז) שאהבה הוא מגדל הנפש, עין שם. וזה עקר מעלת העשירות ששומר מכעס שהוא רגז ושנאה, אבל העשירות הוא בחינת אהבה ורצון הפך הכעס. נמצא כשנותן מתנות, אדרבא, זה עקר מעלת העשירות שהוא אהבה ורצון כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, נותן, בעין יפה נותן, כי בודאי הנותן מתנה הוא בעין יפה וברצון טוב מאד, כי בלא זה לא היה יכול לתן כלל, כי היה מחסר את נפשו וכאלו הורג את עצמו חס ושלום. ועקר תקון המתנה הוא האהבה והרצון כנ"ל. ועל כן בודאי נותן בעין יפה כנ"ל. וזה בחינת מה שכתוב בצדקה, ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך, 'בגלל הדבר הזה' דיקא, דהינו על ידי שלא ירע לבבך ותתן בעין יפה באהבה וברצון על ידי זה, 'יברכך', כי על ידי אהבה והרצון יגדל שמו ונפשו כנ"ל, ועקר גדול הנפש והשם הוא על ידי עשירות כנ"ל. נמצא שממילא יהיה מברך בעשירות על ידי נתינתו באהבה ולא ירע לבבו כנ"ל. ועל כן כשמכריחין אותו לתן מתנה אף שלא מסר מודעה עם כל זה אינה מתנה כלל והיא גזלה גמורה מאחר שלא נתן באהבה וברצון טוב נמצא שחסר את נפשו במתנה זו כמו בגזלה ממש, כי אין הנפש והשם נגדל ונשלם אלא על ידי האהבה והכללות כנ"ל:
אבל במכירה הוא בהפך, כי בודאי על ידי שמוכר חפציו אין נגדל שמו ונפשו כלל, כי אין נגדל השם והנפש כי אם על ידי המתנה כנ"ל וכנראה בחוש. נמצא שעקר תקון ושלמות החסרון שמחסר את נפשו על ידי שמוכר חפציו הוא על ידי הממון שמקבל בעד החפץ שעל ידי זה חוזר ומשלים את נפשו. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוכר, בעין רעה מוכר, כי אין המכירה בשביל אהבת חברו להגדיל שמו כנ"ל, רק מחמת אנס ממון כנ"ל. ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, מוכר עצב. נמצא שגם כל המכירות הם רק באנס כנ"ל ועל כן אפלו אם אנסוהו למכירה, המכירה קימת, מאחר שגם כל המכירות אינם באהבה וברצון רק שנתקן חסרון הנפש על ידי שמקבל ממון בעד המכירה, על כן גם באנס ממש המכירה קימת מאחר שקבל ממון שהוא משלים חסרון הנפש. אבל מתנה שאינו מקבל דמים להשלים חסרון נפשו ואין הנפש נשלמת כי אם על ידי האהבה והרצון כנ"ל, על כן כשהיא באנס היא גזלה ממש כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה לענין מוכר:
מאי טעמא מוכר קבל דמי נותן לא קבל וכו', כי מאחר שהנותן לא קבל דמים אין הנפש נשלמת מחסרונה כי אם על ידי הרצון והאהבה כנ"ל, ועל כן אפלו גלוי דעת שאין המתנה ברצון טוב מבטל המתנה כנ"ל:
וזה בחינת מתנת בריא הוא כשמשיר וכשאינו משיר היא מתנת שכיב מרע. כי בודאי כשדעתו לתן במתנת בריא מחיים, בודאי צריך לשיר לעצמו על כל פנים כל שהוא בהכרח כדי לשיר על כל פנים שרש לנפשו, כי אף שעל ידי המתנה בעצמה נגדל נפשו כנ"ל, עם כל זה צריך שישאר שרש כל שהוא לנפשו שיהיה לה במה לתלות, דהינו שישאיר לעצמו איזה שיור מנכסיו שהם שרשי נפשו כנ"ל. ועל כן כשנותן כל נכסיו לגמרי בלי שום שיור הוא בודאי מתנת שכיב מרע, דהינו לאחר מותו דיקא, כי בודאי לא ימית את עצמו מחיים לתן כל נכסיו לגמרי ולא ישאיר לעצמו שום שרש לנפשו והרי הוא חשוב כמת ועל כן בודאי כונתו לאחר מותו. ועתה נכונים מאד דברי רבותינו זכרונם לברכה שהצרכו שיור. ואיתא הטעם שבודאי אין אדם מעני עצמו לבלי להשאיר לעצמו כלום. ולפי פשוטו תמוה, כי לפי זה היה ראוי לתת שעור גדול להשיור וכי יכול לפרנס עצמו במה שישיר לעצמו זוז כל שהוא. אך האמת כי עקר השיור הוא כדי שיהיה נשאר שרש לנפשו כנ"ל:
וזה בחינת דברי שכיב מרע אין צריכין קנין, כי כל הקנינים הם כדי להוציא הדבר מרשותו לרשות חברו, כי מאחר שהנפש נשרשת בהממון קשה להוציא הדבר מאחד לחברו ועל כן צריך קנין גמור לזה, דהינו קנין סודר וכיוצא כדי שעל ידי זה יצא הדבר משרש נפשו לחברו וזה בחינת כל הקנינים. ועל כן חזק הקנין על ידי הכתב, כי הכתב הוא פנימיות שרש הנפש וכשכותב לחברו הקנין אזי מגלה פנימיות שרש נפשו שמרצה בהקנין ואזי יוצא הדבר לגמרי מפנימיות שרש נפשו. ועל כן מועיל הקנין ביותר על ידי הכתב וכמבאר כל זה לעיל בהלכות הלואה. ועל כן השכיב מרע שמתנתו רק לאחר מותו ואזי יוצא הנפש ונבדלת מן העשירות, כי לא במותו יקח הכל וכו' (תהלים מט), ומה חפצו בביתו אחריו, דהינו שלא נשאר לו שום חפץ ורצון שהוא בחינת נפש בביתו אחריו דהינו בביתו ורשותו שהם נכסים ועשירות שלו, ועל כן בדבור בעלמא נקנה המתנה לחברו במתנת שכיב מרע, כי בקל הדבר נכנס לרשות חברו לאחר מיתת השכיב מרע מאחר שאין שרש נפשו שם כנ"ל. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמי, כי הם ככתובין ומסורין ממש, כי על ידי כתיבה ומסירה יוצא הדבר לגמרי מפנימיות שרש נפשו כנ"ל. ועל כן מתנת השכיב מרע שממילא יוצאין הנכסים מפנימיות שרש נפשו אחר מותו כנ"ל, על כן דבריו הם ככתובין ומסורין ממש ובדבור בעלמא יוצא לרשות חברו מאחר שאין שרש נפשו שם כלל כנ"ל:
ברוך ה' לעולם, אמן ואמן:
לעיל במאמר 'ויהי הם מריקים שקיהם', מדבר גם כן לענין גרים שמועיל נתינת הצדקה שעל ידי זה קונה אוהבים ורעים ועל ידי זה נעשים גרים, עין שם. וזהו בחינת מתנה גם כן כנ"ל, וזה זה מעלת העשירות כדי להגדיל הנפש והשם לעשות גרים כמו שכתוב שם, עין שם: