ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · שכירות פועלים א
התאמת הקריאה
ביומו תתן שכרו וכו' ואליו הוא נשא את נפשו. לא תלין פעלת שכיר אתך וכו':
על פי מה שמבאר לעיל בהלכות אמנין הלכה א שכל המלאכות והאמנות הוא בחינת תקון וברור שצריכים בני אדם התחתונים דיקא להשלים ולתקן מעשה הבורא וכו' על ידי ברור הטוב מן הרע, כמבאר שם שזה בחינת מילה כפי מה ששמעתי מאדוננו מורנו ורבנו נרו יאיר, עין שם:
ועל כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה, גדולה מלאכה שהזהיר הקדוש ברוך הוא עליו לעשות מלאכה, כי המלאכה הוא דבר גדול ותקון גדול מאד, כי מברר הטוב ומשלים פעלת הבורא יתברך שמו שלא היה לה שלמות כי אם עתה על ידו. וזה בחינת ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת וכו', כי ששת ימים עשה ה' וכו'. והקשו המפרשים, למה לו לכתב ששת ימים תעשה מלאכה, הלא עקר המצוה הוא רק לשבות בשבת?! אך באמת התורה מזהרת שהאדם יעסק במלאכה בששת ימי המעשה, כי הוא תקון ושלמות פעלתו יתברך. וזה, כי ששת ימים עשה ה' וכו'. ועל כן גם אנו מזהרין לעסק במלאכה ואמנות בששת ימי המעשה כדי להשלים ולמלאות מעשה בראשית אשר עשה ה' בששת ימי בראשית שאין להם שלמות גמור כי אם על ידי בחינת ששת ימים תעשה מלאכה, דהינו על ידי מלאכות ואמנות התחתונים כנ"ל. וזה ששת ימים תעשה מלאכתך וביום השביעי שבת, כי מזה נעשה בחינת שבת, כי שבת הוא שביתה שאין ברור אז, כי שבת הוא בחינת כלו טוב והשבת נעשה על ידי ששת הימים דיקא, בבחינת (ע"א דף ג) מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, בבחינת היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם שהוא יום שכלו שבת, כי על ידי עשית מלאכה שבששת ימים על ידי זה מבררין ומקבצין הטוב מהרע ואזי נעשה שבת שהוא בחינת כלו טוב, כי כבר נעשה בחינת שביתה בחינת כלו טוב על ידי שנתברר הטוב מן הרע בששת ימים. כי מתחלה היה מערב טוב ורע ועל ידי הברור שבששת ימי המעשה נעשה בחינת כלו טוב שזה בחינת שבת כנ"ל. ועל כן ההולך במדבר מונה ששה ימים ועושה שבת ביום השביעי, כי השבת הוא תמיד לאחר ששת ימי המעשה, כי על ידי הברור שבששת ימי המעשה נעשה בחינת שבת כנ"ל:
נמצא שהמלאכה הוא בחינת ברור הטוב ועל כן הוא בבחינת נגונים, כי הנגון הוא בחינת ברור הטוב, בחינת ונגן בידו וטוב לך כנ"ל. וזה בחינת (תהלים קכח) יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך. 'וטוב לך' דיקא, כי הוא בחינת ברור הטוב כנ"ל:
וזה בחינת הוא היה אבי כל תפש כנור ועוגב וצלה גם הוא ילדה את תובל קין לטש כל חרש נחשת וברזל. כי הם בחינה אחת ועל כן הם סמוכים זה לזה, כי כל חורש אמן הוא בבחינת נגונים בבחינת מנגן בכנור בחינת ונגן בידו וטוב לך כנ"ל וכמבאר היטב במאמר ויהי מקץ, עין שם (סימן נד). וזה שנוהגין בעלי מלאכות לנגן בשעה שעוסקין במלאכתם, כי המלאכה הוא בבחינת נגונים כנ"ל:
וזה בחינת (משלי כה) הגו סיגים מכסף ויצא לצרף כלי הגו רשע לפני מלך ויכון בצדק וכו'. כי ברור הכסף מהסיגים לעשות כלי הוא בחינת הכנעת הרשעות על ידי בחינת ברור הטוב מהם בבחינת נגונים כנ"ל בבחינת ועוד מעט ואין רשע וכו' כנ"ל בהלכות מקבל את השדה, עין שם:
ועל כן הזהירה תורה לתת שכר פעלתו ביומו, כי אלו הניצוצות והנקדות טובות שמברר הפועל על ידי מלאכתו כנ"ל הם נתקבצין בתוך הממון שמשתכר על ידי פעלתו, כי כל טוב וכל ניצוצות הקדושות הם בתוך הממון, כמובא בדברי רבנו נרו יאיר. וזהו הממון שהפועל נוטל בעד פעלתו שהוא בחינת הניצוצות שברר והם מתקבצים בתוך הממון ועל כן משתכר ממון על ידי פעלתו כנ"ל. והממון הוא שלמות נפשו, כי הנפש שרשה בעשירות, כמו שכתב רבנו נרו יאיר (סימן סט), הינו שעל ידי מלאכתו שעבד על ידי זה הוא מברר ומלקט ומקבץ ניצוצות שהם חלקי נפשו שהיו מפזרים שם ועל ידי שתקן וקבץ אותם על ידי מלאכתו על ידי זה זוכה בהממון שמשתכר ששם מקבץ כל הטוב ואזי מקבל הממון ומשלים נפשו כנ"ל. ועל כן צריך לתת שכרו ביומו. כי כל הברורים והתקונים הוא לפי היום ולפי השעה, כמובא בתחלת המאמר ויהי מקץ (סימן נד) ועל כן זה שעבד אצלו בזה היום וזכה בממון על ידי שברר וקבץ ניצוצות חלקי נפשו כנ"ל ואלו הניצוצות שברר הם לפי אותו היום על כן צריך לתת שכר פעלתו ביומו כדי להשלים נפשו בזה היום, כי זה התקון והברור שיך לאותו היום דיקא כנ"ל. ועל כן עקר הקפידא ביום הראשון ותכף שעבר היום הראשון או לילה הראשונה שוב אינו עובר, כי זה עקר האזהרה מאחר שברר וקבץ הטוב בזה היום על כן צריך להשלים נפשו באותו היום על ידי שכר הפעלה כנ"ל, כי הברור הוא לפי היום כנ"ל וכשיתן לו שכר פעלתו ביום אחר לא ישלם נפשו, כי השלמות לפי אותו היום שעבד בו כנ"ל. ועל כן אחר שעבר יום הראשון שוב אינו עובר ועל כן השעור הוא עונה אחת, דהינו או יום או לילה, דהינו אם כלה שכירתו ביום או בסוף הלילה שהוא התחלת היום יש לו זמן כל היום. וכן אם כלה שכירותו בלילה או בסוף היום שהוא תחלת הלילה יש לו זמן כל הלילה, כי היום והלילה בהם העונות משתנות, כמו שאומרים, בתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים. ועל כן היום או הלילה נקראים בלשון הפוסקים עונה, כי כל אחד זמן ועונה מיחד כנ"ל, כי היום הוא בחינה שאז נמשך נפש ומחין חדשים ובלילה להפך שאז מעלין הנפשות נמצא שכל אחד משנה זמנו מחברו ועל כן צריך לתת שכרו בזמנו ביומו או בלילו, כי הברור והתקון לפי הזמן והשעה וכשחלף היום ובא לילה הוא זמן אחר ואין בו השלמות של היום שעבר, כי הכל לפי היום והשעה כנ"ל:
וזה שפרש רש"י, ואליו הוא נשא את נפשו, מה ראה זה לתלות באילן וכו', הינו שמסר נפשו בשביל השכירות. ולכאורה קשה, וכי כל הפועלים מוסרים נפשם, כי רב מלאכות אין בהם מסירת נפש ואף על פי כן עוברים על לא תלין אך באמת אפלו בכל המלאכות שאין בהם מסירת נפש וסכנה בגשמיות, עם כל זה הוא בבחינת סכנה ומסירת נפש ממש, כי זה הפועל העובד מלאכה הוא צריך לירד לעמק העשיה לברר משם הניצוצות, כי אלו הניצוצות שמתבררין על ידי עשית מלאכה הם נסתרים ונעלמים מאד בעמקי העשיה ועל כן צריך יגיעה גדולה ואמנות ופעלה בידים לעשות מלאכת חרש כדי להעלות הניצוצות שיש שם. כי המלאכה היא בחינת בריאה חדשה ממש, כי מתחלה אף שהיה הדבר נברא לא היה בתקונו ולא נתתקן ולא נגמר בריאותו עד עתה על ידי אמנותו ועל כן הוא עבודה קשה ויגיעה גדולה כי צריך לירד לעמק העשיה לגמר ולהשלים העשיה על ידי מעשי ידיו ויגיע כפיו ממש ועל כן הוא בבחינת מסירת נפש ממש כי הוא סכנה גדולה מאחר שיורד לעמק העשיה ששם סטרא דמותא וכשיורד לשם הוא בבחינת הסתלקות הנפש אך זאת הירידה הוא צרך עליה כדי לעלות ולברר משם הניצוצות ועל כן תכף שזוכה להשלים פעלתו ולצאת משם צריך תכף ומיד להחזיר לו נפשו, דהינו הממון של שכר פעלתו שהוא שרש הנפש שהוא שלמות נפשו כנ"ל. וזה שפרש רש"י, ואליו הוא נשא את נפשו מה ראה זה וכו', כי הוא בבחינת סכנה ומסירת נפש ממש כנ"ל. וזה שהקפידה התורה על פעלת שכיר לתת ביומו ועובר על כמה לאוין ועשה. ולא הקפידה כל כך על שאר ממון שמגיע לאדם מחברו שלא יעבר יומו, כי עקר קפידא על פעלת שכיר שהוא שלמות הנפש ביותר על ידי מלאכה כנ"ל והגיע לו על ידי מסירת נפש כנ"ל, ועל כן היה צריך להיות נשכר לחברו שהוא כעבד שהוא ירידה גדולה והכל בשביל הממון שהוא עלית וברור הניצוצות ושלמות הנפש כנ"ל ועל כן צריך לתת ביומו כנ"ל. כי אפלו ממון שמשתכר במשא ומתן אף שהוא גם כן בחינת ברור עם כל זה לא נשכר לעבד ולא ירד לעשיה כל כך רק שהוא ברור דבר שנעשה כבר שמבררו מזה לזה ויוצא ומברר מרשות לרשות. אבל הפועל שנשכר כעבד ועושה מלאכה שעושה בידיו דבר חדש ממש ומוציא כלי למעשהו ועל כן הוא בבחינת מסירת נפש ממש ועל כן צריך לתת שכרו ביומו להשיב לו נפשו ביומו וזמנו כנ"ל:
וזה שמובא בכתבי האר"י ז"ל, ביומו תתן שכרו ראשי תבות שבת. כי הוא בחינת שבת ממש שהוא שביתה מן הברורים, כמובא וכו', כי כל זמן שהיה משכר ומשעבד לחברו היה מברר ברורים וכו' וכשנשלם פעלתו ויוצא לחרות אזי הוא בבחינת שבת, כי גמר הברור והוציא הטוב שהוא בחינת שבת שהוא כלו טוב ואזי השביתה כנ"ל. ועל כן צריך לתת לו שכרו ביומו תכף כדי שיהיה נגמר הברור ויהיה בחינת שבת בחינת שביתה כנ"ל, כי כל זמן שאין חוזר הטוב, דהינו שכר הפעלה למקומו אין שלמות עדין:
וזה בחינת המספר בין ישתבח ליוצר, עברה הוא בידו וחוזר עליה מעורכי המלחמה. 'מעורכי המלחמה' דיקא, על פי מה שמבאר לעיל בהלכות מקבל השדה (הלכה א) שעל ידי הנגון שהוא בחינת ברור הטוב מנצחין המלחמה, כמו שכתוב, ובעת החלו ברנה כנ"ל. גם עין לעיל (בהלכות חכירות הלכה א, ה) בחינת סדר התפלה על ידי בחינת נגון כנ"ל. הינו שאחר פסוקי דזמרה ושירת הים שהוא בחינת ברור הטוב בבחינת נגונים אזי אומרים קריאת שמע שהוא בחינת כלו טוב כלו אחד כנ"ל ועל כן צריך להסמיך תכף הקריאת שמע לפסוקי דזמרה, כי תכף כשנגמר התקון ונתקבץ הטוב צריך לזהר ולמהר ולכנס עם הנגון אל התכלית שהוא כלו טוב כלו אחד כדי לשוב הטוב אל הטוב, דהינו הנגון שהוא קבוץ הטוב להשיבו לבחינת כלו טוב שהוא בחינת קריאת שמע כדי שלא יחזרו הם להתאחז בו חס ושלום, כי הוא מלחמה חזקה והם אורבים תמיד להתאחז בהטוב, ועל כן כשמפסיק בין ישתבח ליוצר ופוגם בזה ואינו מחזיר תכף קבוץ הטוב אל בחינת כלו טוב על כן הוא חוזר מעורכי המלחמה כי הוא בחינת קלקול המלחמה, כי נצחון המלחמה הוא רק על ידי תקון הנגון כתקונו כנ"ל וזה בחינת (תהלים קמט) רוממות אל בגרונם, הינו בחינת נגון בחינת פסוקי דזמרה כי השירה בגרון כמובא וחרב פיפיות בידם, הינו קריאת שמע, כמובא, הינו בחינת סמיכת קריאת שמע לפסוקי דזמרה שהם בחינת נגונים כנ"ל:
וזה בחינת מצות פריעת שכר שכיר בזמנו שתכף בגמר פעלתו שהוא בחינת קבוץ הטוב בבחינת נגונים כנ"ל צריך תכף לתן לו ולהשיב לו שכר פעלתו כדי שישוב בחינת הנגון, דהינו קבוץ הטוב למקומו ושרשו ואזי נעשה בחינת שבת, בחינת ביומו תתן שכרו ראשי תבות שבת שזה בחינת סמיכת פסוקי דזמרה לקריאת שמע כנ"ל. כי קריאת שמע הוא בחינת שבת שהוא בחינת כלו טוב כלו אחד, כי קריאת שמע בבריאה ושם הוא בחינת שבת כמובא. ופסוקי דזמרה ביצירה שהוא בחינת ששת ימי המעשה כמובא. ותכף שנגמר פעלת ששת ימי המעשה צריך לעשות תכף ומיד שבת כדי להעלות ולהכניס הטוב שנתקבץ בששת ימי המעשה בתוך השבת שהוא כלו טוב. וזה בחינת שכר שכיר ביומו שאחר שנגמר פעלתו שהוא בחינת ששת ימי המעשה לתת לו שכרו שהוא בחינת שבת כנ"ל שזה בחינת סמיכת פסוקי דזמרה לקריאת שמע כנ"ל: