ליקוטי הלכות · חושן משפט ב · שכירות פועלים ד
התאמת הקריאה
לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר ביומו תתן שכרו וכו':
על פי מה שכתב רבנו זכרונו לברכה בסימן נט ובסימן סח שהממון הוא שרש הנפשות ויליף לה מההוא קרא דכתיב גבי מצות פריעת שכר שכיר ביומו, כמו שכתוב, ואליו הוא נשא את נפשו. ומבאר שם שעקר העניות וחסרון העשירות של ישראל נמשך מפגם הכעס, כי כעס מפסיד העשירות, כי בהשרש שלמעלה הכעס והממון נמשכין משרש אחד ומשם שרש הנפש, הינו מבחינת גבורות שלמעלה, כי בהשרש הכל קדש אך כשנשתלשל למטה הוא תלוי בבחירת האדם שאם נזדמן לו דבר הגורם לו כעס כשאינו מתגבר לשבר כעסו אזי מפסיד העשירות שרוצין להשפיע לו באותה שעה שהבעל דבר רוצה להפך השפע של הממון והעשירות לכעס מחמת שבשרשם שניהם אחד. ועל ידי זה טורף נפשו באפו מחמת שהממון שרש הנפש וכו', עין שם כל זה היטב:
וזה שהזהירה התורה לפרע שכר שכיר ביומו בעתו ובזמנו, דהינו בעת שכלתה פעלתו ועבודתו לא יעבר יותר מאותה העונה שהיא שעור יום או לילה, דהינו שכיר יום שנשלם פעלתו בכניסת הלילה צריך שישלם לו בלילה ולא ילין פעלתו עד הבקר וכן שכיר לילה שנשלם פעלתו ועבודתו בבקר צריך לפרע לו ביומו דיקא ולא תבא עליו השמש, כמבאר בשלחן ערוך, עין שם. כי צריכין לשלם לו שכר פעלתו במועדו ובזמנו מחמת שהממון הוא שרש הנפש כנ"ל על כן צריכין להשלים נפשו ביומו או בלילו שמשלים פעלתו, על ידי הממון שנותן לו בעד פעלתו שהוא שלמות נפשו. כי הנפשות מתחדשים בכל יום בבחינת חדשים לבקרים וכו' כידוע בכתבים, הינו שבלילה עולים הנפשות בבחינת עבור כדי להתחדש שם שזהו בחינת שנה של לילה ובבקר יוצאים הנפשות מהעבור בבחינת התחדשות וזהו עקר שלמות הנפש והחיות של האדם. ועקר התחדשות הנפש הוא להמתיק ולבטל ממנה בחינת הדינים שהם בחינת כעס וחרון אף שמשם עקר בלבול הדעת עקר חלשת ויגיעת הנפש שהוא הדעת, כמו שכתוב, החכמה תחיה, כמו שמבאר במקום אחר. כי עקר עבודת האדם בזה העולם הוא להמתיק דינים שנמשכין מתחלת הצמצום, כי הדינים הם בחינת כעס וחרון אף בחינת הסתרת פני ה' שהם רוצים להסתיר פני התגלות אלקותו יתברך. ובאמת שרש הדינים הם כלו קדש, כי הם צרך גדול, כי בלא זה לא היה נברא ומתקים העולם כלל, כי שרש הדינים הם מתחלת הצמצום שהיה הכרח לבריאת העולם, כי בלא זה לא היה מקום לבריאת העולם, כמובא בהתורה בא אל פרעה (בסימן סד), עין שם. אך צריכין לראות שלא יתגברו הדינים יותר מדאי חס ושלום, שלא יסתירו ידיעת אלקותו יתברך לגמרי חס ושלום, וזה עקר עבודת האדם בזה העולם. ועקר ההמתקה צריכין בעת שמשתנים העתים והזמנים שהוא בבקר ובערב שזהו בחינת כל תקוני קריאת שמע ותפלה שאנו עוסקים בבקר ובערב, הכל כדי להמתיק הדינים והכעס בעת שמשתנים העתים, כי כל השנויים שבעולם נמשכין מהצמצומים שהם בחינת דינים כי ה' יתברך בעצמו כביכול, אין בו שום שנוי, כמו שכתוב, אני ה' לא שניתי וכו' רק כל השנויים הם על ידי הצמצומים שעל ידי זה נתהוו כל השנויים כידוע למבינים. וכל השנויים שבעולם כלולים בשנוי העתים והזמנים שהם כלל ועקר כל השנויים שבעולם שנעשים תחת השמש שכלם כלולים בעשרים ושמונה עתים בחינת לכל זמן ועת לכל חפץ וכו'. ועל כן בבקר ובערב שאז עקר שנוי העתים שמהם כל השנויים שנמשכין מתחלת הצמצום, על כן אז צריכין לעסק להמתיק הדינים ולהעלות כל הדינים והצמצומים לשרשן, לשרש תחלת הצמצום שהוא באמת חסד גדול ונפלא, כי דיקא על ידי זה נתגלה אלקותו יתברך, כי בלא זה הצמצום לא היה אפשר לידע ממנו יתברך כלל:
וזה בחינת מזמור שיר חנכת הבית שאומרים קדם ברוך שאמר שהוא התחלת התפלה שמדבר שם מהמתקת הכעס והחרון אף כמו שכתוב, כי רגע באפו חיים ברצונו בערב ילין בכי ולבקר רנה וכו' ה' ברצונך וכו' הסתרת פניך וכו'. כי בלילה דינין מתערין ומשם החשך של לילה וזה נמשך מהכעס והדינים שמתעוררין בכניסת הלילה שאז התחלת יום האחר, כי כתיב, ואל זעם בכל יום, בכל יום דיקא כי ה' יתברך מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וכל מעשה בראשית היה על ידי תחלת הצמצום שבלא זה לא היה אפשר להתהוות הבריאה כלל על כן מאחר שה' יתברך מחדש בכל יום מעשה בראשית בהכרח שיחדש גם תחלת הצמצום כדי שיהיה קיום להעולם כי בלא זה אין קיום להעולם, כי כל החיות והאורות המלבשים בכל הבריאה בכל העולמות כלם מתאוים ומשתוקקים בכל עת לחזר לשרשן והיה מתבטל העולם חס ושלום, על כן הצמצום הוא קיום העולם שה' יתברך מחדש הצמצום בכל יום בשביל קיום העולם. ומשם נשתלשל בחינת כעס וזעם חס ושלום, בכל יום בחינת ואל זעם בכל יום. וזה כל עבודת הצדיקים להמתיק ולבטל הזעם והכעס המתעורר בכל יום דיקא בעת שנוי העתים בבקר ובערב בעת שצריכין הנפשות להתחדש. ועל כן עקר קיום העולם על ידי הצדיקים ועל ידי כלל ישראל שעל ידי שעוסקים בתקוני קריאת שמע ותפלה בעת שנוי העתים בבקר ובערב על ידי זה ממתיקין הדינים בשרשן העליון שהוא שרש צמצום העליון שהוא כלו חסד גדול כנ"ל ואז ממשיכין משם דיקא כל ההשפעות וכל הברכות וכל העשירות, כי כל הממון והפרנסה והעשירות נמשך משם, הינו מבחינת גבורות ודינים קדושים כשזוכין להמתיקם על ידי שמבטלין ומשברין הכעס שהוא בחינת תקף הדין שלא נמתק חס ושלום, שהוא פגם השפע והעשירות כנ"ל. וכשזוכין לשבר הכעס אזי ממתיקין הדין ואזי נמשך משם דיקא שפע העשירות, כי בהשרש שניהם אחד כנ"ל:
ועל כן הזהירה התורה מאד לפרע שכר שכיר בעונתו שמשלים פעלתו ביום או בלילה כדי להמתיק ולבטל ממנו הכעס והחרון אף שנאחז בו שמשם העניות והדחקות כדי לבטלו ממנו בעונתו על ידי השכר פעלה שהוא הממון שנותן לו שהוא שרש נפשו. כי זה הפועל שבא לידי כך שצריך להשכיר את עצמו כעבד זה נמשך מפגם הכעס והחרון אף שפגם בו שעל ידי זה נמשך עליו העניות והדחקות כל כך עד שמכרח להשכיר את עצמו וכנ"ל. כי כל העבודות שכלם כלולים בל"ט מלאכות כלם נמשכין מבחינת בעצבון תאכלנה בחינת בזעת אפך תאכל לחם, 'בזעת אפך' דיקא, כי נמשכין מבחינת כעס וחרון אף ועל כן גם בלשון אשכנז נקראין היגיעות הגדולות בשם יגיעת האף (כמו שאומרים על המתיגע הרבה "ער אקירט מיט דער נאז") כי כל העבודות הקשות נמשך מבחינת כעס וחרון אף בחינת בזעת אפך וכו', דהינו על שלא שמר את עצמו מכעס שעל ידי זה אבד פרנסתו וממונו ועשירותו שהיה נמשך לו שהפכו לכעס על ידי שלא היה מתגבר רגע קלה על כעסו על ידי זה בא עתה ליגיעות ועבודות כבדות כאלה שהכרח להשכיר את עצמו לאחר. על כן הזהירה התורה לשלם לו ביומו כדי להשלים תכף נפשו על ידי הממון שנותן לו בשכר פעלתו שהוא שלמות נפשו שהוא הפך הכעס כנ"ל. ועל כן עקר האזהרה שלא יעבר עליו היום או הלילה בלי פרעון שכירותו, כי צריכין לזהר להמתיק ולבטל הכעס והחרון אף ביומו או בלילו דיקא מחמת שבכל יום מתעורר הכעס שהוא הדין מחדש מתחלת הצמצום כנ"ל, וצריכין להתגבר להמתיק הדין והכעס ביומו או בלילו דיקא בעת שנוי העתים וכנ"ל, על כן הזהירה התורה מאד לשלם שכר שכיר ביומו או בלילו דיקא כדי להמתיק ולבטל ממנו הכעס והדין בעונתו על ידי הממון שנותן לו שהוא שלמות נפשו וכנ"ל:
וזה שנתנה התורה טעם על פרעון שכר שכיר ביומו, כי עני הוא ואליו הוא נשא את נפשו שמשם למד רבנו זכרונו לברכה שהממון שרש הנפש כנ"ל, הינו מחמת שהממון הוא שרש הנפש שהוא הפך הכעס על כן צריכין לפרע לו ביומו דיקא, כי המתקת הדין והכעס צריכין להמתיק ביומו בעונתו דיקא כפי הצמצום שבאותו היום ואסור לעבר מיום לחברו שזהו בחינת קריאת שמע ותפלה בעונתם בזמנם דיקא בבקר ובערב שאז מתחדשים הנפשות ואז נתחדשין כל מעשי בראשית והכל על ידי המתקת הכעס והדין כפי אותו היום דיקא, כי עקר ההמתקה צריכין בעת שנוי העתים בבקר ובערב וכנ"ל, על כן אז צריכין לפרע שכר השכיר שהיא בחינת המתקת ובטול הכעס על ידי שכר פעלתו שנותן לו שנמשך משפע העשירות וכנ"ל:
וזה שאיתא בכתבים, ביומו תתן שכרו ראשי תבות שבת, כי מצוה זאת מסגלת ביותר להמשיך עליו קדשת שבת, כי בשבת הוא בטול כל העבודות כל הל"ט מלאכות כי בשבת הוא אהבה ורצון שנתבטלים כל הדינים וכל הכעס, כמו שאומרים וכל שלטני רגזין ומארי דדינא כלהו ערקין ואתעברו מנה. ועל כן באמת נמשך משבת כל ההשפעות וכל הברכות וכל העשירות, כמו שאיתא בזהר הקדוש דמנה מתברכין כל שתא יומין. וצריכין להמשיך קדשת שבת בכל יום ולהמשיך עליו קדשת שבת שהוא הפך הכעס והדין. ועל כן מסגל לזה פריעת שכר שכיר ביומו כנ"ל, כי פריעת שכר שכיר ביומו הוא בחינת בטול הכעס והמשכת השפע והעשירות שהם בחינה אחת וכנ"ל:
וזה ששלח יעקב לעשו, ויהי לי שור וחמור צאן וכו' ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן וכו'. ולכאורה הדבר תמוה מאד למה שלח לו להודיעו עשירותו, אדרבה, על ידי זה יתקנא בו יותר?! אך על פי התורה הנ"ל מבאר הדבר היטב, כי עשו הוא בחינת תקף הכעס, כי הוא אדמוני וכו', עין שם שהוא רוצח שופך דם בחינת תקף הכעס וכמבאר בהתורה שאלו את רבי יוסי בן קסמא (בסימן נז). ומי שזוכה לשבר הכעס ולהמשיך עשירות דקדשה אזי העשירות שומר אותו להבא מכעס, כמבאר שם בהתורה הנ"ל שהעשירות הוא בחינת חומה ששומר מכעס וחמה, עין שם. וזה ששלח יעקב לעשו להודיעו מגדל עשירותו שזכה בבית לבן, דהינו שכבר שבר מדת הכעס וזכה על ידי זה לעשירות מפלג על כן שוב אין מתירא מעשו שהוא בחינת כעס ועקר כחו על ידי פגם הכעס, כי כבר זכה לעשירות דקדשה שהיא בחינת חומה ששומר מכעס ועל ידי זה הוא בטוח שגם אויביו ישלים אתו ויתרצה אליו. וזהו, ואשלחה להגיד לאדוני למצא חן בעיניך כי אני בטוח שבודאי תשלים עמי ואמצא חן בעיניך מאחר שכבר שברתי מדת הכעס עד שזכיתי לעשירות גדול כזה, על כן יתבטל כנגדו גם תקף דין והכעס של עשו, כי בחינת שנאת עשו, בחינת תקף הכעס יתבטל על ידי החומה של עשירות שזכה יעקב וכנ"ל:
ובשביל זה השתדל יעקב בבית לבן להשיג עשירות וכל כונתו היה כדי להמשיך כל נפשות ישראל על ידי זה, ששרשם בעשירות דקדשה כנ"ל:
הלכה ה בהלכות פקדון הלכה ה: