קיצור ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה ל״ו · אות ב׳

וְדַע שֶׁעִקַּר הַנִּסָּיוֹן וְהַצֵּרוּף שֶׁמְּנַסִּין אֶת הָאָדָם אֵין מְנַסִּין אוֹתוֹ אֶלָּא בְּתַאֲוַות נִיאוּף שֶׁהִיא כְּלוּלָה מִכָּל הַתַּאֲווֹת וְהַמִּדּוֹת רָעוֹת שֶׁל הַשִּׁבְעִים אֻמּוֹת וּלְשׁוֹנוֹת. וּמִי שֶׁמְּשַׁבֵּר הַתַּאֲוָה הַזּאת אֲזַי בְּקַל יוּכַל לְשַׁבֵּר כָּל הַתַּאֲווֹת. וְעַל כֵּן כְּשֶׁאָדָם בָּא בְּנִסָּיוֹן שֶׁל הַגָּלוּת הַזֶּה כָּל אֶחָד לְפִי בְּחִינָתוֹ אֲזַי הוּא צָרִיךְ לְהָרִים קוֹלוֹ וְלִצְעק שִׁבְעִים קוֹלוֹת לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְלא פָּחוֹת מֵהֶם. שֶׁיִּצְעוֹק קוֹלוֹת הַרְבֵּה עַד שֶׁיְּרַחֵם עָלָיו הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ וְיִזְכֶּה לְהִתְגַּבֵּר וּלְשַׁבֵּר הַתַּאֲוָה הַזּאת עִם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁהוּא תִּקּוּן הַכְּלָלִי שֶׁכּוֹלֶלֶת כֻּלָּם כַּנַּ"ל