ליקוטי עצות · מניעות · קטע ד׳

מִי שֶׁהוּא הוֹלֵךְ בְּגַשְׁמִיּוּת כָּל יָמָיו וְאַחַר כָּךְ נִתְלַהֵב וְרוֹצֶה לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, אֲזַי מִדַּת הַדִּין מְקַטְרֵג עָלָיו וְאֵין מַנִּיחַ אוֹתוֹ לֵילֵךְ בְּדַרְכֵי הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּמַזְמִין לוֹ מְנִיעָה. וְהַכְּסִיל כְּשֶׁרוֹאֶה הַמְּנִיעוֹת, חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו. אֲבָל מִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת, הוּא מְקָרֵב אֶת עַצְמוֹ אָז דַּיְקָא לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי הוּא מִסְתַּכֵּל וּמוֹצֵא בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ. כִּי בֶּאֱמֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּעַצְמוֹ נִסְתָּר בְּהַמְּנִיעָה הַזֹּאת: (לק"א סי' קט"ו)