ליקוטי תפילות · חלק ב׳ · תפילה י׳ · קטע ד׳

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם צָרוֹת לְבָבֵנוּ הִרְחִיבוּ מְאד, עַד שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִים מַה לְּדַבֵּר וְאֵיךְ לְדַבֵּר, מַה נּאמַר מַה נְּדַבֵּר מַה נִּצְטַדָּק, הָאֱל הִים מָצָא אֶת עֲוֹנֵנוּ, כִּי חָטָאנוּ עָוִינוּ וּפָשַׁעְנוּ לְפָנֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתֵינוּ עַד הַיּוֹם הַזֶּה, מִדֵּי יוֹם יוֹם הַשְׁכֵּם וַחֲטוֹא, עַד אֲשֶׁר אֵין לָנוּ שׁוּם דַּעַת אֵיךְ לְדַבֵּר וְאֵיךְ לְיַשֵּׁב עַצְמֵנוּ הֵיטֵב בָּזֶה הָעוֹלָם הָעוֹבֵר כְּצֵל עוֹבֵר, לַחְשׁוֹב עַל תַּכְלִיתֵנוּ הַנִּצְחִי הָאֲמִתִּי.