ליקוטי תפילות · חלק ב׳ · תפילה ל׳ · קטע ב׳

רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָלֵא רַחֲמִים, אוֹהֵב עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, "גְּדל הָעֵצָה וְרַב הָעֲלִילִיָּה", אַתָּה יוֹדֵעַ אֶת עצֶם רִבּוּי הַמְּנִיעוֹת הַמּוֹנְעִין אוֹתָנוּ מִדֶּרֶךְ הַחַיִּים, אֲשֶׁר עָמְדוּ כְּנֶגְדֵּנוּ כְּנֶגֶד כָּל אֶחָד וְאֶחָד בִּפְרָטִיּוּת, כְּחוֹמוֹת בַּרְזֶל וְכִנְחָלִים שׁוֹטְפִים וְנַהֲרֵי אֵשׁ סַבּוּנוּ גַם סְבָבוּנוּ מִכָּל צַד "סַבּוּנִי כַמַּיִם כָּל הַיּוֹם הִקִּיפוּ עָלַי יַחַד", וּמֵרִבּוּי הַמְּנִיעוֹת נִתְרַחַקְנוּ מִמְּךָ כְּמוֹ שֶׁנִּתְרַחַקְנוּ אֲבָל אַתָּה הוֹדַעְתָּנוּ בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים, שֶׁגַּם בְּהַמְּנִיעוֹת בְּעַצְמָן, אַתָּה בְּעַצְמְךָ נִסְתָּר בָּהֶם מֵרב אַהֲבָתְךָ אֶת כָּל זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וּמִי שֶׁהוּא בַּר דַּעַת יָכל לָגֶשֶׁת לְתוֹךְ חֶשְׁכַּת הֶעָנָן וְהָעֲרָפֶל, דְּהַיְינוּ לְתוֹךְ תּקֶף הִתְגַּבְּרוּת הַמְּנִיעוֹת, וְלִמְצא שָׁם אֶת הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, כִּי שָׁם בְּהַמְּנִיעָה בְּעַצְמָהּ נִסְתָּר וְנֶעְלָם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֲבָל מָה אֶעֱשֶׂה אָנכִי הַחֲסַר דֵּעָה, אֲשֶׁר מֵעצֶם חֶסְרוֹן דַּעְתִּי אֲנִי עוֹמֵד מֵרָחוֹק זֶה כַּמָּה זְמַנִּים, שֶׁאֵינִי מִתְגַּבֵּר לְהִתְקָרֵב אֵלֶיךָ מֵחֲמַת רִבּוּי הַמְּנִיעוֹת הַמַּפְסִיקִים לְפָנַי כַּחוֹמוֹת מַמָּשׁ וּבֶאֱמֶת אֲנִי יוֹדֵעַ קְצַת וַאֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה שֶׁיֵּשׁ בְּיָדִי לְשַׁבְּרָם וּלְבַטְּלָם, כִּי בֶאֱמֶת אֵינָם מְנִיעוֹת כְּלָל אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן הֵם מִתְגַּבְּרִים כְּנֶגְדִּי וּמִשְׁתַּטְּחִים לְפָנַי כָּל כָּךְ שֶׁאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיךְ לְשַׁבְּרָם וּלְבַטְּלָם