שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ג
והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם בלי שום חכמות, והכל בהצנע גדול. ותכף כשיצא לחוץ היה עושה בכוונה כל מיני מעשה־נערות, כל מיני שחוק וקפיצות ושאר עניינים כאלו (שקורין פאר שייטקייט), עד שלא היה יכול לבוא על דעת שום אדם שהוא רוצה בעבודת השם. ובתחילה, בימי ילדותו, היה נוהג שהיה לוקח איזה גדולים והחליפם על טפלים ונכנס לבית הכנסת בהצנע דרך חלון וכיוצא ולקח עמו הספר "שערי ציון" ואמר ה"לשם ייחוד" של עשית מיצוה, ולקח טפל אחד והשליכה לתוך המתן בסתר. ואחר־כך חזר ועשה עצמו כאלו הוא מסיח דעתו מזה, ואחר־כך חזר ואמר "לשם יחוד" הנ"ל וחזר והשליך פרוטה אחת לתוך המתן בסתר, וחזר והסיח דעתו וחזר ואמר ה"לשם יחוד" הנ"ל והשליך עוד פרוטה אחת. וכן חזר ועשה כמה פעמים עד שהשליך כל הפרוטות לתוך המתן בסתר, ועל כל פרוטה ופרוטה אמר הלשם יחוד הנ"ל. וכוונתו היה כדי שיעשה מצוות רבות כי עבודתו היה בפשיטות גמור בלי שום חכמות כלל. וכן היה עושה ועובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי, בלי שום חכמות כלל, אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומפלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו – כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם – דהינו: למוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפלות ובקשות וריבוי התבודדות מאד לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאד, כי מעצם הפלגת חכמתו זכה תכף לחכמה זו שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם. כי זה עיקר החכמה הגדולה מן הכל (כמבואר בדברינו כמה פעמים) שלא להיות שום חכם בעבודת השם, רק בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות כלל.