שבחי הר״ן · חלק ראשון

בהיותו בימי קטנותו בא על דעתו לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה – אך עדין היה בשכל קטן, ונדמה לו שזה אי אפשר שיניח מאכילתו כפי מה שהיה רגיל לאכל בבקר ובצהרים וכו'., על כן ישב עצמו שיהיה בולע כל מה שיאכל, דהינו: שלא יהיה לועס מה שיאכל, רק יבלע כמות שהוא, כדי שלא ירגיש שום טעם באכילתו. ועשה כן ועלה נפיחות בצוארו (שקורין גישוואלין)., ואמר שהיה אז רק בן ששה שנים. והנהגה זו שמעתי לדבר גדול מצדיק גדול מאד מאד שנהג כך שהיה בולע אכילתו בלי לעיסה; אך הוא, זכרונו לברכה, נהג כך בהיותו בן ששה שנים.

גם בהיותו יושב לפני רבו ללמד בימי קטנותו היה רוצה תמיד לקיים (תהלים ט"ז ח) "שויתי ה' לנגדי תמיד", והיה מתייגע לציר נגד עיניו שם הוי"ה ברוך הוא, ומחמת שהיתה מחשבתו טרודה בזה לא היה יודע מה שלומד והיה רבו כועס עליו. ואף על פי כן כל ימי ילדותו היה עושה עניני מעשה נערות הרבה מאד, דהינו: עניני שחוק וקפיצות וטיול (שקורין "פאר שייט") והיה רגיל בזה מאד.

אחר־כך נתגדל יותר, וכשנעשה בר מצוה קרא אותו דודו הרב הקדוש מורנו הרב אפרים זכר צדיק לברכה אב בית־דין דקהילת קודש סידילקוב ואמר לו הפסוק (תהלים ב' ז'): "אני היום ילדתיך". (כי זה נאמר על היום שהאדם נעשה בר־מצוה כמובא בספרים [עין רש"י שם, זהר חדש י]), ואמר לו קצת מעט דברי מוסר, והיה יקר בעיניו מאד מאד (תהלים קי"ט) "כמוצא שלל רב". אחר־כך נכנס לחופה ותכף, ביציאתו מן החופה היה מתלהב מאד ומתגעגע מאד לעבודת השם יתברך ונכנס בעבודת השם מיום אל יום.

גם בימי קטנותו התחיל להתמיד מאד מאד בלמודו, והיה משלם למלמד מכיסו שלשה גדולים בעד כל דף גמרא שהיה לומד עמו, מלבד השכר־למוד שהיה אביו משלם למלמד היה הוא בעצמו, זכרונו לברכה; נותן למלמד משלו שלשה גדולים בעד כל דף ודף, כדי שהמלמד יכריח עצמו ללמד עמו הרבה דפין גמרא בכל יום. וכן היה – שהיה המלמד לומד עמו כמה וכמה דפין בכל יום ויום והוא היה משלם לו כנ"ל ג' גדולים בעד כל דף ודף מלבד שאר הלמוד.

וכן היה נכנס בעבודת השם וכל עבודתו היה בהצנע גדול מאד מאד, עד שלא ידע שום אדם ממנו כלל, כי היה סתום וגנוז מאד. וכל עבודתו היה בסתר ובהצנע גדול. ועיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול, בלי שום חכמות כלל, רק בפשיטות גמור, וכל דבר ודבר שעשה הכל היה ביגיעה גדולה ובכח גדול ובמסירות נפש; ולא היה לו שום דבר עבודה שבא לו בנקל, רק כל דבר ודבר בא לו ביגיעה גדולה מאד, שהיה מיגע עצמו כמה זמנים בשביל כל דבר ודבר מעבודת השם. והיה לו כמה וכמה עליות וירידות – אלפים ורבבות עד אין שעור וערך. והיה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל לכנס בעבודת השם, לקבל עליו על עבודתו יתברך. והיה רגיל להתחיל איזה ימים לעסק בעבודת השם ואחר־כך נפל מזה, וחזר להתחיל וחזר ונפל – וכן היה כמה וכמה פעמים, עד שפעם אחד נתחזק אצלו שיהיה חזק מאד שיאחז בעבודת־השם לעולם, ולא יסתכל על שום דבר בעולם, ומאז והלאה נתחזק לבו בה'; ואף על פי כן, גם אחר־כך היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד, רק שאחר־כך היה חזק שלא יניח עבודתו יתברך לעולם, אף על פי שיש לו ירידה לפעמים – אף על פי כן יהיה מתחזק עצמו בעבודת השם יתברך בכל מה שיוכל.

והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש, דהינו: כשנפל ממדרגתו לפעמים, לא היה מייאש עצמו בשביל זה, רק אמר שיתחיל מחדש כאלו לא התחיל עדין כלל לכנס בעבודתו יתברך, רק עתה הוא מתחיל מחדש. וכן בכל פעם ופעם תמיד היה רגיל להתחיל מחדש, והיה לו כמה התחלות ביום אחד, שגם ביום אחד לפעמים נפל מעבודתו והיה מתחיל מחדש, וכן כמה פעמים ביום אחד.

והיה מתמיד בלמודו מאד; ולמד הרבה מאד ש"ס, ופוסקים, ותנ"ך, ועין יעקב, וספרי הזוהר, ותקונים, וכל כתבי האר"י זכרונו לברכה, ושאר ספרים הרבה מאד, וספרי מוסר הרבה מאד. ואמר שכל הספרים קטנים המדברים ממוסר – כולם היו בבית‏־אביו, ולמד מכלם; גם למד הרבה ראשית חכמה, ואמר בפרוש שלמד את ספר "ראשית חכמה" פעמים אין מספר. וגדל בקיאותו בכל הספרים – כפי מה שראינו בעינינו קצת – היה בלי שעור, ובפרט בספרי תנ"ך, ועין יעקב, וכל כתבי האר"י, וספרי הזוהר ותקונים – לא נמצא דוגמתו בעולם. כי כל התורה כלה היתה מוכנת לפניו ושגור בפיו כשלחן הערוך ממש, כדבר המנח לפני האדם לפני עיניו שיכול לקח לעצמו מה שירצה – כן ממש היו כל הספרים הקדושים מוכנים לפני עיני שכלו הקדוש בכל עת שרצה. וקצת מזה יכולים לראות ולהבין בספריו הקדושים.

וספר שכל למודו בא לו ביגיעה גדולה, כי בתחילה היה לומד משניות ולא היה מבין למודו, והיה בוכה הרבה לפני השם יתברך שיאיר עיניו; והיה בוכה ובוכה כל כך עד שזכה שיוכל ללמוד משניות; וכן אחר־כך למד שאר ספרים ולא היה מבין גם כן, והיה בוכה ובוכה גם כן הרבה מאד עד שזכה להבינם; וכן בלמוד זהר וכתבי האר"י, זכרונו לברכה, היה בוכה גם כן הרבה, עד שזכה להבין. ואמר שבתחילה בכל ספר וספר שלמד לא היה מבין, והיה קשה לו הרבה ולא היה יכול לעמד על פשוטן של דברים, והיה לו ייסורים גדולים מזה, והיה למודו ביגיעה גדולה, ואף על פי כן למד הרבה מאד, כי היה מחזק עצמו מאד, והכל זכה על ידי תפלתו ובכייתו, כנ"ל.

והיה מתענה הרבה מאד וכמה פעמים התענה משבת לשבת – והכל בימי נעוריו ממש, קדם היותו בן עשרים שנה. ולפעמים התענה שני פעמים משבת לשבת רצופים זה לזה, ואף על פי שהיה "ילד שעשועים" (ירמיהו לא יט) ומגדל בתפנוקי, והיה אדם דק מאד – אף על פי כן לא היה חס על עצמו כלל, והתענה וסגף עצמו מאד, והתענה ח"י [שמונה עשרה] פעמים משבת לשבת בשנה אחת.

אך עיקר עבודתו אשר על־ידה זכה למה שזכה היה רק ריבוי התפלות והתחנות והבקשות והרצויים והפיוסים, שהיה רגיל מאד להתפלל ולהתחנן לפניו יתברך; והיה מרצה ומפיס אותו יתברך בכמה מיני תחנות ובקשות שיזכהו ברחמיו לקרבו לעבודתו יתברך. והעיקר מה שהועיל לו היו התפלות שהתפלל בלשון אשכנז, שהיה רגיל מאד ליחד לו איזה מקום שמצא שאין שם בני אדם והיה מפרש שיחתו לפני השם יתברך בלשון שמדברים בו, דהינו: בלשון אשכנז. והיה מרצה ומפיס אותו יתברך ומבקש ומתחנן לפניו יתברך בכמה וכמה מיני טענות ואמתלאות שראוי לו יתברך שיקרבו לעבודתו, והיה רגיל בזה מאד מאד והיה מבלה ימים ושנים על זה. גם היה מטמין עצמו על גבי בית־אביו תחת הגג, שהיה שם כמו חדר במחצה של קנים שמחזיקין שם תבן ומספוא, ושם היה מטמין עצמו והיה אומר תהלים, והיה צועק בלחש להשם יתברך שיזכהו לקרבו אליו יתברך. והכלל – שכל המיני בקשות שבעולם שנמצאים באיזה ספר שיהיה המצוי בינינו, הכל כאשר לכל – לא הניח שום תחנה ובקשה שלא אמרה כמה וכמה פעמים, הן תהלים וספר "שערי ציון", והבקשות הנדפסים בהסדורים הגדולים, ושאר מיני בקשות ותחנות ואפלו התחנות הנדפסים בלשון אשכנז – כולם לא הניח מלאמרם, והיה רגיל לומר כל התחנות שאחר מעמדות הנדפסים אחר כל יום ויום והוא היה רגיל לומר כל התחנות כולם של כל הימים בפעם אחד. גם היה רגיל לפעמים לומר בתהלים רק הפסוקים המדברים מתחנות ובקשות וצעקה להשם יתברך, והיה אומר רק פסוקים אלו והשאר לא היה אומר. והיה אומר כל הפסוקים האלו מכל ספר תהלים בפעם אחד. ומלבד כל זה העיקר היה מה שהיה מתפלל מעצמו, דהינו: מה שהיה רגיל לדבר מלבו לפני השם יתברך בלשון אשכנז, שהיה מתפלל וטוען לפני השם יתברך בכמה וכמה מיני טענות ותחנות ובקשות שאמר מדעתו ומלבו כנ"ל שיזכהו השם יתברך לעבודתו. וזהו העיקר מה שהועיל לו לזכות למה שזכה, כך שמענו מפיו הקדוש בפרוש.

וכמה פעמים היה מדבר לפני השם יתברך דברי תחנות ובקשות מלבו ונזדמן לו בתוך דבוריו טענות יפות ותפלות נכונות ומסדרות והוטבו בעיניו, והיה כותבם אצלו לזיכרון, למען יהיה רגיל להתפלל אותם גם אחר־כך. וכן היה רגיל בעניין זה לדבר בינו לבין קונו הרבה מאד מאד, וכל תפילותיו היו שיזכה להתקרב להשם יתברך, והיו לו טענות גדולות להשם יתברך על זה.

ואף על פי כן היה נדמה לו תמיד שאין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו כלל, רק אדרבא – נדמה לו שמרחיקין אותו מעבודתו יתברך בכל מיני הרחקות וכאלו אין רוצין בו כלל וכלל, כי היה רואה שחולפין ועוברין כמה וכמה ימים ושנים ועדין הוא רחוק מהשם יתברך ולא זכה עדין לשום התקרבות, על כן נדמה בעיניו שאין שומעין דבריו כלל ואין מסתכלין עליו כלל רק אדרבא, מרחיקין אותו בכל מיני התרחקות מעבודתו יתברך. אך אף על פי כן היה מחזק עצמו מאד ולא הניח את מקומו. וכמה פעמים היה שהיה נופל בדעתו מחמת זה שראה שהוא מתפלל ומעתיר ומפציר כל כך שיתקרב לעבודת השם יתברך ואין מסתכלין עליו כלל, ומחמת זה נפל לפעמים בדעתו ולא היה מדבר עוד כל כך בינו לבין קונו איזה ימים. אחר־כך נזכר בעצמו והתבייש בעצמו על שהרהר אחר מידותיו יתברך, כי באמת בודאי השם יתברך חנון ורחום וכו' ובודאי הוא רוצה לקרבו וכו' וחזר ונתחזק בדעתו, והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך כנ"ל. וכן היה כמה פעמים.

והיה עושה כל מיני עבודות פשוטות של עבודת השם בלי שום חכמות, והכל בהצנע גדול. ותכף כשיצא לחוץ היה עושה בכוונה כל מיני מעשה־נערות, כל מיני שחוק וקפיצות ושאר עניינים כאלו (שקורין פאר שייטקייט), עד שלא היה יכול לבוא על דעת שום אדם שהוא רוצה בעבודת השם. ובתחילה, בימי ילדותו, היה נוהג שהיה לוקח איזה גדולים והחליפם על טפלים ונכנס לבית הכנסת בהצנע דרך חלון וכיוצא ולקח עמו הספר "שערי ציון" ואמר ה"לשם ייחוד" של עשית מיצוה, ולקח טפל אחד והשליכה לתוך המתן בסתר. ואחר־כך חזר ועשה עצמו כאלו הוא מסיח דעתו מזה, ואחר־כך חזר ואמר "לשם יחוד" הנ"ל וחזר והשליך פרוטה אחת לתוך המתן בסתר, וחזר והסיח דעתו וחזר ואמר ה"לשם יחוד" הנ"ל והשליך עוד פרוטה אחת. וכן חזר ועשה כמה פעמים עד שהשליך כל הפרוטות לתוך המתן בסתר, ועל כל פרוטה ופרוטה אמר הלשם יחוד הנ"ל. וכוונתו היה כדי שיעשה מצוות רבות כי עבודתו היה בפשיטות גמור בלי שום חכמות כלל. וכן היה עושה ועובד את השם יתברך בכל מיני עבודות פשוטות לגמרי, בלי שום חכמות כלל, אף על פי שבאמת היה חכם גדול ומפלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו ובימי נעוריו – כאשר היה מפורסם לכל מכיריו, אף על פי כן לא השתמש בשום חכמה כלל בעבודת השם, רק היה נוהג לעשות כל העבודות הפשוטות שבעולם – דהינו: למוד התורה הרבה, מצוות מעשיות, וריבוי תפלות ובקשות וריבוי התבודדות מאד לדבר ולפרש שיחתו לפניו יתברך כנ"ל וכיוצא בזה. וזה היה עיקר חכמתו הגדולה מאד, כי מעצם הפלגת חכמתו זכה תכף לחכמה זו שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם. כי זה עיקר החכמה הגדולה מן הכל (כמבואר בדברינו כמה פעמים) שלא להיות שום חכם בעבודת השם, רק בתמימות ובפשיטות בלי שום חכמות כלל.

וכל דבר ודבר שרצה לעשות בעבודת השם היה קשה עליו מאד בכל מיני כבדות שבעולם. ובתחילה היה קשה עליו מאד לישב יחידי בבית מיחד איזה שעות רצופים לעסק בעבודת ה', וזה הדבר היה קשה עליו מאד בתחלה, אך הוא זכרונו לברכה, היה מכריח עצמו מאד ושבר תאוותו וישב כמה וכמה שעות בכל יום בהתבודדות בחדר מיחד. וכן היה קשה עליו מאד מאד העבודה שהיה צריך לעשות בכל יום; וכל כך היה קשה עליו עד שלא היה אפשר לישא כלל העל מגדל הכבדות שהיה כבד וקשה עליו מאד מאד, ורק על ידי עצה זו נשא עליו על העבודה, הינו: שבכל יום היה חושב בדעתו שאין לו רק זה היום בלבד ולא הסתכל על יום המחרת ועל זמן שלהבא כלל, רק כאלו אין לו רק זה היום לבד. ועל כן היה יכול לישא עליו על העבודה של זה היום לבד. כי על יום אחד לבד יכול האדם לקבל עליו כל מיני עבודות שבעולם, מאחר שהוא רק ליום אחד בלבד. וכשגמר העבודה של זה היום אזי ביום המחרת חזר וקבל עליו העבודה של אותו יום המחרת. וכן נהג תמיד – שלא היה חושב בדעתו כי אם אותו היום לבד ועל־ידי־זה היה יכול לישא על עצמו על עבודתו שהיתה כבדה עליו מאד. ובלא זה לא היה יכול לישא עליו כלל מחמת שהיה מרבה בעבודת השם מאד בכמה מיני עבודות בכל יום והכל בטרחא וביגיעה גדולה ובכבדות גדול מאד, עד שלא היה אפשר לשא עליו על כזה כי אם על ידי עצה הנ"ל שלא היה חושב בדעתו רק אותו היום בלבד כנ"ל.

והיה רגיל בנדרים מאד מאד, שכמה פעמים כשבא היום קבל עליו בנדר כל סדר העבודה שהיה רוצה לעשות באותו היום, ואחר־כך אף על פי שהיה קשה עליו מאד היה מוכרח לעשות מחמת הנדר. וכן עשה כמה וכמה פעמים. וכן בכל מיני גדרים וסיגים של פרישות מאיזה תאוה ומאיזה מידה היה רגיל הרבה בנדרים כמה וכמה פעמים. וכמה וכמה פעמים נשבע על איזה דברים בנקיטת חפץ, כדי שיהיה חזק לפרש מאותו הדבר שהיה רוצה לפרש עצמו.

וגדל עצם מעלת קדושתו בשבירת התאווה הכללית שהיא כוללת כל התאוות רעות שהוא תאוות המשגל, אי אפשר לבאר ולספר. ואמר שהיו לו ניסיונות אין מספר רק באמת אין זה ניסיון כלל, כי אמר שאין זה תאווה כלל. ואמר שמי שהוא רק חכם אמת אפילו עכו"ם, מאחר שהוא רק חכם אמת, ראוי שלא יהיה אצלו התאווה הזו נחשבת לתאווה כלל. ואמר כי מי שהוא חכם בחכמת הניתוח ויודע סדר האיברים של האדם כפי חכמת הניתוח, ראוי שיהיה נמאס אצלו התאווה הזאת בתכלית המאוס. ובעניין מאוס תאווה זו הפליג לדבר הרבה מאד בעניין זה, אשר אי אפשר לבאר מחמת השכחה. והכלל שהיה ממאס מאד תאווה זו בתכלית המאוס, עד שגזר ואמר שמי שהוא חכם אמת קצת, אין התאווה הזאת נחשבת לניסיון כלל. אבל גם קדם שזכה לזה שיתבטל ויהיה נמאס אצלו לגמרי התאווה הזאת, גם קדם לזה גם אז היו לו כמה וכמה ניסיונות גדולות ונוראות מאד בתאווה זו, אשר אי אפשר לבאר בפרט. כי בימי נעוריו ממש, בעת רתיחת הדמים היה לו כמה וכמה ניסיונות גדולות של תאווה זו עד אין מספר אשר היה בידו למלאת תאוותו והיה בסכנה גדולה מאד מאד. אך היה גיבור חזק והתגבר על יצרו וכפה תאוותו כמה וכמה פעמים. ואף על פי כן לא היה מתרחק עצמו פעם שנית לברוח מהניסיון, רק אדרבא היה חפץ בניסיונות והיה מתפלל להשם יתברך שיזמין לו ניסיונות. כי היה חזק בדעתו שבודאי לא ימרוד כנגד השם יתברך. כי איך אפשר שיעשה עברה, חס ושלום, ויעבר על רצון השם יתברך אם לא שיהיה נעשה משגע, חס ושלום, בעת הזאת. אבל מאחר שיהיה לו איזה שכל בעלמא בעת הניסיון בודאי יוכל לעמד, לפי גדל חזק לבו שהיה חזק בה' מאד. ואף על פי כן, בעת שבא עליו הניסיון היה בסכנה גדולה מאד והיה צועק להשם יתברך מאד, עד שזכה להתגבר על יצרו ולהינצל. ואף על פי כן לא התרחק עצמו מהניסיון פעם אחרת אף על פי שבשעת הניסיון היה קשה עליו מאד כנ"ל. וכן היה כמה וכמה פעמים הרבה מאד עד אין שעור. והשם יתברך היה בעזרו וזכה להתגבר על יצרו ולשבר תבערת המדורה של תאווה הכללית הזאת. והיה קדוש גדול מאד מאד בפרישות תאווה זו בפרישות גדול ובקדושה גדולה ונוראה מאד. ואמר שהבעל דבר רצה להניח לו הכל רק שהוא יותר לו דבר אחד. והוא אמר להפוך שהוא יניח הכל, רק אותו הדבר אינו רוצה להניח מלשברו. דהינו שהבעל דבר היה מרצה להניח לו שישבר כל התאוות רק שהוא יותר לו דבר אחד מן הסתם הינו התאווה הכללית הנ"ל, שעיקר היצר הרע הוא בתאווה זו. אבל הוא, זכרונו לברכה, אמר להפך שהוא יניח לו הכל לבלי לשברו, רק זאת התאווה רוצה לשברה לגמרי. וכן היה נוהג מתחלה שכל מגמתו וכל יגיעתו היו רק לשבר בראשונה התאווה הכללית הזאת. ולא היה משגיח כלל בתחילה לשבר תאוות אכילה, רק אדרבא, בתחילה היה אוכל הרבה מאד מאד, הרבה יותר משאר בני אדם, ואמר, שאז היה ממשיך כל התאוות לתוך תאוות אכילה, ואחר כך שבר גם זאת התאווה של אכילה. והיו לו כמה מיני יגיעות ועבודות ומלחמות וניסיונות אין מספר קדם ששבר התאווה הכללית הנ"ל. וכמה וכמה תפלות ותחנונים ובכיות ושיחות שהיה מתפלל ומתחנן ושופך לבו לפני השם יתברך בכמה וכמה מיני תחנונים ורצויים ופיוסים שיהיה השם יתברך בעזרו להינצל מתאווה זו, עד אשר זכה לעמד בכל הניסיונות, וקדש עצמו מאד בפרישות תאווה זו עד אין שעור וערך, עד אשר זכה לשבר תאווה זו לגמרי. עד אשר היה לפלא אצלו על מי שנדמה לו שקשה לשבר תאווה זו כי אמר שאין זה תאווה כלל, והיה מרבה לדבר בעניין זה, בעניין בטול ומאוס תאווה זו. ואמר שאי אפשר לדבר מזה עם אנשים שכבר נתגשמו בעניין זה. כי כבר נתערבו דמיהם כל כך עד שנתערב דעתם עד שאין יכולים להבין כלל ואין נכנס בלבם כלל שאפשר למאס תאווה זו, על כן אי אפשר לדבר בזה הרבה. אבל באמת מי שהוא חכם אמת קצת יכול בקל למאס תאווה זו לגמרי. כי אמר שאין זה ניסיון כלל למי שהוא רק חכם אמת כנ"ל. ואמר שבהכרח שיש בכל זה סוד, כי באמת אין זה תאווה כלל. והתפאר עצמו מאד בגדל חזקו בשבירת תאווה זו. והיה קדוש גדול ונורא מאד בעניין זה ואמר על עצמו שאין לו שום תאווה כלל. ואמר שאצלו זכר ונקבה שווים. דהינו שאין לו שום מלחמה מחמת איזה צד הרהור כשרואה או כשמדבר עם איזה אשה כי הכל שווה אצלו.

גם אמר שהזיווג של הצדיק האמת, קשה עליו עניין זה. ולא די שאין לו שום תאווה כלל, כי אם אדרבא יש לו ייסורין מזה ממש כמו ייסורי התינוק בשעת מילה. כי ממש ייסורין אלו יש להצדיק בשעת זווג ויותר מזה. כי התינוק אין לו דעת, על כן אין הייסורים שלו גדולים כל כך, אבל הצדיק שיש לו דעת ייסוריו גדולים מהתינוק. וזה היה אצלו דבר פשוט ואמר שכל אדם יכול לזכות לבוא למדרגה זו. וכפי הנראה מדבריו היה שקדושתו של עצמו גבוה עוד יותר ויותר.

ואמר שאצלו איש ואשה שוין הינו שאין מגיע לו שום צד מחשבה כשרואה אשה. רק הכל שווה אצלו בעיניו כאלו רואה איש. ואמר פעם אחת שאינו מתיירא לא מאשה ולא ממלאך. ובזה יש הרבה לבאר. כי מי שיש לו עדין איזה צד פחד כל שהוא מהרהורי אשה אפילו אם הוא נקי בזה רק שאינו נקי בתכלית הזיכוך, ועדין יש לו איזה פחד כל שהוא מזה, הוא צריך לפחד ממלאך. אבל הוא התפאר שאין לו שום פחד מזה, על כן אין לו פחד ממלאך. וזה מרמז קצת בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה (קידושין פא.) "אנא בשרא ואנת אש ואנא עדיפנא מנך" שאמר רב עמרם חסידא אל המלאך ומובא בדבריו זכרונו לברכה, בהתורה תקעו ממשלה סימן א' בלקוטי תנינא עיין שם היטב והבן.

גם היה רגיל מאד בימי קטנותו ובימי ילדותו לרוץ בכל פעם על קבר הבעל שם טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, לבקש מאתו שיעזרו להתקרב להשם יתברך. והיה רגיל לילך לשם בלילה. ובזמן החרף בעת שהיה הקרירות גדול מאד היה הולך לשם בלילה, ומשם חזר והלך אל המקווה. והיה שם מקווה חוץ למרחץ, ומקווה אחד בתוך המרחץ. ובחר לו לילך בהמקווה שחוץ למרחץ, בעת הקרירות גדול, וכבר היה קר לו מאד מחמת שבא מהקבר הנ"ל, כי היה דרך רחוק בין ביתו להבית עלמין, וכן מהבית עלמין למקווה. מלבד השהיות שנשתהה הרבה על הקבר. אף על פי כן אחר כל זה היה הולך דווקא לטבל בהמקוה שהיתה עומדת בחוץ, כדי לסגף עצמו. וכל זה בהצנע בלילה. ושמעתי מאחד שאמר ששמע מפיו הקדוש, שבעת שעשה הנהגות אלו, לא היה כי אם בן ששה שנים. וכל כך היה מצנע בעבודתו מבני אדם, עד שפעם אחת הלך למקווה בבקר בחורף, ובא מהטבילה והפאות היו לחות מהמים. ותמהו עליו העולם, שבחורף יהיה האדם חופף ראשו. כי לא עלה על דעתם שהיה במקווה, רק סברו שחפף ראשו. ותמהו עליו על שחפף ראשו בקרירות כזה. והיו מחזיקים זאת למעשה נערות שלו. כי היה מצנע מאד מאד בעבודתו. גם כל התעניתים הרבים מאד שהתענה לא היה יודע מהם שום אדם בעולם אפילו אביו ואמו וקרוביו. רק אשתו לבד היתה יודעת מזה. והיה משביעה שלא תגלה לשום אדם. והיה עושה כמה וכמה תחבולות להעלים ולהסתיר כל התעניתים שהתענה באפן שלא ידע מהם איש.

ובעת שהיה יושב בבית חותנו, כשהיה חפץ לדבר עם הבעל שם טוב, זכרונו לברכה, דהינו לילך על קברו ולבקש מאתו איזה דבר בקשה, היה רגיל לנסוע לקהלת סמילא שהיה סמוך לבית חותנו. והלך על קבר הצדיק המפורסם מורנו הרב ישעיה מיאנוב, זכרונו לברכה, שהוא מנח שם. ועשה את הצדיק הנ"ל לשליח, שילך ויודיע להבעל שם טוב זכרונו לברכה, את בקשתו מה שהיה צריך אז.

ובעניין תאוות אכילה. היה לו גם כן מלחמה גדולה ויגיעה גדולה מאד קדם ששברה. כי בתחילה לא היה משגיח כלל לשבר תאוות אכילה כנזכר לעיל. אחר כך רצה לשבר תאווה זו, והיה קשה וכבד עליו מאד מאד. וכל כך היה קשה עליו שבירת תאוות אכילה, עד שנדמה לו שכל התאוות יוכל לשבר מלבד תאווה זו של אכילה. ונדמה לו שתאווה זו של אכילה בהכרח שתישאר, כי אי אפשר לשברה. כל כך היה חזק עליו התגברות תאווה זו. ואף על פי כן התגבר עצמו וכפה את יצרו ושבר גם תאווה זו של אכילה לגמרי. וגדל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל. כי לא היה אוכל כלל, וגם מעט שהיה אוכל היה בהכרח גדול מאד. והכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכל מעט כדי שיהיה לו איזה כח לחיות. ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאוות אכילה, דהינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכל פחות ממה שהיה אוכל תחלה. וכשנעשה רגיל בזה שיאכל פחות מקדם, ראה שגם עדין יש לו תאווה בזאת האכילה אף על פי שהיא פחותה מקדם. והתחיל שוב לשבר תאוותו ולאכל עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאווה, ואכל עוד יותר פחות. וכן אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאווה עדין ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו פחותה ומעוטה מאד מאד בתכלית הצמצום והמעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך ישב עצמו שאף על פי שאכילתו מעוטה מאד, אף על פי כן עדין יש לו תאווה בזה המעט שאוכל. והתגבר עצמו ושבר התאווה גם בזה המעט. עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאווה לגמרי בתכלית הקדושה עד שלא היה לו שום תאווה כלל וכלל לא. ובין כך ובין כך שהיה פורש עצמו כל כך מהאכילה, מחמת זה לא היה יכול עוד לאכל כלל. וכפי הנראה מדבריו היה שאחר כך היה לו כח לאכל בקדושה בלי תאווה כלל אפילו אם היה אוכל הרבה אבל כבר לא היה יכול לאכל מחמת רגילותו שהרגיל עצמו באכילה פחותה ומעוטה מאד. ואמר שאחר כך על הים בעת שנסע לארץ ישראל אז ראה שאין לו שום חיות משום דבר אזי הכריח עצמו לאכל קצת. ומאז והלאה הרגל לאכל קצת. אבל קדם לזה לא היה אוכל אפילו אכילה פחותה כזו. כי באמת גם אחר כך, אחר שהיה על הים, היתה אכילתו גם כן מעוטה מאד מאד. ומקדם גם שעור פחות כזה לא היה אוכל. ובעניין הנסיעה שלו לארץ ישראל, יש הרבה לספר. גדל הייסורים העצומים והקשים מאד מאד שהיה לו בהליכה ובחזרה, וגדל היגיעות והמסירות נפש וריבוי המניעות שהיה לו קדם שזכה לבוא לארץ ישראל. ויבאר כל זה בקונטרס מיחד לקמן בעזרת השם יתברך, אפס קצהו ולא כלו. כי אי אפשר לבאר הכל.

ובעניין שבירת כל עמדות רעות היה מפלג בקדושה מפלגת מאד מאד. וקצת ספר מעניין שבירת כעס ואמר שמתחלה היה כעסן גדול מאד מאד. ואחר כך מחמת שרצה להיות איש כשר כרצונו יתברך, התחיל לשבר מידה זו של כעס עד שזכה לשבר מידה זו של כעס. אבל תכלית שבירת מידה זו מהפך אל הפך, דהינו להתהפך לטוב גמור שלא איכפת לה כלל וכלל שום דבר, ויהיה רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם, זה זכה רק בארץ ישראל. שם זכה לזה שנתבטל הכעס בתכלית הביטול, וזכה ונעשה טוב ממש, ולא נשאר בו שום צד קפידא בעלמא. עד שאחר כך אפילו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם לא היה בלבו שום צד שנאה וקפידא עליו, אדרבא היה אוהבו ולא היה בלבו עליו כלל כי היה רק כלו טוב ממש. וגודל עצם הפלגת מדת טובו היה מפורסם לכל מכיריו כי היה רק כלו טוב בלי שום צד קפידה וכעס כלל רק כלו טוב. וזה זכה בארץ ישראל כנ"ל וכבר מבואר בספריו הקדושים תורה על זה שדייקא בארץ ישראל זוכין לבחינת זו שהוא בחינת ארך אפים הפך כעס וחרון אף. ושבשביל זה נתאווה משה רבנו לארץ ישראל וכו' כמו שכתוב (שמות ל"ד) "וימהר משה ויקד ארצה" ודרשו רבותינו, זיכרונם לברכה (סנהדרין קיא:) 'מה ראה ארך אפים ראה' וכו' עין שם. ובמידת ענוה התפאר עצמו מאד שהוא ענו בתכלית הענווה. ואמר שאין מי שזוכה לענווה באמת כי אם מי שהוא במדרגה זו שיכול לומר על עצמו שהוא ענו. כמו משה רבנו, עליו השלום, שכתב על עצמו (במדבר יב ג) "והאיש משה ענו מאד מכל האדם" וכו'. וכמו שמצינו בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה שאמר רב יוסף "אל תתני ענוה דאיכא אנא". והוא זכרונו לברכה, היה בבחינה זו והתפאר עצמו בעצם מעלתו במידת ענוה בתכלית הביטול לגמרי.

ואמר שהוא ענו בתכלית העניוות בכל האיברים. כי יש אחד שהוא ענו ואין הענווה בלב. ויש שהוא ענו ואין הענווה מגיע באיזה איבר, אבל אצלו הענווה בתכלית בכל האיברים כי לבו וכל איבריו הם בתכלית הביטול.

גם הבנו מדבריו שהיה מספר עמנו, שבימי נעוריו בעת שיגע וטרח בשביל עבודת השם היו לו כמה וכמה מיני סגופים. וכפי הנשמע ומובן מדבריו שהיה לו כל מיני סגופים שבעולם, הן גלגול שלג וכו' וכיוצא. ואמר שהסגוף לאחוז עצמו לבלי לחכך עצמו כלל זהו הסגוף הגדול ביותר. דהיינו כשמנשכים לאדם הדברים השכיחים סמוך לבשר ודרך כל אדם לחכך עצמו בכל עת שמרגיש איזה נשיכה. והיה מקבל זאת לסגוף לאנס את עצמו לבלי לעשות שום חיכוך לא ביד ולא בגוף ולא בשום איבר. ואמר שזהו סגוף גדול מאד, כי האדם נח, והנשיכות מתגברים אז ביותר והוא אסור לו לזוז בידיו ולא בשום אבר רק מרגיש כל נשיכה במח. והוא סגוף גדול מאד (וכבר שמעתי זאת גם משאר אנשים שזהו סגוף גדול מאד). והוא זכרונו לברכה, עשה הכל כל מיני סגופים שבעולם. והכל בתמימות ובאמת עד שזכה למה שזכה אשרי לו. גם בעניין ייסורים שיש על רב הצדיקים, ממש לא נשמע ולא נראה בעל ייסורין כמותו, ואי אפשר לספר ולבאר. והיה מלא ייסורים מבית ומחוץ, ובתחילה קודם סוף ימיו היה לו ייסורים עצומים ונוראים אשר לא היו ייסורים דגמתם בעולם. וספר שהייסורים שלו הם בידו בכל עת שרוצה הוא מקבלם על עצמו ובאים עליו הייסורים הללו, ובעת שרוצה לסלקם נסתלקים מעליו. ועוצם קושי וכובד הייסורים הללו היה בלי שעור. ואמרו בשמו שאמר שבשעה שבאו עליו הייסורים, מעצם הפלגת הצער והכאב המפלג מאד מאד היה כמעט יכול לנשך עץ בשיניו מעצם הכאב (כדרך האדם שיש לו ייסורים מפלגים שמעצם הייסורים הוא חורק בשיניו. ועליו זכרונו לברכה, היו ייסורים כבדים וקשים כל כך עד שבשעת הייסורים היה אפשר, שיחתך עצים בשיניו מעצם הצער). אולם גודל וריבוי הייסורים הקשים והעצומים שהיה לו בסוף ימיו שלשה שנים רצופים היו גדולים וקשים עוד יותר ויותר בכפלי כיפליים אשר אין לשער ולהעריך כלל. וקצת מזה יבאר במקום אחר אם ירצה השם אפס קצהו. ויש עוד הרבה בזה לספר אך השמטנו הרב אפילו מהמעט שאנו יודעים כי גם זה המעט הוא רב לספר ולא יספיקו הרבה יריעות. ועוד חזון למועד לבאר יותר בעזרת השם יתברך.

כלל הדברים שבכל עניני קדושה ופרישות הן בתאוות והן במידות והן בענייני יגיעות ועבודות וטרחות וייסורים וכו' בשבילו יתברך, הכל כאשר לכל, היה חידוש נפלא ונורא מאד. והיה מפשט מכל התאוות ומכל המידות בתכלית, עד שלא נשאר לו משום תאווה ומידה שום שמץ בעלמא. וזכה למעלה נוראה מאד מאד בתכלית המעלה. ואי אפשר לדבר כלל בעצם הפלגת מעלתו כי 'כל המוסיף גורע' (סנהדרין כט.). וכל מה שספרנו עד הנה, אם אמנם כגנות נחשבו כל הספורים הנ"ל לנגדו לפי עוצם מעלתו שזכה אחר כך, עם כל זה ספרנו כל זה מעניין עבודתו ודרכו בימי ילדותו, למען נדע ונשכיל איך הבחירה חופשית וכל אדם יוכל לזכות אם ירצה למעלה מפלגת מאד. אף על פי שנדמה לו שקשה וכבד עליו העבודה מאד, ואין מניחים אותו לכנוס כלל בעבודתו יתברך כי התאוות והמידות רודפין אחריו מאד, אף על פי כן צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה. כי בספורים הללו יבין החכם מדעתו, איך גם על רבנו הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, עבר גם כן כל המניעות והכבדות הנ"ל, ועבר בכל זה, ואף על פי כן זכה לשבר הכל מחמת שרצה באמת בעבודתו יתברך ובחר בחיים באמת עד שזכה למה שזכה. ואמר שאפילו לא היה מזרע האלקי הבעלש"ט זכר צדיק וקדוש לברכה, רק אפילו אם היה ממשפחה הירודה שבישראל, היה זוכה גם כן למה שזכה על ידי עצם עבודתו ויגיעתו שיגע וטרח מאד מאד בעבודתו יתברך.

והקפיד מאד על אלו האנשים שסוברים שעיקר מעלת הצדיק והשגתו שזוכה הוא מצד הנשמה לבד מחמת שיש לו נשמה גבוה מאד. ואמר שלא כן הדבר רק העיקר תלוי במעשים טובים ויגיעות ועבודות. ואמר בפרוש שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדרגה הגבוה ביותר. כי אין הדבר תלוי אלא בבחירת האדם לבד, אם ירצה לרחם על עצמו ולישב עצמו היטב היטב מה שטוב לפניו באמת וכו'. 'והכל לפי רב המעשה' (אבות ג טו).

ועל כן אפילו המופתים הנוראים שראינו מרבנו, זכרונו לברכה, אין אנו עוסקים בזה לספרם. כי אין זה שבח אצלו כלל לפי עצם הפלגת מעלתו. רק ספרנו מה שנוגע לעבודתו יתברך, למען יתעורר המשכיל החפץ באמת. כי אין שום תרוץ בעולם וכל אדם יכול לזכות למעלות גבוהות אם ילך ויתנהג בדרכי רבנו, זכרונו לברכה, שמבוארים כאן בספר זה. והעיקר להיות רגיל מאד בתפלות ובקשות הרבה מאד ובפרט לדבר בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו, להרבות בשיחה לפניו יתברך לרצותו ולפייסו יתברך ולהתחנן לפניו שיקרבו לעבודתו באמת. ודי בהערה זו לכל החפץ באמת.