שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״א

ובעניין תאוות אכילה. היה לו גם כן מלחמה גדולה ויגיעה גדולה מאד קדם ששברה. כי בתחילה לא היה משגיח כלל לשבר תאוות אכילה כנזכר לעיל. אחר כך רצה לשבר תאווה זו, והיה קשה וכבד עליו מאד מאד. וכל כך היה קשה עליו שבירת תאוות אכילה, עד שנדמה לו שכל התאוות יוכל לשבר מלבד תאווה זו של אכילה. ונדמה לו שתאווה זו של אכילה בהכרח שתישאר, כי אי אפשר לשברה. כל כך היה חזק עליו התגברות תאווה זו. ואף על פי כן התגבר עצמו וכפה את יצרו ושבר גם תאווה זו של אכילה לגמרי. וגדל קדושתו בפרישות תאוות אכילה היה מפורסם לעין כל. כי לא היה אוכל כלל, וגם מעט שהיה אוכל היה בהכרח גדול מאד. והכרח להכריח עצמו בכל הכוחות כדי לאכל מעט כדי שיהיה לו איזה כח לחיות. ואמר שבתחילה התחיל לשבר תאוות אכילה, דהינו שהיה מכריח עצמו והרגיל עצמו לאכל פחות ממה שהיה אוכל תחלה. וכשנעשה רגיל בזה שיאכל פחות מקדם, ראה שגם עדין יש לו תאווה בזאת האכילה אף על פי שהיא פחותה מקדם. והתחיל שוב לשבר תאוותו ולאכל עוד פחות מזה. ואחר כך ראה שגם זה תאווה, ואכל עוד יותר פחות. וכן אחר כך ראה שגם בזה יש לו תאווה עדין ואכל עוד יותר פחות. ובדרך זה נהג עד שהיה אכילתו פחותה ומעוטה מאד מאד בתכלית הצמצום והמעוט אשר אי אפשר לבאר. ואחר כך ישב עצמו שאף על פי שאכילתו מעוטה מאד, אף על פי כן עדין יש לו תאווה בזה המעט שאוכל. והתגבר עצמו ושבר התאווה גם בזה המעט. עד ששבר תאוות אכילה לגמרי, ויצא מהתאווה לגמרי בתכלית הקדושה עד שלא היה לו שום תאווה כלל וכלל לא. ובין כך ובין כך שהיה פורש עצמו כל כך מהאכילה, מחמת זה לא היה יכול עוד לאכל כלל. וכפי הנראה מדבריו היה שאחר כך היה לו כח לאכל בקדושה בלי תאווה כלל אפילו אם היה אוכל הרבה אבל כבר לא היה יכול לאכל מחמת רגילותו שהרגיל עצמו באכילה פחותה ומעוטה מאד. ואמר שאחר כך על הים בעת שנסע לארץ ישראל אז ראה שאין לו שום חיות משום דבר אזי הכריח עצמו לאכל קצת. ומאז והלאה הרגל לאכל קצת. אבל קדם לזה לא היה אוכל אפילו אכילה פחותה כזו. כי באמת גם אחר כך, אחר שהיה על הים, היתה אכילתו גם כן מעוטה מאד מאד. ומקדם גם שעור פחות כזה לא היה אוכל. ובעניין הנסיעה שלו לארץ ישראל, יש הרבה לספר. גדל הייסורים העצומים והקשים מאד מאד שהיה לו בהליכה ובחזרה, וגדל היגיעות והמסירות נפש וריבוי המניעות שהיה לו קדם שזכה לבוא לארץ ישראל. ויבאר כל זה בקונטרס מיחד לקמן בעזרת השם יתברך, אפס קצהו ולא כלו. כי אי אפשר לבאר הכל.