שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ב

ובעניין שבירת כל עמדות רעות היה מפלג בקדושה מפלגת מאד מאד. וקצת ספר מעניין שבירת כעס ואמר שמתחלה היה כעסן גדול מאד מאד. ואחר כך מחמת שרצה להיות איש כשר כרצונו יתברך, התחיל לשבר מידה זו של כעס עד שזכה לשבר מידה זו של כעס. אבל תכלית שבירת מידה זו מהפך אל הפך, דהינו להתהפך לטוב גמור שלא איכפת לה כלל וכלל שום דבר, ויהיה רק טוב בלי שום צד קפידא בעולם, זה זכה רק בארץ ישראל. שם זכה לזה שנתבטל הכעס בתכלית הביטול, וזכה ונעשה טוב ממש, ולא נשאר בו שום צד קפידא בעלמא. עד שאחר כך אפילו מי שהיה עושה לו כל הרעות שבעולם לא היה בלבו שום צד שנאה וקפידא עליו, אדרבא היה אוהבו ולא היה בלבו עליו כלל כי היה רק כלו טוב ממש. וגודל עצם הפלגת מדת טובו היה מפורסם לכל מכיריו כי היה רק כלו טוב בלי שום צד קפידה וכעס כלל רק כלו טוב. וזה זכה בארץ ישראל כנ"ל וכבר מבואר בספריו הקדושים תורה על זה שדייקא בארץ ישראל זוכין לבחינת זו שהוא בחינת ארך אפים הפך כעס וחרון אף. ושבשביל זה נתאווה משה רבנו לארץ ישראל וכו' כמו שכתוב (שמות ל"ד) "וימהר משה ויקד ארצה" ודרשו רבותינו, זיכרונם לברכה (סנהדרין קיא:) 'מה ראה ארך אפים ראה' וכו' עין שם. ובמידת ענוה התפאר עצמו מאד שהוא ענו בתכלית הענווה. ואמר שאין מי שזוכה לענווה באמת כי אם מי שהוא במדרגה זו שיכול לומר על עצמו שהוא ענו. כמו משה רבנו, עליו השלום, שכתב על עצמו (במדבר יב ג) "והאיש משה ענו מאד מכל האדם" וכו'. וכמו שמצינו בדברי רבותינו, זיכרונם לברכה שאמר רב יוסף "אל תתני ענוה דאיכא אנא". והוא זכרונו לברכה, היה בבחינה זו והתפאר עצמו בעצם מעלתו במידת ענוה בתכלית הביטול לגמרי.