רבי נחמן בצעירותו: מה מסופר בשבחי הר״ן, ואיך זה חוזר בתורתו

שבחי הר״ן הוא חיבור קצר של רבי נתן על הנהגותיו של רבו. בפתיחה הוא מפרט מאין שאב את הדברים: "קצת מה ששמעתי מפיו הקדוש בעצמו, וקצת מאנשים אחרים שהכירו אותו מעודו" (שבחי הר״ן · הקדמה).

ההבחנה הזאת חשובה לקריאה. חלק מהסיפורים רבי נחמן סיפר בעצמו, כמו "ואמר שהיה אז רק בן ששה שנים" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות א׳), וחלק הגיעו לרבי נתן מפי אחרים: "ושמעתי מאחד שאמר ששמע מפיו הקדוש" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ט). המאמר משתדל לשמור עליה.

רבי נתן מציין גם מה אינו מספר: על המופתים "אין אנו עוסקים בזה לספרם", אלא "רק ספרנו מה שנוגע לעבודתו יתברך" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ז). זה ספר של עבודה, לא של ניסים. על הנסיעה לארץ ישראל ראו המסע של רבי נחמן לארץ ישראל, ועל תולדות חייו בכלל ראו רבי נחמן מברסלב. הספר עצמו נמצא בשבחי הר״ן בספרייה.

הסיפור הראשון בספר הוא על ילד שעלה על דעתו "לפרש מהעולם, ורצה לשבר תאות אכילה". מפני שלא נראה לו אפשרי לוותר על הארוחות, החליט לבלוע את האוכל בלי ללעוס, כדי שלא ירגיש טעם, עד שעלתה נפיחות בצווארו. רבי נתן מוסיף ששמע על הנהגה כזו אצל צדיק גדול מאוד, אבל רבי נחמן "נהג כך בהיותו בן ששה שנים" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות א׳).

גם ליד שולחן המלמד ניסה לקיים "שויתי ה׳ לנגדי תמיד", והתאמץ לצייר לנגד עיניו את השם, עד שלא ידע מה הוא לומד ורבו כעס עליו. ובכל זאת, מוסיף רבי נתן, כל ימי ילדותו היה עושה "עניני שחוק וקפיצות וטיול" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ב׳).

הוא שילם למלמד מכיסו "שלשה גדולים בעד כל דף גמרא", כדי שהמלמד ילמד איתו דפים רבים בכל יום (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ד׳). בבר המצווה אמר לו דודו, רבי אפרים מסדילקוב, את הפסוק "אני היום ילדתיך" ומעט דברי מוסר, והדברים היו יקרים בעיניו מאוד. ומיד ביציאתו מן החופה "היה מתלהב מאד ומתגעגע מאד לעבודת השם" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ג׳).

עוד מסופר שהיה רגיל לרוץ בלילה אל קבר הבעל שם טוב "לבקש מאתו שיעזרו להתקרב להשם יתברך", ומשם הלך בקור החורף לטבול דווקא במקווה שמחוץ לבית המרחץ (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ט).

בחיי מוהר״ן נותן רבי נתן את הרקע: מיום הולדתו ועד החתונה "הכל היה בקהלת קדש מעזבוז", ואחרי החתונה עבד את השם בכפרים שליד מעדוועדיווקע, כשהוא סמוך על שולחן חותנו, "והכל היה בימי נעוריו ממש קדם היותו בן עשרים שנה" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות ק״ה).

שני דברים חוזרים אצל רבי נתן שוב ושוב: הצנעה ופשיטות. "וכל עבודתו היה בסתר ובהצנע גדול", ו"עיקר עבודתו בתחילה היה בפשיטות גדול, בלי שום חכמות כלל" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ה׳).

כשיצא החוצה עשה בכוונה מעשי נערות, "עד שלא היה יכול לבוא על דעת שום אדם שהוא רוצה בעבודת השם". ובילדותו החליף מטבעות גדולים בפרוטות, נכנס לבית הכנסת בהצנע, ועל כל פרוטה שהשליך לקופת מתן בסתר אמר "לשם ייחוד" מחדש, כדי לעשות מצוות רבות (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ג).

רבי נתן מדגיש שלא היה זה מחוסר ידיעה. הוא היה "חכם גדול ומפלג בחכמה מאד מאד גם בימי קטנותו", ואף על פי כן "מעצם הפלגת חכמתו זכה תכף לחכמה זו שאין צריכים שום חכמה כלל בעבודת השם" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ג).

שבחי הר״ן אינו מתאר עלייה חלקה. "והיה קשה וכבד עליו מאד מאד להתחיל לכנס בעבודת השם", והוא היה מתחיל לכמה ימים, נופל, וחוזר ומתחיל. גם אחרי שהתחזק "היה לו תמיד עליות וירידות הרבה מאד מאד" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ה׳).

ובסימן שאחריו:

היו גם תקופות של חושך. מסופר שנדמה לו "שאין מסתכלין עליו כלל ואין שומעין לו כלל", ולפעמים לא דיבר לפני השם כמה ימים. אחר כך התבייש על כך, חזר והתחזק "והתחיל שוב להעתיר ולדבר לפני השם יתברך" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ב).

ועצה אחת עזרה לו לשאת את הכובד: "שבכל יום היה חושב בדעתו שאין לו רק זה היום בלבד", בלי להסתכל על יום המחרת. כך יכול היה לקבל עליו את עבודת היום, ולמחרת קיבל עליו את עבודת המחרת (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ד).

גם הלימוד לא בא לו בקלות. רבי נחמן סיפר שבתחילה לא הבין משניות, "והיה בוכה הרבה לפני השם יתברך שיאיר עיניו", וכך בכל ספר שלמד, "והכל זכה על ידי תפלתו ובכייתו" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ח׳).

ומה היה העיקר? רבי נתן כותב: "והעיקר מה שהועיל לו היו התפלות שהתפלל בלשון אשכנז" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י׳), ומתאר:

השיחה הזאת הייתה "בלשון שמדברים בו, דהינו: בלשון אשכנז", כלומר ביידיש, השפה שדיבר בה. מלבד זה אמר תהלים ותחינות מכל ספר שהיה מצוי, והתחבא תחת גג בית אביו "והיה צועק בלחש". ובסוף הסימן חוזר רבי נתן ומדגיש שהעיקר היה "מה שהיה מתפלל מעצמו", ושכך "שמענו מפיו הקדוש בפרוש" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י׳).

וכשנזדמנו לו תוך כדי דיבור "טענות יפות ותפלות נכונות ומסדרות", כתב אותן לזיכרון, כדי להתפלל אותן גם אחר כך (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״א).

מכאן החלק השני: החיבור בין הסיפורים לתורות. החיבור הראשון בולט במיוחד. בליקוטי מוהר״ן תנינא, סימן כ״ה, מלמד רבי נחמן שההתבודדות היא "מעלה עליונה וגדולה מן הכל", כלומר לקבוע זמן:

ובהמשך: "ותפלה ושיחה זו יהיה בלשון שמדברים בו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳). מי שקרא את שבחי הר״ן מזהה כמעט מילה במילה את מה שמסופר על נעוריו: מקום שאין בו בני אדם, פירוש שיחה, טענות ופיוסים, לשון אשכנז, ובקשה להתקרב לעבודתו (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י׳). זו השוואה שלנו בין שני הטקסטים: בתורה עצמה רבי נחמן אינו אומר שהוא מלמד מתוך מה שעשה בנעוריו.

אבל רבי נתן עושה את החיבור במפורש. בסוף הפרק על נעוריו הוא כותב שכל אדם יכול לזכות אם ילך בדרכי רבו, "והעיקר להיות רגיל מאד בתפלות ובקשות", ובפרט "לדבר בינו לבין קונו בלשון שמדברים בו" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ז). מה שעשה הנער בסתר נעשה אצל רבי נתן הדרך שהוא ממליץ עליה לכל קורא. עוד על כך בעמוד התבודדות.

ובחיי מוהר״ן נשמר זיכרון שרבי נחמן סיפר בעצמו: בימי נעוריו, כשחזר מהתבודדות ביער או בשדה, "היה כל העולם חדש בעיניו". ועל השדות של אוסיאטין, שבהם התבודד, אמר אחרי שנעשה מפורסם: "בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות ק״ז).

החיבור השני מפורש יותר, כי כאן רבי נחמן עצמו מדבר על ילדותו. בשיחות הר״ן מובא שסיפר "שהיה מתחיל כמה פעמים ביום אחד", נופל לתאוות אכילה וכיוצא בזה, וחוזר ומתחיל. ומיד אחרי הסיפור כתוב שם "וזהו כלל גדול מאד בעבודת ה׳":

הסיפור והכלל כתובים ברצף אחד באותו סימן. ואותה הנהגה עצמה מתוארת בשבחי הר״ן: "והיה רגיל להתחיל בכל פעם מחדש" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות ו׳). עוד מקורות בעמוד התחדשות.

חיבור נוסף הוא השוואה שלנו. בשבחי הר״ן המחשבה על היום הזה בלבד היא הנהגה אישית, שאפשרה לו לשאת עבודה כבדה (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ד). בליקוטי מוהר״ן, סימן רע״ב, היא מופיעה כ"כלל גדול בעבודת השם" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה רע״ב · אות א׳):

גם הדימוי קרוב: בשבחי הר״ן הוא נשא "על העבודה" של יום אחד (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ד), ובתורה המשא הכבד נעלם כשחושבים שיש רק אותו היום. רבי נחמן אינו אומר שם שזו עצה שלמד מניסיונו, ולכן זו נשארת השוואה בין הכתובים.

רבי נתן עצמו מסביר. לדבריו, ביחס למה שזכה אליו אחר כך, הסיפורים האלה "כגנות נחשבו", ואף על פי כן סיפר אותם:

גם מי שמרגיש שהעבודה כבדה עליו והתאוות רודפות אחריו, "צריך שיהיה עקשן בעבודתו ולבלי להסתכל על כל זה". ורבי נחמן אמר על עצמו שאפילו היה "ממשפחה הירודה שבישראל", היה זוכה למה שזכה בזכות עבודתו ויגיעתו (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ה).

דברים דומים נשמרו מפיו בשיחות הר״ן, וגם הם קשורים לנעוריו: "כי אתה סבור שבפעם אחת באין לכל המעלות", וכשסיפר על מעלתו היה מוסיף "אבל מאד התיגעתי, התעניתי הרבה" (שיחות הר״ן · אות קנ״ח). ועל מי שסובר שמעלת הצדיק באה "מצד הנשמה לבד" הקפיד מאוד, ואמר "שכל אדם שבעולם יכול לזכות למדרגה הגבוה ביותר" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ו).

מה אפשר לקחת מכאן היום? זו הצעה שלנו, לא הבטחה. לפי שבחי הר״ן, גם דרכו של רבי נחמן התחילה בניסיונות קטנים, בנפילות ובהתחלות חוזרות. מי שרוצה להתחיל יכול לנסות את מה שרבי נתן מציין כעיקר, שיחה עם השם "בלשון שמדברים בו" (שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות כ״ז), ואת העצה לחשוב רק על היום הזה (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה רע״ב · אות א׳). ומי שנפל, הדרך שכתובה בשיחות הר״ן היא להתחיל מחדש, "אפילו כמה וכמה פעמים" (שיחות הר״ן · אות מ״ח).