מהי התבודדות
ההגדרה המפורשת ביותר נמצאת בליקוטי מוהר״ן תנינא, תורה כ״ה. יש בה ארבעה רכיבים: זמן קבוע, מקום לבד, דיבור ממשי — לא רק מחשבה — ותוכן אישי: בקשה להתקרב.
הַהִתְבּוֹדְדוּת הוּא מַעֲלָה עֶלְיוֹנָה וּגְדוֹלָה מִן הַכֹּל, דְּהַיְנוּ לִקְבֹּעַ לוֹ עַל־כָּל־פָּנִים שָׁעָה אוֹ יוֹתֵר לְהִתְבּוֹדֵד לְבַדּוֹ בְּאֵיזֶה חֶדֶר אוֹ בַּשָּׂדֶה, וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ בִּטְעָנוֹת וַאֲמַתְלָאוֹת, בְּדִבְרֵי חֵן וְרִצּוּי וּפִיּוּס, לְבַקֵּשׁ וּלְהִתְחַנֵּן מִלְּפָנָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיְּקָרְבוֹ אֵלָיו לַעֲבוֹדָתוֹ בֶּאֱמֶת.
שים לב ללשון "לפרש שיחתו": לא תפילה מתוך סידור, אלא לספר לפני ה׳ את מה שעובר על האדם — חרטה על העבר, בקשה לעתיד, וכל מה שיש בלב.
למה רבי נחמן נתן לה מקום מרכזי
רבי נחמן לא הציג את ההתבודדות כדרך אחת מני רבות. בשיחה שנרשמה בליקוטי מוהר״ן תנינא הוא אומר שאין דרך אחרת:
סִפְּרוּ לִי שֶׁאָמַר, שֶׁמִּקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת אִישׁ כָּשֵׁר בֶּאֱמֶת, כִּי־אִם עַל־יְדֵי הִתְבּוֹדְדוּת.
באותה שיחה הוא מוסיף שכך הגיעו הצדיקים למדרגתם, ושזה היה עיקר עסקו של דוד המלך בספר תהלים. בליקוטי מוהר״ן תנינא מובא שכל עסקו של רבי נחמן היה תפילה, ושהזהיר את אנשיו מאוד להרבות בתפילה ובהתבודדות (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה צ״ג · אות א׳). ובחיי מוהר״ן מובא שרבי נחמן אמר כי אי אפשר לדרוש מאנשים יותר משעה ביום — אף שבאמת היה ראוי שתהיה התבודדות כל היום (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תל״ח).
בלשון שבה האדם רגיל לדבר
באותה תורה כ״ה רבי נחמן קובע שהשיחה צריכה להיות בשפה שמדברים בה — ומסביר למה:
…וּתְפִלָּה וְשִׂיחָה זוֹ יִהְיֶה בַּלָּשׁוֹן שֶׁמְּדַבְּרִים בּוֹ, דְּהַיְנוּ בִּלְשׁוֹן אַשְׁכְּנַז (בִּמְדִינָתֵנוּ), כִּי בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ קָשֶׁה לוֹ לְפָרֵשׁ כָּל שִׂיחָתוֹ, וְגַם אֵין הַלֵּב נִמְשָׁךְ אַחֲרֵי הַדִּבּוּרִים, מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ מֻרְגָּל כָּל־כָּךְ בְּהַלָּשׁוֹן, כִּי אֵין דַּרְכֵּנוּ לְדַבֵּר בִּלְשׁוֹן־הַקֹּדֶשׁ.
בזמנו ובמקומו הייתה זו האידיש ("לשון אשכנז במדינתנו"). הנימוק שהוא נותן אינו קשור לשפה מסוימת, אלא ללב: בלשון שהאדם רגיל בה קל לו יותר לפרש את כל שיחתו, והלב נמשך אחרי הדיבור.
זמן ומקום
בתורה כ״ה בתנינא מדובר על "שעה או יותר", "באיזה חדר או בשדה". בתורה נ״ב בחלק הראשון, שבה מובאת גם לשונו של רבי נחמן עצמו, הוא מסביר למה עיקרה בלילה ובמקום שאין אנשים עוברים בו:
…וְהַהִתְבּוֹדְדוּת צָרִיךְ מָקוֹם וּזְמַן מְיֻחָד, שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ אוֹתוֹ הַמּוֹנְעִים. וְהַזְּמַן הוּא בַּלַּילָה, הַיְנוּ: הַנֵּעוֹר בַּלַּיְלָה, שֶׁאָז הַכֹּל יְשֵׁנִים. וְהַמָּקוֹם הוּא בְּדֶרֶךְ יְחִידִי, וְלֹא בְּדֶרֶךְ הָרַבִּים, שֶׁלֹּא יַפְסִיקֶנּוּ עוֹבְרֵי דְּרָכִים, אֶלָּא דַּיְקָא בְּדֶרֶךְ שֶׁאֵין רַבִּים הוֹלְכִים שָׁם, שָׁם יֵלֵךְ וְיִתְבּוֹדֵד…
רבי נחמן עצמו נהג כך בצעירותו. רבי נתן מביא בחיי מוהר״ן את דבריו על השדות שבהם היה מתבודד: "בכל פסיעה ופסיעה הרגשתי טעם גן עדן", ועל כך שכשחזר מן היער או מן השדה "היה כל העולם חדש בעיניו" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות ק״ז).
כשאין מילים
רבי נחמן צפה את הקושי הזה מראש. התשובה שלו איננה "חכה עד שיבואו המילים", אלא להתחיל ממה שיש — אפילו ממילה אחת:
…וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ כְּשֶׁאֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר כְּלָל, אֲפִלּוּ כְּשֶׁמְּדַבְּרִין רַק דִּבּוּר אֶחָד, גַּם־כֵּן טוֹב מְאֹד. וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אִם אֵינוֹ יָכוֹל לְדַבֵּר רַק דִּבּוּר אֶחָד, יִהְיֶה חָזָק בְּדַעְתּוֹ, וִידַבֵּר אוֹתוֹ הַדִּבּוּר כַּמָּה וְכַמָּה פְּעָמִים בְּלִי שִׁעוּר וָעֵרֶךְ, וַאֲפִלּוּ אִם יְבַלֶּה כַּמָּה וְכַמָּה יָמִים בְּדִּבּוּר זֶה לְבַד גַּם זֶה טוֹב.
ובחיי מוהר״ן מובא הדבר בקיצור רב עוד יותר:
אָמַר אֲפִילוּ כְּשֶׁאֵין יְכוֹלִין לְדַבֵּר בְּהִתְבּוֹדְדוּת רַק תֵּבַת רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם גַּם־כֵּן טוֹב מְאֹד.
איך מתחילים בפועל
לא נמצא במקורות "מדריך" מסודר, אבל יש בהם כמה עצות חוזרות וברורות. הנה הן, כל אחת עם מראה המקום שלה:
- לקבוע זמן — לפחות שעה, בחדר או בשדה (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳).
- לדבר בלשון שרגילים בה, ולא רק לחשוב (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳).
- לדבר לפני ה׳ "כאשר ידבר איש אל רעהו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה צ״ה · אות א׳).
- גם אם יש רק מילה אחת — לחזור עליה (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה צ״ו · אות א׳).
- להתחיל בכל פעם מחדש (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תל״ז).
על העצה האחרונה, בחיי מוהר״ן:
…אָמַר, שֶׁטּוֹב שֶׁיֹּאמַר הָאָדָם בִּשְׁעַת הַהִתְבּוֹדְדוּת כְּשֶׁמִּתְבּוֹדֵד בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, יֹאמַר: הַיּוֹם אֲנִי מַתְחִיל לִדָּבֵק בְּךָ. וְיַעֲשֶׂה בְּכָל פַּעַם הַתְחָלָה, כִּי כָּל הַהַמְשָׁכוֹת הוֹלְכִין אַחַר הַהַתְחָלוֹת.
קשיים בתחילת הדרך
המקורות לא מציגים את ההתבודדות כדבר קל. כמה קשיים עולים בהם במפורש — ולצד כל אחד, מה שרבי נחמן אמר עליו.
התחושה שאין לב, ושהמילים ריקות. על זה הוא אומר שהדיבור עצמו מעורר:
…כִּי הַדִּבּוּר יֵשׁ לוֹ כֹּחַ גָּדוֹל לְעוֹרֵר אֶת הָאָדָם, אַף־עַל־פִּי שֶׁנִּדְמֶה לְהָאָדָם שֶׁאֵין לוֹ לֵב, אַף־עַל־פִּי־כֵן כְּשֶׁיְּדַבֵּר הַרְבֵּה דִּבְרֵי הִתְעוֹרְרוּת וּתְחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת וְכַיּוֹצֵא, זֶהוּ בְּעַצְמוֹ שֶׁמְּדַבֵּר הוּא בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הִתְעוֹרְרוּת לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ…
הציפייה להתרגשות. מי שמחכה לבכות תוך כדי שהוא מדבר — הציפייה עצמה מבלבלת אותו, ודווקא דיבור פשוט, בלי לחכות לתוצאה, מביא לפעמים לבכי אמיתי (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה צ״ה · אות א׳).
ושאלות. רבי נתן עצמו, כשרבי נחמן לימד אותו על ההתבודדות, שאל איך זה מתיישב עם הבחירה החופשית. התשובה, כפי שהוא מתאר, לא הייתה הסבר מלא אלא "אף על פי כן" — צריך לנהוג כך (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תל״ו).
התבודדות ותפילה
ההתבודדות אינה באה במקום התפילה הקבועה. בשיחה אחרת רבי נחמן מסביר מה מיוחד בשיחה שהאדם אומר מלבו — ומיד מוסיף שהזהיר גם על שאר התפילות:
…כְּמוֹ־כֵן לָעִנְיָן הַנַּ"ל, כִּי הַשִּׂיחָה שֶׁמְּדַבֵּר הָאָדָם עַצְמוֹ בֵּינוֹ לְבֵין קוֹנוֹ, הוּא דֶּרֶךְ חָדָשׁ וּתְפִלָּה חֲדָשָׁה, שֶׁהָאָדָם אוֹמְרָהּ מִלִּבּוֹ מֵחָדָשׁ, עַל־כֵּן אֵין הַמְקַטְרְגִים מְצוּיִים כָּל־כָּךְ לֶאֱרֹב. וְאַף־עַל־פִּי־כֵן הִזְהִיר מְאֹד גַּם עַל אֲמִירַת שְׁאָר תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת, כַּמְבֹאָר בִּדְבָרֵינוּ כַּמָּה פְּעָמִים
והכיוון ההפוך קיים גם הוא: גם בתוך תיקון חצות ותהלים אפשר לפרש את כל מה שבלב, צריך לראות "שימצא את עצמו בתוך כל מזמורי תהלים" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה ק״א · אות א׳). ובתורה נ״ד בחלק הראשון, ההתבודדות בלילה היא הזמן לחפש את הנקודות הטובות שיש באדם (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה נ״ד · אות ט׳) — אותו רעיון שעומד במרכז תורה רפ״ב — אזמרה.
מקורות מרכזיים להמשך לימוד
16 קטעים שבהם רבי נחמן מדבר על הנושא, או שבהם רבי נתן מתאר אותו. 9 מהם צוטטו למעלה. כל מראה מקום מוביל ללשון המקור המלאה.