רצון, תפילה ומעשה: איך הם נפגשים בתורת רבי נחמן

השיחה בחיי מוהר״ן קי״א נפתחת בדחייה: "חכמות אינם כלום". מה שנשאר הוא הלב והאיברים, והשיחה מפרטת את שניהם. הלב: "שלבו ישתוקק ויכסף תמיד לעבודתו יתברך". ומיד נוספת התפילה: "ויתפלל על זה תמיד בפרט בלשון אשכנז שרגילין לדבר בו", כלומר בשפה שאדם מדבר בה בחיי היום יום (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקנ״ד). וההמשך:

בעיון בלשון השיחה עולה סדר. הכיסופים הם נקודת הפתיחה, התפילה היא ההתמדה בהם לאורך זמן, והמעשה הוא חלקו של האדם, "כל מה שיוכל". ושימו לב על מה מתפללים כאן: לא על דבר חיצוני, אלא "שיקרבו השם יתברך לעבודתו", כלומר שהרצון עצמו יתממש. וההבטחה שבסוף, "ועל ידי זה יתקרב בודאי לעבודתו יתברך", נאמרת על שלושתם יחד ולא על אחד מהם לבדו.

בשיחות הר״ן נ״א נאמרים דברים חריפים על כל עבודה של בני אדם: "ושום מלאך ושרף אינו יכול להתפאר על זאת שיוכל לעבוד אותו יתברך". ומה כן? "רק העיקר הוא הרצון להיות רצונו חזק ותקיף תמיד להתקרב אליו יתברך" (שיחות הר״ן · אות נ״א). ובהמשך אותה שיחה:

המילים "ובתוך כך" הן המפתח. הרצון אינו בא במקום התפילה, הלימוד והמצוות; הם נעשים בתוכו. אפשר להבין שזה ההבדל בין רצון שהוא עיקר לבין רצון שהוא תירוץ: הכיסופים הם המסגרת, והמעשים ממלאים אותה. ועוד נאמר שם שגם באדם אחד "בכל עת ובכל רגע יש חילוקים גדולים בין הרצונות". מכאן נראה שהרצון אינו נכס קבוע שנקנה פעם אחת, וצריך לחזק אותו שוב ושוב.

שיחות הר״ן כ״ז מחזיקות את שני הצדדים באותה שיחה. היא נפתחת דווקא במעשה: אדם צריך להיות זריז מאד, "כי עיקר הוא העשייה, ללמוד הרבה ולעשות מצוות הרבה ולהתפלל ולהתחנן הרבה" (שיחות הר״ן · אות כ״ז). ואחר כך באה ההסתייגות:

ומיד אחר כך: "ורחמנא לבא בעי" (שיחות הר״ן · אות כ״ז). נראה שאין כאן סתירה בין "עיקר הוא העשייה" לבין "ההשתוקקות והכיסופין בעצמם הם דברים גדולים מאד": כל אחד מהם נאמר למצב אחר. כשאפשר לעשות, העשייה היא העיקר. כשאי אפשר, האונס פוטר, והכיסופים אינם פרס ניחומים אלא עבודה בפני עצמה, שאדם "ירגיל עצמו" בה.

שיחות הר״ן י״ב מוסיפות מצב שלישי, שבין היכולת לאונס: מי שרוצה, מנסה, ואינו מצליח. עליהם נאמר: "זה בעצמו שהם מתיגעים ולהוטים אחר זה הוא בחינת קרבנות". וכך גם בתפילה: מי שאינו זוכה להתפלל כראוי, "היגיעה בעצמה שמיגע עצמו בכל כחו" היא עצמה בחינת קרבנות (שיחות הר״ן · אות י״ב). לא רק הרצון נחשב, אלא גם הניסיון שלא הגיע לסופו.

בעמוד רצון וכיסופים מובא מליקוטי מוהר״ן שלא די בהשתוקקות שבלב, וצריך להוציא אותה בשפתיים. ליקוטי עצות, בערך רצון וכסופין, מסכם את אותה תורה ומוסיף לה כיוון מעשי: זו "מעלת השיחה בינו לבין קונו", שבה מדברים "בפה מלא הכסופין והרצונות שלו הטובים, דהינו מה שחסר לו בעבודת השם יתברך" (ליקוטי עצות · רצון וכסופין · אות ב׳). והסוף:

כאן הסבר שלנו, לא לשון המקור. הרצון שבלב הוא עדיין כוח, המעשה הוא הפועל, והדיבור בתפילה הוא מה שמעביר מזה לזה. לכן בשיחה שבחיי מוהר״ן התפילה עומדת באמצע, בין "שלבו ישתוקק" לבין "ויעשה עשיות". ולכן גם ההדגשה שם על השפה שרגילים לדבר בה: תפילה כזאת היא ההתבודדות, שיחה אישית שבה אדם אומר במילים שלו מה הוא רוצה ומה חסר לו.

ומה כשגם הרצון נדמה רחוק? בשיחות הר״ן נ״ב נאמר שגם כשנדמה שהשם יתברך "מסתלק ומתרחק", "הוא צריך גם כן להתפלל ולהשליך התפילות אחריו יתברך" (שיחות הר״ן · אות נ״ב). נראה שהתפילה אינה ממתינה לרגע שבו הרצון חזק; היא עצמה דרך להחזיק בו.

גם אחרי ההיתר שבאונס, המקורות חוזרים שוב ושוב לאותו ביטוי: מה שיוכל. בסוף שיחות הר״ן י״ב:

וההמשך שם מדבר בדיוק אל מי שמרגיש שאינו מצליח: "אף על פי שקשה עליו מאד ונדמה לו שאין מניחין אותו כלל", ואף על פי כן "עליו לעשות מה שיוכל" (שיחות הר״ן · אות י״ב). החלוקה ברורה: המעשה האפשרי מוטל על האדם, והתוצאה נמסרת לבורא.

ובליקוטי מוהר״ן תנינא מ״ח נאמר שגם המעט הזה אינו הולך לאיבוד: "שכל התנועות וההעתקות, שאתה נתק ונעתק בכל פעם איזה מעט מן גשמיות לעבודתו יתברך, כלם מתקבצים ומתחברים ומתקשרים ובאים לעזרתך בעת הצרך" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ח · אות ב׳). על הכוח להמשיך בדרך הזאת ראו התחזקות בתורת רבי נחמן.

איך נראה כל זה בחיים? שיחות הר״ן כ״ז מזהירות מן הבהלה שתוקפת את מי שקורא בספרים על עבודות רבות: "אל תהי נבהל", וצריך "לילך בנחת בהדרגה מעט מעט". המשל שם הוא שרפה, שבה "מחמת הבהלה חוטפין מה שאין צריכין" (שיחות הר״ן · אות כ״ז).

רבי נתן מספר בחיי מוהר״ן על עצמו: רבי נחמן קבע לו שיעור של חמישה דפים ביום, ואחרי כחצי שנה גברו המניעות ולא יכול לעמוד בו, והוא הצטער על כך. ומה שהבין מן השיחה עמו: אי אפשר לדחוק את השעה, "רק יעשה במתינות מה שיוכל, ויצפה ויחכה לישועת ה' עד שיגמר" (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תל״ה).

אפשר ליישם זאת כך, כהצעה ולא כהבטחה: לבחור דבר אחד שרוצים בו באמת; לומר אותו בתפילה אישית, במילים שלך, כעצת חיי מוהר״ן (חיי מוהר״ן · חלק א׳ · אות תקנ״ד); ולעשות לגביו צעד אחד, כמה שאפשר היום. ואם היום אי אפשר כלל, להישאר בכיסופים ולא לוותר עליהם, כמו שנאמר בשיחות הר״ן כ״ז ש"ירגיל עצמו לכסוף" (שיחות הר״ן · אות כ״ז).

ליקוטי עצות, בערך ממון ופרנסה, מסכם את שיחות הר״ן נ״א ומחבר בין הרצון למעשה במפורש: אדם ישים "כל רצונו וחפצו ותשוקתו ומגמתו רק אל התכלית הנצחי", "כי הרצון בעצמו יקר מאד, כי עקר הוא הרצון" (ליקוטי עצות · ממון ופרנסה · אות נ״ב). ומיד:

אפשר לקרוא את המשפט הזה כסיכום של כל המאמר. שני דברים נשארים, ושניהם יחד: "הרצון הטוב" ו"מה שחטף איזה טוב". רצון בלי מעשה נשאר תקווה, ומעשה בלי רצון נשאר הרגל. והתפילה, כפי שראינו בחיי מוהר״ן, היא מה שמחזיק את שניהם יחד "הרבה ימים ושנים". על התפילה עצמה, הקבועה והאישית, ראו תפילה בתורת רבי נחמן.