ליקוטי תפילות: איך הפכו התורות לתפילות

מי שמניח את שני הספרים זה ליד זה רואה שהתפילות הולכות לפי סדר התורות. התורה הראשונה בחלק השני של ליקוטי מוהר״ן פותחת: "כי איש הישראלי נברא, שיהיה לו ממשלה על המלאכים, וזה התכלית והסוף של ישראל" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה א׳ · אות א׳). והתפילה הראשונה בחלק השני של ליקוטי תפילות פותחת באותו רעיון, כפנייה אל הקב״ה: "אתה בראת את ישראל עמך כדי שיזכו לתכלית האמתי" (ליקוטי תפילות · חלק ב׳ · תפילה א׳ · קטע א׳).

לספר הייתה הקדמה: רבי נתן כותב בשיחות הר״ן שדברי רבי נחמן על השעשועים שנעשים למעלה מתפילות כאלה נדפסו "כבר בהקדמת התפלות" (שיחות הר״ן · אות קמ״ה). בקטעים שבמאגר של האתר אין משפט שאומר במפורש מי חיבר את הספר ומתי נדפס, ולכן לא נקבע זאת כאן. מה שיש הוא עדות מפורשת של רבי נתן על הדרך עצמה, שתובא להלן. על חייו ועל חלקו בכתבים ראו רבי נתן מנמירוב.

ההוראה באה מיד אחרי דברים ארוכים על ההתבודדות, שעה קבועה שבה אדם יוצא "לפרש שיחתו בינו לבין קונו" בלשון שהוא מדבר בה (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳). ואחריה, באות הסמוכה:

ובהמשך אותו משפט באות שתי השאלות שהתפילה נבנית מהן: "מתי יזכה גם הוא לבוא לכל זה, וכמה הוא רחוק מזה". ומיד אחר כך הבקשה עצמה: "ויבקש מאתו יתברך, שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳).

שני דברים בולטים בלשון ההוראה. הראשון: אין בה נוסח קבוע. היא סומכת על מי שחפץ באמת, ש"יבין בעצמו דבר מתוך דבר, איך להתנהג בזה", ובלבד שיהיו דבריו "דברי חן וטענות נכונות". השני: היא מסתיימת במעלת הדבר, "ובפרט כשעושה מתורה תפלה, מזה נעשה שעשועים גדולים מאד למעלה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳).

בשיחות הר״ן כותב רבי נתן על השיחה שבה נמסרה לו הדרך:

באותו סימן הוא מוסיף שלושה פרטים. פעם אמר רבי נחמן לאדם אחר: "אני חפץ מאד שיעשו מהתורות תפלות אך איני יודע למי מוסרים זאת". פעם הראה לרבי נתן ספר בשם "יד הקטנה", שבסופו המחבר מדבר "כמה ענינים מדרושיו להשם יתברך בלשון תפלה", ורבי נתן הבין מן הרמז "שתשוקתו מאד לעשות כן מתורותיו הקדושות". ועוד אמר שמזה נעשים למעלה שעשועים "שלא עלו לפניו יתברך שעשועים גדולים כאלה מימות עולם" (שיחות הר״ן · אות קמ״ה).

רבי נתן מסביר גם למה הדברים נאמרו ברמז: "כי כן היה דרכו: לרמז על דברים גבוהים על ידי דברים קטנים", כדי "שהאדם בעצמו יבין דעתו מאליו, אם ירצה" (שיחות הר״ן · אות קמ״ה). העצה נכנסה גם לליקוטי עצות, במשפט אחד: "גם טוב לעשות מהתורות תפלות" (ליקוטי עצות · התבודדות · אות י״ד).

כדאי לשים לב להבדל בין שני המקורות, וזו קריאה שלנו: בתנינא כ״ה ההוראה היא לכל מי ש"לומד או שומע איזה מאמר תורה", ובשיחה עם רבי נתן נוסף פרט מעשי, "שטוב לכתב לעצמו התפלות" (שיחות הר״ן · אות קמ״ה). התפילה שנעשית מתורה אינה רק רגע של התעוררות; אפשר לכתוב אותה ולחזור אליה.

התורה הראשונה בליקוטי מוהר״ן פותחת בפסוק "אשרי תמימי דרך, ההולכים בתורת ה'" ומלמדת ש"על ידי התורה נתקבלים כל התפלות וכל הבקשות" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות א׳). בהמשך היא מתארת איך היצר הרע פועל:

ובתפילה שלצדה, אותן מילים בגוף ראשון:

המילים "מתלבש עצמו" ו"כאלו" עוברות כמעט כלשונן. אבל התורה מתארת דרך פעולה, "ומטעה את האדם" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ה׳), והתפילה מדברת על עצמי, "מסית אותי", ומוסיפה דימוי משלה, "טומן בזה רשת לרגלי" (ליקוטי תפילות · חלק א׳ · תפילה א׳ · קטע ג׳).

ועל החן. התורה מסבירה למה בקשות אינן מתקבלות: "כי עקר מה שאין נתקבלין הבקשות הוא מחמת שאין להדברים חן, ואין נכנסין בלב של זה שמבקשין ממנו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ג׳). והתפילה מבקשת בדיוק את מה שחסר:

וכך לאורך כל התפילה, למשל:

• בתורה: "איש הישראלי צריך תמיד להסתכל בהשכל של כל דבר" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ב׳). בתפילה: "שאזכה להסתכל בכל דבר באור השכל דקדשה שיש בו" (ליקוטי תפילות · חלק א׳ · תפילה א׳ · קטע ה׳).
• בתורה: התורה "היא כלה שמותיו של הקדוש ברוך הוא", ומגרשת את "הרוח שטות" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ה׳). בתפילה: "התורה הקדושה אשר היא כלה שמותיך הקדושים" (ליקוטי תפילות · חלק א׳ · תפילה א׳ · קטע א׳).
• בתורה: "חן וחשיבות האמיתי של ישראל נפל" (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות א׳). בתפילה: "כל החן והחשיבות של ישראל עמך הקדוש נפל" (ליקוטי תפילות · חלק א׳ · תפילה א׳ · קטע ז׳).

בעיון בזוגות האלה עולה, וזה הסבר שלנו ולא לשון המקור, שהשינוי העיקרי אינו בתוכן אלא בגוף ובזמן. התורה אומרת "צריך" ומדברת על כל אדם; התפילה אומרת "שאזכה" ומדברת על המתפלל עצמו (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ב׳; ליקוטי תפילות · חלק א׳ · תפילה א׳ · קטע ה׳). כך בדיוק מנוסחת ההוראה: לבקש "שיזכהו לבוא לכל הנאמר שם באותו המאמר" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳).

גם השאלה השנייה של ההוראה, "וכמה הוא רחוק מזה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳), נשמעת בתפילות. אחרי שהתפילה לתנינא א׳ מזכירה את התכלית שהתורה מדברת עליה, היא אומרת: "כמה אני רחוק מהתכלית הזה מקצה אל קצה" (ליקוטי תפילות · חלק ב׳ · תפילה א׳ · קטע א׳). התורה מציבה יעד, והתפילה מודה במרחק ממנו ומבקשת לעבור אותו.

ויש כאן מעגל יפה. ההתבודדות צריכה להיות "בדברי חן ורצוי ופיוס" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳), והתפילה שנעשית מתורה צריכה שיהיו בה "דברי חן וטענות נכונות" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳). והתורה הראשונה בספר היא תורה על החן, שבזכותו הדברים נכנסים בלב (ליקוטי מוהר״ן · חלק א׳ · תורה א׳ · אות ג׳). אפשר להבין שהתפילה לתורה זו מבקשת את הכלי של התפילה עצמה: שיהיו לי דברי חן.

דרך אחת היא ללמוד תורה מליקוטי מוהר״ן ומיד אחריה את התפילה שנעשתה ממנה, כמו בהוראה: "כשלומד או שומע איזה מאמר תורה מצדיק האמת, אזי יעשה מזה תפלה" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות ב׳). באתר יש ספר שבנוי כך, כתבי רבי נחמן: תורות ותפילות, שבו כל תורה עומדת ליד התפילה שלשונה קרובה אליה. ההתאמה שם נקבעת לפי דמיון לשוני או לפי עוגן מתועד, והעמודים אומרים זאת לקורא. ואת הספר כולו אפשר לקרוא בליקוטי תפילות בספרייה.

דרך שנייה היא לעשות תפילה בעצמך. רבי נתן שמע "שטוב לכתב לעצמו התפלות" (שיחות הר״ן · אות קמ״ה). הצעה שלנו, לא נוסח מן המקור: אחרי לימוד תורה, לכתוב כמה שורות לפי השאלות של ההוראה. מה נאמר כאן. מתי אזכה לזה. כמה אני רחוק מזה. ובקשה פשוטה לבוא לזה.

הלשון אינה צריכה להיות לשון הספרים. ההתבודדות היא "בלשון שמדברים בו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳), ובשיחות הר״ן מובא בשמו:

ומי שהמילים אינן באות, גם לזה יש מקום באותה תורה: "וגם יוכל לעשות לו שיחה ותפלה מזה בעצמו", לבקש שיפתח את פיו (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה כ״ה · אות א׳). אין כאן הבטחה לתוצאה מסוימת; יש דרך לקחת את מה שלומדים ולהביא אותו אל התפילה.