שבחי הר״ן · חלק ראשון · אות י״ט
גם היה רגיל מאד בימי קטנותו ובימי ילדותו לרוץ בכל פעם על קבר הבעל שם טוב, זכר צדיק וקדוש לברכה, לבקש מאתו שיעזרו להתקרב להשם יתברך. והיה רגיל לילך לשם בלילה. ובזמן החרף בעת שהיה הקרירות גדול מאד היה הולך לשם בלילה, ומשם חזר והלך אל המקווה. והיה שם מקווה חוץ למרחץ, ומקווה אחד בתוך המרחץ. ובחר לו לילך בהמקווה שחוץ למרחץ, בעת הקרירות גדול, וכבר היה קר לו מאד מחמת שבא מהקבר הנ"ל, כי היה דרך רחוק בין ביתו להבית עלמין, וכן מהבית עלמין למקווה. מלבד השהיות שנשתהה הרבה על הקבר. אף על פי כן אחר כל זה היה הולך דווקא לטבל בהמקוה שהיתה עומדת בחוץ, כדי לסגף עצמו. וכל זה בהצנע בלילה. ושמעתי מאחד שאמר ששמע מפיו הקדוש, שבעת שעשה הנהגות אלו, לא היה כי אם בן ששה שנים. וכל כך היה מצנע בעבודתו מבני אדם, עד שפעם אחת הלך למקווה בבקר בחורף, ובא מהטבילה והפאות היו לחות מהמים. ותמהו עליו העולם, שבחורף יהיה האדם חופף ראשו. כי לא עלה על דעתם שהיה במקווה, רק סברו שחפף ראשו. ותמהו עליו על שחפף ראשו בקרירות כזה. והיו מחזיקים זאת למעשה נערות שלו. כי היה מצנע מאד מאד בעבודתו. גם כל התעניתים הרבים מאד שהתענה לא היה יודע מהם שום אדם בעולם אפילו אביו ואמו וקרוביו. רק אשתו לבד היתה יודעת מזה. והיה משביעה שלא תגלה לשום אדם. והיה עושה כמה וכמה תחבולות להעלים ולהסתיר כל התעניתים שהתענה באפן שלא ידע מהם איש.