סיפורי מעשיות · מעשה י״ב · אות י״ד

גַּם הָיָה אֶצְלָם מְמֻנִּים שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים לְהַשְׁגִּיחַ עַל כָּל אֶחָד אִם יֵשׁ לוֹ כָּל כָּךְ מָמוֹן כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר כִּי כָּל אֶחָד הָיָה צָרִיךְ לְהַרְאוֹת עָשְׁרוֹ בְּכָל פַּעַם כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִשְׁאָר בְּאוֹתוֹ הַמַּעֲלָה, שֶׁהָיָה לוֹ לְפִי מָמוֹנוֹ כַּנַּ"ל וְלִפְעָמִים הָיָה נַעֲשֶׂה מֵחַיָּה אָדָם, וּמֵאָדָם חַיָּה דְּהַיְנוּ כְּשֶׁאֶחָד אִבֵּד מָמוֹנוֹ, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵאָדָם חַיָּה אַחַר שֶׁאֵין לוֹ מָמוֹן וְכֵן לְהֵפֶךְ כְּשֶׁאֶחָד הִרְוִיחַ מָמוֹן, אֲזַי נַעֲשָׂה מֵחַיָּה אָדָם וְכֵן בִּשְׁאָר הַמַּעֲלוֹת כְּפִי הַמָּמוֹן כַּנַּ"ל וְהָיוּ לָהֶם צוּרוֹת וּתמונות דיוקן שֶׁל אוֹתָן הָאֱלקוּת [דְּהַיְנוּ בַּעֲלֵי הַמָּמוֹן] וְהָיוּ אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד צוּרוֹת הַלָּלוּ וְהָיוּ מְחַבְּקִים וּמְנַשְּׁקִים אוֹתָם כִּי זֶה הָיָה הָעֲבוֹדָה וְהָאֱמוּנָה שֶׁלָּהֶם כַּנַּ"ל.