סיפורי מעשיות · מעשה ב׳ · אות ט״ז

וַיְהִי הַיּוֹם וְהָיָה מֶלֶךְ אֶחָד זָקֵן וְהָיָה לוֹ בֵּן יָחִיד וְהִשִּׂיא אוֹתוֹ, וּמָסַר מַלְכוּתוֹ לִבְנוֹ אָמַר הַבֶּן מֶלֶךְ, שֶׁיֵּלֵךְ וִיטַיֵּל עִם אִשְׁתּוֹ בַּיָּם כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה רְגִילָה בַּאֲוִיר הַיָּם פֶּן, חַס וְשָׁלוֹם, מֻכְרָחִים בְּאֵיזוֹ פַּעַם לִבְרחַ בַּיָּם וְהָלַךְ עִם אִשְׁתּוֹ עִם הַשָּׂרֵי מְלוּכָה וּפָרְשׂוּ בַּסְּפִינָה וְהָיוּ שָׁם שְׂמֵחִים וּמְשַׂחֲקִים מְאד אַחַר כָּךְ אָמְרוּ שֶׁיִּפְשְׁטוּ כֻּלָּם בִּגְדֵיהֶם [הַיְנוּ הַבֶּן מֶלֶךְ עִם הַשָּׂרֵי מְלוּכָה שֶׁהָיוּ שָׁם בַּסְּפִינָה הִתְיַעֲצוּ מֵחֲמַת שִׂמְחָה שֶׁיִּהְיוּ כֻּלָּם פּוֹשְׁטִים אֶת בִּגְדֵיהֶם וְכֵן עָשׂוּ] וְלא נִשְׁאַר עֲלֵיהֶם כִּי אִם הַכְּתּנֶת וְהָיוּ מִתְחַזְּקִין לַעֲלוֹת עַל הַתּרֶן וְהָיָה הַבֶּן מֶלֶךְ הַנַּ"ל מִתְחַזֵּק לַעֲלוֹת לְשָׁם וְהִיא [הַיְנוּ הַבַּת קֵיסָר הַנַּ"ל] בָּאתָה עִם הַסְּפִינָה [שֶׁלָּהּ הַנַּ"ל] וְרָאֲתָה אוֹתוֹ הַסְּפִינָה הַנַּ"ל [הַיְנוּ הַסְּפִינָה שֶׁל הַבֶּן מֶלֶךְ עִם שָׂרֵי מְלוּכָה הַנַּ"ל] וּבִתְחִלָּה הָיְתָה יְרֵאָה לְהִתְקָרֵב אַחַר כָּךְ נִסְמְכוּ קְצָת, וְרָאוּ שֶׁהֵם מְשַׂחֲקִים מְאד וְהֵבִינוּ שֶׁאֵינָם גַּזְלָנִים וְהִתְחִילוּ לְהִתְקָרֵב.