תפילה לפני התבודדות

ריבונו של עולם, אני יושב עכשיו לבד כדי לדבר איתך. אין לפניי סידור ואין נוסח קבוע, רק אני ומה שבלב שלי. ודווקא עכשיו, כשמותר לי לומר הכול, קשה לי להתחיל.

תן לי מילים. גם אם יהיו פשוטות, גם אם אחזור על אותו משפט כמה פעמים, גם אם אשתוק. תן לי לדבר אליך בשפה שלי, כמו שמדברים עם חבר קרוב שאין צורך להרשים אותו.

ואם יש דבר שאינני מעז לומר אפילו לעצמי, תן לי להתחיל לומר אותו כאן, לאט, משפט אחר משפט. כאן אין מי שיצחק עליי, אין מי שיזכיר לי את זה מחר, ואין צורך שהמילים יהיו מסודרות.

שמור עליי מן המחשבות שיבואו להסיח את דעתי: מן המשימות שעוד לא עשיתי, מן הטלפון שבכיס, מן הקול שאומר שזה מגוחך לדבר כך אל האוויר. תן לי להאמין שאתה שומע.

תן לי להיות כן. לא לספר לך את מה שנראה לי ראוי לומר, אלא את מה שבאמת עובר עליי: את מה שמכאיב, את מה שמבייש, את מה שאני משתוקק אליו.

ואם הזמן הזה יעבור כולו בלי שאומר משהו גדול, תן לי לדעת שעצם הישיבה כאן, מולך, אינה לשווא.

ועכשיו, תן לי פשוט להתחיל.