מעשה מחכם ותם: הסנדלר השמח והחכם שלא האמין בשום דבר

הסיפור נפתח בשני בעלי בתים עשירים בעיר אחת, ולכל אחד מהם בן. השניים למדו בחדר אחד, "אחד מהם בר הבנה, והאחד היה תם", ובכל זאת היו "אוהבים זה את זה מאד". בנוסח שלפנינו נוסף בסוגריים ביאור למילה תם: "לא שהיה טפש, אלא שהיה לו שכל פשוט ונמוך" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ב׳).

ההבחנה הזאת קרובה למה שנשמר בשיחות הר״ן: "גם בתמימות אסור להיות שוטה. אבל אף על פי כן חכמות אין צריכים כלל" (שיחות הר״ן · אות נ״א). התם של הסיפור אינו טיפש. הוא פשוט.

האבות ירדו מנכסיהם ואמרו לבנים "עשו לכם מה שתעשו" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ג׳). התם הלך ולמד מלאכת רצען, והחכם "לא היה רצונו לעסק במלאכה פשוטה כזו" ויצא לעולם (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ד׳).

דרכו של החכם בנויה משאלה אחת שחוזרת שוב ושוב. כבר בוורשה הוא שואל את עצמו: "למה לי להתקשר עם אלו? אולי יש מקום טוב מהם?" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ה׳). הוא עוזב את הסוחרים שהביאוהו, נעשה משרת, ומשם מפליג לאיטליה ולספרד (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ח׳). אחרי שלמד צורפות ברבע שנה, הוא מהרהר:

אותו חשבון מוביל אותו ליהלומנות ואחר כך לרפואה, "שהוא דבר הצריך וחשוב תמיד" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״א). והתוצאה: "התחיל העולם להיות בעיניו כלא". גם כשהוא מחליט לשאת אשה, השיקול הוא מה יראו אחרים: "אלך ואשוב לביתי למען יראו מה שנהיה ממני". ובדרך הביתה "לא היה לו עם מי לדבר" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ב).

בעיון בסיפור עולה שכל צעד של החכם נמדד מול מבט של אחרים: מה נחשב היום ומה ייחשב מחר. משום כך אין צעד שמביא לו מנוחה, וכל הישג רק מוליד את השאלה הבאה.

התם למד סנדלרות בקושי, "ולא היה בקי בהאמנות בשלמות", ולכן פרנסתו היתה "בדחק גדול ובצמצום", עד שאכל רק תוך כדי תפירה (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ג). הוא היה מבקש מאשתו רוטב, בשר ושאר מאכלים, ועל כל אחד קיבל חתיכת לחם ושיבח אותה. ואז נאמר:

כך גם במשקה: הוא ביקש שכר, דבש ויין, קיבל מים ושיבח (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ט״ו). לו ולאשתו היה "מעיל פשוט" אחד בשותפות, והוא נקרא בפיו לפי הצורך מעיל עליון, קפוטה או יופא, ובכל פעם: "כמה יפה" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ט״ז).

והמנעל שלו, שיצא "מן הסתם" בשלוש קצוות, נקרא אצלו "מנעל של דבש וצוקיר". כשאשתו שאלה למה סנדלרים אחרים לוקחים שלושה זהובים והוא רק חצי טאלער, ענה: "זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי! ועוד: למה לנו לדבר מאחרים?", ומיד עבר לחשבון של מה שהוא מרוויח (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ז).

כאן הסבר שלנו, לא לשון המקור: התם אינו טוען שהמנעל ישר ואינו טוען שהוא מרוויח כמו האחרים. הוא מסרב להעמיד את מעשהו מול מעשה של אחר. אצל החכם השאלה היא תמיד "אולי יש מקום טוב מהם", ואצל התם השאלה היא מה יש בידי עכשיו. על מקומה של השמחה בתורת רבי נחמן ראו בעמוד שמחה.

בעיני העולם התם היה ללעג. אנשים באו לדבר עמו בכוונה כדי להתלוצץ, כי נדמה להם למשוגע. כך הוא השיב:

וההמשך מסביר שלא רצה "להעמיק לחשב חכמות, שגם זה בעצמו ליצנות". וכשראה שכוונתם ללעג, אמר שאם הם חכמים ממנו, "אדרבא, אזי תהיה שוטה" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ח).

אותו משפט חוזר ברגעי המפנה. כשהשליח אומר לו שהמלך רוצה שיבוא, הוא שואל "רק בלי ליצנות!", ורק אחרי התשובה "בודאי אמת, בלי ליצנות" הוא מתמלא שמחה (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל׳). וכך גם בשערי העיר, כשמודיעים לו שנתמנה למושל המחוז (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״א).

נראה שכאן עובר הגבול בין תמימות לפתיות: התם מקבל דברים בלב שלם, אבל אינו מוכן להיות נלעג. בשיחות הר״ן נשמרה כותרת שמצרפת את שני הדברים: "אשרי ההולך בתמימות בלא חכמות וליצנות". ושם מוסבר שהחכמות והליצנות של אנשים "הנראין כהגונים" מזיקות דווקא משום שאין בורחים מהן (שיחות הר״ן · אות פ״א).

החכם חוזר הביתה ומוצא שבית אביו "נעשה כלה ואבוד" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ׳), והתם מזמין אותו לגור אצלו (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ״א). אבל "החכם היה מלא יסורים תמיד". הטבעת שעשה לשר לא מצאה חן, והוא ידע שבספרד היתה נחשבת לנפלאה. אבן שחקק לשר אחר מצאה חן, אבל שגה בה בדבר אחד "שלא היה שום אדם מבין על זה, רק הוא לבדו" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ״ב). ועל כנף בגד שהחייט לא כיוון יפה אמר: "אם הייתי בספרד עם הלעפיל הזה הייתי לשחוק" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ״ד).

בעיון בסיפור עולה שההשוואה של החכם אינה רק לאנשים שסביבו. הוא משווה את עצמו לקהל מדומה בספרד, לשופטים שאינם בחדר. גם כשהלקוח מרוצה, טעות שרק הוא רואה מספיקה כדי לגזול את שמחתו. ומולו התם, שמנעל בשלוש קצוות משמח אותו.

ואז מגיע הדיאלוג שבלב הסיפור. התם שואל: "הלא חכם ועשיר כמותך, על מה יש לך יסורים תמיד?" ומוסיף: "מי יתן, שתבוא אתה על מדרגה שלי!". החכם עונה שהוא יגיע למדרגת התם רק אם יינטל ממנו השכל, אבל שהתם יגיע למדרגתו "זה אי אפשר בשום אפן". והתם משיב:

המלך רואה בספר מרשם התושבים את שני הכינויים, חכם ותם, ומבקש לראותם (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ״ז). התם יוצא מיד, נעשה בדרך מושל המחוז, ומנהיג את המדינה "בתמימות, באמת ובישר" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ב). יועץ מלמד אותו חכמות ולשונות, אבל הוא "לא היה משתמש עם החכמות כלל רק נהג הכל בתמימותו כבראשונה" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ג). המלך מתפעל: "אני רואה, שהוא חכם כזה, ואף על פי כן הוא מתנהג בתמימות כזה!", וממנה אותו לשר על כל השרים (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ד).

החכם אינו נוסע כלל. הוא תמה למה ישלח מלך גדול אחרי "שפל ברך כמוני", ומסיק "שאין מלך בעולם כלל" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ה). כל עדות נגדו נעשית אצלו ראיה בעדו: השליח לא קיבל את האגרת מיד המלך, והחייל לא ראה את המלך מימיו (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ו, סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ז). הוא וחברו נודדים בעולם עד שנעשים "עניים הולכי רגלי" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ח), וכשהם רואים עגלות חולים לפני בית הבעל שם, החכם צוחק: "זה הוא שקר וטעות נפלא מאד" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות ל״ט).

אחרי שהוכו על לעגם, הם באים לבקש משפט לפני השר, שהוא התם עצמו. החכם אינו מכיר אותו, והתם פותח:

ובהמשך: "ראה, שאני כבר באתי על שלך", ואתה עדיין לא באת על שלי (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות מ״ב). גם השד ששולח לקרוא להם אינו משכנע את החכם; בעיניו זה אחיו שכועס עליו (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות מ״ו). הוא נלקח לרפש, וגם שם הוא צועק "וכי יש שד בעולם?" ומסביר לעצמו שאנשים רשעים מייסרים אותו (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות מ״ז).

התם, שזוכר את חברו, בא עם הבעל שם, וגוער בו: "עדין אתה אוחז בחכמות שלך ואין אתה מאמין בשום דבר" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות מ״ח). רק כשהרפש נעלם והם עומדים על היבשה, "הכרח בעל כרחו להודות על הכל שיש מלך" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות מ״ט).

אחרי הסיפור נדפסו בספר שתי הערות. הראשונה מפנה לתורה י״ט בליקוטי מוהר״ן תנינא: "על זה המעשה נאמרה התורה", "המדברת מחכמות ותמימות, שעקר השלמות הוא רק תמימות ופשיטות". ועל אגג היא מוסיפה שגם כשראה את מפלתו "עדין לא היה מאמין" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות נ׳). ובתורה עצמה: "כי עמלק היה פילוסוף ומחקר וכפר בעקר" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י״ט · אות ב׳).

אפשר להבין שזה בדיוק החכם של הסיפור: הוא רואה את האגרת, את החייל ואת עגלות החולים, ועדיין אינו מאמין, ואפילו ברפש הוא מוצא הסבר. ויש לזכור שבסוף אותה תורה נדפסה בסוגריים הערת הכותב: "זאת התורה לא שמעתי מפיו הקדוש בעצמו" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה י״ט · אות ג׳).

ההערה השנייה קצרה וחידתית:

כאן הסבר שלנו, לא לשון המקור: מנעל בשלוש קצוות הוא המנעל של התם, שיצא עקום כי לא ידע את המלאכה בשלמות, והוא שמח בו (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ז). אם תפילה שאינה כראוי היא מנעל כזה, נראה שהתם מלמד איך לעמוד מולה: לא להכחיש את הפגם ולא להתייאש ממנו. וזה קרוב למה שכתוב בליקוטי מוהר״ן תנינא מ״ד על המדקדקים יותר מדי, ש"תמיד הם במרה שחרה, מחמת שנדמה להם שאינם יוצאים ידי חובתם" (ליקוטי מוהר״ן · חלק ב׳ · תורה מ״ד · אות א׳). החכם, שסובל מטעות באבן שרק הוא רואה, הוא דמות כזאת. על תפילה בפשיטות ראו בעמוד תפילה.

מה שלהלן הוא יישום אפשרי שלנו, לא לשון המקור. ראשית, השוואה. תשובת התם לאשתו, "למה לנו לדבר מאחרים?", היא שאלה שאפשר לשאול כמעט בכל רגע של השוואה: לפני שבודקים כמה מרוויח אחר, לחשב מה יש בידי (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ז). החכם, לעומתו, סובל אפילו מקהל שאינו קיים, "אם הייתי בספרד" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות כ״ד).

שנית, שמחה במה שיש. לפי לשון הסיפור, התם הרגיש בלחם טעם של כל מאכל "מחמת תמימותו ושמחתו הגדולה" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ד). נראה שהשמחה אינה באה אצלו אחרי שהחסרון מתמלא אלא קודם לו, ואולי משום כך היא אפשרית גם לאדם שפרנסתו בדחק.

שלישית, חשדנות. החכם אינו טיפש, הוא חריף מכל סביבתו. אבל חכמה שאינה מאמינה בשום דבר הופכת כל עובדה חדשה לאישור של מה שכבר החליטה. ומנגד, התם אינו פתי: הוא מבקש "רק בלי ליצנות!" (סיפורי מעשיות · מעשה ט׳ · אות י״ח). ובשיחות הר״ן נמצא טעם עמוק יותר לפשיטות: "פשיטות הוא גבוה מן הכל", כי השם יתברך "הוא פשוט בתכלית הפשיטות" (שיחות הר״ן · אות ק״א).

לעיון רחב בתמימות בתורת רבי נחמן ראו תמימות ופשיטות, ולשאלה למה בחר לומר את דבריו בסיפורים ראו למה רבי נחמן סיפר סיפורים.