שיחות הר״ן · אות קל״ז

שיך להתורה מעות - ראשי תבות וכו', בחלק ראשון סימן ר"ד. וספר מקדם מעשה משני אנשים בני הנעורים שהיו בעיר אחת והיה ביניהם אהבה והתקשרות גדול, פעם אחת ראה אחד מהם בחברו שנטה מדרך הישר קצת ועשה איזה דבר שלא כהגן, וחשב ״מקרה הוא״; אחר כך ראה אותו שעשה דבר גרוע יותר, שעבר עברה ממש, ואז נתרחק ממנו והפריד עצמו מאתו; אחר כך ברבות הימים, כשירדו מעל שלחן חותנם שניהם, התחיל זה שעבר העברה כנ"ל לעלות מעלה מעלה עד שנעשה עשיר גדול, והשני הנ"ל נעשה עני גדול. והיה זה בדעתו מתרעם תמיד על מדותיו של השם יתברך, כי אמר בלבו: הלא אני יודע בעצמי שזה עבר עברה, ומדוע יתנו לו גדלה כל כך? פעם אחת ראה במקום אחד שהיו עומדים כת אחת ומשמיעין קול ומקשקשין במעות הרבה, ונתקרב אליהם - ואמרו לו: ״אל תגע בזה המעות, כי זה שיך לאיש״ הנ"ל, הינו: לחברו הנזכר לעיל, אמר: ״עכשיו הגיע העת לשאל״, ושאל אותם: ״מדוע יגיע לו מעות, הלא בעיני ראיתי שעבר עברה״, השיבו לו: ״מיום שירדתם שניכם מעל שלחן חותנכם, מאז חברך קבע עתים לתורה וקבל על עצמו חק ולא יעבר ללמד בכל יום כך וכך, אבל אתה אינך עוסק בתורה, ועל כן נותנין לחברך מעות אף על פי שעבר עברה, כי עברה מכבה מצוות ואין עברה מכבה תורה״. ו'אין ע'ברה מ'כבה ת'ורה - ראשי תבות: ״מעות״: