שיחות הר״ן · אות קכ״ד

פעם אחת שאל אותי בלשון תמה: "השמעת ממני דברי מוסר?" ואמר שאינו יכול לומר דברי מוסר, כי כל דבור מוסר שלו הוא מטבל ומרחץ בדמעות (בלשון אשכנז אמר בזו הלשון: איטליכס ווארט פון מוסר איז בייא מיר פר וואשין מיט טרעהרין), ומחמת זה אינו יכול לומר מוסר בפרוש. ובתחלה היה אצלנו קצת תמיהה מה שאמר שאינו אומר מוסר, כי לפי דעתנו כל דבריו הם דברי מוסר גדול מאד מאד כאש בוערת ממש; אך באמת לא היה רגיל לומר דברי מוסר בפרוש, כדרך המוכיחים, אבל אף על פי כן כל דבריו וכל שיחותיו היו רק מענין עבודת ה', וכל דבריו היה כגחלי אש ממש. ומי שזכה לשמע דבור מפיו – היה נכנס בקרבו כאש בוערת ממש. ואי אפשר לבאר ולציר – לא בכתב ולא בפה – עצם תבערת קדשת דבוריו שיצאו מפיו הקדוש והנורא בקדשה ובטהרה, אשר כל דבור ודבור שלו אפלו בשיחת חלין, מכל שכן כשהיה מדבר בעבודת ה' או כשהיה אומר ומגלה תורה, היה כל דבור ודבור מאיר ומזהיר ומתלהב כאש לוהט רשפי רשפי שלהבת. ומי שהיה מאזין ומקשיב לדבריו באמת ובתמימות היה כל דבור ודבור שלו פורח ונכנס בקרבו כלבת אש ממש, עד שכל אחד מהשומעים היו נמשכין על־ידי דבוריו להשם יתברך בהתקשרות נפלא והתלהבות גדול להשם יתברך באמת. ועל פי רב, היה נדמה לנו באותו שעה שעמדנו לפני הדרת קדשתו הנורא, שבודאי לא יהיה לנו עוד שום בחירה. כי בודאי בהכרח להיות כרצון השם יתברך ואי אפשר לפרד עוד מהשם יתברך, מכל שכן לשנות רצונו יתברך לעבר חס ושלום אפלו איזה דבר קל בעלמא, כי הלב היה נמשך מאד מאד להשם יתברך על־ידי דבוריו הקדושים אשר אי אפשר לשער ולערך. גם עכשו - כל מי שיעסק בספרי רבנו הקדוש והנורא, זכר צדיק וקדוש לברכה, ויעין ויסתכל בהם באמת ובתמימות, ודאי יתלהב לבו מאד להשם יתברך, כי כל דבריו כגחלי אש: