שיחות הר״ן · אות קי״ז

בכפר ״אוסיאטין״ סמוך לעיר מעדווידווקע, שם היה דר חמיו זכרונו לברכה, ושם היה עקר גדולו. ושם הולך נהר גדול ועליו גדלים קנה וסוף הרבה למאד מאד. היה דרכו בקדש של אדוננו מורנו ורבנו זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה לוקח לפעמים ספינה קטנה ושט עמה בעצמו לתוך הנהר הנ"ל, אף על פי שלא היה יכול היטב להנהיג ספינה זאת, אף על פי כן היה שט עמה עד אחורי הקנה וסוף, עד המקום שלא היו רואין אותו עוד. ושם עשה מה שעשה בעבודת השם יתברך בתפלה והתבודדות, אשרי לו; כי באמת זכה למה שזכה, כנראה בחוש בספריו הקדושים: מענין הספינה הנ"ל שהלך עם הספינה לתוך הנהר והוא לא ידע להנהיג הספינה, וכשבא בתוך הנהר רחוק מהיבשה ולא ידע כלל מה לעשות כי הספינה מתנודדת וכמעט שטבע חס ושלום, ואז צעק להשם יתברך והרים ידיו אליו כראוי, וכן כשהיה תלוי בידיו על החומה בטבריה כשרצה לברח מהעפוש, רחמנא לצלן וכו', וראה תחתיו הים כנרת וכמעט כמעט שיפל, כמבאר במקום אחר בספור הנסיעה שלו לארץ ישראל (בספר שבחי הר"ן, סעיף יט), אז גם כן צעק בלבו להשם יתברך כראוי. והיה רגיל לספר זאת, ורצה להכניס בלבנו שכך צריך כל אחד ואחד לצעק להשם יתברך ולשא לבו אליו יתברך כאלו הוא באמצע הים תלוי על חוט השערה, והרוח סערה סוער עד לב השמים עד שאין יודעין מה לעשות וכמעט אין פנאי אפלו לצעק; אבל באמת בודאי אין לו עצה ומנוס כי אם לשא עיניו ולבו להשם יתברך, וכך צריכין בכל עת להתבודד ולצעק להשם יתברך. כי האדם בסכנה גדולה בזה העולם, כאשר יודע כל אחד בנפשו. והבן הדברים היטב: