Sichot HaRan 119

איני זוכר היטב לענין מה נדבר הענין, אבל זה אני זוכר, שבסוף אמר: ״כשאוחזין בזה״ וכו', והפליג בתנועתו למעלה גדולה מאד ״כשאוחזין בזה״, דהינו: כשאוחזין בזה שהוא מרצה וחפץ ומשתוקק מאד שחברו יהיה איש כשר וצדיק אף על פי שהוא לא יהיה, חס ושלום, זהו מעלה גדולה מאד. גם נזכרתי שאמר אז זה הלשון שהוא מרצה: ״אף על פי שאני איני זוכה חס ושלום לעבד את ה', על כל פנים יעבד ישראל השני את השם יתברך״. זהו דבר גדול מאד כשאוחזין בזה. כך שמעתי מפיו הקדוש. ולפי דעתי נדמה לי שזהו דבר פשוט מאד, כי בודאי אני רוצה וחפץ מאד ומשתוקק ומתגעגע מאד שיהיו כל ישראל כשרים וצדיקים אמתיים, אפלו אם לא אזכה אני לזה, על כל פנים יהיה חברי בני גילי וכל ישראל צדיקים נוראים אמתיים. כי זה עקר האהבה והרחמנות שצריכין לרחם אחד על חברו ועל כל ישראל, שיזכה לתכלית האמתי להיות כרצונו הטוב באמת, שזהו עקר טובתן של ישראל. וכמבאר בהתורה כי מרחמם ינהגם וכו' (בסימן ז' לקוטי תנינא), עיין שם. אבל ידעתי שיש בני אדם שכשהם נופלים חס ושלום מעבודת ה', מכל שכן וכל שכן אותן שנכשלין באיזה תאוה רעה או בעברה חס ושלום, הם שונאים ומתגרים במי שעוסק בעבודת ה' ורוצים להפילו חס ושלום, ומחלישים את דעתו מאד ומבזים אותו בכמה לשונות, וגם אומרים לו שגם הוא יפל כמו שנפל הוא, רחמנא לצלן; כמו שראיתי כמה מהחסידים של עכשו שלפני כמה שנים התחילו קצת בעבודת ה' ואחר כך נפלו למה שנפלו כל אחד לפי נפילתו רחמנא לצלן? ואחר כך כשראו בני הנעורים הרכים בשנים כשנתעוררו בעבודת ה' והתחילו להתפלל בהתלהבות בלב שלם ולהתמיד בלמודו וכו', כאשר מצוי עכשו כמה בני הנעורים הכשרים המשתוקקים מאד מאד להשם יתברך ומתחילים להתפלל בכל לב בכונה גדולה וכו'; וכשרואים אלו החסידים הנפולים אותם, הם שוחקים מאד מהם ומבזים אותם ומחלישים את דעתם מאד מאד, ואומרים להם שאין ממש בעבודתם וכו'. כל זה מחמת קנאה, מחמת שהם נפלו - הם רוצים חס ושלום שגם השאר יהיו כמותם רחמנא לצלן; ובאמת צריך שיהיה בהפך, כנזכר לעיל: