Sichot HaRan 74

[להלהיב ולשמח עצמו בתפילה] בענין התפילה: לפעמים אין להאדם שום התלהבות בהתפילה, וצריכין לעשות לעצמו התלהבות וחמימות ולב בוער להתפילה, כמו למשל שנמצא לפעמים שהאדם עושה לעצמו רוגז עד שבא בכעס ונתרגז, כמו שאומרים העולם בלשון אשכנז: ״ער שניצט זיך איין רוגז״, כמו כן ממש בקדושה בענין התפילה - צריכים לפעמים לעשות לעצמו רוגז, ויעשה לו חמימות ותבערת הלב בדבורי התפילה אזוי וויא איינר שניצט זיך א רוגז, ועל ידי זה יבוא אחר כך באמת להתלהבות וחמימות הלב בהתפילה, ויזכה שיבער לבו להשם יתברך ויתפלל בהתלהבות גדול. וכן בענין השמחה, בפרט בשעת התפילה, שצריכין שתהיה התפילה בשמחה גדולה, וצריכין להכריח עצמו לשמח עצמו בכל מה שיכול כדי לזכות לשמחה, ובפרט בשעת התפלה וכמובא (לקוטי מוהר"ן, חלק א', סימן רפב) על פסוק ״אזמרה לאלקי בעודי״ וכו' (תהלים ק"ד, ל"ג), עיין שם. ואם לפעמים דעתו מבולבל ואינו יכול בשום אופן לשמח עצמו, אז עצתו שיעשה עצמו כאילו הוא שמח, ואף על פי שבתחילה עדיין אין השמחה באמת בלב, אף על פי כן על ידי שעושה עצמו כאילו הוא שמח, על ידי זה יזכה אחר כך באמת לשמחה. ועצה זאת היא עצה גדולה מאד גם בכל הדברים שבקדושה, שבתחילה צריכין לעשות עצמו כאילו הוא להוט אחר אותו הדבר שבקדושה ואחר כך זוכין באמת לזה. והבן מאד: