ליקוטי הלכות · אורח חיים א · תפילין ו'

על-פי התורה "חיים נצחיים" בלקוטי תנינא סימן ע"ב, עין שם היטב כל התורה כלה מראשה לסופה:

העתקת הקטע עם מראה המקום

והכלל, שעל-ידי הראיה לבד שרואין פני הצדיק מתנוצץ מחו ועל-ידי זה מקבל גדלה בחינת מלכות כל אחד לפי מדרגתו בבחינת ( שמות יח) שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים שרי עשרות, כי הגדלה והמלכות תלויה בהתנוצצות המחין בבחינת מלך אסור ברהטים, ברהיטי מחין, שבחינת המלכות והגדלה אסור ומקשר ברהיטי מחין וכו' והתנוצצות המחין זה בחינת בנין בית המקדש, שהוא הדעת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות לג) וכו' וזה בחינת ( משלי כב) חזית איש מהיר במלאכתו וכו' ואזי כשמקבל כל אחד גדלה ומלכות כפי מדרגת מחו על-ידי המנהיג האמת בחינת משה וכו', על-ידי בחינת ואתה תחזה וכו' ושמת עליהם שרי אלפים וכו', אזי יודע כל אחד לחדש חדושי ובאורי התורה כפי מדרגתו, על-ידי רוח אלקים שמקבל מבחינת משה, שהוא המנהיג הכולל, שהוא חכם הכולל רוח הכולל, כי הוא איש אשר רוח אלקים בו וכו', שמאיר בכל אחד רוח אלקים, שהוא בחינת התנוצצות המחין, בחינת ( שמות לא) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה וכו', שעל-ידי זה מחדשין בתורה בבחינת ( בראשית א') ורוח אלקים מרחפת וכו', אבל זה המנהיג צריך שיהיה פרוש וקדוש גדול בקדשת הברית וכו' ולהמשיך גם על כל אחד מישראל, בחינת קדשת הברית ופרישות וכו' ועל -ידי זה נמשך יראה שהוא הבושה כמו בשעת מתן תורה וכו', כי צריכין להתביש אפלו לעשות מצוה וכו', והבושה הוא בחינת תשובה ועל-ידי תשובה זוכים לחיים, בחינת חיים נצחיים, הינו שנחיה וקם בתחיה ענוה והשפלות של משה רבנו, עליו השלום, שמלבש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר, שזה עקר תחית המתים שהשפלות והענוה של כל אחד יהיה נחיה ויקום בתחיה ויחיה חיים נצחיים, שהם כל שעשוע עולם הבא, בחינת ענג שבת, בחינת טועמיה חיים זכו, בחינת נחלה בלי מצרים, כי תענוג עולם הבא הוא בלתי גבול ואי אפשר לקבלו ולצירו בהגוף שהוא בגבול רק כשהוא אין ממש, דהינו שזוכה לענוה אמתית של משה רבנו, שזה בחינת תחית המתים, כי השפלות והענוה של משה רבנו מלבש אצל כל אחד מישראל בכל אבר ואבר, אבל זאת הענוה היא בבחינת מיתה אצלו, כי אינו מרגיש הענוה המלבשת אצלו, אבל על-ידי הסתכלות פני הצדיק, שעל -ידי זה מתנוצץ מחו וזוכה לקבל גדלה בחינת מלכות. ועל-ידי זה זוכה לחדש בתורה כראוי לו לפי מדרגתו ועל -ידי זה נופל עליו יראה זו הבושה כמו בשעת מתן תורה. והבושה היא תשובה, שהיא בחינת חיים, בחינת ( יחזקאל י"ח) והשיבו וחיו ועל-ידי זה נחיה אצלו וקם בתחיה השפלות והענוה של משה רבנו שהיה אצלו בבחינת מיתה ועכשיו נחיה וקם בבחינת תחית המתים בבחינת ( ישעיה כ"ו) הקיצו ורננו שוכני עפר וכו' וכו', עין שם כל זה היטב:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תפלין, כי תפלין הם התנוצצות המחין, כידוע וכמבאר בדבריו ז"ל במקום אחר ( סימן לח) שעל -ידי זה זוכין לגדלה בחינת מלכות בבחינת מלך אסור ברהטים-ברהיטי מחין, שזהו כל בחינת תפלין, כמבאר בדברי רבותינו זכרונם לברכה שמקרא זה נאמר על תפלין שהם בחינת רהיטי מחין התנוצצות המחין, שבהם אסור וקשור וצרור בחינת המלכות, שזהו בחינת והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, שנאמר על מלכות דוד שהיא קשורה וצרורה בצרור החיים שהם התפלין, שזהו בחינת קשר של תפלין, כמבאר במקום אחר ( סימן נד), הינו שהשם יתברך ברחמיו צונו להניח תפלין בכל יום שהם התנוצצות המחין, שהם בחינת אור הפנים כדי להמשיך עלינו על-ידי זה קדשת אור פני הצדיקים האמתיים, שעל-ידי הסתכלותם עקר התנוצצות המחין עד שזוכין לכל הבחינות הנ"ל עד שזוכין לחיים נצחיים שהם ענוה ושפלות אמתי של משה רבנו שהם בחינת תחית המתים וכנ"ל וכל זה מקבלין על -ידי הסתכלות פני הצדיקים, אבל לאו כל אדם זוכה לזה, כי לאו כל אדם זוכה לידע היכן משה שרוי היכן אהרן שרוי, הינו שהרוב אינם יודעים היכן הם הצדיקים האמתיים הגדולים במעלה הזאת שיכולין על-ידי הסתכלותם לבד לזכות את ישראל בכל הבחינות הנ"ל עד שיזכה לבחינת תחית המתים שהוא חיים נצחיים, שהוא עקר האשר והמקוה, עקר התכלית האמתי, עקר תקותינו לנצח ואפלו מי שזוכה לזה להתקרב לזה הצדיק ולהסתכל בו ולהתעדן באור פניו הקדושים בודאי גם הוא אי אפשר שיסתכל בו בכל יום ובכל עת ובכל שעה, על-כן השם יתברך ברחמיו חמל עלינו ונתן לנו מצוה הקדושה והנוראה הזאת להניח תפלין בכל יום, כי התפלין הם קדושים בקדשה גדולה כל כך, שעל-ידי זה יכול כל אחד מישראל להמשיך על עצמו קדשת התנוצצות המחין הנמשכין מהסתכלות פני הצדיקים, כי תפלין הם אור הפנים כנ"ל ועל-כן אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות מד), המניח תפלין זוכה לחיים, כמו שכתוב ( ישעיה ל"ח), "ה' עליהם יחיו", הינו בחינת חיים נצחיים הנ"ל, שהם בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה ושפלות אמתי של משה רבנו כנ"ל וזה בחינת השמחה של תפלין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות), דהוי חדי כולה יומא ואמר תפלין קא מנחנא כי חיים הנ"ל הם עקר השמחה הנצחיית, כמו שכתוב ( תהלים ט"ז), "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך" שזה זוכין על-ידי תפלין, שהם בחינת אור הפנים כנ"ל וזה בחינת קשר של יוד שהזהירו רבותינו זכרונם לברכה מאד שלא יתרחק ח"ו, מן התפלין, כי יוד הוא בחינת עולם הבא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות כ"ט), הינו בחינת חיים נצחיים של עולם הבא, שהוא ענוה ושפלות אמתי, שזהו גם כן בחינת יוד שהוא קטנה שבאותיות, הינו בחינת ענוה אמתיית וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהעולם הבא נברא ביוד על שם שהצדיקים שיהיו אז מעטים ולכאורה תמוה הלא כל ישראל יהיו שם כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( אבות א'), כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא, שנאמר ( ישעיה ס'), "ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ וכו'" אך מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שהצדיקים שיהיו שם הם מעטים הוא בבחינת מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה על פסוק ( דברים ז'), "כי אתם המעט מכל העמים" ופרש רש"י על ענוה ושפלות שאתם ממעטים עצמכם וזה שהצדיקים שיהיו שם בעולם הבא הם מעטים מעטים ודאי, כי לא יהיה שם רק מי שהוא בבחינת כי אתם המעט מכל העמים, דהינו שהוא ממעט ומקטין עצמו, כי חיים נצחיים של עולם הבא אין מי שיוכל לקבל כי אם השפלות והענוה של כל אחד וכו' וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שהפליגו רבותינו זכרונם לברכה ( ראש השנה י"ז) בענש מי שאינו מניח תפלין וקראו אותו פושעי ישראל בגופו, שהוא קרקפתא דלא מנח תפלין, שהוא נדון במיתה עולמית הינו כנ"ל כי אי אפשר לזכות לחיי עולם, שהם חיי עולם הבא כי אם על-ידי תפלין כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן שבת לאו זמן תפלין, כי שבת הוא בעצמו בחינת חיי עולם הבא, בחינת חיים נצחיים הנ"ל, בבחינת טועמיה חיים זכו, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל בתחלתה, על-כן בודאי אין צריכין אז תפלין להכניע סטרא דמותא להמשיך חיים נצחיים, כי קדשת שבת בעצמו הוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל וכן ביום טוב וחול המועד אסור להניח תפלין, כי הם בעצמם אות כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מנחות ל"ו), כי הם כלם מקבלים קדשת שבת קדש שהוא תחלה למקראי קדש, שכל הימים טובים מקראי קדש מקבלים קדושתם משבת, על-כן אין שיך בהם הנחת תפלין כנ"ל, כי כל הימים טובים הם זכר ליציאת מצרים ועקר התפלין הם בחינת זכירת יציאת מצרים שהם הפרשיות של תפלין שנזכר בהם הרבה יציאת מצרים, כי עקר התפלין הם לזכות לחיים נצחיים חיי עולם הבא כנ"ל, שהם בחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול, כמבאר שם בהתורה הנ"ל בתחלתה, עין שם וזה עקר בחינת יציאת מצרים שאז זכינו לקבל את התורה, שעל -ידי זה נזכה לחיי עולם הבא לבחינת נחלה בלי מצרים בלי גבול הפך בחינת מצרים שנקרא על שם זה מצרים לשון מצרים וגבול, כי כל מקום הרחוק מהקדשה ביותר הוא בבחינת גשמיות ביותר ויש שם בחינת מצרים וגבול ביותר ועל-כן כל הגליות מכונים על שם מצרים, על שם שהם מצרים לישראל כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, כי עקר כל הגליות הוא גלות הנפש מה שמונעים את ישראל מכמה מצות וקדשת ישראל על-ידי מרירת הגלות בגשמיות ורוחניות וכל מה שרחוקים מהקדשה, כן הוא בבחינת גבול ומצר ביותר. ועל-כן נקראים הגליות על שם מצרים לשון מצר וגבול, כי הם מצרים לישראל לכובשם ח"ו, בבחינת מצר וגבול הפך נחלה בלי מצרים הנ"ל וזה בחינת ( איכה א') כל רודפיה השיגוה בין המצרים וכנ"ל אבל על-ידי מצות תפלין אנו ממשיכין על עצמנו בחינת קדשת יציאת מצרים, שהוא בחינת קדשת הגאלה העתידה שיגאלנו השם יתברך מכל הגליות, כמו שכתוב ( מיכה ז'), "כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות" כי אנו ממשיכין עלינו על-ידי התפלין קדשת אור פני הצדיקים האמתיים, שעל-ידי זה זוכין לנחלה בלי מצרים, שזהו בחינת יציאת מצרים שנזכר בתפלין וכנ"ל ועל-כן בכל הימים טובים, שהם בעצמם זכר ליציאת מצרים בודאי אין להניח בהם תפלין, כי זוכין לבחינת יציאת מצרים שהוא בחינת נחלה בלי מצרים, שהוא חיים נצחיים של עולם הבא, זוכין לזה על -ידי קדשת הימים טובים בעצמן שהם עצמן אות, כי הם בעצמן בבחינת יציאת מצרים וכנ"ל ועל-כן הוא אסור להניח בהם תפלין ועל-כן איתא בזהר הקדוש שחיב מיתה המניח בהם תפלין, כי עקר התפלין הוא להכניע סטרא דמותא ששולט בימי החול, שעל-ידי זה אין מרגישין השפלות והענוה של משה רבנו שבכל אבר, שהוא בבחינת מיתה אצלו מחמת שאז יש אחיזה לסטרא דמותא שהמשיך אדם הראשון על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע, שעקר הפגם היה על-ידי גדלות, כמו שכתוב ( בראשית ג'), "והייתם כאלקים יוצרי עולמות כמותו וכו'" כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( בראשית רבא פרק י"ט), הינו שהנחש הכניס בהם קנאה וגדלות להתקנא בו יתברך ולהתאוות להתגדל כמותו לברא עולמות כמותו ועל-ידי זה נתגרש מגן עדן ונגזר עליו מיתה לדורות כי אם לא היה חוטא היה זוכה בגופו לחיות חיים נצחיים הנ"ל, הינו שהיה זוכה בעודו בגופו בחיים חיותו היה זוכה להענוה של משה רבנו באמת בכל האברים שהם חיים נצחיים, ולא היה צריך למות כלל, אבל מחמת שפגם בזה כנ"ל, על-ידי זה נתגרש מגן עדן ( שם) וישכן וכו' את הכרובים וכו' לשמר את דרך עץ החיים, על-כן עתה אי אפשר להאדם לזכות בשלמות בתכלית לבחינת חיים נצחיים הנ"ל כי אם על-ידי המיתה שבהכרח שימות תחלה וישוב אל העפר כשהיה, כמו שכתוב ( שם), "כי עפר אתה ואל עפר תשוב" הינו שאי אפשר לו לזכות לענוה אמתיית, שהוא בחינת עפר כי אם על-ידי המיתה שישוב את העפר ממש ואז יתבלה בעפר לגמרי ויתבלה זוהמת הגוף, שהוא בחינת גשמיית וישוב לעפר ואז דיקא יזכה אחר כך לפי מעשיו לקום בתחית המתים שיהיה נחיה שפלותו האמתי ויחיה חיים נצחיים וכנ"ל ואפלו הצדיקים הגדולים מאד, ואפלו משה רבנו בעצמו הכרח למות אף-על-פי שזכה בחיים חיותו לענוה אמתיית, אבל הכרח למות בשביל טובת ישראל כדי שיכול להקיץ ולעורר ולהקים בתחיה כל ישראל שמלבש בהם ענותנותו, שהוא בבחינת מיתה אצלם שצריכין להחיותם בבחינת תחית המתים וכנ"ל ובשביל זה הכרח משה למות, כמובא בדברי רבותינו זכרונם לברכה ( א"ר פ' ל') המשל למי שאבד וכו' ועל -כן עקר התפלין הם בימי החול ששולט אז ל"ט מלאכות זוהמת הנחש שהוא סטרא דמותא, על-כן אי אפשר להכניעם כי אם על-ידי קדשת התפלין הקדושים, שהם בחינת חיים נצחיים הפך סטרא דמותא, אבל בשבת ויום טוב וחול המועד, שהם עצמם אות, כי מאיר בעצמם ממילא קדשת שבת שהוא חיי עולם הבא חיים נצחיים הנ"ל, על-כן בודאי אסור להניח בהם תפלין וחיב מיתה המניח בהם תפלין, כי מראה כאלו יש בהם שליטה ח"ו, לסטרא דמותא עד שצריך להניח תפלין ועל-כן חיב מיתה, כי באמת באלו הימים נכנע סטרא דמותא על-ידי קדשת עצומו של יום כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן אבל אסור להניח תפלין ביום הראשון, כי מחמת האבלות שהתגבר אז סטרא דמותא ח"ו, על-כן אי אפשר אז להכניעה על-ידי הנחת תפלין ועל-כן אסור אז להניח תפלין ועל-כן צריך האבל לישב על הארץ להמתיק הדין בשרשו להשפיל עצמו עד לעפר ממש כדי להמשיך על עצמו חיים נצחיים, שהם בחינת ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר, כי באמת מי שמבטל עצמו בתכלית עד שזוכה לחיים הנ"ל באמת שהם ענוה אמתיית, הוא אינו צריך להשפיל עצמו לעפר ממש אדרבא הוא יכול למלך ולהשתרר ולהתפאר עצמו בכל מיני התפארות ואף-על-פי-כן הוא עניו באמת, כמו שמצינו בגדולי הצדיקים שהתפארו את עצמם בכמה התפארות, כמו רבי שמעון בר יוחאי שאמר באדרא, אסהדנא עלי וכו' וכן אמר, ראיתי בני עליה וכו' אם שנים הם אני וכו' ( סכה מה) וכן בכמה וכמה גדולי התנאים ואמוראים שהיו מתפארים עצמם בכמה התפארות, ( עין סוף סוטה) ולכאורה נדמה שהוא נגד דרכי הענוה, אבל באמת, זהו עקר תכלית שלמות הענוה האמתיית כאשר שמעתי והבנתי ממנו ז"ל, כי עקר הענוה שיוכל לכתב על עצמו והאיש משה עניו מאד וכו', כמובא בדברינו במקום אחר וכמרמז בסוף התורה הנ"ל. שאין שלמות הענוה להיות עצל וכו' ( שקורין שלימזלניק) וכו', עין שם וזה בחינת ( שיר השירים א') שחרה אני ונאוה שנאמר בשבח הצדיקים הענוים באמת, שהם בבחינת יוד, שהוא עולם הבא שאין בה ציור כלל, רק שחרות, כמובא בזהר הקדוש וזהו, "שחרה אני ונאוה" שאני שחור בתכלית השחרות כמו יוד הקטנה שבאותיות שאין בה רק שחרות, הינו בחינת ענוה בתכלית שמחזיק עצמו בתכלית תכלית השחרות ואף-על-פי-כן ונאוה ואף-על-פי -כן נאה הוא מאד, כי הוא זוכה לבטול כל ההרגשות עד שיכול להתפאר בנוי ויופי שלו, כי זה עקר שלמות הענוה כנ"ל, אבל לאו כל אדם זוכה לזה בשלמות, בפרט בעת שיש שליטה ח"ו, לסטרא דמותא, דהינו בעת האבלות ח"ו, על-כן אז עקר ההמתקה על-ידי ישיבה לארץ ממש ועל-ידי זה ממשיך על עצמו חיים נצחיים שנמשך מבחינת עפר, מבחינת ענוה אמתיית ועל-ידי זה מכניע ומבטל סטרא דמותא שלא תשלוט עליו וזהו בעצמו תקון הקבורה בעפר, כמו שכתוב ( קהלת י"ב), "וישוב העפר על הארץ כשהיה" ואז והרוח תשוב אל האלקים, כי מחמת חטא אדם הראשון, מחמת חטאי הדורות אי אפשר לזכות לחיים נצחיים כנ"ל שהם ענוה אמתיית כי אם על-ידי שישוב אל העפר ממש ויתבלה זוהמתו בעפר 'בעפר' דיקא, שהוא בחינת ענוה שמשים עצמו כעפר ואז יזכה לקום בתחיה לחיות חיים נצחיים והעקר כפי מה שזכה להשים עצמו כעפר בחייו בבחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו, וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר אור התפלין יוצאין על-ידי התעוררות השנה בחצות לילה לעסק בתורה, כמובא בכתבי האריז"ל באריכות שמשם יוצאין אור התפלין, עין שם כי שנה אחד מששים במיתה ועל-ידי התעוררות השנה מכניעין סטרא דמותא וממשיכין על עצמו אור הפנים על-ידי שמתאבלין על חרבן בית המקדש, שהם עקר אור פני ה', כמו שכתוב ( דברים ט"ז), "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' וכו'" ועל-ידי שמתאבלין על חורבנות זוכין להמשיך על עצמו קדשת בנינו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תענית ל'), כל המתאבל על ירושלים זוכה וכו' ועל-ידי זה ממשיך על עצמו בחינת התנוצצות המחין, שהוא בחינת בנין בית המקדש כנ"ל בהתורה הנ"ל ואחר כך עוסקין בתורה, כי משם נמשך באורי התורה כנ"ל, ועל-ידי זה יוצאין אור התפלין, שהם בחינת חיים נצחיים שכלולין מכל הבחינות הנ"ל כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר התפלין תלוים בעינים, כמו שכתוב ( דברים ו'), "והיו לטוטפות בין עיניך" כי עקר התפלין נמשכין על -ידי הסתכלות העינים על-ידי שזוכין לראות את עצמו עם הצדיקים האמתיים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שם שדי של תפלין, כי שדי על שם שיש די באלקותו לכל בריה, שזהו הפך הגדלות, כמבאר בהתורה "אני ה' הוא שמי", עין שם ולהמתיק הענין יותר, כי באמת תכלית האדם שיבא לתכלית הבטול באמת עד שיהיה אין ממש, דהינו שיזכה לשבר הגדלות לגמרי עד שיזכה לענוה אמתיית של משה רבנו, עליו השלום, שמלבש בכל אבר ואבר ואז זוכה לחיות חיים נצחיים להיות נכלל בו יתברך להתענג על ה' שהוא האשר המקוה אשר עין לא ראתה וכו' וזהו בחינת שדי שיש די באלקותו לכל בריה, הינו שאינך צריך עוד שום דבר אחר, כי אינך צריך שיהיה לך שום תענוג ואחיזה באיזה גשמיות וישות כאלו צריך לך עוד ח"ו, איזה דבר אחר חוץ מאלקותו ח"ו, חלילה לך מזה, כי באמת יש די באלקותו לכל בריה ואינך צריך עוד שום דבר אחר כלל, כי מי שיש לו עדין איזה אחיזה באיזה גסות, שהוא בחינת גשמיות וישות, שהוא רחוק מהשם יתברך, כי תועבת ה' כל גבה לב נמצא נחשב כאלו בוחר לו איזה דבר אחר חוץ מאלקותו יתברך ועל-כן באמת אמרו רבותינו זכרונם לברכה ( סוטה ד'), כל המתגאה כאלו עובד עבודה זרה ועל-כן ההפך מזה שהוא ענוה אמתיית, הוא בחינת שם שדי שיש די באלקותו לכל בריה, כי כשאין בו שום גסות והוא מבטל כל ההרגשות בתכלית הבטול כאלו הוא אין ממש ואין לו שם תענוג וחיות כי אם חיות השם יתברך בעצמו וזה די לו ואין צריך יותר, כי יש די באלקותו לכל בריה שיש די ענג ושמחה וחיות אמתי ונצחי באלקותו לבד יתברך ואין צריכין שום דבר אחר כלל, רק להיות אין ממש ולהתענג על ה' לבד כנ"ל, אשרי הזוכה לזה וזה בחינת ( תהלים ל"ד) בה' תתהלל נפשי ישמעו ענוים וישמחו, שדוד המלך, עליו השלום, התפאר בה' תתהלל נפשי שאין לי שום שבח והלול כי אם בה' לבד כנ"ל וזהו, "ישמעו ענוים וישמחו" כי זה אין זוכין כי אם ענוים באמת, שהם זוכין לחיים נצחיים, הוא בחינת שבע שמחות, כמו שכתוב ( שם ט"ז), "תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך וכו'" שזהו בחינת תפלין, שהם אור הפנים כנ"ל, שזהו בחינת שדי של תפלין, שיש די באלקותו לכל בריה ואין צריכין דבר אחר כלל וכנ"ל וזהו שיש די באלקותו לכל בריה, הינו שכל בריה שבעולם עקר סוף תכליתה האחרון לבא לזה שלא יהיה לה שום תאוה ותענוג וחיות אחר כי אם באלקותו לבד, כי יש די באלקותו לכל בריה, כי כל בריה שבעולם יש לה די וענג לחיות באלקותו יתברך לבד וכנ"ל וכבר מרמז מענין זה בסוף התורה אמר ר' עקיבא ( בסימן נ"א) שאף -על-פי שתכלית עולם הבא לכלול בו יתברך שיהיה נכלל אחר הבריאה בקדם הבריאה, שזהו בחינת עין לא ראתה וכו' שלא יהיה עין שיראה, כי יוכלל הכל בבחינת קדם הבריאה, אף-על-פי-כן יהיה חלוקים רבים בין כל אחד ואחד שכל אחד יקבל שכרו כפי עבודתו ולפום צערא אגרא, אך אי אפשר להבין זאת כלל, כמו שכתוב שם, עין שם וזהו שיש די באלקותו לכל בריה שאף-על-פי שבודאי יהיה חלוקים גדולים בענין זה, שהוא להתענג על ה' לבד כנ"ל, אף-על-פי-כן אפלו הבריאה הפחותה שבפחותים יש לה די באלקותו לבד, כי ענג וחיות ידיעות וכלליות באלקותו יתברך שתרג יש הבריאה הפחותה שבפחותים יש בו די והותר לחיות חיים נצחיים לעולם ועד, כי אף-על-פי שבודאי לא יזכה הקטן במעלה לידע ולחיות חיים נצחיים כמו הצדיק הגדול ויהיה חלוקים לאין מספר בין מדרגת כל אחד ואחד, אף-על-פי-כן אפלו החיות והענג שיקבל הקטן שבקטנים מאלקותו יתברך לבד בלי שום דבר אחר יהיה בו די והותר לחיות לעולם ועד, כי יש די באלקותו לכל בריה אפלו להקטן שבקטנים וכנ"ל והעקר מי שחותר ומשתדל לזכות לזה בחיים חיותו ועל זאת יתפלל כל החפץ בחיים אמתיים שיזכה לבא לזה בחייו שיהיה לו די באלקותו לבד ולא ירצה שום דבר אחר רק השם יתברך ותורתו ומצותיו שהם אחדותו יתברך, אשרי המשתדל עד שזוכה לזה וזה בחינת ( מלאכי ג') והריקותי לכם ברכה עד בלי די ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ( תענית ט'), עד שיבלו שפתותיכם מלומר די וקשה לי תמיד מה ברכה היא זאת שיצטרכו שפתותיכם לבלות מלומר די אך באמת קבלת שכר הצדיקים והכשרים יש בו מדרגות למעלה ממדרגות גבה מעל גבה עד אין חקר ועל-כן אף-על-פי שבסוף יזכה כל בריה לזה שיהיה לו די באלקותו לבד כנ"ל, שזהו בחינת שם שדי כנ"ל, אבל מעלה יתרה יזכו ישראל שיגיעו לבטול כזה עד שיפסקו מלומר די, כי די הוא בחינת צמצום ומי שישאר בו עוד איזה בחינת צמצום אף-על-פי שיזדכך בתכלית הזכוך יאמר די, כי בודאי יהיה לו די באלקותו לבד וכנ"ל, אבל ישראל ממשלותיו יעלו למעלה למעלה מזה שהשם יתברך יריק להם ברכה עד בלי די עד שיבלו שפתותיהם מלומר די שישפיע להם כל כך ברכה וטוב וענג שהשגות אלקותו יתברך עד שיגיעו לבטול עליון כזה עד ששפתותיהם שהם כלי הדבור יבלו ויתבטלו ולא יאמרו עוד די, כי יעלו למעלה למעלה מכל הצמצומים הקדושים שבעולם ועל זה נאמר ( ישעיה ס"ד), "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו" ואי אפשר לדבר יותר בזה כלל, רק כל חד כפום מה דמשער בלבי' יוכל להתנוצץ לו מעט מעלת הצדיקים והכשרים הנלוים להם, אשרי כל חוסי בם:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ( שמות י"ג) קדש לי כל בכור וכו', שהיא פרשה ראשונה של תפלין, וכן פרשת שניה, "והיה כי יביאך", מדבר מקדושת בכורים, כי קדשת בכורים הוא בחינת קדשת הברית על-ידי שמקדשין ההולדה הראשונה ונותנין אותה לכהן, כי כל בחינת הנ"ל שזוכין על-ידי ראית הצדיק לבחינות תחית המתים, שהוא ענוה אמתיית, העקר על-ידי קדשת הברית של הצדיק האמת, שהוא ממשיך בחינת קדשתו ופרישתו על כל ישראל כמו בשעת מתן תורה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל ועקר קדשת הבכורים הוא לתנם לכהן, כי קדשת הכהנה התחילה מאהרן שזכה לזה על-ידי ראית פני הצדיק משה אחיו באמת בלי קנאה רק בענוה אמתיית ועל-ידי זה דיקא זכה למעלה גדולה ונוראה כזאת, שהוא כתר הכהנה שיהיה הוא ובניו כהנים לעמד לפני ה' לשרתו ולברך בשמו, כי בזה שראה וקבל פני משה אחיו בשמחה בזה היה תלוי כל יציאת מצרים וקבלת התורה, על-כן זכה על-ידי זה לכהנה וכמבאר בפרשה של שליחות משה להוציא ישראל ממצרים שמאן משה בשליחותו כמה פעמים, כי לא רצה לטל גדלה על אחיו אהרן, כמו שדרשו רבותינו זכרונם לברכה ( תנחומא שמות כ"ז) עד שאמר לו השם יתברך ( שמות ד'), "הלא אהרן אחיך הלוי וכו' הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו" ועל-ידי זה זכה לכהנה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שבת קל"ט) שבזכות זה זכה לחשן המשפט הנתון על הלב נמצא, שעקר הכהנה זכה אהרן על-ידי וראך וכו' וזהו 'וראך' דיקא, שעל-ידי שיראה אותך ויקבל פניך ושמח בלבו, שזה בחינת חיים נצחיים שהוא ענוה אמתיית שזוכין על-ידי ראית פני הצדיקים, שם עקר השמחה כנ"ל, בחינת תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך, בחינת ישמעו ענוים וישמחו על-ידי זה תוציא את ישראל ממצרים, שהוא בחינת בטול המצרים והגבולים, שהם בחינת גאות כנ"ל ועל-כן זכה לכהנה לעבד עבודתו בבית המקדש ששם עקר התנוצצות המחין, שהם מלאכת המשכן והבית המקדש בחינת חזית איש מהיר במלאכתו 'מהיר' דיקא בחינת הכהנים העובדים בבית המקדש שהם מהירים וזריזים בעבודתם בחינת ( שבת כ') כהנים זריזים הן ועל-כן פרשיות התפלין מדברים מקדושת הבכור שהוא בחינת קדשת הכהן, כי עקר הכהנה נמשכת מראית פני הצדיק, מבחינת וראך ושמח בלבו שמשם עקר קדשת התפלין כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן עקר תחית המתים יהיה על-ידי זרע אהרן הכהן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( סוף סוטה) ותחית המתים בא על-ידי אליהו זכור לטוב אליהו זה פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, כי תחית המתים, שהוא ענוה אמתיית, נמשך על-ידי קדשת אהרן שזכה לכהנה על -ידי ראית פני הצדיק באמת בשמחה, שעל-ידי זה עקר תחית המתים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שמסימת פרשה אחרונה שבתפלין בענין תחית המתים שהם חיים ארכים חיים נצחיים, כמו שכתוב ( דברים י"א), "למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם וכו'" ודרשו רבותינו זכרונם לברכה ( סנהדרין צ') לענין תחית המתים, כמו שכתוב, לכם לא כתיב, אלא להם מכאן לתחית המתים מן התורה, הינו כנ"ל, כי עקר התפלין, שהם אור הפנים הוא לזכות לתחית המתים, שהוא ענוה אמתיית בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר כנ"ל. ועל-כן מדברים כל הפרשיות של תפלין מארץ ישראל, כי עקר תחית המתים יהיה בארץ ישראל, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( כתובות קי"א), וזהו, "למען ירבו ימיכם וכו'" 'על האדמה' דיקא, שהוא ארץ ישראל ששם עקר תחית המתים, כי תחית המתים הוא ענוה אמתיית שמשים עצמו כעפר וכאדמה בחינת הקיצו ורננו שוכני עפר מי שנעשה שכן לעפר בחייו וזה זוכין דיקא על-ידי עפר ארץ ישראל, כי אף-על-פי שבחינת עפר הוא מעלה גדולה, דהינו לשום עצמו כעפר להיות עניו באמת שהוא גדול מהכל, כי ענוה גדולה מכלם אף-על-פי-כן כבר מבאר בהתורה הנ"ל שאף-על-פי-כן אסור להיות עצל ( ושלימזלניק) וכו', כי הענוה הוא עקר החיות וכו', כי יש להפך, בחינת עפר דסטרא אחרא, שעקר אחיזת הסטרא אחרא ונשיכת הנחש הוא שם, שהוא בחינת ונחש עפר לחמו, שהוא בחינת עצבות ועצלות, כמו שכתוב במקום אחר, שהוא הפך מבחינת חזית איש מהיר במלאכתו וזה בחינת עפר של חוץ לארץ, שהוא פר טמא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה שבזמן שישראל שרויין על אדמתן אסור לכהן לצאת לחוץ לארץ מחשש רבוי המתים הנקברים שם כי שם נאחז ביותר סטרא דמותא, שהוא בחינת עצבות עצלות, שהוא בחינת ענוה פסולה שבאמת היא בחינת גדלות ועל-כן צריך כל אחד לקדש את עצמו בבחינת קדשת עפר ארץ ישראל שם עקר תחית המתים שהוא ענוה אמתיית כנ"ל ועל-כן מדברים הפרשיות של תפלין מארץ ישראל, כי שם עקר תחית המתים, שהוא בחינת תפלין כנ"ל ועל-כן נקראת ארץ ישראל ארץ החיים, כי שם עקר התחיה בחינת חיים נצחיים כנ"ל וזהו ארץ החיים, הינו ששם הארץ והעפר, דהינו בחינת הענוה והשפלות בבחינת חיים, דהינו ענוה אמתיית שהיא עקר החיים מה שאין כן ארץ העמים הוא בחינת ארץ ועפר טמא ששם סטרא דמותא, הינו בחינת ענוה פסולה שאינו חי חיים אמתיים על -ידי העפר דהינו השפלות רק נופל על-ידי זה עד לעפר ח"ו, שזהו בחינת עצבות ועצלות, בחינת ונחש עפר לחמו וכנ"ל, כי עקר מעלת הענוה שתהיה בבחינת חיים, בחינת תחית המתים שעקרו בארץ ישראל שהיא ארץ החיים וכנ"ל, על-כן צריכין באמת לבקש הרבה הרבה מהשם יתברך שיזכה לענוה אמתיית, שהיא עקר החיים של כל אבר, כמבאר שם בסוף התורה הנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מצות אכילת מצה ואסור חמץ בפסח שנאמר בפרשת תפלין, כמו שכתוב ( שמות י"ג), "שבעת ימים תאכל מצות וכו' מצות יאכל וכו'" ולא יראה לך חמץ וכו' כי צריכין לקדש את אכילתו מאד, כי עקר המיתה נגזרה על-ידי חטא האכילה, דהינו על-ידי שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ועקר המיתה הוא בחינת התגברות הישות והגשמיות של החמר עד שנתעלם הענוה בבחינת מיתה כנ"ל, שעקר החיים האמתיים היא הענוה של משה רבנו שבכל אבר ולהפך המיתה היא התעלמות הענוה, שהוא בחינת אין על -ידי התגברות הישות של החמר, שהוא בחינת גאות וכנ"ל וגם בגשמיות עקר המיתה על-ידי התגברות הגוף על הנפש, החמר על הצורה, שהוא בחינת התגברות הישות על האין עד שמכרחת הנפש לצאת ולהתעלם בתכלית ההעלם, וכל זה נמשך על-ידי אכילת עץ הדעת טוב ורע, כי עקר החיות נמשך להאדם על-ידי האכילה כנראה בחוש, על-כן צריכין שתהיה האכילה בקדשה על-פי התורה ואז נמשך על-ידי האכילה החיות מהתורה, שהוא בחינת חיים נצחיים של עולם הבא הוא ענוה אמתיית ועל-כן באמת משה רבנו, עליו השלום, שזכה לענוה בתכלית השלמות בחיים חיותו, על-כן לא היה צריך לאכילה כלל והיה בהר ג' פעמים ארבעים יום לחם לא אכל וכו', כי כל חיותו היה חיים אמתיים שהם חיים נצחיים של לעתיד, שהם ענוה אמתיית וכנ"ל, אבל שאר בני העולם צריכין לאכל, כי להמשיך חיות ועקר החיות הנמשך על-ידי האכילה, נמשך משרש החיים, שהם חיים נצחיים של לעתיד, שהם ענוה אמתיית, שהוא בחינת אין, כי האכילה הוא שמכלה המאכל לגמרי ועל-ידי זה מברר ממנו פנימיות חיותו, שהם הנצוצות הקדושים שבתוכו, שהם רוחניים לגמרי, שהם בבחינת אין, כי באמת אין האדם נזון מגשמיות המאכל כלל, כי הגשמיות נעשה ממנו פסלת גמור ונדחה לחוץ לגמרי, רק עקר חיותו הוא מחיות המאכל, שהוא בחינת אין, בחינת ענוה, שהוא בחינת חיים נצחיים שמשם שרש החיים ומי שאוכל בבחינה זאת בלי שום תערובות פסלת בודאי הוא חי לעולם בבחינת ( בראשית ג') ואכל וחי לעולם, שהם הצדיקים האמתיים שהם חיים וקימים תמיד לעולם ואינם מתים כלל, כשאמרו רז"ל ( ברכות יח) הצדיקים במיתתם קרוים חיים וכו' שאמר רבי שמעון בר יוחאי קדם הסתלקותו שאני הני דאקרון חיים כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( תענית ה'), יעקב אבינו לא מת וכו' אבל על-ידי חטא אדם הראשון נתערבו כל הדברים ומחמת התערובות שיש בהאכילה, על-כן אי אפשר לזון מהחיות דקדשה שבו שהוא בחינת ענוה ואין כ"א על-פי התורה הקדושה שמבררת כל הדברים, כמו שכתוב, "ותורתך בתוך מעי" ועל-ידי ברכה תחלה וסוף וגם על כל זה אי אפשר לחיות לעולם וצריכין למות, כי אי אפשר לברר בשלמות בחייו כי אם על-ידי שישוב אל העפר וכנ"ל, אבל על כל פנים בודאי יש חלוק גדול בין האכילה, כי האכילה שהיא בקדשה על-פי התורה היא עקר החיים, כי ממשיך החיות משרשו מבחינת ענוה, שהיא בחינת חיים נצחיים וכנ"ל וזה שהזכיר אדמו"ר ז"ל לענין אכילה דיקא הענין בושה, עין שם מה שאמר על פסוק, "משם חפר אוכל" ( איוב ל"ט), שראוי שיהיה לאדם בושה להושיט המאכל לפיו וכו', עין שם, כי בודאי צריכין להמשיך על עצמו בושה גדולה בשעת האכילה כדי לזכות אז דיקא לחיים נצחיים שהוא ענוה שנמשך על-ידי הבושה, שהוא בחינת תשובה כמו שכתוב שם כדי להמשיך חיות דקדשה וכנ"ל ועל-כן הזהירה תורה ביותר שלא יבא לידי גסות על-ידי האכילה, כמו שכתוב ( דברים ח'), "פן תאכל ושבעת וכו' ורם לבבך וכו'" כי כשאינו אוכל בקדשה על-פי התורה אזי אינו מעורר וממשיך חיים נצחיים הנ"ל, רק חיותו הוא מהפסלת, שהוא בחינת גאות ורם לבב, שהוא חיות דסטרא אחרא, שהוא באמת מיתה, כי משם עקר המיתה כנ"ל, שזהו בחינת ( ברכות יח) רשעים בחייהם קרוים מתים על אכילה כזאת נאמר, "כי ביום אכלך ממנו מות תמות", רחמנא לצלן, ועל-כן צריכין בשעת האכילה לזהר ביותר להמשיך על עצמו בושה הנ"ל, שעל -ידי זה נחיה השפלות, שהוא בחינת חיים נצחיים כנ"ל. כדי להמשיך על-ידי האכילה חיים נצחיים האלה, שהם חיים אמתיים, שהם ענוה ושפלות כנ"ל ( ועין מזה בהלכות ערלה הלכה ב') וזה בחינת אכילת מצה ואסור חמץ בעת יציאת מצרים שהוא בטול הגבולים והמצרים, בחינת חיים נצחיים כנ"ל, כי חמץ יש בו אחיזת הגאות ביותר, כי חמץ עולה בנפיחה, שהוא בחינת גאות שמעלה ומרומם עצמו על -ידי רוח גבה שבקרבו ומחמת שבפסח עדין קדם קבלת התורה אי אפשר להכניע הרוח גבה הזה, כי עקר בטולו על -ידי התורה שנמשכת על-ידי איש אשר רוח בו, שהוא בחינת רוח אלקים, שהם התנוצצות המחין, בחינת ( שמות ל"ד) ואמלא אותו רוח אלקים וכו', בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים ועל-ידי זה מכניעים ומבטלין הגאות, שהוא רוח גבה, רוח רעה, רוח שטות, רוח הטמאה וזוכין לענוה אמתיית, כמבאר בהתורה הנ"ל שעל-ידי חדושי תורה, שהם בחינת קבלת התורה נמשך בושה ונחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל, אבל בפסח בשעת יציאת מצרים שאז עדין לא זכינו לקבלת התורה, על-כן צריכין אז לזהר מאד מחמץ שיש בו אחיזת הרוח והאויר של עולם הזה ביותר, שעל-ידי זה עולה בנפיחה, כי אז נאחז בהחמץ הרוח רעה הנ"ל שהוא רוח גבה, רוח הטמאה, מחמת שעדין לא קבלנו התורה שהיא הכנעתו כנ"ל, על-כן צריכין לאכל מצה שהיא נאפית בחפזון קדם שמתחיל לשלוט ולהתאחז בהעסה הרוח והאויר של זה העולם, כי מצה נמשכת ממקום גבה מאד מבחינת התנוצצות המחין המאירין אז בליל שמורים בהארה גדולה מאד על-ידי ראית פני הצדיק לבד אף-על-פי שעדין לא קבלנו ממנו התורה, כי עקר יציאת מצרים היה בזכות ראית פני הצדיק בחינת ( שמות ד') וראך ושמח בלבו כנ"ל וכן כל ישראל ראו פני משה והאמינו בו, כמו שכתוב ( שם), "ויאמן העם" כי עקר הראיה הוא כשהוא באמת ובאמונה שאז נקרא ראיה, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר שהאמונה בחינת ראיה, כי כשרואה פני הצדיק ואינו מאמין אין זה נקרא ראיה כלל, כי באמת אינו רואה את הצדיק כלל מאחר שלפי דעתו אינו צדיק, כי אינו מאמין בו. נמצא, שאינו רואה את הצדיק כלל, אבל ישראל ראו את משה והאמינו בו,שזה עקר ראית פני הצדיק ועל-ידי זה נמשך עליהם התנוצצות המחין ועל-ידי זה נגאלו ממצרים בליל שמורים שהאיר עליהם אז הארה גדולה משם שלא כסדר כידוע בכונות ומשם נמשך קדשת המצה של פסח שנמשך קדשת המחין קדם קבלת התורה ומחמת זה אסור לאכל חמץ, כי להכניע ולברר רוח שבחמץ אי אפשר כי אם על-ידי התורה כנ"ל ועל-כן התר החמץ אחר שביעי של פסח שהוא קריעת ים סוף, כי בקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה ועל-כן תכף נצטוו כמה מצות ודינים, כמו שכתוב ( שם ט"ו), "שם לו חק ומשפט וכו'" כי קריעת ים סוף עקרו נמשך על-ידי רוח אלקים הנ"ל בחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שהוא בחינת קבלת התורה ועל-כן באמת זכו אז כל אחד להשגות גדולות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מכילתא בשלח פרק ג'), ראתה שפחה על הים וכו', שכל זה נמשך מחמת שאז נבקעו מעינות החכמה של ימי התורה מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, שעל זה היה הנס של קריעת ים סוף גם בגשמיות שהיה על-ידי הרוח, כמו שכתוב ( שם י"ד), "ויולך ה' את הים ברוח קדים וכו'" כמו שכתוב ( שם ט"ו), "נשפת ברוחך כסמו ים וכו'" כי הכל היה על-ידי רוח אלקים המרחף על פני המים, שעל-ידי זה הוביש את הים לפני בני ישראל ואחר כך השיב המים על מצרים ועל-ידי זה גלה לכל שהוא אדון יחיד מנהיג ומשגיח, כי המים מתנהגים רק ברוחו, שהוא רוח אלקים המרחף על פני המים, שהוא בחינת התורה שמנהגת ומקימת כל הדברים וברצונו הוא מנהיג הרוח לבקע הים וליבשו לפני ישראל ואחר כך להשיבו על מצרים נמצא, שבקריעת ים סוף התחיל להיות נמשך בחינת קבלת התורה, על-כן אז התר החמץ, כי אז דיקא יכולין להכניע הרוח גבהה ולברר רוח זה העולם הנאחז בחמץ לבררו מרוח גבהה הזה ולזכות שתהיה האכילה בבחינת חיים אמתיים, בבחינת ענוה שהוא עקר החיים וכנ"ל, אבל בפסח קדם קבלת התורה שאי אפשר לבררו צריכין לאכל מצה לברח מרוח זה העולם לגמרי שלא יתאחז בהאכילה וכנ"ל ועל-כן נזכר מצוה זאת של מצה בתפלין, כי תפלין הם בבחינה זאת להכניע סטרא דמותא, שהוא בחינת חמץ, כמובא ולהמשיך חיים נצחיים, שהוא בחינת ענוה, שזהו בחינת מצה, שהוא בחינת מחין דגדלות, כמובא שהם עקר החיים, הינו גדלות המחין דקדשה, שהוא עקר ענוה, בחינת ( מגלה ל"א) במקום גדולתו שם אתה מוצא ענותנותו ועל-כן נקראת המצה לחם עני דיקא, בחינת הכנעה וענוה, שהוא עקר החיים, שזהו בחינת מצה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( שבת מ"ט) תפלין צריכין גוף נקי שלא יפיח בהן, כי הנפיחה הוא מפסלת המאכל, שהוא בחינת גסות הרוח, שהוא עבודה זרה, שהוא קיא צואה ומשם יוצא הרוח של הנפיחה, שכל זה הפך קדשת התפלין, שהם בחינת רוח חיים אמתיים, בחינת רוח אלקים שהוא באורי התורה, שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל וזה שהוכיח הנביא את חירם מלך צור על גדל גאותו, כמו שכתוב ( ביחזקאל כ"ח), "יען גבה לבך וכו'" ואמר לו אז בתוכחתו, מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו ופרש רש"י, אף-על-פי שנתתי לך הכבוד הזה יודע הייתי שתתגאה ועשיתי בך מלאכת תפים ונקבים המוציאין רוח כקול זמר כתוף ובם היה לך להתבונן, עד כאן לשון רש"י ז"ל כי עקר מלאכת תפים ונקבים שמשם רוח הנפיחה נמשך מגאות שהוא רוח גבהה קיא צואה עבודה זרה כנ"ל והשם יתברך יצר את האדם בחכמה נפלאה שיהיה נעשה מהישות והפסלת סרחון וטנוף כזה ריח רע כזה כדי שהאדם יבין ויראה שפלותו אם יש לו במה להתגאות מאחר שיוצא ממנו סרחון כזה וכמו שפרש רש"י שם עוד בהענין הנ"ל על פסוק, "מלאכת תופיך" הנ"ל וזה לשונו, בזאת השויתיך לו ולא באחרת ובך נסתכלתי ובראתי תפים ונקבים באדם הראשון נמצא, שעקר ענין זה נמשך מגסות הרוח, על-כן תפלין שהם ההפך מזה כנ"ל, על-כן צריכין גוף נקי וכו' וכנ"ל. וזה שבסוף הנבואה הנ"ל על צור וצידון שמוכיח אותו על גאוה, כמבאר שם בענין מסים שם בישועת ישראל וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב ופרש רש"י, כמו שנתנה ליעקב נחלה בלי מצרים, הינו כנ"ל, כי בחינת נחלה בלי מצרים, הוא בחינת חיים נצחיים, בחינת תחית, המתים שהוא ענוה ושפלות הפך הגאוה ועל-כן נסמכו זה לזה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תפלין של ראש ומשם יוצא האור, שהוא בחינת קשר של דל"ת שמחבר בשל ראש ואחר כך יוצא משם אור התפלין של יד ומשם יוצא אור הקשר של יד, שהוא יוד, שצריך לזהר שיהיה סמוך להתפלין ולא יזח משם, כמבאר בכונות רק שבהנחה צריך להניח תחלה השל יד וכו' כמו שכתוב שם בכונות, כי תפלין של ראש, שהם במצח כנגד הפנים, זה בחינת אור הפנים, הינו בחינת התנוצצות המחין שמקבלין מהסתכלות פני הצדיק כנ"ל ועל-ידי זה מקבלין גדלה בחינת מלכות, כי המלכות מקשר בהמחין בבחינת מלך אסור ברהטים, כמו שכתוב שם וזה בחינת הקשר של ד' שמקשר בשל ראש, זה בחינת מלך אסור ברהטים-ברהיטי מחין, כי המלכות בחינת ד' כידוע, כי קשר של ד', שבשל ראש זה בחינת מלכות משיח כידוע, שהוא כולל כל הגדלה והמלכות שמקבל כל אחד מהסתכלות פני הצדיק, שהוא בחינת משה -משיח ועל-ידי המלכות והגדלה שמקבל כל אחד כראוי לו, על-ידי זה זוכין לחדושי ובאורי התורה וזה בחינת התפלין של יד ששם יש פרשיות שהם מחין גמורים, זה בחינת באורי התורה, בחינת באר הנ"ל, דהינו באר חפרוה שרים, כמו שכתוב שם ועל-כן תפלין של יד כנגד הלב בבחינת קשרם על לבך תמיד, בחינת וידעת היום והשבות אל לבבך שהעקר לקשר הדעת אל הלב וזה נעשה על-ידי באורי וחדושי התורה, על-ידי שמצמצמין התנוצצות המחין בשכל גדול במלאכה גדולה בבחינת בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה עד שבונין מהם החדוש והבאור שמגלין ועל -כן של יד בבית אחד, כי כשרוצין להמשיך באורי התורה מהתנוצצות המחין, עקר החדוש והבאור הוא מה שמכניסין התנוצצות המחין לתוך בית אחד, דהינו לתוך דרוש אחד, כי דברי תורה עניים במקומם ועשירים במקום אחר והעקר הבאור והדרוש הוא מה שמחברין חכמות התורה מכמה וכמה מקומות רחוקים ומחברין אותן יחד לתוך דרוש ובאור אחד שהוא בית אחד, כי בתחלה התנוצצות המחין הם בהרבה בתים, כי כל מח ומח נמשך לתוך בית מיחד שבכללם הם ד' בחינת ד' בתים של ראש, כי מגדל התנוצצותם והארתם אי אפשר לקבלם בבית אחד כי אם בארבע בתים, אבל אחר כך כשמתצמצמים לבחינת המלכות והגדלה שמקבל כל אחד עד שזוכין על-ידי זה לבאורי התורה אז מצמצמין אותן לתוך בית אחד, לתוך דרוש אחד, כי זה עקר ענין הבאור והדרוש כנ"ל וזה בחינת בבית אחד יאכל, שאי אפשר לאכל ולזון מחכמות התורה בבחינת אכלו רעים כי אם כשמכניסין המחין לתוך בית אחד כנ"ל, שזהו בחינת תפלין של יד, שהוא בחינת באר כנ"ל, שהוא בבית אחד כנ"ל ועל-ידי באורי התורה נמשך בושה גדולה כנ"ל וזה בחינת יד כהה ששם הנחת תפלה של יד יד כהה זה בחינת בושה שנכהה פניו מחמת בושה, כמו שכתוב, "ולא כהה בם" שנאמר על שלא גער בהם ולא בישם על מעשיהם וזה "ופשתה כהה לא יכבנה" שנאמר על הצדיקים שנקראים 'פשתה כהה' על שם שהם בישנים ומדת הבושה על פניהם ועל-ידי הבושה זוכין לחיים נצחיים הנ"ל, דהינו שנחיה הענוה וכו' כנ"ל. וזה בחינת קשר של יוד שמקשר בשל יד, שהוא בחינת ענוה, בחינת חיי עולם הבא, כמבאר לעיל היטב, עין שם ועל -כן קושרין אותו בשמאל להכניע סטרא דמותא שנאחז בסטרא דשמאלא כידוע, כי זה עקר תכלית כונת התפלין להכניע ולבטל סטרא דמותא ולהעלות ממות לחיים, דהינו לזכות לבחינת חיים נצחיים, שהוא בחינת ענוה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן התפלין הם בחינת יראה, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות ו'), כי על-ידי התנוצצות המחין, שעל-ידי זה מקבלין גדלה כל אחד כראוי, שעל-ידי זה זוכין לבאורי התורה, על-ידי זה נמשך יראה גדולה כמו בשעת מתן תורה, כמו שכתוב שם שכל זה הוא בחינת תפלין כנ"ל ועל-כן הוקשה כל התורה לתפלין, כמו שכתוב ( שמות י"ג), "למען תהיה תורת ה' בפיך" ( עין קדושין ל"ה) כי התפלין הם בחינת קבלת התורה בכל יום, הינו בחינת באורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המחין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכו' כנ"ל ועל-כן הצדיקים והכשרים הנלוים אליהם הם בחינת התפלין של כל ישראל, כי הם הפאר של ישראל, כי הצדיק הוא פאר הדור, שזהו בחינת תפלין שנקראין פאר ( וכמבאר מזה בשיחתו הקדושה ז"ל מה שאמר על הגאון הצדיק הרב מברדיטשוב זצ"ל שהוא בחינת תפלין, כי הוא פאר הדור, ( עין שם) וכל המקרבים להם הנלוים אליהם מקבלין עקר ההתפארות מהם וכן תלמידיהם ותלמידי תלמידיהם וכו' וכו' כלם מקבלין ההתפארות מהם, שהוא בחינת אור התפלין שנמשכין מהסתכלות פני הצדיק וכנ"ל ומהם מקבלין כל ישראל אור קדשת התפלין בכל יום וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת תפלין דרש"י ותפלין דרבנו תם שהם מחמת ספק איך להניח הפרשיות בבתים ובאמת שניהם אמת וצריכין שניהם, זה בחינת מה שכתוב שם בסוף התורה הנ"ל. שאמר אז אדמו"ר ז"ל אחר התורה הנ"ל שבאמת אין אנו יודעין מהו שפלות, כי בודאי אין הכונה להיות עצל ורוע מזל וכו', דהינו שלימזלניק וכו', עין שם וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית ובענין זה יש הרבה לדבר וכבר מבאר מזה קצת לעיל ובמקום אחר, כי באמת מי שרוצה להיות יהודי באמת צריך להיות גבור חיל ולהיות חזק מאד שיהיה לו עזות דקדשה לעמד כנגד כל מיני מונעים ומסיתים ומעכבים הן מניעות מבחוץ מבני אדם אחרים קרובים ורחוקים, הן מניעות מצד עצמו מה שמחשבותיו מבלבלין אותו הרבה הרבה בכל יום ובכל עת ומחלישים דעתו הרבה ורוצים להפילו בכל עת וצריך להיות חזק הרבה לעמד כנגד כלם על-פי הדרכים והעצות והתחזקות הנאמרים בספריו הקדושים המשיבין את הנפש בשבעה משיבי טעם בכל מיני ירידות שבעולם, רחמנא לצלן, נמצא, שצריכין עזות והתחזקות הרבה לבלי להניח את עצמו לפל בשום אפן שום נפילה בעלמא ואפלו שלא להחליש דעתו רק להיות שמח בכל עת בחסדי ה' וטובו וכו', כמבאר במקום אחר הרבה וזה בחינת ויגבה לבו בדרכי ה', שזה צריך כל אדם ואף-על-פי-כן גאות וגסות הוא אסור גדול והוא תועבת ה' וכו', על-כן צריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית כנ"ל ששם הענוה והגדלות דקדשה הכל אחד לגמרי, כמו שכתוב, במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וזה בחינת תפלין דרש"י ורבנו תם, שהם מחמת ספק שאין יודעין מהו ענוה כנ"ל, כי תפלין דרש"י הם בחינת שם הוי' כסדר ששם החסדים יוצאין תחלה ותפלין דרבנו תם הם בחינת שנוי צרוף הראשון של שם הוי' ששם הה' קודמת להו', שהוא בחינת גבורות קודמין לחסדים, כמבאר בכונות, הינו כי חדים וגבורות הם בחינת שרש הענוה והגדלות, כי ענוה זה בחינת אין, בחינת חסדים וגדלות זה בחינת דינים וגבורות,בחינת ישות, כמבאר במקום אחר. ובאמת בשרשם בקדשה שניהם צריכין, כי שניהם אחד כנ"ל, אבל למטה יש ספק איזה בחינה צריכין להמשיך תחלה על עצמו, כי קשה לעמד על הדבר כנ"ל, על-כן צריכין להניח שניהם, כי באמת צריכין שניהם כנ"ל. וזהו ( ערובין צ"ה), מקום יש בראש להניח בו שני תפלין שמרמז על תפלין דרש"י ודרבנו תם, כמובא הינו שבאמת יש מקום בהראש והמח להניח שני תפלין, הינו להמשיך על עצמו שני הבחינות הנ"ל, דהינו להיות עניו באמת ולא יהיה בלבו שום צד גאות וגסות כלל ואף-על-פי-כן יהיה איש חיל וגבור גדול ולא יהיה עצל ונבזה ( שקורין שלימזלניק) כלל וכנ"ל, שזהו בחינת שני התפלין דרש"י ודרבנו תם כנ"ל, על-כן צריכין להניח שניהם דיקא וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

הלכות ברכת השחר:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת השחר, כי כשקמים מהשנה צריכין לטל ידיו במים ולברך על נטילת ידים, כי התעוררות השנה זה בחינת תחית המתים הנ"ל כמו שאנו מברכין על זה, "המחזיר נשמות לפגרים מתים" ועקר תחית המתים הוא שנחיה השפלות והענוה וכו' כנ"ל, שזה נמשך מבאורי התורה שנמשכין מהתנוצצות המחין וכו' כנ"ל וזהו בחינת המים של נטילה שצריכין לטל ידיו בשחרית, זה בחינת מימי התורה שנמשכין מבחינת ורוח אלקים מרחפת על פני המים, כמו שכתוב שם ומשם נמשכין אלו המים שבהם נוטלין ומטהרין הידים מסטרא דמותא שנאחז בשעת שנה, כי על-ידי המים, שהם בחינת באורי התורה, זוכין לתחית המתים, דהינו שנחיה השפלות והענוה נמצא, שנתבטל על-ידי זה סטרא דמותא ועל-כן צריכין לטהר בהם ידיו כשקמים מהשנה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת אשר יצר שמברכין בבקר על הנקבים, כי גאות דסטרא אחרא הוא בחינת עבודה זרה קיא צואה, כי נמשך מפסלת גמור של גשמיות העשיה, שהוא מותרות גמור, שזה בחינת גאות הוא מותרות, כמו שכתוב ( תהלים ל"א), "ומשלם על יתר עושה גאוה" וכמבאר לעיל, שזהו בחינת מלאכת תופיך ונקביך ביום הבראך כוננו על-כן כשמתעוררים מהשנה, שהוא בחינת תחית המתים, בחינת ענוה, צריכין לברך אשר יצר על הנקבים מה שהשם יתברך מפליא לעשות ויצר את האדם בחכמה שיהיה לו כח לדחות הפסלת והמותרות שהם בחינת גאוה, שזה הכח נמשך מהתנוצצות המחין, שעל -ידי זה מכניעין סטרא דמותא, שהוא בחינת גאוה ועל-כן מתחילין אשר יצר את האדם בחכמה, 'בחכמה' דיקא, כי היא חכמה גדולה לברר הטוב מתוך הפסלת שהוא חיי האדם שנמשך מחיים הנ"ל ולדחות הפסלת לגמרי ועל-כן באמת מברכין על זה ומפליא לעשות, כי הוא פלא גדול מאד הפלא ופלא וכמו כן צריך האדם להתחכם מאד בחכמה אמתיית לברר החיות שהוא הענוה האמתיית מתוך הגאות שהוא פסלת גמור, שזהו ברור הטוב מתוך הרע שלא יהיה נכשל בענוה פסולה או בגאות גמור ח"ו, וכנ"ל ועל-כן יתרו שאמר למשה, "ואתה תחזה", שעל-ידי זה נמשך בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ( דניאל י"ב) ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תבות יתרו, כמו שכתוב שם על-כן היה נקרא בשם יתרו, כי זכה לתקן בחינת יתר, שהוא בחינת מותרות, שהוא בחינת יתר עושי גאוה כנ"ל, כי זכה לתקן זאת על-ידי שיתר פרשה אחת בתורה שהוא ואתה תחזה, שעל-ידי זה עקר תחית המתים, בחינת ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו סופי תבות יתרו וכנ"ל וזה בחינת ברכת אלקי נשמה שמסימין המחזיר נשמות לפגרים מתים שמברכין על התעוררות השנה, שהוא בחינת תחית המתים וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת הנותן לשכוי בינה להבחין בין יום ובין לילה, כי לילה סטרא דמותא שלטא שנמשך מחטא אדם הראשון מפגם הענוה וכנ"ל ואור יום זה בחינת התעוררות השנה, בחינת תחית המתים שנחיה הענוה והשפלות כנ"ל, אבל צריכין הבחנה גדולה שלא יטעה בין יום ללילה שלא יהפך האמת, כי צריכין לשמר את עצמו מענוה פסולה שלא יהיה עצל וכו' כנ"ל וכן להפך לפעמים נמצא אחד שמשתרר ומתגדל את עצמו על ישראל ואמר שכונתו לשמים ובאמת הוא נלכד בגאות, על-כן צריכין הבחנה להבחין בין יום ללילה בין אור לחשך בין מות לחיים לידע איך להתנהג בזה באמת, וכמו שאמר אדמו"ר ז"ל שצריכין לבקש הרבה את השם יתברך על זה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-כן קרח שפגם בגאות, כי כל מחלקת שלו על משה ואהרן היה רק על-ידי גדל גאותו שהתקנא בגדלת אהרן ובנשיאת אליצפן וכו', על-כן אמר לו משה, "בקר ויודע ה' את אשר לו" ( במדבר ט"ז) ופרש רש"י, גבולות חלק הקדוש ברוך הוא בעולמות יכולים אתם להפך ערב לבקר וכו' הינו שאמר לו שרוצה להפך ערב לבקר, כי באמת כל מחלקתו הוא רק גאות, אבל קרח אמר שכונתו לשמים, כי הפך האמת ואמר שמקנא קנאת ה' צבאות, כמבאר בפרשה שאמר, "כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' ומדוע תתנשאו על קהל ה'". כאלו הוא מקנא בשביל ישראל עם קדוש ואינו חושש על כבוד עצמו כלל, אדרבא, אמר שמשה ואהרן הם גוונתים ח"ו, וחפצים בכבוד והתנשאות, כמו שכתוב, "ומדוע תתנשאו על קהל ה'" על-כן אמר לו משה, "בקר ויודע ה' וכו'" הינו שבדברי כזב שלכם שאתם רוצים לרמות את ישראל אתם רוצים להפך ערב לבקר וכנ"ל וזהו שפרש רש"י שם, שכמו שהבדיל ה' בין אור לחשך כך ויבדל אהרן להקדישו, כי קדשת אהרן נמשך מענוה אמתיית שהוא בחינת וראך ושמח בלבו וכנ"ל, שזהו בחינת הבדלה בין אור לחשך, בין מות לחיים, כי ענוה אמתיית הוא בחינת חיים, בחינת התעוררות השנה, שהוא בחינת אור יום וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי באמת עקר המיתה נמשך מחמת שפגם אדם הראשון בחטא עץ הדעת טוב ורע שפגם בגאות שמשם המיתה כנ"ל. ועקר סטרא דמותא הוא שנפרדת הנפש מהגוף, שזה נמשך מפגם הנ"ל, דהינו שאין זוכין לענוה אמתיית, שהיא עקר החיים של כל האברים, הינו כי עקר הענוה בשלמות הוא שיהיה אין ממש ואף-על-פי-כן יהיה חזק ואמיץ וגבור חיל מאד לעמד כנגד כל המונעים מעבודת ה' בבחינת ויגבה לבו בדרכי ה' וכנ"ל, כי באמת בהשרש הכל אחד, כי גאות דקדשה באמת הוא ענוה אמתיית בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל ואם לא היה חוטא אדם הראשון היה זוכה לבחינה זאת בחיים חיותו והיה חי לעולם, כי עקר החיים הוא חבור הנפש והגוף ושרש הנפש והגוף נמשכים מבחינת ענוה וגאות שבשרשם העליון שניהם אחד בחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל, כי הנפש היא בחינת אין, בחינת ענוה, כי עקר הנפש שהוא חיות האדם, הוא החכמה, בחינת ( קהלת ז') החכמה תחיה, בחינת ( איוב ל"ב) ונשמת שדי תבינם, כמו שאמר אדמו"ר ז"ל כמה פעמים. והחכמה היא בחינת אין, כמו שכתוב, "והחכמה מאין תמצא" והגוף שהוא ישות וגשמיות נמשך מבחינת גאות וגדלות שמשם כל הישות שבעולם, שהם בחינת הגדלה ורבוי, אבל בשרשם שניהם אחד, כי שרש הגדלות שמשם הישות הוא הענוה בבחינת בכל מקום שאתה מוצא גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וכנ"ל רק שעתה אחר החטא אי אפשר לנו להשיג זאת בדעתנו ועל-כן מכרח האדם למות שיפרד הנפש מהגוף וישוב העפר על הארץ כשהיה וכו' כדי שיזדכך בעפר כנ"ל עד שיזכה לתחית המתים שאז יזכה לבחינה זאת בשלמות,, דהינו שיזכה לענוה אמתיית שהיא החיים של כל האברים ששם הגאות דקדשה והענוה הכל אחד כנ"ל, שזהו עקר החיים באמת שיהיה גוף צח וזך מאד מאד שיהיה נכלל עם הנפש בתכלית האחדות, אבל אנו צריכין להמשיך על עצמנו בחינה זאת בכל יום, כי כל עבודתנו כל ימי חינו הוא לזכות לתחית המתים שאז יהיה עקר הקבול שכר, על-כן אנו צריכין להמשיך עלינו בחינה זאת בכל יום וזה כל ענין ברכת השחר שמברכין בבקר על כל דבר ודבר בפרטיות שהוא פוקח עורים ומתיר אסורים וזוקף כפופים וכו' כדי לעורר החיות של כל אבר ואבר על -ידי הברכה שעקר החיות הוא הענוה והשפלות של משה רבנו, עליו השלום, שמלבש בכל אבר ואבר כנ"ל, כי כל הברכות וההודאות נמשכין מהצדיק האמת שעל ידו נמשכין חיים נצחיים הנ"ל, כי הוא מקור הברכה, כי עקר החיים נצחיים הוא שאז נזכה תמיד להודות ולהלל ולברך לשמו הגדול והקדוש, שזהו עקר תכלית חיי עולם הבא, כמו שכתוב בהתורה, "ימי חנכה" ( בסימן ב' בלקוטי תנינא) ועל-כן על-ידי הברכות שאנו מברכין בבקר על חיות של כל האברים בפרטיות, על-ידי זה אנו ממשיכין על עצמנו בחינת חיים נצחיים של לעתיד, שהוא בחינת ענוה אמתיית של משה רבנו שמלבש בכל אבר ואבר, שהוא עקר החיות האמתי של כל אבר ואבר וכנ"ל שעקר החיות הוא לברך ולהודות לשמו יתברך תמיד, כמו שכתוב ( חבקוק ל"ב), "חי חי הוא יודוך" וכמו שכתוב ( תהלים קט"ו), "לא המתים יהללו י"ה", שהם הרשעים שקרויים בחייהם מתים, אבל שאני הני דאקרון חיים, כמו שכתוב בזהר הקדוש באדר"ז שעליהם נאמר, "ואנחנו נברך י"ה וכו'" וזהו שאומרים בבקר בברכת המחזיר נשמות וכו' כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני לפניך וכו', כי זה עקר חיות הנשמה שנתנה לאדם להודות ולהלל לשמו יתברך תמיד, כי זה עקר החיים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ברכת מלביש ערומים, כי עקר תחית המתים שאז יחיה חיים נצחיים יזכה כל אחד כפי הלבושים שזכה לתקן בחייו על-ידי תורה ומעשים טובים, שעל-ידי זה נעשה בחינת חלוקא דרבנן, שעל-ידי זה יהיה עקר הקבול שכר כידוע וזה בחינת ( איוב ל"ח) תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש הנאמר על תחית המתים, הינו שיקומו ויתיצבו בתחית המתים כמו לבוש, הינו כמו שתקון הלבושים, שהוא בחינת חלוקי דרבנן וכנ"ל, כי קדם החטא לא היו צריכין ללבושים כלל, כי לא היה עדין בושה כלל מחמת שלא נכשלו בשום חטא, כמו שכתוב ( בראשית ב'), "ויהיו שניהם ערומים וכו' ולא יתבששו" אבל אחר שחטא אז נאמר ( שם), "ואירא כי ערום אנכי" יראה זו הבושה, כי אז נמשך בושה מאחר שכבר חטא ופגם ואזי הבושה היא מדה טובה, כי זה עקר התשובה, כמו שכתוב שם בהתורה הנ"ל וכמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ברכות י"ב), העובר עברה ומתביש בה מוחלין לו כל עונותיו "ומאחר שנמשך בושה חמל עליו השם יתברך ועשה לו כתנות עור וילבישם, כי הלבושים הם תקון הבושה, כי ר' יוחנן קרי למאני מכבדותא ( שבת קי"ג) ועל -כן עתה אחר החטא שכבר נגזר מיתה עקר התקון לזכות לתחית המתים לבטל סטרא דמותא הוא על-ידי הבושה, שהוא עקר התשובה, שעל-ידי זה יהיה עקר תחית המתים, כמבאר בהתורה הנ"ל ואז יחיה כל אחד חיי עולם הבא כפי תקון הלבושים שתקן בחייו שהם מכסים על הבושה וכנ"ל ועל כן בבקר שהוא בחינת תחית המתים כנ"ל. מברכין מלביש ערומים, כי עקר תחית המתים הוא כפי בחינת תקון הלבושים בבחינת תתהפך כחמר חותם ויתיצבו כמו לבוש כנ"ל, כי תקון הלבושים הוא בחינת תקון הגאות, הינו לבטל הגאות מעצמו התלויים בלבושים שדרך האדם להתגאות בהם ולהעלות הגאות לשרשו לה' בבחינת ( תהלים צ"ג) ה' מלך גאות לבש וכו' וזה בחינת טלית ותפלין, כי תפלין הם בחינת התנוצצות המחין, שעל-ידי זה נמשך בושה וכו', שעל-ידי זה נמשכין חיים נצחיים כנ"ל על-כן מקדימין ללבש טלית של מצוה שהוא מכסה על הבושה, כי לא היה כח לסבל הבושה וכמבאר שם בהתורה הנ"ל גדל הבושה שצריך האדם להתביש אפלו לעשות מצוה וכו', עין שם על -כן בחמלתו יתברך צוה עלינו להקדים להתלבש בטלית של מצוה, שהוא בחינת חלוקא דרבנן, שהוא מכסה על הבושה, כי הבגדים הם תקון הבושה כנ"ל וזהו ( שם ל"ו), "מה יקר חסדך אלקים בני אדם בצל כנפיך יחסיון" הינו מה מאד יקר חסדו יתברך שחמל עלינו ונתן לנו כנפי הטלית הקדוש לחסות ולהתחבא בצל כנפיו מגדל בשתנו וכלמתנו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פורים שהוא להכניע ולהפיל את המן הרשע, ימח שמו, כי המן בחינת גאות, כי היה מתגאה מאד ורצה שהכל יכרעו וישתחוו לו ובשביל זה התקנא במרדכי ועל -כן עשה עצמו עבודה זרה, כי גאות הוא עבודה זרה ועל-כן בקש להשמיד להרג ולאבד וכו', כי עקר סטרא דמותא נמשך מגאות, שהיא בחינת חטא אדם הראשון, שעל-ידי זה נגזר מיתה על העולם שמשם נמשך קלפת המן, ימח שמו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( חלין קל"ט), המן מן התורה מנין? שנאמר, "המן העץ וכו'" ועל-כן עקר התגברותו היה על-ידי שנהנו מסעדה של אותו רשע, ( עין מגלה י"ב) כי פגם האכילה הוא פגם הגאות, שהוא בחינת מותרות ופסלת וכנ"ל וזהו על שהשתחוו לצלם, שהוא עבודה זרה, שהוא גם כן בחינת גאות כנ"ל וזהו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( עין מגלה ט"ו), בבבל נכשלו בנשים נכריות, דהינו פגם הברית, כי אי אפשר לזכות לענוה אמתיית כי אם על-ידי שממשיכין על עצמו פרישות וקדשת הברית הנמשך מפרישות וקדשת משה כמו שכתוב שם, עין שם ועקר כח המן היה שהיה מזרע אגג שהחיה שאול כי חמל עליו, כי בזה פגם שאול בענוה פסולה, שבטל את עצמו נגד עצת דואג ולא התגבר את עצמו כגבור חיל לקים דברי שמואל ובזה פגם בענוה, דהינו שהיה לו ענוה פסולה, כי פגם ענוה פסולה הוא בחינת פגם הגאות, כי עקר הענוה לזכות לענוה של משה, שהיא בחינת חיים נצחיים, בחינת החיות של כל האברים וכו' וכנ"ל כי כשיש לו ענוה פסולה נותן כח להגאות מאחר שמבטל עצמו נגד הבעלי גאוה הרוצים להרחיקו מדרכי אמת ומצדיקי אמת כמו שאול שבטל עצמו נגד דעת דואג לעבר על דברי שמואל הנביא והחיה את אגג שממנו יצא המן, שהוא בחינת גאות וזה שאמר שמואל לשאול כשהוכיחו על שהחיה את אגג, "הלא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה" ( שמואל א' ט"ו), הינו שהוכיחו ואמר לו שעקר הפגם שלו בא על-ידי ענוה פסולה שהקטין את עצמו במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל וכן בתחלת מלכותו פגם בזה, כמו שכתוב ( שם א' י'), "ויבזוהו ולא הביאו לו מנחה ויהי כמחריש" שעל-ידי זה לא נתקימה מלכותו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( יומא כ"ב) ועל-כן לא רצה מרדכי להשתחוות להמן, כי מרדכי היה עניו בשלמות, כי אף-על-פי שהיה בבחינת אין בעיני עצמו, אף-על -פי-כן לא רצה להכניע את עצמו נגד הבעלי גאוה שהם בחינת המן וזה שאמר מרדכי שאינו רוצה להשתחוות להמן מחמת שגם זקנו בנימין לא השתחוה לעשו, כי איתא שיעקב אבינו אף-על-פי שנהג בחכמה גדולה נגד עשו, אף-על-פי-כן שגה קצת בזה במה שהשתחוה לעשו ועקר הפגם היה בענין הנ"ל בענין פגם ענוה פסולה, כי יש בענין זה משקל גדול ודק מאד שצריכין להיות עניו מאד להיות בבחינת מה ואין ממש ואף-על -פי-כן יהיה גבור חיל וחזק מאד נגד כל הרשעים והמונעים ועל-כן דוד זכה למלוכה אחר שאול, כי זכה לענוה בשלמות, כי היה עדני' העצני כשהיה עוסק בתורה היה מתקשר כתולעת וכשיצא למלחמה היה מתקשה כעץ, הינו עזות דקדשה וענוה, שזה עקר השלמות ועל-כן נקרא פורים על שם הפור שהוא הגורל ואיתא שפורים בבחינת יום כפורים כי המן רצה לפגם בהגורל של יום הכפורים שאז נכנס הכהן גדול לפני ולפנים ששם עקר הבטול ועל-כן הזהר וכל אדם לא יהיה באהל מועד וכו', כי נכנס לנקדת האבן שתיה שהוא בחינת סלע ישכן ויתלונן, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה, שזהו בחינת ענוה הנ"ל, כמבאר בהתורה הנ"ל על פסוק זה, עין שם אבל הכהן גדול לא היה יכול לכנס לשם כי אם על-ידי הגורל שנתן על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל, כי ביום הכפורים צריכין לתשובה שעל-ידי זה זוכין לחיים נצחיים, שהם בחינת ענוה כנ"ל ועל-ידי זה נתכפרין כל עונות, שהם בחינת גאות סטרא דמותא, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( ראש השנה י"ז) ועובר על פשע לשארית, למי שמשים עצמו כשירים ועל-כן היה צריך הכהן גדול לכנס לפני ולפנים, שם עקר הבטול כנ"ל, אבל כשרוצין לזכות לענוה צריכין לזהר מענוה פסולה, דהינו שלא יהיה עצל ורוע מזל וכו', רק יהיה לו עזות דקדשה במקום שצריכין עזות, אך יש בזה משקל גדול כנ"ל ועל-כן צריכין להתפלל הרבה להשם יתברך שהוא ברחמיו יורהו האמת לאמתו וכמבאר בהתורה הנ"ל וזהו בחינת הגורל שהיה צריך להטיל על שני השעירי עזים שהם שני מיני עזות, עזות דקדשה העולה לה', בחינת גורל אחד לה' ועזות דסטרא אחרא, שהוא בחינת גאות עבודה זרה שמשם כל העונות שצריכין לטרדו ולגרשו לעזאזל, בחינת וגורל אחד לעזאזל, כי אי אפשר לכון נקדת אמת בזה כי אם על -ידי גורל שהוא מאת ה' לבד, כמו שכתוב, "אתה תומיך גורלי" כי רק השם יתברך צריך להיות בעזרו לכון בזה נקדת האמת לאמתו וכמבאר בהתורה הנ"ל שאמר רבנו ז"ל שצריכין רק לבקש מהשם יתברך לזכות לענוה אמתיית וכו', עין שם. וזה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( יומא ס"ב), שני שעירי יום הכפורים שוין בקומתן וכו' הינו ששני מיני עזות הנ"ל שניהם נראין כשוין בכל הבחינות, אך זה לה' וזה לעזאזל, כי זה כונתו בעזותו לה' וזה להפך וצריכין לבקש הרבה מהשם יתברך שיזכהו לכון האמת בזה, שזהו בחינת גורל שהוא מאת ה' לבד "ובזאת יבא אהרן אל הקדש", כי אז זכה לבא לפני ולפנים ששם עקר הבטול מאחר שזכה לענוה בשלמות שהוא עקר החיים, כי נצול מענוה פסולה על -ידי הגורל כנ"ל והמן, ימח שמו, שהוא בחינת גאות רצה לפגם בזה הגורל ועל-כן הפיל פור הוא הגורל ועל שם זה נקרא פורים על שם הפור, כי זכו להכניע ולהפיל את המן ולהמשיך קדשת יום הכפורים שהיא גורל דקדשה, שעל-ידי זה זוכין לענוה אמתיית כנ"ל וזה בחינת מה שצריכין להתענות ביום הכפורים להכניע פגם הגאות שנמשך על -ידי מותרות האכילה כנ"ל ומחמת שביום הכפורים צריכין לכפר כל העונות שנמשך משם כנ"ל, כי כלם נמשכין מחטא אדם הראשון שהפגם שלו היה על-ידי אכילה שאכל מעץ הדעת, על-כן צריכין להתענות ביום הכפורים לתקן זאת ולזכות לתכלית הענוה והבטול על-ידי הכהן גדול שנכנס לפני ולפנים לנקדת האבן שתיה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פרשת שקלים שקורין סמוך לפורים ועל-ידי זה היה הכנעת המן עמלק, ימח שמו, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה י"ג), רשע, כבר קדמו שקליהם לשקליך וכו' כי שקלים הם בחינת צדקה שנצטוו במחרת יום הכפורים לתן לצרך המשכן, שהוא בחינת הבית המקדש, שהוא בחינת התנוצצות המחין, בחינת ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה וכו' ובכל מלאכה וכו', כמו שכתוב שם בהתורה כנ"ל. כי צדקה נדבת לב הוא בחינת אור הפנים, בבחינת ( תהלים י"ז) אני בצדק אחזה פניך ועל-כן בשבת פרשת שקלים מבקשין הרבה על אור הפנים, כמו שכתוב כמה פעמים, "אור פניך עלינו אדון נשא וכו'" כי עקר השקלים שהם בחינת צדקה לבנין המשכן, הוא להמשיך אור הפנים, שעל-ידי זה התנוצצות המחין, שהם בחינת בנין המשכן והבית המקדש ועל-כן עקר אור הפנים היה מאיר בבית המקדש אשר בשביל זה נצטוינו לעלות לשם לרגל כדי לקבל אור הפנים, כמו שכתוב ( דברים ט"ז), "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ה' אלקיך במקום אשר יבחר ה'" נמצא, שעל -ידי שקלים נמשך בחינת אור הפנים, שהוא בחינת הסתכלות פני הצדיק, שעל-ידי זה מתנוצצין המחין, שהם בחינת בנין הבית המקדש, שעל-ידי זה זוכין לכל הבחינה הנ"ל עד שזוכין לבחינת תחית המתים שהוא ענוה אמתיית שהוא עקר החיים של כל האברים וכו' כנ"ל ועל-כן נקראים שקלים, כי יש בזה משקל גדול כנ"ל, כי צריכין להיות עניו בתכלית הענוה להיות אין ממש בלי שום טעות ופניה כלל ואף-על-פי-כן יהיה חזק ואמיץ מאד ולבלי להניח להפיל את עצמו בשום דבר וכו' וזה בחינת ( שמות ל') מחצית השקל תרומה לה', כי הוא בבחינת מחצית השקל, כי הוא משקל גדול כמו המשקל שעומד במחציתו ובאמצע שאין יכולין להכריע לכאן ולכאן ועל-כן באמת נתקשה משה על השקלים עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא זה יתנו כמו שפרש רש"י כי היה קשה לו מאד איך יכולין לזכות את כל ישראל לבא לזה להיות ענוים באמת בתכלית ואף-על -פי-כן יהיה כל אחד חזק ואמיץ מאד בעזות דקדשה כראוי וכנ"ל וזה בחינת מה שנצטוו בשקלים ( שמות ל'), העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, דהינו בחינת הנ"ל. שיזהר כל אחד שלא יבא לידי גאות הוא רבוי וגדלות בחינת העשיר לא ירבה וכן להפך שלא יבא לידי ענוה פסולה, שהוא בחינת מחין דקטנות ממש, שזהו בחינת והדל לא ימעיט, כי דרך העשיר להתגאות, כמו שכתוב ( משלי י"ח), "עשיר יענה עזות" וכמו שכתוב ( ירמיה ט'), "אל יתהלל חכם גבור ועשיר וכו'" נמצא, שעשירות הוא מהדברים שדרך להתגדל בהם ודלות ועניות הוא בבחינת ענוה, כמו שאמר דוד ( תהלים פ"ו), "כי עני ואביון אנכי" וזה עקר מצות צדקה שצריך העשיר לרחם על העני ולהשתתף בצערו ולתן לו די מחסרו אשר יחסר לו, שזהו בחינת ענוה בשלמות, כי זה העשיר שאינו נותן צדקה, זהו מחמת גסותו שאינו נותן דעתו כלל על דחקות העני ועל רבוי עשירותו ואינו משים אל לבו כלל מדוע מגיע לו כל כך עשירות וכלי כסף ומרגליות וכו' והעני יש לו דחקות כזה ובביתו אין לחם ושמלה, כי אם היה משים לב לזה באמת בודאי היה נותן לו בשפע גדול ובלב טוב, רק מחמת גסותו אינו נותן לב לזה כלל ונדמה לו כאלו מגיע לו כל מה שיש לו וחפץ עוד יותר ויותר ונדמה לו שהעני הוא גזלן ורוצח מה שמבקש ממנו נדבה, על-כן צריך כל אדם שחננו ה' באיזה עשירות בין רב בין מעט, מכל שכן וכל שכן העשירים הגדולים שיש להם אלפים ורבבות ובתיהם מלאים כל טוב בגדים ותכשיטין ואבנים טובות ומרגליות שישימו אל לבם היטב שפלותם באמת ויזכרו את עצמם היטב שיכול להיות שהעני הוא טוב וכשר יותר ממנו וישתתף עצמו בצערו של העני ודחקו. ואז בודאי יתן צדקה בשתי ידים בהרחבה גדולה כפי ערכו ויותר ועל-כן על-ידי צדקה זוכין לענוה ( וכמו שכתוב בספר הא"ב) כי עקר הצדקה הוא בבחינת ענוה כנ"ל, כי על-ידי הצדקה מחיה את העני והאביון שהוא בבחינת ענוה כנ"ל, אבל הענוה של העני אינו בשלמות, כי מחמת גדל עניותו בא לידי ענוה פסולה שהוא נבזה ועצל וכו' ח"ו, במקום שאין צריכין להקטין את עצמו וכנ"ל, אבל על-ידי שהעשיר משפיע לו נדבת לבו ומחיה אותו על-ידי זה מגביה את העני ומרים אותו מבחינת מחין דקטנות שהיא ענוה פסולה וכן העשיר שמגדל עשירותו היה יכול לבא לידי גאות גמור, אבל על-ידי שמחסר ממונו ונותן צדקה לעני, על-ידי זה משפיל את עצמו וממעט גסותו ועל -ידי זה על-ידי גדל המצוה של צדקה שקולה ככל התורה נתתקנין שניהם בחינת הענוה והגדלות שיהיו שניהם נכללים בקדשה, כי בשרשם שניהם אחד בבחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל וכן אמר אדמו"ר ז"ל במקום אחר ( סימן ב') שצדקה היא בבחינת זה ישפיל וזה ירים שהנותן משפיל את עצמו ומרים את העני, הינו כנ"ל שמתקן את עצמו ומוציא את עצמו מגאות דסטרא אחרא על-ידי שמשפיל את עצמו ונותן לבו על צרות העני ודחקותו ונותן לו ממונו וכן מתקן את העני על-ידי שנותן לו שמרים אותו מבחינת מחין דקטנות, הוא בחינת ענוה פסולה כנ"ל ועל-ידי זה נכלל הענוה והגדלות דקדשה יחד כנ"ל, שזה עקר שלמות הענוה בתכלית כנ"ל וזה בחינת מצות שקלים שהוא צדקה כנ"ל, שעקר המצוה לזכות על-ידי זה לבחינת העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שהעשיר לא ירבה, הינו שלא יבא לידי גאות, שהוא בחינת רבוי והדל לא ימעיט שלא יבא לידי מחין דקטנות וכנ"ל וזה שנאמר בשקלים ( שמות ל'), "ולא יהיה בהם נגף" על-ידי המנין שהוא בחינת רבוי שמשם אחיזת הגאות שמשם עקר סטרא דמותא שהוא הפך חיים נצחיים, אבל על-ידי מצות שקלים הוא בחינת ענוה אמתיית, על-ידי זה יכולין למנות את ישראל ולא יהיה בהם נגף על-ידי המנין שהוא בחינת רבוי כי אדרבא, על -ידי רבוי המנין זוכין לענוה יתרה יותר ויותר בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וכמבאר במקום אחר ( בהמעשה של המלך על פסוק חזה ציון וכו') שדרך העניו שכל מה שמגדלין אותו יותר בא לענוה יתרה ביותר ועל -כן מצוה גדולה שיתרבו ישראל יותר ויותר, כי כל מה שנתרבין ישראל יותר ויותר אינם באים לידי גאות על -ידי זה ח"ו, רק, אדרבא, כל מה שנתרבין יותר עובדין את השם יתברך ביותר ומכירין את בוראם ביותר ועל-ידי זה באין לידי ענוה יתרה כנ"ל, כי עליהם נאמר ( דברים ז'), "כי אתם המעט וכו'", שממעטין עצמן וכו' ( חלין פ"ט) כנ"ל. וזה בחינת מצות שקלים, שהוא בעת שרוצין למנות את ישראל שלא יתעורר על-ידי המנין בחינת הנגף, שהוא סטרא דמותא שנאחז ברבוי וגאות, רק אדרבא, על-ידי המנין יזכו לנשיאת ראש בחינת כי תשא את ראש בני ישראל ( שמות ל) הינו התנוצצות המחין שהוא בחינת ענוה אמתיית, שהוא עקר החיים, בחינת תחית המתים, שכל זה זוכין על-ידי השקלים, שהם בחינת צדקה, שעל-ידי זה זוכין לאור הפנים שהוא התנוצצות המחין, שעל-ידי זה זוכין לענוה אמתיית בשלמות ששם כל זה שנתגדלין ונתרבין יותר זוכין לענוה יתרה ביותר בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו, שזה עקר החיים האמתיים והנצחיים של כל אבר ואבר וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור וכו', על-ידי זה, "ליהודים היתה אורה", זו תורה וכו', כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה ט"ז), "ומרדכי יצא וכו' בלבוש מלכות וכו'", זה בחינת התגלות הארת פני הצדיק בכמה גונין ולבושין נהורין, שזהו עקר בחינת הסתכלות פני הצדיק, כי צריכין להשתדל להסתכל בו בעת יפיו והדרו בבחינת ( ישעיה ל"ג) מלך ביפיו תחזינה עיניך, כמבאר במקום אחר ( סימן מ' בלקוטי תנינא) ועל-ידי זה ליהודים היתה אורה זו תורה, כי עקר התגלות באורי התורה הוא על-ידי הארת פני הצדיק, כמבאר בהתורה הנ"ל וזהו, ושמחה זה יום טוב, כמו שדרשו שם במסכת מגלה כל המקרא הזה, עין שם כי יום טוב כעקר קדשתו מהצדיק וכשמקבל קדשת יום טוב מקבל פני הצדיק. ועל-כן חיב אדם להקביל פני רבו ברגל ( סכה כ"ה), כמבאר כל זה בהתורה "כי אקח מועד" ( בסימן קל"ה), עין שם, הינו כי אז נמשך עליהם קדשת הארת פני הצדיק, שעל -ידי זה עקר קבלת התורה בחינת ליהודים היתה אורה זו תורה ושמחה, זה יום טוב שהוא בחינת קבלת פני רבו שחיבים לקבל ביום טוב וכנ"ל וזהו, "וששון, זה מילה, בחינת שמירת הברית שזוכין על-ידי הצדיק, שהוא בחינת משה שהיה פרוש בקדשה גדולה וכנ"ל בהתורה הנ"ל וזהו ויקר אלו תפלין, הינו כנ"ל, כי כל בחינת אלו כלולין בתפלין, שהם בחינת חיים נצחיים שזוכין על-ידי ראית פני הצדיק כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

כי הסטרא אחרא שהיא זהמת הנחש, בחינת קלפת המן עמלק שמשם נמשך מדת הגאות שבעולם הם מתגברים ביותר על זה להרחיק מהצדיק האמת שעל ידו זוכין לענוה אמתיית שהוא עקר החיים נצחיים, בחינת תחית המתים. והם רוצים תמיד לעשות פרוד בין הדבקים להפריד המלכות שהיא צרורה ודבוקה תמיד בהמחין בבחינת ( שיר השירים ז') מלך אסור ברהטים והם רוצים להפריד ח"ו, בין המלכות ובין המחין, שזה עקר בחינת פרוד בין קדשא בריך הוא ושכינתיה שהיא בחינת מלכות כידוע ומובן בכתבים וכל התגברותם על-ידי מדת הגאות שמשם נמשך כל המחלקת על צדיקי אמת ועל-ידי זה הם מרחקים נפשות ישראל מלהתקרב לצדיקי אמת ואז המחין בהעלם והסתר, כי אינם מתנוצצים, כי אם על-ידי ראית פני הצדיק כנ"ל ואז המלכות ח"ו, נפרדה מדודה שהם המחין הקדושים ועל-ידי זה השכינה בגלות, ח"ו, ונטלה המלכות והממשלה מישראל ונתנה להעובדי כוכבים והרשעים שמקבלין המלכות ומושלין עלינו, ח"ו, שכל זה נמשך על-ידי המחלקת על צדיקי אמת, שעל-ידי זה פוגמין בכבודם, שעל-ידי זה עקר הגלות, כמו שכתוב ( דברי הימים ב' ט"ז), "ויהיו מלעיבים במלאכי אלהים וכו'" וזהו בחינת לקיחת שרה לבית פרעה ולקיחת אסתר לבית אחשורוש" כי שרה ואסתר הן בחינה אחת, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( בראשית רבא פרשת נח), למה זכתה אסתר לקכ"ז מדינות וכו' כי שרה ואסתר הם בחינת מלכות דקדשה שהסטרא אחרא התגברה ורצו להפריד שרה בחינת מלכות דקדשה מאברהם שהוא בחינת המחין הקדושים וללקחה לבית פרעה הרשע, אבל ה' לא יעזבנה בידו, אדרבא, על-ידי זה דיקא הכניעה אותו מאד בבחינת עת אשר שלט האדם באדם לרע לי, כי הוציאה ממנו עשירות גדול לאברהם, שהוא בחינת נצוצות הקדושים והכניעה והפילה את פרעה מאד בבחינת ( בראשית י"ב) וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים וכו' ועל-ידי זה היה כח למשה ולישראל להכות את פרעה אחר כך ולהוציא את ישראל מרשותו וכמובא ואסתר מחמת שאז בתקף הגלות התגברה הסטרא אחרא יותר ויותר, בפרט שהתגברה קלפת המן-עמלק שכלול מכל העובדי כוכבים מכל הסטרא אחרא והקלפות, על-כן היה ההכרח שתלקח אסתר לבית המלך לגמרי ולא תחזר מיד, כי כל מה שהקלפה קשה וחזקה ביותר בהכרח שתרד הקדשה הגבה לשם יותר ויותר ותהיה שם בגלות יותר עד שתתגבר בגדל כחה על-ידי זה דיקא ותכניע אותה ותשפילה כמו שהפילה אסתר את המן. הרשע, ימח שמו, וסייעתו דיקא, על-ידי זה שנלקחה לבית אחשורוש, שכל זה הוא בחינת עת אשר שלט וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת קריאת המגלה שהיא מצוה גדולה ורבה מאד ואמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה ג'), מבטלין תלמוד תורה לשמע מקרא מגלה כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן הכל מבטלין ובאין לשמע מקרא מגלה כי איתא בדבריו ז"ל ( לקוטי א' סימן קצ"ב) שדבור אמת של צדיק האמת הוא בחינת פניו ושכלו ונשמתו וכו'. ואיתא שם שבכל ספר של צדיק יש בו בחינת פניו וכו', עין שם וזה בחינת מקרא מגלה, שהוא בחינת הארת פני מרדכי ואסתר, כי הם דברי אמת שלהם, כמו שכתוב ( מגלת אסתר ט'), "דברי שלום ואמת" כי כשקורין את המגלה ומפרסמין תקף הנס שנעשה על-ידי מרדכי ואסתר על-ידי מעשיהם והנהגותיהם שנהגו אז בחכמה נפלאה ובצדקות נורא ובקדשה גדולה בזה מראין ומאירין אור פניהם הקדושים שהוא גנוז בתוך המגלה הקדושה, שהוא ספר שלהם הקדוש, על -כן על-ידי זה מאיר עלינו הארת פניהם הקדושים, שעל -ידי זה היה תקף הנס, כי עקר הנס בכל שנה ושנה ובכל אדם ואדם הוא להכניע קלפת המן-עמלק, שהוא מדת הגאות לבטל סטרא דמותא, בחינת ( שם ג') להשמיד להרג וכו' שנמשך משם ולהמשיך בחינת חיים נצחיים שהוא בחינת ענוה אמתיית כנ"ל, שכל זה זוכין על-ידי ראית פני הצדיק כנ"ל, זהו בחינת מקרא מגלה כנ"ל ועל-כן מבטלין תלמוד תורה בשביל זה, כי כל התורה נמשך רק על -ידי ראית פני הצדיק כנ"ל, על-כן בודאי כדאי לבטל תלמוד תורה בשביל זה, הינו בשביל לראות פני הצדיק, שהוא בחינת מקרא מגלה כנ"ל וכן כהנים בעבודתם וכו', כי כל בחינות אלו נמשכין מראית פני הצדיק, שהוא בחינת מקרא מגלה, כי כהנים בעבודתם כל קדשתם נמשך מאהרן הכהן שזכה לכהנה רק על-ידי ראית פני הצדיק בחינת ( שמות ד') וראך ושמח בלבו וכנ"ל ולוים בדוכנם הם בחינת יראה, כי לוי בחינת יראה כידוע, שזה נמשך על-ידי בחינת קבלת התורה שזוכין על-ידי ראית פני הצדיק, בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם וכו' כנ"ל. וישראל במעמדן זה בחינת תחית המתים שאז עקר המעמד באמת, כי בעולם הזה אין מעמד מאחר שסופו לשכב ולמות, אבל תחית המתים נקרא בשם עמידה בדברי רבותינו זכרונם לברכה בכל מקום וכמו שכתוב ( דברים ל"א), "הנך שוכב עם אבותיך וקם" שנאמר על תחית המתים, כי אז עקר הקיום והעמידה לנצח מאחר שלא יחזרו לשכב על העפר עוד, כי צדיקים שעתיד הקדוש ברוך הוא להעמיד אינם חוזרים לעפרם וזה בחינת ישראל במעמדן שהיו עוסקין בעת עבודת הכהנים בתורה כדי להמשיך בחינת תחית המתים שנמשך על-ידי המשכת התורה כנ"ל וכלם מבטלין לשמע מקרא מגלה שהוא בחינת ראית פני הצדיק שמשם נמשך כל זה כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שמחת פורים וזה בחינת ( מגלה ז') חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, כי בפורים שמפילין ומבטלין את הגאות, שהוא בחינת קלפת המן עמלק ואז נחיה השפלות של משה רבנו, עליו השלום, שבכל אבר, שהוא בחינת קדשת מרדכי שנתגלה אז בהארה גדולה ועצומה מאד אפלו בתקף העשיה, שעל-ידי זה עקר תקף הנס, כי אם לאו היה כליה, ח"ו, כמבאר בכתבי האריז"ל, הינו בחינת הארת קדשת אור פני הצדיק שעל-ידי זה נמשך בחינת ענוה, בחינת חיים נצחיים שמבטל הגאות, שהוא בחינת המן, שהוא בחינת סטרא דמותא כנ"ל ועל-כן אז השמחה גדולה מאד בבחינת שבע שמחות, בחינת ( תהלים ט"ז) תודיעני ארח חיים שבע שמחות את פניך, כי חיים נצחיים הנ"ל הם עצם השמחה נפלאה וכנ"ל ועקר הענוה הוא לזכות לתכלית הבטול באמת לבחינת ענוה של משה, שהוא בחינת חיים של כל אבר עד שיוכל להגביה לבו בדרכי ה' ואף-על-פי -כן יהיה עניו באמת כנ"ל, כי שם הכל אחד בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו וזה בחינת חיב אינש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. עד שיגיע לבטול כזה ששם אין חלוק בין ענוה לגדלות, כי שניהם אחד בחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו כנ"ל, כי ארור המן זה בחינת בטול הגאות, שהוא בחינת המן כנ"ל וברוך מרדכי זה בחינת לברך ולהאיר מדת הענוה שהוא בחינת מרדכי הצדיק, שהוא בחינת משה וצריכין בפורים להתבסם כל כך עד שיגיע לשמחה כזאת שהוא בחינת חיים נצחיים הנ"ל, שהוא בחינת תכלית הבטול ששם הגדלות והענוה שניהם אחד בחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל וזה זוכין על-ידי שתית היין בפורים שהוא בחינת יין המשמח שהוא בבחינת תחית המתים שאז נזכה לשתות מיין המשמר, כי יין יש בו שני בחינות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( יומא ע"ו), הינו כשאין זוכין לשתותו בקדשה אזי נמשך סטרא דמותא ח"ו, כמו שכתוב ( משלי כג), "אל תרא יין כי יתאדם וכו'" אחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפרש ופרש רש"י, שמפרישו מן החיים ועל-כן היין מביא שנה שהוא אחד מששים במיתה, כי עקר פגם עץ הדעת היה על-ידי היין, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( בראשית רבא פרק י"ט), סחטא ענבים ונתנה לו, שעל-ידי זה נמשך זהמת הנחש ונגזר מיתה על העולם, אבל כל אחד צריך לתקן חטא אדם הראשון ולהמשיך בחינת תחית המתים, ואז היין בקדשה בבחינת התעוררות השנה בבחינת ( שיר השירים ז') וחכך כיין הטוב וכו' דובב שפתי ישנים בבחינת ( שבת ס"ז) חמרא וחיי לפום רבנן כי נמשך על ידו בחינת שמחה שהוא עקר החיים כנ"ל, שזהו בחינת ( תהלים ק"ד) ויין ישמח לבב ועל-כן בפורים שאז נמשך הארת מרדכי, שעל-ידי זה נמשך בחינת תחית המתים אז היין בקדשה בבחינת יין המשמח, שהוא בחינת תחית המתים, שהוא בחינת תכלית הענוה והבטול, שהוא בחינת עד דלא ידע כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת שנסמך פסוק, "ויבא עמלק" לפסק, "ועל נסותם את ה' לאמר היש ה' בקרבנו אם אין" ( שמות י"ז) כי הם פגמו בגאות כי כל המחלקת שחלקו על משה הכל היה על -ידי גאות של דתן ואבירם שהתקנאו במשה וחלקו עליו עד שנמשכו אחריהם עוד כמה אנשים, כי זה שידע שפלותו ובטל את עצמו באמת נגד משה ואהרן בודאי לא היה חולק עליו בכל מה שעבר עליו ועל-כן ברב המחלקת אמר משה, "ונחנו מה כי תלינו עלינו" הינו שבטל עצמו בתכלית הבטול להכניע מדת הגאות, שעל-ידי זה הם רוצים לחלק עליו, כי הא בהא תלי', כי על-ידי שיש לו גאות אינו מתקרב להצדיק האמת ויש שמתגרה בו הבעל דבר עד שחולק עליו ועל -ידי שאינו מקרב להצדיק, מכל שכן כשח"ו, חולק עליו, על -ידי זה מתגבר בו ביותר מדת הגאות, כי עקר בטול הגאות זוכין על-ידי התקרבות להצדיק על-ידי ראית פניו הקדושים וכנ"ל ומחמת שהם פגמו אז בזה על-כן נסו את ה' ונפלו לספקות היש ה' בקרבם אם אין ואיתא בזהר הקדוש ( פרשת בשלח ס"ד) שהיו מספקים אם הבחינה הנקרא יש הוא בקרבם אם בחינה הנקרא אין, עין שם, הינו שהפגם שלהם היה שעשו פרוד בין גאות דקדשה שהוא בחינת יש ובין ענוה, שהוא בחינת אין, כי באמת שניהם אחד וזה עקר תכלית שלמות הענוה בחינת במקום גדלתו וכו' כנ"ל ומחמת שהם חלקו על משה ופגמו בענוה היה עקר הפגם שעשו פרוד הנ"ל עד שנסתפקו איזה בחינה בקרבם ועל-ידי זה "ויבא עמלק", כי עמלק הוא זהמת הנחש שעקר התגברותו על-ידי פגם ענוה וכנ"ל ועל-כן היה עקר הכנעתו על -ידי יהושע, כמו שכתוב, "ויאמר משה ליהושע צא הלחם בעמלק וכו'" כי יהושע היה תלמיד משה אשר לא ימוש מתוך האהל, שהיה משתדל כל ימיו לראות פני משה רבו בכל עת עד שזכה על-ידי זה שיתנוצץ מחו ולקבל כל התורה על -ידי זה, אשר על-ידי זה זוכין לענוה אמתיית שהוא הכנעת המן עמלק וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת סעדת פורים ומשלוח מנות בפורים, כי צריכין לזכות על-ידי בחינת הנ"ל לבושה עד שיתביש להושיט המאכל לפיו בחינת משם חפר אוכל וכו', כמו שכתוב שם, אבל כשזוכין לבושה כזאת באמת, שעל-ידי זה זוכין לתשובה, על -ידי זה נמשך חיים נצחיים הנ"ל ואזי השם יתברך מרחם עליו ומוחל עונותיו ומעביר חרפתו ובשתו, כמו שכתוב ( צפניה ג'), "ביום ההוא לא תבושי מכל עלילותיך וכו'" ואז השם יתברך בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתבישו עוד, שזהו בחינת ההבטחה ( יואל ב'), "ואכלתם אכול ושבוע והללתם את שם ה' אלקיכם אשר עשה עמכם להפליא ולא יבושו עמי לעולם" וזה זוכין בפורים שאז זוכין להמשיך בחינת חיים נצחיים כנ"ל וזה בחינת ( שיר השירים ה') באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי 'מורי עם בשמי' זה בחינת מרדכי ואסתר, 'מורי' זה בחינת מרדכי מר דרור. 'עם בשמי' זה בחינת אסתר שנקראת הדסה 'אכלתי יערי עם דבשי' פרש רש"י, שקבל מה שאינו ראוי עם הראוי, זה בחינת שמחת פורים שהשם יתברך מקבל באהבה כל מה שעושין ישראל מחמת שמחת פורים, אף-על-פי שיש בהם עניני צחוק ודרך שטות שנראה כאינו ראוי, אף-על-פי-כן השם יתברך מקבל הכל באהבה מחמת שעושין זאת מחמת שמחת פורים הגדולה מאד ואז אומר השם יתברך ( שם), "אכלו רעים שתו ושכרו דודים" כי השם יתברך, כביכול, בעצמו מבקש את ישראל שיאכלו וישתו בשמחה ולא יתבישו עוד וכנ"ל. וזה בחינת מה שקדם פורים מתענין תענית אסתר, כי התענית בשביל תשובה, הינו שממשיכין על עצמן בושה הנ"ל עד שמתבישין להושיט המאכל לפיו כנ"ל וזה בחינת התענית של כל הבעלי תשובה, כי עקר התשובה היא הבושה שאז מתבישין לאכל, על-כן מתענין וזה בחינת תענית אסתר קדם פורים ועל-ידי זה זוכין לתשובה שלמה, שעל -ידי זה זוכין לבחינת חיים נצחיים הנ"ל, שהוא בחינת חיי עולם הבא שאז נאמר, "ואכלתם אכול ושבוע וכו' ולא יבושו עמי לעולם" כנ"ל וזה בחינת אכלו רעים וכו' כנ"ל וזה בחינת משלוח מנות איש לרעהו שאנו מדבקין במדותיו יתברך וממשיכין הארה זאת בפורים, דהינו שכל אחד שולח לחברו מנות ומאכלים לשמחו ולחזקו שיאכל וישתה סעדת פורים ולא יתביש עוד, כי גם השם יתברך מזהיר ומבקש אז את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתבישו וכנ"ל, כי זה ידוע שכל מצוה ומצוה שאנו עושין בכל זמן וזמן היא כפי ההארה שצריכין עתה להמשיך מלמעלה כפי הזמן, כי באתערותא דלתתא וכו' ועל-כן בפורים על-ידי מצות משלוח מנות שאחד שולח לחברו שיאכל וישתה, על-ידי זה נמשך הארת פורים, שהוא בחינת אכלו רעים, השם יתברך מבקש את ישראל שיאכלו וישתו ולא יתבישו בחינת ואכלתם וכו' ולא יבושו עמי לעולם וכנ"ל ומתנות לאביונים, שהוא צדקה, כי צדקה בחינת שלמות הענוה, בחינת אור הפנים וכו' וכמבאר היטב לעיל בענין פרשת שקלים שקורין קדם פורים:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת פסח, בחינת אסור חמץ ומצות אכילת מצה וכבר מבאר לעיל מזה, עין שם ולבאר יותר, כי מבאר בכונות פסח ומובא בדברינו שכלל כונת פסח, שהוא יציאת מצרים, הוא שאז בשעת יציאת מצרים האיר השם יתברך עלינו בחסדו אור גדול ונפלא מאד שלא בהדרגה שלא כסדר ובלא זה לא היה אפשר להגאל מחמת שהיה נאחז בהם זהמת מצרים מאד ועל כן אם היה הארת המחין נכנסין כסדר כדרכן תמיד שנכנסין תחלה מחין דקטנות ואחר כך מחין דגדלות וכו' לא היה אפשר להגאל כלל, כי היו הקלפות נאחזין במחין דקטנות שמשם אחיזתם, כי היה זהמת מצרים נאחז בהם הרבה, על-כן לא היה אפשר להגאל כי אם על-ידי שחמל עלינו השם יתברך והאיר עלינו בחסדו הגדול אור גדול ועצום מאד שלא בהדרגה וסדר ועל-ידי גדל האור הנפלא נגאלו מיד וכו', זה כלל הכונות, ועין שם ועל-פי התורה הנ"ל נוכל לבאר מעט בחסדו הגדול יתברך, כי כבר בארנו לעיל שיציאת מצרים הוא בחינת תחית המתים, הוא בחינת ענוה אמתיית שהיא חיי עולם הבא, שהוא בחינת בלי גבול, בחינת ענג שבת, שהוא בחינת נחלה בלי מצרים הפך גלות מצרים, שהוא בחינת מצרים וגבול וכו' כנ"ל ועל-כן היה פרעה בעל גאוה ביותר, כמו שכתוב ( יחזקאל כ"ט), "אשר אמר לי יאורי ואני עשיתינו וכו'" ועל-כן אמר ( שמות ה'), "מי ה' וכו'" כי שם במצרים אחיזת הגאוה ביותר שהוא בחינת ישות, בחינת מצרים שהם מצרים לישראל וכנ"ל ועל-כן לא היה אפשר להם להגאל כי אם על-ידי בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה אמתיית, שהוא חיי עולם הבא שהיא הפך הגאוה וכנ"ל, כי עקר תכלית הגאלה הוא לעבד אותו יתברך ולהכיר אותו יתברך שזה עקר תכלית הגאלה, כמו שכתוב ( שם ג'), "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלקים וכו'" ולהכיר אותו יתברך אי אפשר כי אם על -ידי ענוה אמתיית שהוא בחינת בלי גבול, שעל-ידי זה יכולין להמשיך השגות אלקות, שהם בחינת חיי עולם, הבא שאלו החיים אמתיים ונצחיים, שהם בחינת בלי גבול כנ"ל וזה שאיתא בזהר הקדוש מסטרא דיובלא דהיא בינה עלמא דאתי נפקו ישראל ממצרים, כי עקר הגאלה היה מבחינת עולם הבא שהיא בחינת בינה וכו', שהוא בחינת תחית המתים שמשם כל הגאלות, כי הגלות בחינת מיתה והגאלה בחינת חיים, בחינת תחית המתים, כמו שאנו אומרים בברכת אמת ואמונה שמדבר מגאלת מצרים, השם נפשנו בחיים וכו' וכמו שכתוב ( יחזקאל ט"ז), "ואראך מתבוססת בדמיך" ואיתא שהוא בחינת מתבוססת ואמר לך בדמיך חיי וכו', הינו בחינת תחית המתים נמצא, שעקר הגאלה אי אפשר כי אם על-ידי בחינת תחית המתים, שהוא בחינת ענוה אמתיית שנמשכת מבחינת מחין דגדלות בבחינת במקום גדלתו שם אתה מוצא ענותנותו, אבל לענוה אמתיית בחינת תחית המתים אי אפשר לזכות כי אם על-ידי קבלת התורה, כמו שכתוב בהתורה הנ"ל, שדיקא על-ידי חדושי ובאורי התורה, שהם בחינת מתן תורה זוכין ליראה זו הבושה עד שמתבישין אפלו לעשות מצוה וכו'. ואפלו להושיט המאכל לפיו ועל-ידי הבושה בחינת תשובה זוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, שהיא בחינת ענוה אמתיית וכו' כנ"ל ואז בשעת יציאת מצרים עדין לא זכינו לקבל את התורה, כי במצרים לא היה אפשר לתן את התורה מתקף זהמת מצרים, על-כן היתה הגאלה קשה מאד מחמת שאי אפשר להגאל כי אם על-ידי בחינת תחית המתים ותחית המתים אי אפשר כי אם על-ידי קבלת התורה וקבלת התורה אי אפשר כי אם אחר יציאת מצרים, על-כן באמת היה הדבר קשה וכבד מאד רק שהשם יתברך ברחמיו חמל עלינו והאיר הארה נפלאה שלא כסדר שזכו להתנוצצות מחין גדולים מאד רק על-ידי בחינת ראית פני הצדיק שהוא משה רבנו, עליו השלום, כי בשעת יציאת מצרים שעדין לא קבלו את התורה ממשה רק שקבלו הארת הדעת והתנוצצות המחין על-ידי ראית פניו הקדושים לבד ועל-ידי זה לבד דלג, הקדוש ברוך הוא על הקץ וגאלם מיד אף-על-פי שלא זכו עדין לקבל את התורה הנמשכת מראית פני הצדיק, שעל-ידי זה עקר הבושה והתשובה, שעל-ידי זה עקר תחית המתים, שעל-ידי זה עקר הגאלה כנ"ל, אבל אז היה בלתי אפשר להמתין על זה כנ"ל, על-כן האיר עליהם הארה נפלאה שלא כסדר שאף -על-פי שעדין לא קבלו את התורה, אף-על-פי-כן גאל אותם על-ידי גדל ההארה העצומה שנמשך עליהם אז שלא כסדר, שעל-ידי זה המשיך עליהם הארה מבחינת תחית המתים, מבחינת חיי עולם הבא, שעל-ידי זה היתה הגאלה כנ"ל ועל-כן אסור לאכל חמץ והוא בבל יראה ובל ימצא ומחיבים לאכל מצה, כי חמץ הוא בחינת עץ הדעת טוב ורע ואי אפשר לבררו ולתקנו כי אם על-ידי בחינת תקון הברית, שעל-ידי זה עקר קבלת התורה שנמשך מראית פני הצדיק, כמבאר בהתורה הנ"ל, כי חמץ בחינת מחין דקטנות, כמבאר בכונות ועתה בפסח בשעת יציאת מצרים צריכין לשמר עצמנו מאד ממחין דקטנות שבהם אחיזת הסטרא אחרא, כמו שכתוב שם בכונות והענין על-פי דרכנו, כי עקר תקון האכילה הוא על-ידי קבלת התורה בבחינת ותורתך בתוך מעי, כי על-ידי קבלת התורה זוכין לבושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו וכו'. ועל-ידי זה זוכין לתחיה וכו' כנ"ל, שזה עקר תקון האכילה, עקר תקון אכילת עץ הדעת טוב ורע שהביא מיתה לעולם, כי על-ידי אכילה כזאת נמשך חיים נצחיים וכו' כנ"ל ( וכמבאר לעיל מזה), עין שם ואז נתתקן החמץ, כי חמץ הוא באחור זמן, הינו כשנותנין מים בעסה ושוהה העסה שעור חמוץ עד שנאחז ושולט בו הרוח והאויר של העולם על -ידי זה נתחמצה ועל-כן חמץ בפסח אסור ואסורו חמור מאד, כי אז עדין לא נתתקן ונזדכך הרוח והאויר מבחינת רוח רעה, רוח גבהה של פרעה ומצרים ועל-כן כשנאחז האויר והרוח בהעסה אחר שנתנו עליה מים עד שנתחמצה אסורה באסור חמור, כי נאחז בה הרבה הרוח גסה של זהמת פרעה ומצרים הוא בחינת גסות הרוח, בחינת אל אחר, שהוא סטרא דמותא, שהוא בחינת מחמצת תמן מת וכנ"ל ועל -כן עקר האסור אחר שנתנו מים בעסה, כי הרוח שורה על פני המים ובקדשה שורה הרוח דקדשה בחינת רוחו של משיח על פני המים, בבחינת ורוח אלהים מרחפת על פני המים וכו', דא רוחו של משיח שמרחף על אנפי אוריתא שמשם כל החדושי תורה בחינת קבלת התורה, כמבאר שם בהתורה הנ"ל, אבל במצרים שעדין לא זכינו לקבלת התורה, על-כן אז בפסח כשנאחז ח"ו, הרוח שעל פני המים בהעסה עד שנתחמצה כשנאחז בה הרוח רעה השורה על פני המים הרעים המים הזידונים שהם מיין מסאבין הנמשכין מפגם הברית שהוא הפך קבלת התורה, כי עקר קבלת התורה על -ידי פרישות וקדשת הברית שנמשך עליהם אז על-ידי משה, כמו שכתוב שם ואזי בפסח שהחמץ פגום מאד כנ"ל אזי מתגברים על ידו ח"ו, בחינת המחין דקטנות שנאחז בהם הסטרא אחרא הרבה, שהוא פגם הענוה האמתיית שהיא עקר החיים ועל-כן החמץ אסור עד שביעי של פסח שאז נתגלה בחינת קדשת יוסף, שהוא בחינת קדשת הברית ועל-כן אז מתחיל להתמשך על ישראל בחינת קדשת קבלת התורה. ואזי אחר כך התר החמץ, כי על-ידי בחינת קבלת התורה נמשך בושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו וכן אפלו לעשות מצוה מתבישין הרבה וכו' כנ"ל שמשם נמשל תקון החמץ, כי נתתקן רוח העולם על-ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים דקדשה שמשם היה הנס של קריעת ים סוף ואזי הרוח הנאחז בהמים שעל -ידי העסה מתחמצת הוא מסטרא דקדשה, כי נתברר על -ידי התורה שהוא בחינת רוח אלקים המרחפת על פני המים כנ"ל, כי עקר חמוץ העסה שמטעים העסה ביותר נמשך בשרשו שבקדשה מבחינת הבושה הנ"ל מחמת שעקר תקון האכילה הוא על-ידי בחינת קבלת התורה, שעל-ידי זה זוכין לבושה עד שמתבישין אפלו להושיט המאכל לפיו וכו' עד שזוכין לבחינת תחית המתים וכו' כנ"ל שמשם נמשך גם בגשמיות בחינת חמוץ העסה שאין אוכלין תכף העסה רק מתינין מלוש בצק עד חומצתו, כי כן הדבר בקדשה שאי אפשר לאכל מיד, רק צריכין להמתין ולהתביש הרבה קדם שאוכלין ועל-ידי זה נמשך בחינת תחיה, בחינת רוח החיים השורה על פני המים דקדשה ועל-ידי זה נתחמצה העסה בקדשה על-ידי רוח ומים דקדשה שנתבררו על -ידי בחינת קבלת התורה וכנ"ל אבל בשעת יציאת מצרים שלא זכינו עדין לקבלת התורה אזי הרוח ומים הנאחזין בהעסה עד שנתחמצה הם מתקף הסטרא אחרא והקלפות מסטרא דמותא מבחינת גאות שהוא רוח רעה רוח גבהה כנ"ל ואזי אין נמשך חמוץ העסה מבחינת בושה דקדשה הנ"ל רק, אדרבא, נאחז שם בחינת מחין דקטנות שבהם אחיזת סטרא אחרא ואזי נתעקם הלב ביותר מהשם יתברך, כי מחין דקטנות אינם ענוה כלל רק מעקמין הלב מהשם יתברך. ומזה צריכין לזהר מאד מאד בשעת יציאת מצרים וכן כל אדם כשרוצה להתקרב להשם יתברך שהוא בחינת יציאת מצרים, כי באמת עקר הגאלה היא רק בחסדו הגדול כנ"ל ולפעמים מתנכל הבעל דבר והסטרא אחרא ומעקם לבו בבחינת קטנות הנמשך ממחין דקטנות ונדמה לו כאלו הוא ענוה ורוצה לרחקו על-ידי זה מהשם יתברך, דהינו שאומר בלבו וכי ראוי אני שיעשה השם יתברך לי נסים כאלה הלא אני יודע חטאי ופשעי המרבים ומחמת זה אינו מאמין בדברי הצדיק הרוצה לגאלו ולהשיבו באמת להשם יתברך וכמו שמצינו כמה וכמה שנתרחקו על-ידי זה מחמת שהם יודעים לכלוכם וטנופם בעונות, רחמנא לצלן, אינם מאמינים בכח הצדיק שאפשר לגאלם ובפרט כשבא עליהם איזה יסורים ומרירות ומניעות בגוף ונפש וכו' הם אומרים בנפשם הלא אני רואה שאין השם יתברך רוצה לקרבני, כי בודאי אי אפשר לקרב פגום כמוני נמצא, שבתחלה מתחיל הבעל דבר בדרכי הענוה, אבל הוא מהפך דברי אלקים חיים ורוצה להכשילו על-ידי בחינת מחין דקטנות לעקם לבו על-ידי זה יותר מהשם יתברך כנ"ל, כי כך דרך הבעל דבר שמתלבש באיזה אמת לפנים ואחר כך מהפך השורה ח"ו, על-כן צריכין להשמר מאד מזה שלא יפל ויתרחק על-ידי ענוה רעה כזאת, כי באמת בודאי צריך האדם לידע חסרונו שאינו ראוי לגאלה ולהתביש בעצמו הרבה, אבל לא שיתרחק על-ידי זה ח"ו, רק אדרבא, יאמר בלבו בודאי אני רחוק מאד מאד מגאלה וישועה לפי מעשי הרעים, אבל אני בטוח בחסדו הגדול והנפלא ובכח וזכות הצדיקי אמת שהשם יתברך יעזר לי ויעשה עמי חסד תמיד כאשר עד הנה עזרנו הרבה ואני מחיב להאמין בדברי הצדיקים שגלו לנו טובו וחסדו הגדול יתברך שבודאי יגמר עמנו כרצונו ויגאלנו גאלה שלמה כאשר הבטיחנו אף-על-פי שאיני כדאי כלל, אבל בשעת יציאת מצרים שאז לא זכינו עדין לקבלת התורה על-כן אז צריכין שמירה ביותר מאלו הרעיונים, שהם בחינת מחין דקטנות הנאחזין בחמץ שבהם עקר אחיזת הסטרא אחרא המעקמין הלב מהשם יתברך וכנ"ל ועל-כן הסימן של חמץ כל שהכסיפו פניו, כמו שכתוב במשנה ( פסחים מ"ה). הכסיפו פניו בחינת בושה שמשם נמשך החמץ כנ"ל ובכל השנה החמץ מתקן על-ידי בושה דקדשה שנמשך מקבלת התורה כנ"ל אבל בשעת יציאת מצרים קדם קבלת התורה נאחז בהבושה מחין דקטנות הנ"ל המעקמין את הלב מהשם יתברך, על-כן אז החמץ אסור בבל יראה ובל ימצא כנ"ל. ובאמת עקר כל הנסיונות שנסו אבותינו את הקדוש ברוך הוא נמשכו מבחינה זאת, כי דור דעה בודאי האמינו בהשם יתברך שיכול להשפיע להם כל דבר, אך הבעל דבר עקם לבם על-ידי בחינת מחין דקטנות עד שאמרו בלבם, וכי אנו ראויים שיתן לנו לחם ומים במדבר בדרך נסים כאלה ובפרט בעת שראו שבאמת יש להם יסורים גדולים וחסרונות, כגון כשהלכו ג' ימים בלי מים שאמרו, הלא אנו רואים בעינינו שאין אנו ראויים לגאלה שלמה ומחמת זה נמצאו קצת שלא האמינו בדברי משה ואמרו, המבלי אין וכו'. ואמרו, מי יתן מותנו בארץ מצרים וכו' מחמת שלגדל חסרונם שידעו בעצמם אמרו שאינם ראויים לנסים כאלה. ובאמת שגו בזה מאד, כי זהו קטנות דסטרא אחרא, כי בודאי צריכין להכיר חסרונו ואף-על-פי-כן יבטח בה' ובצדיקי האמת, כי השם יתברך יעזר לו בחסדו הגדול וכנ"ל וכן מבאר בילקוט ראובני על פסוק ( שמות ו'), "ולא שמעו אל משה מקצר רוח" כלומר משום דחזו דלא הוי בהון עובדין דכשרין וטבין וכו', עין שם וכן מבאר עוד במקום אחר הינו כנ"ל שעקר פגם האמונה שלהם היה מחמת ענוה פסולה הנ"ל שהוא בחינת מחין דקטנות כנ"ל ועל-כן באו לפגם גדול כל כך שלא שמעו אל משה, הינו כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

( שיך לעיל) וזה שמפטירין בפסח בשבת חול המועד בתחית המתים של יחזקאל, כי עקר הגאלה בבחינת תחית המתים כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ספירת העמר ושבועות שהוא מתן תורה, כי מבאר שם בהתורה הנ"ל שעל-ידי בחינת רוח אלקים שמקבלין על-ידי שרואין את עצמו עם הצדיק וכו', על -ידי זה זוכין להמשיך חדושי ובאורי התורה שהוא בחינת קבלת התורה וכו', עין שם, אך כל זה אי אפשר לזכות כי אם על-ידי הצדיק הגדול שהוא קדוש גדול מאד בקדשת הברית בבחינת קדשת ופרישות משה וצריך כל אחד מישראל להמשיך על עצמו מקדשתו ופרישותו כמו בשעת מתן תורה שהמשיך על כלם בחינת פרישות, כמו שכתוב ( שמות י"ט), "היו נכונים לשלשת ימים וכו'" ואז דיקא זוכין להמשיך כל אחד בי אור התורה כראוי שהוא בחינת קבלת התורה, שעל-ידי זה זוכין ליראה זו הבושה בחינת ולבעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו וכו' והבושה היא בחינת תשובה, שהוא בחינת חיים נצחיים, הינו שזוכין לחיים נצחיים של עולם הבא, שהוא בחינת ענוה אמתיית שנחיה בחינת השפלות והענוה של משה שנעלם אצל כל אחד ואחד וכו', כמבאר שם היטב, עין שם וכבר מבאר שעקר גאלת מצרים וכן כל הגאלות אי אפשר כי אם על-ידי בחינת תחית המתים שזה אי אפשר כי אם על-ידי קבלת התורה כנ"ל ומחמת שבמצרים היה בלתי אפשר לקבל את התורה מרבוי זהמתם, על-כן היתה קשה הגאלה מאד רק שהשם יתברך בחמלתו ונפלאותיו הגדולים דלג על הקץ והאיר עליהם הארה עצומה שלא בהדרגה ושלא כסדר, דהינו שאף -על-פי שלא זכו עדין לתקון הברית כראוי ולא נטהרו עדין מזהמת מצרים ולא קבלו את התורה, אף-על-פי-כן האיר עליהם מחין גדולים מאד אף-על-פי שלא היו ראויים להם שעל-ידי זה נגאלו, שזהו בחינת פסח שהוא לשון דלוג וקפיצה, דהינו שהארת הדעת בא להם בהארה עצומה שלא בהדרגה וסדר ועל-כן אסור אז החמץ וכנ"ל. והנה אחר הפסח מתחילין תכף להמשיך על עצמן המחין והדעת בהדרגה ובמדה מיום אל יום על-ידי מצות ספירת העמר כמבאר בכונות והעקר כי אז בימי הספירה אנו מטהרין עצמנו מזהמת וטמאת מצרים וכמו כן ממשיכין על עצמן הארת הדעת והמחין הקדושים בכל יום ויום בהדרגה ובמדה כפי הספירה עד שזוכין על-ידי זה לקבל את התורה בשבועות, שעל-ידי זה נמשך יראה וכו', הינו כי עקר זהמת מצרים הוא פגם הברית, כי הם מבני חם דמחמים גופי' דבר נש בעברה ועל-כן היו שטופי זמה כידוע. וזה היה עקר גלות מצרים שנזדככו שם כמו בכור הברזל, כמו שכתוב, "ואוציא אתכם מכור הברזל" והכל היה לתקן נצוצי קרי של אדם הראשון כידוע, הינו שהכרחו לבא בגלות המר של מצרים ושיעבר עליהם מה שעבר שרצו הסטרא אחרא והקלפות לבלע אותם ח"ו, בזהמתם הגדולה והם צעקו בכל פעם אל ה' עד שזכו לגאלה אף-על-פי שלא היו כדאי. וכן עובר על כל אדם, שכל ההרהורים והבלבולים העצומים והגדולים שעוברים עליו ורוצים לבלעו לגמרי ח"ו, הכל לטובתו כדי שעל-ידי זה דיקא יזדכך ויצטרף ויתלבן, כמבאר בהתורה רציצא וכו' מהיכא נפיק רוחי' בהיינו דעאל וכו', עין שם ( לקוטי א' סימן כ"ז) על-כן תכף במחרתו של פסח שצריכין להתחיל לזכך עצמו מזהמת מצרים ולהמשיך הדעת הקדוש על עצמו לזכות לקבלת התורה בשבועות, על-כן צריכין להביא עמר שעורים ולהניפו ולהתחיל ימי הספירה מאותו היום, כי עקר הטהרה מזהמת מצרים הוא לטהר עצמנו מפגם הברית שהוא פגם הדעת ולהמשיך על עצמנו קדשת ופרישות משה רבנו שהוא קדשת הדעת וכו' כנ"ל וזה בחינת עמר שעורים כי עקר הטהרה מפגם הברית הוא על-ידי טהרת המחשבה שכל אדם אפלו אם הוא כמו שהוא צריך לשמר את עצמו מעתה על כל פנים לבל תצא מחשבתו לחוץ כלל, כי צריך לזכר היטב היטב ולידע שהמחשבה ביד האדם להטותה כרצונו ואל כל אשר יחפץ יטה אותה ואפלו אם כבר הרגלה מחשבתו לצאת לחוץ הרבה, אף-על-פי-כן בידו להטותה בכל פעם לדרך הישר והוא כמו סוס שיצא מהדרך שיכולין לתפסו באפסר בעל כרחו להטותו לדרך הישר, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות יחד בשום אפן ועל-כן אם יחשב מחשבה אחרת לטוב בהכרח שתדחה מחשבתו החצונה וכל הרהורין, כי אי אפשר שיהיו שני מחשבות ביחד בשום אפן, כמבאר כל זה היטב בדברי רבנו ז"ל ( בלקוטי תנינא סימן נ') אבל צריכין לחזר זאת ולזכר זאת היטב היטב בכל פעם בכל יום ובכל עת, כי הרבה בני הנעורים נלכדו בזה שבאים למה שבאים, רחמנא לצלן, מחמת שנדמה להם כאלו אין מחשבתם בידם ח"ו, ובאמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל וזה מרמז מצות ספירת העמר שהוא לטהר המחשבה שבמח מפגם הברית ולהמשיך על עצמו קדשת הדעת וכו' כנ"ל, כי צריכין להביא עמר שעורים דיקא שהוא מאכל בהמה, שהוא בחינת כח המדמה שמשם כל הבלבולים וכל ההרהורים וכל הדמיונות ועל-ידי מצות עמר שעורים מבררין המדמה ונמשך על האדם קדשה שיוכל להתחזק עצמו כנגד כל ההרהורים והדמיונות הבאין מכח המדמה, כי באמת אפלו תקף בלבול המדמה אפלו אם נתבלבל מאד מאד רחמנא לצלן, אף-על-פי-כן יכולין לבררו בקל בשב ואל תעשה, דהינו שישמר את עצמו מעתה על כל פנים לתפס מחשבתו לבל תצא לחוץ אפלו כחוט השערה ואפלו אם לפעמים יוצאת לחוץ, ח"ו, ואפלו אם יוצאת כמו שיוצאת יתפס אותה מיד שיזכר ויחזירנה אל מקומה למחשבה נקיה וכשרה כי המחשבה ביד האדם תמיד כנ"ל, כי אי אפשר שיכנס במחו שני מחשבות בשום אפן כנ"ל וזה בחינת עמר שעורים הינו שבחינת שעורים שהוא בחינת כח המדמה כנ"ל שמשם כל הנסיונות הבאים על האדם כפי המחשבות שחושב וכל אלו המחשבות הם בחינת שערות מותרי מחין כידוע וזה בחינת שעורים לשון שערות וכל אלו השערות הם המותרי מחין שמהם כל ההרהורים והבלבולים הבאין מהמדמה שהוא בחינת שעורים כלם הם בבחינת עמר ומדה וזהו בחינת עמר שעורים שצריכין לידע שהמח יש לו מדה וגבול ואין יכול לכנס בו יותר ממחשבה אחת בשום אפן כמו כלי שמחזקת מדה אחת ויותר מזה אי אפשר לכנוס בה, כמו כן המח הוא כלי שאי אפשר לכנס בו כי אם שערה אחת שהיא מחשבה אחת ויותר מזה אי אפשר לכנס בו בבת אחת, כי אינו יכול לקבל כי אם מחשבה אחת רק מחמת רהיטת המחין, כי המח רץ מאד ואינו נח לעולם והוא כמו האינו נח ( שקורין אום רוא שבזייגיר) על-כן המחשבות רודפין מאד מחשבה אחר מחשבה מחמת זה טועים הרבה כאלו אין המחשבה בידם, אבל באמת לא כן הוא, כי אין יכול לכנס בהמחשבה ב' מחשבות ביחד וכשיחשב מחשבה אחרת בודאי תדחה המחשבה הראשונה בלי מלחמה רק בשב ואל תעשה וזה בחינת עמר שעורים שהמחשבות, שהם בחינת שערות הם במח בבחינת עמר ומדה ואי אפשר לכנס שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל וזה עקר הטהרה מזהמת מצרים שהוא להטהר מפגם הברית שבא על-ידי פגם המחשבה, כי עקר הטהרה על-ידי ששומרין המח כחוט השערה לבל תצא חוץ לגבול ואפלו אם כבר יצא כמו שיצא בקל יכולין להחזירו על-ידי חוט השערה, דהינו על-ידי ששומרין מעתה להתחיל לחשב מחשבה אחרת, כי תכף כשיתחיל כחוט השערה לחשב מחשבה אחרת כשרה, תהיה נדחה המחשבה הראשונה ממילא כנ"ל ועל-כן מתחילין מיד לספר הימים לעמר, כי הימים הם החיות של האדם, כי כל חיותו נכלל בימים ובזמן שהם כל ימי חייו ועקר החיות הוא החכמה שבמח, כמו שכתוב ( קהלת ז'), "החכמה תחיה וכו'" ועל-כן בכל יום יש בו חכמה ושכל שהוא חיותו וכמבאר כל זה בדבריו ז"ל במקום אחר, על -כן צריכין לספר הימים לעמר שתכף כשבא היום צריכין לסופרו ולמנותו לעמר לידע שהיום, שהוא החיות, שהוא החכמה שבמח שמשם כל המחשבות הם בבחינת עמר ומדה בבחינת עמר שעורים שאין שני שערות שהם שני מחשבות יכולין לכנס בפעם אחת, כמו שכתוב ( איוב ל"ח), "מי פלג לשטף תעלה וכו'" וזה, "שבע שבתות תמימות תהיינה", שצריכין לספר מתחלת היום כדי שיהיו תמימות, הינו שצריכין לזהר מתחלת היום שיהיה תמים כלו על-ידי שסופרו לעמר, שעל-ידי זה ממשיך על עצמו קדשת העמר והמדה של המחשבה, שעל-ידי זה יכול לדחות כל המחשבות רעות כנ"ל, שעל-ידי זה עקר קדשת המחין שהם קדשת הברית שממשיכין בימי הספירה וכנ"ל וצריכין לזהר בזה מאד מתחלת היום לבלי להתחיל להניח לכנס במח מחשבה רעה ח"ו, ואם כבר נכנסה ח"ו, ידחה אותה כנ"ל וזה בחינת שבע שבתות תמימות וכו' כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה שתלתה התורה מצות הספירה בשבת, כמו שכתוב ( ויקרא כ"ג), "וספרתם לכם ממחרת השבת וכו' עד ממחרת השבת וכו' שבע שבתות תמימות וכו'" כי עקר כח קדשת הדעת והמחשבה שהוא בחינת מצות ספירה הוא נמשך משבת, כי ששת ימי המעשה הם ימי מלאכה, כמו שכתוב ( שמות כ'), "ששת ימים תעשה מלאכתך ויום השביעי שבת לה'" ועקר המלאכה של האדם בזה העולם הוא לברר ברורים ועקר כל הברורים הם על -ידי ברור המחשבה, דהינו על-ידי בחינת הנ"ל, על -ידי ששומרין המחשבה כחוט השערה ממחשבות חוץ והרהורים, שזהו עקר ברור כל הנצוצות הקדושות בבחינת כלהו במחשבה איתברירו וזה בחינת ( שם ל"א) ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה שהם בחינת הד' מחין, כמבאר בהתורה הנ"ל נמצא, שקורא המח הד' כל מלאכה, כי שם עקר המלאכה והאמנות של האדם בזה העולם, כי כלל המחין הם ג' שהם חכמה בינה דעת, אך לפעמים נקראים ד' מחין מחמת הדעת כלול משתים שהם בחינת חסדים וגבורות. ואלו המחין מבארין בפסוק הנ"ל ואמלא אותו רוח אלקים בחכמה ובתבונה, שהם חכמה ובינה ובדעת ובכל מלאכה, זה בחינת מח הדעת שכלול משתים, שזהו בחינת ובדעת, שהוא בחינת החסדים שבדעת, שהם בחינת דעת סתם, כי הם עקר הדעת ובכל מלאכה זה בחינת המח הרביעי שהוא מח הגבורות שבדעת, שהוא בחינת ובכל מלאכה, כי שם עקר האמנות והמלאכה של כל אדם, כי זה ידוע שעקר אחיזת הסטרא אחרא, הוא בבחינת גבורות ודינים ועל-כן שם בבחינת מח הגבורות שם נאחזים המחשבות זרות של הסטרא אחרא ששם עקר הברור ששם עקר המלחמה, ועל-כן נקראים ובכל מלאכה, כי שם עקר המלאכה והאמנות של האדם להזהר במחשבתו לנקותה ולטהרה מפסלת כמו הבעל מלאכה שמזכך ומטהר את הכלי וחותך ומנסר סביב הכלי כל המותרות והפסלת כדי להוציא כלי למעשהו, כמו כן צריכין לזכך את המחשבה ולגרש המותרות והפסלת שבמחשבה כדי שיהיה כלי מוכן לקבל נפש רוח ונשמה דקדשה וכו' כמו שמבקשין על זה בכמה תפלות וזה בחינת כל מלאכת מעשה בראשית שהיו בששת ימי המעשה וכן כל המלאכות שהאדם עושה בכל יום מששת ימי המעשה, כי כלם הם בחינת ברורים לברר נצוצות מעמקי הקלפות כידוע ועקר הברור על-ידי קדשת המחשבה, על-ידי ששומר את המחשבה כחוט השערה וזה עקר מלאכתו של האדם בחינת ואמלא אותו וכו' ובכל מלאכה וכו' וזה בחינת מה שכתוב ביוסף הצדיק כשבא לידי נסיון ( בראשית ל"ט), "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" כי עקר המלאכה והאמנות של האדם בזה העולם הוא לעמד בנסיון והעקר בתאוה הזאת והעקר על-ידי שמירת המחשבה כחוט השערה בכל פעם כנ"ל. ועקר הכח להצליח במלאכתו בגשמיות ורוחניות בכל ששת ימי המעשה צריכין לקבל משבת קדש, כי מיני'ה מתברכין כל שיתא יומין, הינו כי שבת הוא בחינת שביתה וניחא, בחינת מנוחת המחשבה, בחינת ישוב הדעת, בחינת ( תהלים כ"ג) על מי מנוחות ינהלנו, בחינת הצדיק האמת הזקן שבקדשה שדעתו מישבת תמיד ואינו צריך עוד שום מלחמה עם המחשבות בחינת בסבי דעתא שקיט ושכיך ומשם צריך כל אחד להמשיך על עצמו קדשת המחשבה לעמד כנגד כל המחשבות רעות בשב ואל תעשה, כי מי שמסתכל על הצדיק האמת ואפלו אם אינו זוכה רק להסתכל בספריו הקדושים בעין האמת הוא יכול להביא התבוננות אמתי בלבו להמשיך על עצמו קדשת המחשבה על-ידי עצותיו הקדושים שיזהר לקימם באמת ובפשיטות עד שיזכה לבחינת קבלת התורה בשבועות שהוא להמשיך באורי התורה, שעל-ידי זה יזכה לבחינת תחית המתים בחייו וכנ"ל וזה ( ויקרא כ"ג), "וספרתם לכם ממחרת השבת" שהוא פסח שכל קדשתו נמשך רק מראית פני הצדיק, כי אז לא קבלו עדין את התורה ועל-כן אז בפסח עקר הקדשה עקר התנוצצות המחין הגדולים שקבלו אז, הכל היה רק על-ידי בחינת ראית פני הצדיק וכנ"ל ומשם מתחלת הספירה, שהוא זכוך וטהרת המחין עד ממחרת השבת השביעית שהוא שבועות שהוא קבלת התורה, כי על-ידי זה זוכין לקבלת התורה בשבועות, שהוא בחינת באורי וחדושי התורה שממשיכין בכח הצדיק וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שהעמר היה מנפה בשלש עשרה נפה, כי צריכין לזכך ולטהר ולנפות את המח בכמה וכמה ברורים עד שיזדכך היטב וזכוך המח בשלמות נקרא בשם נפה, כמו שכתוב במשנה ( אבות פרק ה'), ארבע מדות ביושבים לפני חכמים ספוג ומשפך משמרת ונפה נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסלת ומבאר בפרוש רש"י ושאר מפרשים שבחינת נפה היא המעלה שבארבע מדות הנ"ל, עין שם, כי זה העקר לקלט בהמח את הטוב והזך שהוא בחינת סלת ולדחות השאר לחוץ ועל-כן היה מנפה בשלש עשרה נפה ( מנחות ס"ו) כנגד שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהם, שהם כלל התורה שצריכין לקבל בשבועות על-ידי מצות העמר, כי כל הי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הם בכל אדם ובכל זמן, כי עקר התורה הוא המעשה, כמו שכתוב ( אבות פרק א'), לא המדרש הוא העקר אלא המעשה ועל-כן צריכין למעשה, דהינו קיום התורה כל הי"ג מדות, כי צריכין כמה וכמה עצות לעמד כנגד מה שצריכין לעמד וכל העצות האמתיות והתמימות שנמשכין מדברי הצדיקים האמתיים כלם כלולים בשלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן, שהם נמשכין מבחינת י"ג מדות של רחמים, שהם בחינת תליסר תקונא דיקנא שגלה רבי שמעון בר יוחאי ז"ל, שהם שערות קדושות דדיקנא ששם כלה רחמים וחסד והם כופין ומכניעין כל הדינים הנאחזין בשארי השערות, הינו שהשם יתברך משפיע עלינו על -ידי הצדיקי אמת, שהם בבחינת דיקנא קדישא, בחינת זקן מלא רחמים הוא משפיע עלינו על ידם עצות קדושות ונפלאות הנמשכין משערות קדושות עליונות מבחינת שערות הזקן שאלו העצות כלולים בי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן שעל ידם זוכין לאכפיא דינין שבשערות, דהינו לגרש ולבער כל המחשבות רעות הנאחזין בהשערות להכניעם ולבטלם ולהכריח המח שישוב למחשבות כשרות וטהורות על-ידי כח השערות הקדושות של הדיקנא קדישא שמשם כח כל העצות האמתיות והתמימות לעמד כנגדם בשב ואל תעשה וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת ל"ג בעמר, שהוא בחינת ( בראשית ל"א) עד הגל הזה, כמובא בכונות, הינו כי יעקב, שהוא בחינת קדשת כלל ישראל צריך לעשות ג"ל ומצבה שיהיו מחצות מפסיקות במחו בפני המחשבות רעות והרהורים הבאים מהסטרא אחרא מבחינת לבן הארמי כי הסטרא אחרא היא בחינת לבן הארמי, שבא ברמאות גדול ובתחבולות הרבה לתפסו במצודתם ח"ו, והעקר בענין המחשבות שבמח שהם מתנכלים על האדם בכמה וכמה גנבות ורמאות וערמימיות עד שפתאום יוצא מחו חוץ לשיטין וחושב מחשבות חוץ מה שחושב, רחמנא לצלן, כאשר יודע האדם בנפשו, בפרט מי שהוא בעל מחשבה, שהוא מדה רעה מאד מאד, כי הוא מהכ"ד דברים המעכבים את התשובה, כמובא בשלחן ערוך וכל אלו המחשבות רעות נקראים בחינת לבן הארמי שמלבן ברשע, כמו שכתוב במדרש שעל שם זה נקרא לבן, הינו שהוא מלבין הרשעות כל כך כאלו כבר נקבע בזה כאלו אין שום דרך להמלט משם ח"ו, כאשר נדמה ח"ו, לבני הנעורים בפרט להבעלי מחשבות שאי אפשר להם לעמד כנגד המחשבות רעות והרהורים רעים, אבל באמת לא כן הוא, כי המחשבה ביד האדם תמיד ובחוט השערה יכול להנצל בשב ואל תעשה מכל מיני מחשבות רעות והרהורים על-ידי שיטה דעתו למחשבה כשרה וכנ"ל וזה בחינת יעקב שהולך בערמה עם לבן הארמי, כי אחיו הוא ברמאות, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה ( מגלה י"ג), הינו שבחינת יעקב, שהוא קדשת ישראל, בורח מלבן הארמי, דהינו ממחשבות רעות רק בשב ואל תעשה בלי שום מלחמה וזה בחינת ( בראשית ל"א) ויגנב יעקב את לב לבן הארמי על בלי הגיד לו כי בורח הוא זהו בחינת מה שאמר רבנו ז"ל שכשבורחין מהמחשבות רעות ילך לדרכו במה שהוא חושב מחשבות כשרות ולא יסתכל לאחוריו כלל וכלל וכו', ( כמו שכתוב בלקוטי א' סימן ע"ב) וזהו בחינת ויגנב יעקב וכו' על בלי הגיד לו וכו', כי זה שטוען עם המחשבות זרות ונכנס עמהם בטוען ונטען ורוצה שיניחו אותו לצאת מהם, זהו כמו מי שמגיד להרודף שרוצה לברח ממנו ואזי הוא רודפו יותר, אבל באמת עקר העצה לברח מהם ולילך לדרכו ולבלי להסתכל לאחוריו כלל ולבלי לטען עמהם כלל, שזהו בחינת ויברח יעקב וכו' ויגנב יעקב את לב לבן הארמי, שהם המחשבות רעות על בלי הגיד לו כי בורח הוא שאינו מגיד להם שבורח מהם רק בורח לתומו לדרכו ועל-ידי זה דיקא נצול מהם גם ויגנב וכו' מרמז שלפעמים מתגברים ההרהורים והמחשבות כל כך עד שקשה לברח מהם לתוך תורה ותפלה ודברים שבקדשה בשום אפן וההכרח לעסק במילי דשטותא בעניני צחוק וכיוצא כדי לפקח דעתו לפי שעה עד יעבר זעם השטף של המחשבות, כי אין היצר הרע מצוי אלא לשעתו, ואזי אין הסטרא אחרא מבינה כלל, שהוא בורח מהם מאחר שעוסק במילי דשטותא וזהו בחינת ויגנב וכו' על בלי הגיד לו וכו', אבל אחר כך רוצה הסטרא אחרא להתגבר עוד ולרדף אחר בחינת יעקב, שהוא בחינת וירדף אחריו הנאמר שם ואז השם יתברך עומד בעזרו ומזהיר את בחינת לבן, "השמר לך מדבר עם יעקב מטוב וכו'" ( בראשית ל"א) כי טובתן של רשעים רעה היא אצל הצדיקים, הינו שהשם יתברך מרחם עליו מאחר שכבר סבל כל כך והוא מזהיר הסטרא אחרא שיסורו ממנו ולא ידברו עמו מטוב וכו'. וזה בחינת עשית הג"ל שאמר יעקב לאחיו, "לקטו אבנים וכו'" ויעשו ג"ל, זה בחינת מה ששמעתי מפי אדמו"ר ז"ל שכל מה שהאדם מנתק עצמו ממחשבות רעות למחשבות טובות, וכל העתקה והזזה ותנועה שהאדם מזיז ומניע ומעתיק עצמו מרע לטוב, הכל מתקבץ בעת הצרה והדחק ועוזר להאדם וכו', כמבאר בדבריו ז"ל ( לקוטי תנינא סימן מ"ח) וזה בחינת לקטו אבנים, בחינת אבני קדש, שהם בחינת הנצוצות הקדושים המתבררים על-ידי כל הזזה ותנועה מה שמנתקים עצמן מרע לטוב, כי הנצוצות הקדושים שנפלו הם בבחינת תשתפכנה אבני קדש כידוע וברורם הוא בבחינת לקטו אבנים ועקר ברורם ועליתם הוא על-ידי שמירת המחשבה בבחינת הנ"ל על-ידי שמנתק מחשבתו בכל פעם מרע לטוב ואף-על-פי שיש להאדם יסורים גדולים מזה ונדמה לו שכבר קשה לו לעמד כנגדם מחמת שזה ימים רבים שיש לו יסורים מהם ועדין לא נשקט מהם, אבל צריך לידע כי אין שום תנועה טובה נאבדת כנ"ל וזה בחינת מה שאמר יעקב לאחיו, "לקטו אבנים", שיקבצו וילקטו יחדיו כל האבני קדש, שהם הנצוצות הקדושים שנתבררו על-ידי כל מה שהיו מנתקים עצמן בכל פעם ממחשבות רעות לטובות. ועל-ידי כל ההעתקות והזזות שנתקו עצמם מרע לטוב, ממחשבות רעות למחשבות טובות, שעל-ידי זה נתבררו נצוצות הקדושים נעשה מהם גל ומחצה להפסיק בינו לבין לבן, שהוא בחינת המחשבות רעות כנ"ל, רק יעמד על מקומו לעסק בתורה ותפלה וכו', כי כלם מתקבצים ועוזרים להאדם בעת הדחק כנ"ל, הינו בתקף התגברות הבעל דבר והסטרא אחרא, ח"ו, וזה בחינת הגל שנעשה בין יעקב ללבן וזה בחינת ל"ג בעמר, כי כל ימי הספירה מבררין ברורים על -ידי קדשת המחשבה בבחינת הנ"ל, שזה עקר קדשת ימי הספירה שהוא הכנה לקבלת התורה לשמר מחשבתו אז ביותר מאד מאד, כי קדשת המחשבה היא עקר הקדשה ועקר ההכנה לקבלת התורה שתלויה בתקון הברית, שתלויה במחשבה וכנ"ל וביום ל"ג בעמר כבר זוכין כלל ישראל לברר ברורין הרבה עד שנעשה בחינת הגל הנ"ל בחינת עד הגל הזה וכו' שמפסיק בין קדשת יעקב לבין טמאת המחשבות רעות של בחינת לבן הארמי וכנ"ל, כי עקר הברור הוא בבחינת הז' מדות שמהם כל המחשבות שבראש, שהם בחינת ( שופטים ט"ז) שבע מחלפות ראשו, כי המחשבות חולפין ועוברין על האדם כפי המדות וכמבאר בסוף סימן כ"ט ( לקוטי א') אך עקר המדות הם ה' מחסד עד הוד ויסוד ומלכות הם בחינת כלליות וכלליות דכלליות, כמובא בכונות נמצא, שביום ה' משבוע ה' שהוא ל"ג בעמר כבר נגמר הברור של בחינת הוד הן בבחינת השבועות הן בבחינת הימים ועל-כן אז הוא הוד שבהוד ששם חשב כאלו נגמר הברור מאחר שעקר המדות עד הוד כנ"ל ועל-כן אז נעשה בחינת הגל הנ"ל שהוא מפסיק במחשבה בין הקדשה והסטרא אחרא שלא תקרב עוד בערמימותה ורמאותה להכניס מחשבות רעות ח"ו, בהמח וכל זה בכח הצדיקים הגדולים, שהם בחינת התנוצצות משיח, שזהו בחינת הרבי שמעון בר יוחאי זצ"ל שזכה להסתלק אז, כי הוא התחיל להמשיך תקונא דיקנא, שהם תקוני השערות הקדושות שמהם נמשכין עצות קדושות בלב לעמד כנגד המחשבות רעות, שהם בחינת שערות דסטרא אחרא בחינת עשו איש שעיר, כי בחוט השערה נצולין מהם, כנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

וזה בחינת מה שהקדמונים נתנו סימן פ'ל'ג שביום שחל פורים יהיה ל"ג בעמר, כמו שכתוב בשלחן ערוך, זה בחינת ( איוב ל"ח) מי פלג לשטף תעלה הנ"ל כי המחשבות הם בחינת שערות ונקראים שטף, כמו שפרש רש"י שם, שכל שערה יש לה גומא בפני עצמה ואלמלי שתי שערות יוצאות מגומא אחת מחשיכין מאור עיניו של אדם וכמו כן הוא במחשבות שבמח, שאי אפשר שיכנסו שתי מחשבות בפעם אחת בשום אפן כנ"ל, כי אין המח מחזיק כי אם מחשבה אחת כנ"ל וזה בחינת פורים שנקרא על שם הפור שממשיכין אז בחינת תקון הגורל של הכהן גדול ביום הכפורים, כי פורים בבחינת יום כפורים, כמו שכתוב בתקונים, כי פורים הוא הכנעת המן-עמלק, שהוא בחינת פגם הברית, בחינת ( דברים כ"ה) אשר קרך בדרך, שעקר אחיזתו על-ידי פגם המחשבה שבראש ח"ו, בבחינת ראשית גוים עמלק, כמבאר במקום אחר ובפורים מכניעין אותו, כי נמשך אז בחינת תקון הפור שהוא הגורל של יום הכפורים שנתן הכהן גדול על שני השעירים גורל אחד לה' וגורל אחד לעזאזל שמרמז על בחינת הנ"ל שכל הקדשה, שהוא קדשת המחשבה תלויה בחוט השערה, כי השעירים מרמזים על השערות, בחינת הן עשו אחי איש שעיר, אבל ביום הכפורים מבררים אותם על-ידי הגורל שמעלין שעיר אחד לה' ושעיר אחד מגרשין לעזאזל ובזה תלוי עקר תקון התשובה שצריכין להמשיך ביום הכפורים, שצריכין לזהר מאד במחשבתו כחוט השערה, כי המחשבות טובות ומחשבות רעות, שהם בחינת שערות, הם בבחינת שני השעירים שצריכין להעלות גורל אחד לה', שהם המחשבות טובות וגורל אחד לעזאזל, שהם המחשבות רעות לגרשם ממנו לעזאזל ולא יבאו אליו עוד וזהו בחינת ל"ג בעמר שאז הוא בחינת תקון המחשבה שעוסקין בספירה כנ"ל וזה בחינת פלג, בחינת מי פלג לשטף תעלה וכנ"ל ועל-כן נקראים השערות, שהם המחשבות "שטף", כי מחמת רדיפת המחשבה נדמה כאלו הם שוטפים ואי אפשר לעמד נגדם, אבל באמת כל מחשבה ומחשבה יוצאים בזה אחר זה מהמח ואי אפשר לשני מחשבות שיהיו ביחד בשום אפן כנ"ל ועל-כן תכף כשיתחיל כחוט השערה מחשבה אחרת יהיה נצול מהמחשבה רעה, רק שלא יטען עמה ולא יסתכל לאחריו כלל, רק יעשה עצמו כלא ידע בבחינת ( בראשית ל"א) ויגנב יעקב על בלי הגיד לו וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום

ועל-ידי זה זוכין לשבועות, שהוא בין יום הבכורים, שאז קורין בודוי בכורים, ארמי אובד אבי וכו', שהוא לבן הארמי שבקש לעקר את הכל על-ידי מחשבותיו הרעות, כי עקר פגם הברית שהוא יסוד ועקר כל התורה, הוא על-ידי פגם המחשבות ועל-ידי זה מודין ומשבחין להשם יתברך שהכניסנו בגלות מצרים והוציאנו משם על-ידי כח הצדיק בחינת משה רבנו שנותן עצות ומחזק לב ישראל בכל פעם לברח ולהמלט ממנו אף אם כבר עבר מה שעבר נמצא, ששבועות שהוא יום הבכורים, שהוא זמן מתן תורתנו, עקר קדשתו על-ידי הכנעת קלפת לבן הארמי והארה זאת מתחיל בל"ג בעמר בבחינת עד הג"ל הזה שנעשה בין יעקב ללבן וכנ"ל:

העתקת הקטע עם מראה המקום